ג. חומר משמר ובלי טעם

בעית חומר משמר ומעמיד

מה דין חומר משמר צבע מאכל וכיוצא באלו שנמצאים בתערובת, ובהנחה שהם ודאי אסורים, או ג’לטין לדעת האוסרים וחומרים מייצבים גליצרין וכיו”ב? האם אפשר לסמוך על ביטול בודאי או בספק אם נמצאים?

מבחינת הכשרות של צבע מאכל ישנם כמה צבעים בעייתיים: צבע מאכל E-120 שהוא צבע אדום, מיוצר מחרקים, E-140 שהוא צבע ירוק מכיל אלכהול שיתכן שהוא מסתם יינם. E-162 שהוא צבע אדום סגול מיוצר גם מקליפות ענבים האסורים משום סתם יינם. חומרים משמרים בדרך כלל עשויים מחומרים סינטטים וכימיקלים. ישנם שני חומרים שיש עליהם חשש בגלל האלכהול והם E-214 E-215 שמכילים אלכהול, E234 E-235 שמיוצרים מגבינות שיתכן והם אסורות. ויש שצריכים הכשר בגלל תהליך העיבוד שנעשה על ידי חומרים מוליכים האסורים. ובחומרים מונעי חימצון יש הרבה שאינם כשרים שמיוצרים מן החי או חומר המונע גושים E-542 שהוא פוספטים מעצמות או שלאק E-904 שמשמש לציפוי מבריק לממתקים, המיוצר מהפרשה של חיפושיות[1] (יש מתירים בדיעבד).

אלא שלצבעי מאכל יש תחליפים כשרים, כך שהפוסקים בדרך כלל לא נטו להכנס להתירים, אם אין צורך ממשי.

יש לברר כאן מספר שאלות:

1. מה דין דבר האסור שנתערב כשאינו נותן טעם, האם די ברוב או צריך שישים כנגדו או שאינו אוסר בכלל.
2. מה גדרו של דבר המעמיד שלא בטל, האם חומר המונע הקצפה או ג’לטין או גליצרין המשמש בגלידות שלא יווצר קרח, או שומר על לחות ועל הסוכר שלא יתגבש וכיוצא בזה, האם זה מוגדר כדבר המעמיד.
3. ועוד יש לברר, מה הדין אם יש ספק האם יש כאן איסור, או שיש ספק האם החומר המסויים הוא אסור  האם במקרה כזה אפשר לסמוך על ביטול אף אם הם דברים שאינם בטלים – בגלל הספק.
4. עוד יש לברר בכל השאלות הנ”ל את דין איסור ביטול איסור לכתחילה.

זה לשון השאלה שהביא באגרות משה יו”ד ח”ב סימן כד:

הנה בדבר השעלאק שבא מתולעים היונקים משרף אילן ידוע ואינו מתמצה מגופו, וכשיוצא מגוף התולעים מתקשה כעץ ע”י האויר, ונוטלים אותו מהאילן שנכרך על הענפים, ובריפיינערי נעשה צלול כמים ומזככים אותו שלא ישאר שם שום גוף וחתיכות משהו מהתולעים, ואין בו שום טעם, ומערבים אותו עם אלקאהאל בערך ג’ או ד’ חלקים אלקאהאל וחלק אחד השעלאק, ומזה ניתן על קענדי וכדומה מבחוץ לא לטעם אלא להעמיד הזוהר שנעשה על הקענדי מצוקער ועוד מינים שיהיה הזוהר ימים רבים מצד שמקשה, והשעלאק עצמו אין בו גם חזותא, ונקרא קאנפעקטיאן גלעיז, שדעת כתר”ה להיתר ורוצה לידע גם דעתי העניה.[2]

תשובה מאתר כושרות:

החומר מכונה שלאק. הוא חומר המופק מהפרשות של חרק בשם לאק, החי על גבי עצים במזרח הרחוק. משתמשים שחומר זה כציפוי על פירות כי מעריך את חיי המדף שלהם ועושה אותם יפים ומבריקים. יש מחלוקת הפוסקים מה דינו של חומר זה. אבל היום יש חומר כשר שהוא תחליף לחומר זה ולכן אין להשתמש בו וכאן בארץ לא משתמשים בו לפירות שקליפתן נאכלת כגון תפוחי עץ. אבל תפוחי עץ מיובאים כאן מצופים עם שלאק מחרקים.

לגבי דבר שאינו נותן טעם בכלל:[3] בהגדרת האיסור כשאינו נותן טעם, עמד על כך הש”ך בסימן ק”ג ס”ק ב’ בסעיף המדבר על דבר הפוגם:

אפי’ פוגם קצת – אבל דבר שאינו נ”ט לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב ב”י ע”ש הג”א פ”ב דעבודת כוכבים ובת”ח כלל פ”ה דין כ”ב בשם מהרא”י ע”ש א”ז ונ”ל ראיה ממאי דקי”ל דאין בגידין בנ”ט ואפ”ה קי”ל דגופו של גיד שנימוח צריך ס’ נגדו וכדלעיל סי’ ס”ה ס”ט וס”ק ס”ב דאע”ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אסרתו וכדאמרינן בפג”ה וה”ה לכל דבר איסור דאע”ג דאינו נ”ט צריך ס’ נגדו והכי איתא בירושלמי פ”י דתרומות הלכה ו’ הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור:

הוכחת הש”ך היא מדין הגידין שנפסק שאין בהם בנותן טעם ואינם אוסרים כמבואר ברמב”ם (הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ו’)

…וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידים בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.

אבל במנחת כהן[4] ספר התערובות חלק ראשון פרק עשירי מקשה על הש”ך שהרי דבר שיבש כעץ ואינו נותן טעם אינו אוסר. ואפילו אם אוסר מדרבנן, הרי בתערובת כל דבר שאינו נותן טעם וקל וחומר משאר איסורים שאם נפל בפחות משישים ואינו נותן טעם אינו אוסר. ועוד, מדוע צריך שישים, והרי מעיקר הדין אם יש קפילא שטועם הרי הדבר בטל גם בפחות משישים. ואם כן ודאי בדבר שאינו נותן טעם מספיק רוב. ועוד דחה את הראיה מגיד הנשה שהרי הש”ך עצמו כתב שהוא עץ בעלמא אלא התורה אסרתו.

וסיים במנחת כהן (סוף ד”ה ואמנם הראיה השנית):

ולכן מהרי”ק לא הביא זה הדין בשו”ע אף שכתבו בבית יוסף דמשמע דלא סבירא ליה הכי. כן נראה לי לפרש זה הדין ודברי בעל שפתי כהן אינם מוכרחים וכמו שכתבתי למעלה.

וכן באגרות משה יו”ד ח”ב סימן כד שם דן על השלאק, ועיקר היתרו הוא משום שזה רק הפרשות של התולעת והוי כמו דבש צרעין, אבל בסוף סמך גם על דבר שאין לו טעם ותמה על הש”ך:

אך אף אם נימא שמ”מ אסור, הנה כיון שהוא דבר שאין בו טעם ולא ניתן לטעם הרי נתבטל ברוב האלקאהאל שמתערב בו, דדבר שאינו נותן טעם אינו אוסר תערובתו, ומצד הבעין נתבטל ברוב כיון שהוא נימוח כדאיתא בסימן ק”ד סעיף ג’. ואף שכתב הש”ך בסימן ק”ג סק”ב דאף דבר שאינו נותן טעם נמי אוסר כיון שלא פגים, הנה ודאי דברי הש”ך תמוהים לכאורה כדהקשה הפר”ח שהביא הפמ”ג ופי’ מש”כ הג”א בע”ז דף ס”ז אינו נו”ט לא לפגם ולא לשבח שאסור איירי בנבלות וטריפות אך שאינו משביח ואינו פוגם, וזה מוכרח לכאורה דאם אינו נו”ט כלל לא שייך לפרט לא לפגם ולא לשבח אלא היה לו לומר ואם אינו נו”ט אסור עד ס’. וגם אין מקום לכאורה להצריך ס’ דכי ס’ הוא דין מצד עצמו, הא כל דינו הוא משום דבסתמא הוא נו”ט עד ששים, ובקפילא אה”נ שמותר לגמרי ואף מדרבנן לא אסרו כמפורש בסימן צ”ח סעיף א’ ועיי”ש בש”ך סק”ה, ורק במינו אף שלא נרגש טעמו אסרו אטו באינו מינו שהיה נו”ט אבל דבר שאינו נו”ט כלל אף באינו מינו מה שייך שיאסור.

ולא מובן כלל כוונת הפמ”ג במה שמתרץ אותו, דהא בש”ך א”א לומר דכוונתו כהפר”ח שאיירי שנו”ט אך אינו עושה שבח בטעמו שנותן ולא פוגם, דהא הביא ראיה מגיד הנשה שנימוח שאיתא בסימן ק’ סעיף ב’ בסופו שצריך ס’ כנגדו וגה”נ הא אינו נו”ט דאין בגידין בנו”ט, וכשנתבשל שלם הא איתא שם שזורקו והשאר מותר משום שאין טעמו אוסר, ועיין בט”ז סק”ה שהביא מהרשב”א בתוה”ב הארוך שבטל ברוב וא”צ ששים, וגם הפר”ח השיג ע”ז, אבל עכ”פ הש”ך הא הביא משם הראיה שהוא אוסר אף שאינו נו”ט כלל.

ולכן מסקנת האגרות משה בסוף התשובה שם:

עכ”פ להש”ך שאוסר הוא רק במינו אבל באינו מינו ברור ופשוט שאינו אוסר כשלא נתן טעם אלא רק בנתן טעם ומרגישין אותו אסור באינו מינו אף שלא השביח, שבזה מודה גם הש”ך אך במינו חמור לענין זה להש”ך. וממילא אף אם השעלאק היה דבר אסור נמי כיון שאינו נותן טעם כלל והוא מעורב באלקאהאל שאינו מינו מותר גם להש”ך. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין

אם כן לדעת האגרות משה, דבר שאינו נותן טעם בכלל, בשאינו מינו בטל ברוב.

אבל בתהודת הכשרות 21 מובא שהשלאק הוא עשוי מכל גוף החרקים, ושם מובא בשם הרב אלישיב שבקש לפרסם שליר”ש לא להשתמש בזה ואין מקור לסמוך על האגרות משה כאן משום שהוא טעה בשיטת ההפקה. אלא שזה אם נאמר שעיקר סמיכת הגרמ”פ היא על זה שזה הפרשת תולעים, אבל מ”ש לעיל זה היתר בפני עצמו משום שאין לו טעם.

ועוד צ”ע בצבע מאכל,[5] משום שדבר שניכר בתערובת לא בטל, אף אם אין לו טעם. ויש לדון כאן על דבר שניכר ואין לו טעם, ובכלל באיסור שאין לו טעם.

יש עוד צבעי מאכל  עם חששות:

[צבע מאכל קוצ’יניל,  E120 הוא צבע מאכל אדום שמשתמשים בו בתעשיית המזון צביעת בדים וכיו”ב מקור הצבע הוא מכנימת הקוצייניל ששייכת למשפחת כנימות המגן השם המדעי של הכנימה הוא הכנימות הללו מתפתחות על צמחים בעיקר ממשפחת הצבר ומשם נאספות גוף הכנימה מכיל כמות מרובה של חומצה שהוא חומר בצבע אדום לאחר אסיפת החרקים הם מומתים באמצעות הטבלה במים חמים לאחר מכן הם מיובשים בתנור נטחנים ומורתחים במים לתערובת מוסיפים מלחי אלומניום וסידן ולצורך הצללה משתמשים בחומרים נוספים המוצר הסופי הוא צבע מאכל אדום (יש מדינות שאוסרות את השימוש בצבע זה ויש מדינות שמעדיפות צבע טבעי זה על צבעים סינטטיים תחליפיים) (תולעת שני, הרב שניאור זלמן רווח, ח”ד עמ’ רל)

מכיון שזה נעשה עפר לפני שנעשה צבע, דעת רבים מהפוסקים להתיר, ביניהם הגר”ח פלאג’י בספר גנזי חיים, מערכת ת’ אות י’. והוסיף שהנזהר אינו אלא ממידת חסידות. מכל מקום היום נהוג להחמיר כיון שיש לצבע זה תחליפים.

קיים צבע מאכל בשם אנטוסיאנינם הנעשה מזגי ענבים קיים חשש שצבע מאכל זה מקורו מזג ענבים שנמשו מעשיית יין גויים והוא אמור משום יין גויים אסור על כן יש לבדוק כל מוצר מאכל שיש חשש שמכיל הצבע מאכל הנ”ל ולברוק מקורו וכשרותו (כשרות המשקאות ע’ קלח).

דבר המעמיד:

אלא שכל זה בתנאי שזה אינו דבר המעמיד, משום שדבר המעמיד אינו בטל. משנה במסכת עבודה זרה דף כט ע”ב:

אמר ר’ יהודה: שאל ר’ ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה.

וכן פסק הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ג’ הלכה יג:

וגבינת העכו”ם מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן, אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת העכו”ם ואסרום מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטתן שהיא נבלה, ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו ולמה לא יבטל במיעוטו, מפני שהוא המעמיד הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור כמו שיתבאר.

האם בדבר המעמיד מדובר בדבר הנותן טעם? במשנה במסכת חולין דף קט”ז ע”א איתא:

המעמיד בעור של קיבה כשרה אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה.

וכתב הרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט’ הלכה טז:

אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה, ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששעורו בנותן טעם, אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב, ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו”ם כמו שביארנו. השגת הראב”ד: ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו”ם כמו שביארנו. א”א דברי רבינו אבן מגש ז”ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ.

לדעת הרמב”ם רק בבשר בחלב צריך נתינת טעם, אבל באיסור נבילה המעמיד אסור גם כשאינו נותן טעם. וכן נפסק בשו”ע יו”ד סימן פ”ז סעיף יא:

אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה, יש בה טעם בשר, אסורה. ואם לאו, מותרת. אבל המעמיד בעור קיבת נבלה, וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא[6]. הגה: משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל (כ”כ ב”י לדעת הרשב”א והר”ן). ודווקא שלא היה שם מעמיד אחר, רק האסור, אבל אם היה שם ג”כ מעמיד היתר, הוי זה וזה גורם, ומותר אם איכא ס’ נגד האסור (ממשמעות המרדכי).

ולפי חילוק זה בין מעמיד בנבילה לבין מעמיד בבשר בחלב, בג’לטין כשר שמיוצר מעצמות כשרות, אין בו שאלה של בשר בחלב כיון שאינו נותן טעם (ואף לכתחילה, ע’ חוברת בנתיבות ההלכה עמ’ נז על פי פתחי תשובה פז ס”ק יט המתיר עירוב לכתחילה בתרי דרבנן)

אלא שלא כל דבר יש לו גדר מעמיד. ע’ לשון הרמב”ם בפרק טז הלכה טו על העמדת גבינה בשרף עצי עורלה:

המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עכו”ם, או בחומץ יין של עכו”ם הרי זו אסורה בהנייה, אע”פ שהוא מין בשאינו מינו ואע”פ שהוא כל שהוא שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה.

ומשמע ברמב”ם שהדבר המעמיד צריך לתת שם לתערובת. ואם כן רק דבר שהוא חיוני לשמירת שמו של המוצר (בנתיבות ההלכה חוברת ב’ עמ’ ס’) הוא יהיה מוגדר כפעולת העמדה. למשל תפקיד הג’לטין במרשמלו, הוא הגורם המקציף הגורם את שמו של המוצר. אלא שזה יתכן שנדון כזה וזה גורם כי גם האויר הוא גורם שזה יהיה ספוגי, אלא שהג’לטין משמר את המצב.

וע’ בנספח, משו”ת מנחת יצחק ושו”ת הר צבי שחומר משמר אינו נחשב למעמיד.

ומלבד זה דעת המהרש”ל שדבר המעמיד בטל בשישים והביאו הש”ך סימן פז אות לה, ובשעת הדחק ניתן לצרף את דעת המהרש”ל. ויש שיטות ראשונים הסוברים כמהרש”ל, והם התוספות חולין צ”ט ע”ב ד”ה לא במאה, והראב”ד המובא בר”ן מ”ב ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה גמ’ הסבור שרק בכל דבר של עובדי כוכבים לא הלכו בהם אחר נתינת הטעם.

ע’ חוברת בנתיבות ההלכה ב’ ג’לטין, שם נדונה שאלת החומר המעמיד

ואם כן דבר שאין לו גדר של מעמיד, ומצד נתינת טעם אינו נותן טעם, ובכל המקרים שאנו דנים עליהם הרי ודאי יש יותר משישים בחומר, אין בו חשש.

ויש לדון על דבר שיש לו גדר מעמיד עם זה וזה גורם, ע’ מגן אברהם תמב ס”ק ט’ וע’ בנתיבות ההלכה על ג’לטין שדן בזה בענין ג’לטין שמחמיץ שהוא גורם עם האויר. וז”ל מ”א:

וצ”ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג”כ שמרי דבש היתר ה”ל זוז”ג ושרי כמ”ש בי”ד ססי’ פ”ז

ובנוגע לביטול איסור לכתחילה בדברים אלו אם הם בטלים, לכאורה אין לסמוך על ביטול אם יש חשש, משום שכאן מדובר בביטול איסור לכתחילה ואסור למבטל וגם לאחרים.

ע’ שו”ע סימן צט סעיף ה’:

אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו) (ארוך כלל כ”ד). ולשאר כל אדם, מותר.

ובערוך השלחן סעיף כא הביא את מקור הדין שהוא משנה במסכת תרומות:

הלכה פסוקה היא בש”ס דאין מבטלין איסור לכתחלה דאע”ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא דנתערב ממילא אבל למערבינהו בידים אסור דהכי תנן בתרומות [פ”ה מ”ט] סאה של תרומה שנפלה לתוך צ”ט סאין של חולין וחזרה ונפלה לתוכן סאה של חולין ורבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה [רש”י ד”ה והא קמבטל ותוס’ ד”ה ותנן ביצה ד’ ב] וכן במין בשאינו מינו אסור לבטל בששים ואף אם ירצה להוציא אח”כ את האיסור שהרי הטעם ישאר בשם ואף דיותר מששים ליכא טעמא מ”מ הרי הוא עושה שישאר שם טעמו של איסור דאל”כ למה עושה זאת [ובירושלמי שם דבכל האיסורים כן הוא דבשוגג מותר ובמזיד אסור]:

ושם כתב שלדעת רוב הפוסקים דין זה של אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן. ונפ”מ אם זה דאוריתא או דרבנן, במצב של ספק איסור אם מותר לבטל. וההלכה היא שספק איסור מותר לבטל ע’ ש”ך יורה דעה סימן קיד ס”ק כא.

ועוד דלא שייך כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יש כאן שום איסור,

בנוגע למצב שיש כאן ספק איסור שנתערב כתב הרמ”א בשו”ע סימן קא ס”א:

חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה, דאפילו באלף לא בטלה. ואפילו אם היא אסורה בהנאה, כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד. הגה: ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה (ב”י בשם הרמב”ם). ואם הוא ספק אם ראויה להתכבד או לא, אזלינן לקולא (ארוך כלל כ”ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא.

וכתב הט”ז שם ס”ק ב’:

ואם הוא ספק אם היא ראויה כו’. – דחומרא זו דחתיכה הראויה אינה בטילה היא מדרבנן ועיין מה שכתבתי ריש סי’ ק’:

ולכאורה אם כן בספק דברים שאינם בטלים אפשר לסמוך על ביטול אלא שכתבו האחרונים לגבי ספק בריה שנתערבה סייג בדבר זה: ט”ז סימן ק’ ס”ק א’ שאם נתערב ספק בריה שנתערבה זה איסור דרבנן. אך ודאי בריה וספק אם נתערב הרי זה ספק דאוריתא. וכן כתב הש”ך בסימן קי ס”ק י’, וז”ל הט”ז:

חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי’ היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי’ הם קטנים ע”כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ”מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א’ מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ”כ או”ה כלל כ”ה דין ז’:

לדעת הט”ז דבר כמו ודאי בריה, והוא ספק איסור, גם אם ספק נתערב הרי זה ספק דאורייתא.

אבל מצאתי שהספרדים נוהגים להקל בזה: וראה ספר הוראה ברורה (מכון איש מצליח) סי’ ק’ ס”ק א’ (על המבואר שהולכים לקולא בספק בריה אם בטל) …והיינו דוקא אם נסתפקנו אם האיסור בריה או לא אבל אם הוא ודאי בריה אלא שיש ספק אם הוא אסור או לא אינו בטל  ומ”מ אם לא נודע ספק האיסור אלא אחר שנתערב יש להקל לדידן הספרדים אע”פ שהספק בעיקר האיסור.

לגבי ביטול איסור לכתחילה:

במצב של ספק איסור, ובמצב שאי אפשר לברר את המקור, ע’ מה שכתב הרב חיים דוד הלוי בתחומין ג’ במאמר על כשרות תרופות הומאופתיות בפסח:

אלא שבאמת אין אנו צריכים לכל זה, שכן אין חומר ראשוני זה חמץ ודאי, שהלא יתכן שאף בשלבי הייצור הראשוניים השתמשו באלכוהול שאינו מחמשת מיני דגן ואין כאן חמץ כלל. וגדול הוא כה ספק זה, ועיין היטב בשו”ת מהר”ם שיק (סימן רי”ח) שכתב שם הרב השואל שאם לא נודע אם נעשה הספירט משאר קטניות או מדגן כיון שידעינן מקצתם עושים ממיני קטניות יכולים לתלות להקל וכו’ והמהר”ם עצמו פקפק בדבר מטעם אחר, שבנדונו גם העשוי מקטניות מערבים בו מאלץ וצריך לדעת אם יש בו רוב כנגד המאלץ וכו’ וכך היא מסקנת החת”ס שבנדון דידהו הוא חמץ גמור מטעם המאלץ וכו’. ופשוט שבנדון דידן לא שייך כל זה, ויכולים לתלות שהייצור הראשוני נעשה מאלכוהול שאינו חמץ. וכיון שהוא ספק מותר לבטלו לכתחלה לפני הפסח כדי להתירו בפסח, שכך הוא הדין בכל ביטול, שכל שלא הוברר האיסור אין מניעה לבטלו לכתחילה, וכדין חמאה של עכו”ם במקום שנהגו בה איסור שמותר לבשלה לכתחילה כדי שילכו צחצוחי החלב (מרן ורמ”א ביו”ד סימן קט”ו סעיף ו’) והטעם מבואר בב”י משום שמא אין כאן איסור כלל. וכן כתב הש”ך (שם סימן קי”ד סקכ”א) דלא שייך מבטל איסור לכתחילה כיון שיש ספק אם יש כאן שום איסור, עיי”ש.

ואף שיש חולקים וסוברים שאף ספק איסור אין מבטלים לכתחלה (עיין דרכי תשובה סימן צ”ט סקל”ז), הנה להלכה ודאי שנוכל לסמוך על דעת המתירים שרבים הם. עיין להרב שד”ח (בכללים מערכת האל”ף אות כ’) שהביא להקת פוסקים המתירים. והרב פרי חדש כתב להדיא (בסימן צ”ט סק”ה) דאף שמן התורה אין מבטלין איסור לכתחילה מ”מ בספק איסור אפילו רבנן לא גזרו, עיי”ש בדבריו. ועיי”ע למרן החיד”א במחזיק ברכה (יו”ד סימן פ”ד אות ה’) ואכמ”ל יותר.

מעתה הוא הדין בנדון דידן, שכיון שאין כאן חמץ ודאי פשוט שמותר לכתחלה להשתמש בדילולים הבאים באלכוהול כשר, ולבטל ספק חמץ אם יש משעת הייצור הראשון.

אלא שיש אחרונים שטוענים עוד, שאם הייצור הוא גם לגויים, הרי אין בעיה של ביטול איסור לכתחילה ואף שגם אנו קונים, הרי זה נדון כשאר האדם שמותר ולא קנסו. ומסתבר שלא קנסו בגלל הביטול שהרי רוב הדבר נמכר לגויים (ואי”ה נדון בזה בסוגית אין מבטלין איסור לכתחילה במערכות הכשרות).

אי”ה בנושא זה של ביטול איסור לכתחילה נדון בנפרד. ואם אין כוונתו לבטל שהזכרנו הרי מותר, וזה ההיתר שלא לברור פירות בתעשיה המיועדות לריבה, ענבים ליין וכיו”ב, אבל כשמכניס חומר שהוא ספק יש לדון גם מצד אין מבטלין איסור.

למעשה, הבעיה היא בדברים שעשוים לטעם או שהם מעמיד ומסתבר שגם צבע מאכל אינו בטל כיון שניכר. אבל במצב של ספק אם נתערב דבר שודאי איסור, אין לסמוך על ביטול מדין ספק דרבנן לקולא משום שכל אלו שלא בטלים הם רק מדרבנן לא בטלים, שהרי כתב הט”ז שזה נדון כספק דאוריתא.

נספח:

שו”ת מנחת יצחק חלק ו סימן עא

חומר משמר אי יש לו דין מעמיד יום ה’ כ”ו תמוז תש”ל לפ”ק. לכ’ הרה”ג המפו’ וכו’ מוה”ר י’ א’ פלבניק שליט”א חיפה. אחדשת”ה, את מכתבו הנשלח ע”י גיסי הרב נ”י קבלתי, ומחמת רוב טרדתי אשיב בקיצור. ע”ד חומר משמר שמשימים בכל מיני מזון, אם יש לו דין מעמיד, ואם שייך בו אין מבטלין איסור לכתחילה.

הנה לכאורה לא עדיף ממה דאיתא בנובי”ת (יו”ד סי’ נ”ו), בעושי יי”ש שקורין קראמבאמבולי פערסקי ודומיהן, שנותנין בתוך היורה בעת בישול היי”ש בשר נבילה או בשר שחוטה בלי הדחה ומליחה, ואומרים עושי היי”ש שהוא לעבורי קיטרא ולהפיג חריפות היי”ש, וכתב שם דאין בזה משום מעמיד, אבל יש בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה עיי”ש, ובזה בהשקפה ראשונה נראה דאין בזה משום מעמיד, אבל בנוגע לביטול איסור לכתחילה בודאי יש בזה מטעם המבואר בנוב”י שם. ובזה הנני דוש”ת ומביע לו תודתי בעד ברכתו לעבודתי בקודש בירושלים עיה”ק תובב”א. יצחק יעקב ווייס.

שו”ת הר צבי יו”ד סימן פ:

 ספירט שמערבין ביין, אם נחשב כמעמיד. יין מתוק שעירבו בו שפירטוס /אלכוהול/ כדי לעכב את תסיסת היין כדי שישאר מתוק ואח”כ נודע שהשפירטוס נעשה מסתם יינם שאסורים לבר ישראל, והיין של היתר היה ששים ויותר נגד השפירטוס, ויש מגדולי האחרונים שהחמירו בדבר זה, לאסור את כל התערובות, וכמו שהעיר בפמ”ג או”ח )סימן תנא, מ”ז, ס”ק כז( דיי”ש לטעמא עבידא ולא בטל, ויש מי שהעיר שיש להחמיר מטעם מעמיד את טעמו.

אבל לע”ד י”ל דבנ”ד שאני. דבודאי כללא הוא דמעמיד לא בטיל, אבל זה שייך גבי קיבת נבלה שמעמידין בה גבינה שניכר האיסור ע”ז שהעמיד את הגבינה, או בכה”ג דלטעמא עבידא שנותן טעם משלו בתערובות, ועי”ז ניכר האיסור ודינו כמו שהוא בעין ולא בטל, משא”כ בנידון זה שלפנינו, טעם השפירטוס לא מורגש וניכר בתוך היין ועיקר טעם היין הוא מעצמותו אלא שהשפירטוס גורם ומונע שיין ההיתר לא ישנה את טעמו שיש לו מתחלת ברייתו, כאן י”ל שאין זה מעמיד אלא מעכב שלא יתחדש בהיין טעם חדש. הן אמנם יש לדון לאידך גיסא דמכיון דמצד טבע היין שתוסס טעמו מתחלף, א”כ טעם המתיקות מראה שיש כאן שפירטוס שהוא מונע ומעמידו על טעמו הראשון ושוב יהא חשוב כאילו הוא בעין לפנינו, דמה לי טעם ישן או טעם חדש, סוף סוף ניכר השפירטוס /מטיב/ מטוב טעמו ולמה יתבטל, אך לזה י”ל דלעכב שלא יקבל טעם חזק יש תקנה גם בלי השפירטוס, דאם מבשלין היין מתחלה, שוב אינו תוסס ונשאר במתיקותו וא”כ אין טעם זה מוכיח על תערובת השפירטוס, דשמא בשלו ולא היה צורך לערב בו שפירטוס ולכך י”ל דשפיר בטל האיסור בהיתר ע”י ששים, וצ”ע.

ע’ חוברת בנתיבות ההלכה על ג’לטין עמ’ נח ענף ג’ גדרי דבר המעמיד בג’לטין

ראה תהודת הכשרות גליון 3 בחדשות הכשרות, שהרב לונגר מבאזל כותב שהרנט שגורם להפוך לגבינה על ידי שמשקיע את חלבון הקזאין, הוא נותר במי החלב ואינו מתערה בשכבת הגבן. מאחר וזו הדוגמה בחז”ל לדבר המעמיד, הרי שעולה שאיסור המעמיד הוא אף אם האיסור עצמו בסופו של דבר אינו נאכל, וזה חידוש גדול. (באחרונים זו מחלוקת האם המעמיד אסור אם הוא עצמו אינו נשאר ואינו נאכל).

שו”ע סוף סימן פ”ז שמעמיד הוא רק כשאסור מחמת עצמו ולא אם אסור מחמת בליעה.

[1] ויקיפדיה: שלאק (Shellac) הוא פולימר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים (Laccifer lacca, Kerria lacca) בגודל 1-4 מ”מ, הגדלים על עצים בהודו, תאילנד, וארצות סמוכות. נקבות החרקים מוצצות שרף מהעץ עליו הן חיות, מייצרות מהשרף בתוך גופן חומר פלסטי דביק הנקרא סטיקלאק (Sticklac), מוסיפות לסטיקלאק 3%-6% שומן מתוך גופן, ופולטות את הסטיקלאק כחומר הגנה מפני מזיקים וכדבק העוזר להן להצמד אל פני העץ

הסטיקלאק מכיל בערך 80% חומר פלסטי טבעי המיוצר על ידי החרקים בתוך גופם. הסטיקלאק איננו שרף עץ ואיננו דומה לדבש דבורים. שרף העץ משמש רק כחומר גלם ממנו מייצרים החרקים את הסטיקלאק, בדיוק כמו שחלב משמש חומר גלם ליצור גבינה. שרף העץ הגולמי איננו חומר פלסטי ואיננו שלאק, בדיוק כמו שחלב איננו גבינה. תהליך ייצור הסטיקלאק משרף העץ בתוך גוף החרקים דומה לתהליך ייצור גבינה מחלב. כמו שהחלב הופך לגבינה על ידי תוספת חומר כימי – רנט (rennet), כך שרף העץ הופך לחומר פלסטי על ידי תוספת כימיקלים מתוך גוף החרקים (תהליך כימי הנקרא פילמור).

נקבת החרקים מטילה ביצים בתוך הסטיקלאק. הזחלים בוקעים מהביצים וגדלים בתוך הסטיקלאק. אחרי שהזחלים גדלים ויוצאים מהסטיקלאק, מגרדים פועלים את הסטיקלאק מעל פני העץ. הסטיקלאק הגולמי מעורב בפירורים של קליפת עץ ובחרקים שלא הספיקו לברוח. את הסטיקלאק הגולמי מנקים על ידי חמום לטמפרטורה בה הסטיקלאק ניתך (בין 80 ל-120 מעלות צלזיוס) ואז אפשר לסנן את הסטיקלאק הנוזל מפירורי העץ ומהחרקים שנשארו בתוכו. מבחינת ההלכה, החרקים ושומן החרקים מתבשלים בתוך הסטיקלאק. תהליך הניקוי כולל גם שטיפה במים והמסת הסטיקלאק באלכוהול. שלב ביניים בתהליך הניקוי יוצר חומר הנקרא סידלאק (Seedlac). עם סיום תהליך הניקוי מקבלים את החומר הפלסטי הנקי הנקרא שלאק (Shellac). את השלאק מיבשים ומוכרים כפתיתים.

בתהליך זיקוק נוסף על ידי המסת השלאק באתנול ובנוזלים אחרים, אפשר להמשיך ולנקות את השלאק מחומרים בלתי רצויים ומחומר הצבע שהוא מכיל, עד שמקבלים אבקת שלאק לבנה המשמשת בעיקר לציפוי מאכלים.

[2]  כיום יש שלקא הנקרא zein  המופק מתירס. ע’ תהודת הכשרות עלון תמוז אב תשנ”ד עמ’ 44. הובא באמנות עיתך 33 עמ’ 38 ושם כתב הרב יגאל הדיא שהמשתמש בשלאק יש לו על מה שיסמוך.

[3]  ע’ חוברת בנתיבות ההלכה (מכון באהלה של תורה, ע”י ישיבת אמרי יושר – תורת כהנים, ירושלים תשנ”ג) על ג’לטין ע’ נו

[4] רבי אברהם הכהן פימינטיל (נפטר בכ”ח באדר ה’תנ”ז [1697]) היה רב בקהילה הספרדית באמסטרדם ובהמבורג.

[5]  ע’ אמונת עיתך 33 עמ’ 40 מהרב הדאיה שכתב שיש מתירים משום שהחרקים יובשו ונטחנו כעפר ועו’ שכבר נתערב במזון ובטל בשישים, וציין: שו”ת שואל ומשיב תליתאה סי’ לט, שו”ת תפארת צבי (מובא בדרכי תשובה סימן פז ס”ק קל”ג, מנחת יצחק ח”ג סימן צו, ודרכי תשובה סי’ ק”ב ס”ק ל’ שדן בדבר העשוי למראה אם בטל בשישים.

[6] וע’ שו”ע סימן פז ס”ח ברמ”א שעור הקיבה שמייבשין אותו ונעשה כעץ הוי כעץ בעלמא. ונחלקו האחרונים, ע’ בדי השלחן שם ס”ק קלד, אם הטעם משום שאין לו דין בשר, או שאפילו אם היה בשר אינו אסור כיון שיבש.

[7] אבל מצאתי שהספרדים נוהגים להקל בזה: וראה ברורה (מכון איש מצליח) סי’ק’ ס”ק א’ (על המבואר שהולכים לקולא בספק בריה אם בטל) …והיינו דוקא אם נסתפקנו אם האיסור בריה או לא אבל אם הוא ודאי בריה אלא שיש ספק אם הוא אסור או לא אינו בטל  ומ”מ אם לא נודע ספק האיסור אלא אחר שנתערב יש להקל לדידן הספרדים אע”פ שהספק בעיקר האיסור.