ב. ג’לטין דבר שנפסד בתהליך

ב”ה

הג’לטין

הקדמה:

הרבה מוצרים מכילים ג’לטין. ובחלק מהם כתוב שהם כשרים לאוכלי ג’לטין. מהו הג’לטין. כמובן יש להבחין בין ג’לטין המיוצר מן החי, לג’לטין המיוצר מן הצומח. כל הדיון ההלכתי הינו בג’לטין מן החי. ברור כי בג’לטין המופק מן הצומח אין בעיה כשרות.[1]

ג’לטין (נקרא גם מקפית או גלדין) הוא חלבון קרישי המופק מעצמות ומעורות של בעלי חיים, בעיקר פרות, חזירים ודגים. הג’לטין משמש כחומר מייצב בתעשיית המזון, בעיקר בתחום המגדנאות, וסימונו:‏ “E441”.

את העצמות מרסקים לאבקה דקיקה שבעזרתה ניתן לייצב מוצרי מזון בקירור. אבקה זו מומסת במים חמים ונקרשת לאחר קירור התערובת. למעשה, ניתן להשתמש בכל רקמת חיבור של בעל חיים (סחוס, עור, גידים) ולא רק בעצמות, אך השימוש בעצמות הוא הנפוץ ביותר. הג’לטין נוצר לאחר שקולגן, החלבון השכיח ביותר בגוף והמרכיב העיקרי של רקמות החיבור,[2] מתפרק בתגובת הידרוליזה (כלומר, החומר מתרכב עם מולקולת מים ומתפרק עקב כך לשתי מולקולות חדשות).[3]

ג’לטין המיוצר מבהמות לרוב הוא מיוצר מבשרן של בהמות לא כשרות (על פי נתוני ארגון ייצרני הג’לטין באירופה, מעל 50% מייצור הג’לטין העולמי מקורו בעורות ועצמות של חזירים). עד לאחרונה, האיחוד האורתודוקסי של רבני ארצות הברית (OU), ארגון הכשרות הגדול בעולם, אסר לחלוטין על שימוש בג’לטין שמקורו בבשר בהמות, וכך פוסקים גם רוב ארגוני הכשרות המהודרים. אם נאמר שיש מקום להתיר את הג’לטין, השאלה היא האם הוא בשרי או חלבי, האם הוא בטל במוצר או נחשב דבר המעמיד שלא בטל?

ידיעת תהליך הייצור של הג’לטין הוא חשוב מאוד מבחינה הלכתית. קיצור מהלך הייצור[4]: אבקת הג’לטין הינה החלבון המצוי בעצמות ובעורות של בעלי חיים המקורות היום לג’לטין הם עצמות בקר, עורות בר ועורות של חזיר. בשלב הראשון הן עוברות תהליך חיתוך, שטיפה במים קרים ובמים חמים ובממיסים שונים כדי להסיר מהן את שאריות השומן. שיטפת העצמות במים חמים מעוררת בעיה של בליעה של השומן על ידי העצמות. לאחר מכן מוכנס החומר למתקני יבוש, וריכוז השומנים שנשאר בעצמות הינו פחות מאחוז אחד.

.

בשלב הבא שורים את העצמות למשך 7-14 יום בחומצה כלורית בריכוז של בין 4%-6%  לשם הסרת המינרלים מן העצמות. העצמות חסרות המינרלים נשטפות ונשרות למשך 3-16 שבועות במי סיד (סידן הידרוקסידי שהינו בסיס חזק) ותפקידו ליצור מספר שינויים בגולגן שבעצמות אשר ישפרו את יכולת הפיכת הקולגן לג’לטין.

תהליך זה מבטיח ששאריות השומן שנשארו יפסדו מאכילת כלב. לאחר הטיפול במי הסיד העצמות עוברות בישול בחום של 60-65 מעלות ל95-100 מעלות. בכל בישול מתפרק חלק מהקולגן במים ומתמוסס. לאחר תהליך הייבוש החומר נטחן ומתקבל הג’לטין כאבקה. ג’לטין זה הוא סוג A. ג’לטין נוסף הוא מסוג B והמאפיין הבולט בתהליך הינו בכך שאין עור החזיר עובר טיפול בסיד אלא בחומצה בריכוזים נמוכים.

השימוש בג’לטין הינו לשם יצירת ג’לי והם הופכות לשרשרות כימיות שמצרפות אליהן את חומרי הטעם, ואת המים וכשהחומר מתקרר הוא הופך לג’ל רך וטעים. הריכוז של הג’לטין בתערובת הוא בין 1.5% ל2.5% אבל אף בריכוז של פחות מ1.66%, כלומר כשיש שישים הרי הוא מעמיד שלא בטל.

יש מקרים שבהם את הג’לטין מערכבים בחומר אחר כשאין שישים ורק אחר כך מכניסים למוצר, ואז נוצר דין חתיכה הנעשית נבילה שאוסרת ויתכן מצב שאין שישים כנגד, ותלוי בגדרי חתיכה נעשית נבילה. (יור”ד ס’ צ”ב סעיף ד’) ולשיטת הרמ”א אוסר בכך גם את התערובת במצבה הסופי. במקרים שכאלו יש להבחין בין תערובת לח ביבש האסורה תמיד לשיטות שיש חנ”נ בשאר איסורים לבין לח בלח המותרת במקום הפסד מרובה, ולבין יבש ביבש שאין בה דין חנ”נ. תערובת בין שתי אבקות נידונית אליבא דהש”ך סימן ק”ט ס”ק ג’ כתערובת לח בלח .

שימושים נוספים בג’לטין: ביצירת גבינת קוטג’, כדי שהגבינה תאריך ימים והגושים לא יתייבשו, מכניסים ג’לטין שקושר בין המים לגבינה ומונע התייבשות. שמוש נוסף הוא בשרוולים של נקניק שמיוצר מקולגן: להכנת קבנוס (נקניק ארוך יבש ודק) איכותי נדרשים שרוולים המכילים חלבון קולגן. הרבנות הראשית לישראל מאשרת שרוולים מבהמות טמאות. בטירת צבי משתמשים רק בשרוולים משחיטה כשרה. יש יצרני בשר שמזריקים לו מים וג’לטין ו”מנפחים” אותו לצורך שיווק ועוד. במוצרים אלה משתמשים בג’לטין בכדי לייצב את המוצר ולתת לו נפח או להחזיק את המים שבתוכו. לפעמים משתמשים בו בציפוי של ממתקים שלא יסדקו. לפעמים שמים אותו בכדי לתת מראה טוב יותר לממתקים או למוצרים אחרים. במיץ תפוחים או ביין משתמשים בו רק כדי להצליל את המשקה ואחר כך מוציאים אותו מהמוצר הסופי. מעבר לכך, הג’לטין משמש גם לייצור כמוסות (קפסולות) לתרופות. רוב הכמוסות המשווקות בישראל מכילות ג’לטין.

בירור הלכתי:

ראשית יש להדגיש שבפשטות אין איסור בעצמות עצמן, ע’ רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד’ הלכה יח:

האוכל מנבלה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע”פ שהוא אסור ה”ז פטור מפני שאלו אינן ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.

לכאורה ההיתר לדעת הרמב”ם הוא שמפני שאינם ראויים לאכילה, וזה תואם את הסוגיות שנביא להלן והלימוד הוא מ”לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננו” שנבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה. אבל ע’ מגיד משנה כאן שלמד שיש לימוד עקרוני הפוטר את העצמות והגידים:

האוכל מנבלה וטרפה וכו’. זה מתבאר בספרא בבאור ובחולין תחלת פ’ העור והרוטב (דף קי”ז:) העצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה.

אלא שברמב”ם משמע שאמנם אין איסור דאוריתא אבל יש איסור דרבנן שהרי כתב “אע”פ שהוא אסור הרי זה פטור”. וכ”כ הש”ך יו”ד פ”ז ס”ק כב.

אלא שיש עוד לדון בזה: א. יש לדון מצד שהאיסור התייבש כעץ. ב. יש לדון מצד מה שנפסד מאכילת כלב.  שאלת הג’לטין מתאר היטב בשו”ת אחיעזר ח”ג סימן לג ס”ק ה’ והוא המקור הראשון שמתיר את הג’לטין:

בדבר שאלת הדר”ג אם באפשר להכשיר מין אבק חדש אשר מוצאו מעצמות יבשות אשר מערבים אותו בהרבה מיני מאכל גם מעמידים על ידו מינים שונים, וביאר אופן עשיתו בפרטיות, שלוקחים עצמות יבשות ושורין אותן בעסיד /בהסיד/ ממלח, אח”כ שמים העצמות במים עם חמר וגם שמים העצמות בפוספר, ומבשלים ומנקין ומיבשין, והעצמות מתיבשות אח”כ במשך ארבעים ושמונה שעה וטוחנים אותו כמו קמח סוכר, ומבאר כתר”ה הכל בדיוק אופן העשי’.

והנה כתר”ה העלה להתיר בדברים נכונים, עפמש”כ הרמ”א ביו”ד פ”ז סי’ ט’ בעור הקיבה דלפעמים מולחים אותו ומיבשין ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר, והש”ך כ’ דה”ה בשאר בני מעים והרבה אחרונים מתירים גם בבשר אסור ודם ותולעים אם נתיבשו כעץ וכ”ש עצמות שאין עליהם איסור לאו בנבילה וטריפה כמש”כ הרמב”ם בפ”ד מה’ מאכ”א, ופלפל בזה ונסתייע מד’ הר”מ מבשר המת שנפרך, ומד’ הירושלמי בערלה פ”ג, ומד’ הרמ”א בסו”ס קנ”ה גבי שרץ שרוף, זהו תו”ד.

ולכאורה בעצמות יבשות אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו”ד סי’ צ”ט, ואפי’ בעצמות הרכין שהחמיר הש”ך כ’ הפוסקים דאם הסירו הבשר ונתיבשו דינם כשארי כלי עצם וכלי מתכות ועץ [ומש”כ הרמב”ם בפ”ד מהל’ מאכ”א הי”ח מן העור והעצמות והגידין כו’ אע”פ שהוא אסור הר”ז פטור היינו בעצמות הרכין או שיש בהם מוח, אבל בעצמות הקשים והיבשים בודאי גם איסורא ליכא, וכ”ה במשנה בפ’ העור והרוטב, ופירש”י שיש בהם מוח ואינם מצטרפים לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה] וא”כ פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועי’ בתוס’ ע”ז ס”ט דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור כו’ ולענין אכילה שפיר דמי.

ומה שיש לחוש בזה מהעצמות שנתבשלו ובלעו מבשר נבילה כמבואר /יו”ד/ בסי’ צ”ט ס”ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשארי כלי עצם (וילה”ע ע”ז מפסחים פ”ג דמקשה הני עצמות היכי דמי אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ”ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צלי’ ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כונת הש”ס דהא אפשר בהגעלה וצע”ק), אלא דבאינו בן יומו הא נוטל”פ מותר, מ”מ הא לכתחלה אסור קדירה שאינו ב”י כמבואר בע”ז ע”ה וביו”ד סי’ קכ”ב – דגזרינן קדירה שאב”י אטו ב”י, והא הבלוע תמיד אי”ר לאכילה, א”כ מה בכך שנתיבשו, מ”מ אפשר שהבלוע יוצא ע”י בישול, וה”נ יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי, ע”י הסיד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעוי’ בשו”ת הרשב”א, הובא בב”י או”ח סוס”י תמ”ז בנוטל”פ בפסח דאסור, ובלבד שלא יהי’ נפסד לגמרי דכל שנפסד כ”כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור, דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור וכמבואר בתמורה ל”א דלכי גביל הוי עפרא בעלמא וכמש”כ הר”ן בע”ז ל”ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום (והארכתי בזה באחיעזר חיו”ד סי’ י”א להתיר בכדומה יעוי”ש) וגם למש”כ הש”ך בסי’ פ”ז דה”ה בשאר בני מעיים כשמיבשים אותו שנעשה כעץ, דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות, אפילו לדברי החולקים לשי’ הרמ”א שם דאין עצמות מעלין, משום דס”ל דיש בהם לחלוחית, מ”מ נראה דהיכי דנתיבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה”ג כו”ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים, ועוד נראה למש”כ הגרעק”א בתשובה סי’ ר”ז הובא בפתחי תשובה שם דכל היכי דאיכא ששים דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה וא”כ ה”נ בנידון דידן לא יבוא לידי איסור דאורייתא, דהא דבר המעמיד לא בטל אאמד”ר כמש”כ הש”ך בסי’ צ”ט וכמו שהרגיש בזה גם רומעכת”ה.

בשו”ת אחיעזר דן להתיר מהטעמים הבאים: א. כיון שנתייבש ונעשה כעץ. ב. אין איסור בכלל בעצמות. ולהלן נברר היתרים אלו.

ועיין בתשובת הרב אברמסקי בחזון יחזקאל זבחים בסוף שכתב שה”ד’לוטין” לא השתנה והוא אותו חומר אלא שכל התהליך נועד רק להפריד את החומר מן העצמות. ולכן אי אפשר להתיר אותו טעם שנשתנה. אבל גם הוא מתיר אותו משום העצמות היבשות. וז”ל של בעל חזון יחזקאל:

דבר ברור הוא אשר הדזשעלאטין הנעשה מעצמות אינו יצירה חדשה שנשתנתה מחומר הראשון אל חומר חדש לגמרי על ידי אמצעים כימיים. דזשעלאטין הוא אותו חומר עצמו שישנו בעצמות בעיקרן. וכן האמצעים הכימיים שמשתמשים בהם בתעשית הדזשעלאטין, אינם באים אלא להפריד שאר חמרים שישנם בעצמות מחומר הגזשעלאטין, שלא יפסידוהו או שלא יגרעו את טיבו.

וממילא אין כאן מקום למשא ומתן להיתר הדזשעלאטין הנעשה מעצמות נבלות וטרפות על פי דברי רבנו יונה בדבש שנפל בו חתיכה של איסור (העתיקו הרא”ש בפרק כיצד מברכין סימן לה).

אמנם להלכה דעתי נוטה כדעת המתירים מטעם שהעצמות אינן בכלל נבלה וטרפות ולטמאה לענין איסור כשם שאינן בכלל נלבה לענין טומאה, ושלש ראיתו מוכיחות כן…

אבל לדעת המנחת יצחק חלק ג’ תשובה קמ”ז שכתב שאף שזה יבש מכל מקום מדרבנן אסור, כפשטות הרמב”ם שנביא להלן.

ומצד מה שנפסל בתהליך, שלדעת כמה פוסקים יש להתיר הוא גם נפסל ויהיה מותר אף שחזר להיות ראוי, יש לדון האם כאן נחשב שנפסל מאכילת כלב במה שמעורב בתוכו חומרים חריפים בתהליך הייצור. (וע’ על זה בחוברת בנתיבות ההלכה)

שתי גמרות עוסקות בדבר שאין ראוי לאכילה: גמ’ עבודה זרה דף ס”ז ע”ב המחלוקת לגבי נותן טעם לפגם:

והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי ר”מ; ר”ש אומר: לשבח – אסור, ולפגם – מותר. מ”ט דר”מ? גמר מגיעולי עובדי כוכבים, גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, ה”נ לא שנא. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ור”ש מאי טעמא? דתניא: (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך – כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור”מ? ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ור”ש? סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא.

גמ’ פסחים כ”ד ע”ב לגבי איסורים דרך הנאתם:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן. למעוטי מאי? – אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם אכל חלב חי, שפטור. איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי? – אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור. וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור. איתמר נמי, אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו – פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.

והנה, הרמב”ם בפרק יד הלכות מאכלות אסורות הלכות י-יא כתב:

הלכה י: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.

הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.

הרמב”ם כאן עוסק בהיתר שלא כדרך אכילתו המובא בפסחים כד ע”ב “אמר רבי אבהו כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וכו'” אלא שהדוגמא שהביא הרמב”ם מאוכל אוכל אסור אחר שהסריח. והרמב”ם מתיר לא בגלל שזה נבילה סרוחה אלא משום שזה שלא כדרך אכילתו.

ועיין חוות דעת יו”ד סימן ק”ג ס”ק א’ שמוכיח שהיתר שלא כדרך אכילתו והיתר של דבר פגום הם שני דברים ולכן לדעתו גם בדברים שיש בהם איסור של כדרך הנאתן כמו בשר בחלב וכלאי הכרם יש היתר של נותן טעם לפגם. וז”ל

…כשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שא”ר לגר אינה קרוי’ נבלה ואפי’ חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו ואף דבנטל”פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת כיון דלא ניחא ליה בטעם זה כנ”ל ומש”ה כשנשבח אח”כ אוסר אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו אינו חוזר לאיסורו והוא נלמד מקרא דנבלה שא”ר לגר דע”כ קרא איצטריך להיכא שתיקן להאיסור דאי בכשאוכלו בעודה מוסרחת לא צריך קרא דנבלה שא”ר לגר דבלא”ה מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו כמ”ש הרמב”ם פי”ד מהמ”א רק דקרא דנבלה שא”ר לגר איצטריך שפרח שם האיסור לגמרי דאף שתיקנו עד שראוי לאכילה מותר וכמ”ש ומש”ה מותר אפי’ בבב”ח וכ”ה ועבודת כוכבים ולזה הרמב”ם בפי”ד שם כשסיים דכלאי הכרם אסור לא כתב רק דדבר מר והניח חלוקה דנסרח ולא כתב סתם אבל בב”ח וכ”ה אסור בכ”ז ש”מ דס”ל אפי’ בבב”ח וכ”ה מותר היכא דנסרח האיסור משום דנלמד מקרא אחרינא דנבלה שא”ר לגר וכמ”ש נטל”פ ג”כ מותר בהו דלא כהכר”ו

החוות דעת כתב היתר הרמב”ם בנוי על רבי שמעון הסבור שנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ושם חילק בין אם נתערב דבר מר שזה היתר שלא כדרך אכילתו ובין אם סרח שהיתר זה הוא משום שזו נבילה שאין ראויה לגר, וע’ מ”ש בפשט הרמב”ם שלכן נקט הרמב”ם בסוף לגבי בשר בחלב את הדוגמא שאם ערב דבר מר חייב, ולא אם סרח. משום שהחומרא בבשר בחלב הוא שחייב שלא כדרך הנאתו, אבל אם לא ערב דבר מר אלא בעצמו סרח, זה היתר אחר שנלמד מנבילה שאינה ראויה לגר ולכן שייך גם בבשר בחלב.

וכתב עוד בחוות דעת שהחידוש בנבילה שאין ראויה לגר הוא אפילו אם אחר כך הוא החזיר את זה והפך להיות ראוי. שאם המדובר כשעדיין אינו ראוי, לזה לא צריך פסוק שהרי פטור משום שאינו כדרך אכילתו.

ולכאורה אם כן מוכח שס”ל שדבר שלא היה ראוי וחזר להיות ראוי מותר. אלא שהחוות דעת כתב את זה רק לגבי דבר שסרח, אבל אם לא סרח אלא ערב דבר מר, מוכיח מהרמב”ם שזה נשאר באיסורו אם הוציא את הדבר המר. ואם כן כאן בג’לטין הרי זה כמו ערב בו דבר מר ולא כמו דבר שסרח.

לעומת זה ע’ בחוברת בנתיבות ההלכה שכתב ראיה (ע’ לז) מתרומת הדשן סימן קכט הדן בשאלת דיו המבושל בשיכר שעורים האם מותר לקיימו בפסח. התרומת הדשן מתיר כשהוא משווה אותו לחמץ שנחרך קודם הפסח אשר אין עוברים עליו בבל יראה. וכ”פ המחבר באו”ח תמ”ב ס”י. ומוכח שאף שהשערים פסולים מאכילת כלב לא מחמת עצמם אלא מחמת דבר אחר המעורב הרי זה אינו חמץ. אמנם יש לחלק ואכמ”ל

הטעם הראשון שכתב האחיעזר לעיל הוא משום שנתייבש, והוא משו”ע סימן פ”ז סעיף י’ ברמ”א:

עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב, מותר; דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר (ב”י בשם שבולי לקט).

ובש”ך ס”ק ל”ג הוסיף וכותב שהוא הדין בשאר בני מעיים שמייבשים אותם עד שנעשו עץ.

אלא שיש לדון על פי הגמרא בפסחים מ”ה ע”ב:

דתניא: הפת שעיפשה – חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים – במקויימת לאכילה, אבל כופת שאור שייחדה לישיבה – בטלה.

ולפי זה, יש לדון אם הדבר התייבש אבל הכוונה ביבוש היא “לחמץ עיסות אחרות”, כלומר לחזור ולהשתמש בזה האם זה מותר או לא.

אבל כנגד הדימוי לשאור יש לדמות לאפרוח בגמ’ תמורה דף לא ע”א לגבי אפרוח שיצא מביצת טריפה:

..אבל גבי ביצה אימת גדלה – לכי מסרחא, וכי אסרחא – עפרא בעלמא הוא – אפי’ ר”א מודה ועוד, תניא בהדיא: מודה ר”א לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר.

על הדימוי של האחיעזר לרגלי דבורים, ע’ תוספות ע”ז שהם כעץ, אבל בשו”ע יו”ד סימן פ”א סעיף ח’ משמע שההיתר הוא רק על הטעם אבל מסננים את הדבש. וע’ גר”א שציין לתוספות והיינו שגם דעת התוספות היא כך.

אם כן אם אנו מדמים ג’לטין לשאור הרי יהיה אסור, ואם אנו מדמים לביצת אפרוח הרי שהוא מותר. וע’ חזון איש המובא בחוברת ג’לטין עמ’ לא. ולפי זה יש לדון.

ועוד שאלה, האם די בנפסל מאכילת אדם או צריך גם שיפסל מאכילת כלב, משום שיתכן שג’לטין רק נפסל מאכילת אדם, וע’ נודע ביהודה יו”ד א סימן כו שדעתו שאם נפסל רק מאכילת אדם זה איסור דרבנן.

וע’ עוד דוגמא לחומר שעבר עיבוד, מן הנייר, ע’ בחוברת על ג’לטין עמ’ כז. נודע ביהודה יו”ד סימן קה. ובפת”ש יו”ד סימן ק”ד אות יח הקשה על הנוב”י מהרמב”ם פ”ב כלים ה”א שנייר אינו מקבל טומאה.

מסקנת הר צבי בחיו”ד סימן פ”ג: המורם מכל הנ”ל, שאם האבק שנתייבש הוא נפסל מאכילת אדם בלבד, זה תלוי במחלוקת הפוסקים, להש”ך מותר, ולדעת הנודע ביהודה אסור, אולם אם הוא נפסל גם מאכילת כלב, לדברי הכל פקע ממנו שם האיסור אעפ”י שנפסל אחר שכבר חל עליו האיסור, כמבואר שם בנוב”י, עיי”ש. ואבק זה אפשר דנפסל גם מאכילת כלב ושום בעל חי לא יאכלנו ופקע ממנו שם האיסור וא”כ אין לאסור התערובות ואת זה צריך כת”ר לברר, אולי יעשה זה ע”י בקי באומנות החעמיא /הכימיה/, או על ידי רופא מומחה שיהיה בקי לשער אם זה נפסל גם מאכילת כל בע”ח או לא. ועד שיברר כת”ר אין להורות היתר בדבר זה, אבל לצאת במחאה בדבר שהרבים כבר הורגלו ולא ישמעו אינו כדאי מכמה טעמים.

סיכום מתוך ספר “יאכלו ענוים וישבעו”, הרב משה כהן, ח”ב עמ’ 754:

להלכה נחלקו האחרונים ביחס לג’לטין: בעל שו”ת אחיעזר (ג, לג), הרב עובדיה יוסף (ח יו”ד יא) וכן משמע מדברי הרד”צ הופמן (מלמד להועי יו”ד כד) שהכריעו להתיר. לעומתם הרב קוטלר (משנת אהרון א טז-יז), הרב פיינשטיין (אגרות משה יו”ד ח”ב סימן כג, כז, לב) כתבו לאסור, והרב וייס אף הוסיף: “אשר כבר הוכרעו לאיסור עפ”י דעת רוב מנין ובנין של גדולי התורה”. הרב צבי פסח פראנק ביו”ד (פג) כתב כי ביחס לג’לטין יש לבחון האם נפסל רק מאכילת אדם, ואז דינו שנוי במחלוקת, או שמא נפסל גם מאכילת כלב, ואז לכולי עלמא מותר.

מדיניות הרבנות: (מתוך מאמר של הרב בקשי דורון בתחומין כג בנושא מדיניות הרבנות בנושא חלב נוכרי) כיון שיש גדולים שהחמירו בג’לטין מן החי, ויש כיום תחליפים למוצר ללא חששות – קבעה הרבנות בתחילה שיש לכתוב על מוצר המכיל ג’לטין “מכיל ג’לטין מן החי”. כיתוב זה הביא לכך שהביקוש לג’לטין כשר גבר, וכיום בס”ד ההנחיות הן לאשר בארץ רק ג’לטין המיוצר מבהמות כשרות שאין בו כל חשש.

ע”ע תהודת הכשרות גליון 7. ע’ בספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות, ע’ 245 מהרב מנחם דוב גינק, “בירור בענין הז’עלאטין”. ושם 275 מהרב אלחנן היילפרין.

---

[1]  כפי ששמעתי מהרב שבתי רפופורט שליט”א יש הבדל שניתן לבדיקה פשוטה בין ג’לטין המופק באמצעות מקור מן החי למיוצר מן הצומח. הג’ל המיוצר מג’לטין מן החי הוא הרבה יותר גמיש מאשר זה שממקור צמחי, ומי שמנוסה יכול להבחין אפילו על ידי נקישות בכפית על הג’לטין ובדיקת הרתיעה שלה לאחור.

[2]  קוֹלָגֵן (Collagen) הוא החלבון השכיח ביותר בגופם של בעלי חיים רבים, ובהם האדם. הוא מהווה בין 25% ל־35% מכלל החלבונים בגוף. (ויקיפדיה)

[3]  מקור ויקיפדיה ערך ג’לטין. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%9F

[4]  על פי חוברת בנתיבות ההלכה, כשרות, חוברת ב’: ג’לטין, מכון “באהלה של תורה” ע”י ישיבת אמרי יושר –  תורת כהנים תשנ”ג. החוברת נכתבה על ידי הרב יהודה א. שרשבסקי.