ד. בדיקות מדגמיות וחובת בדיקה

ב”ה

על בדיקות מדגמיות לגבי חזקת נקי מתולעים

כפי שנברר, יש חיוב בדיקה בדבר שיש חשש שיש בו תולעים או שרצים. אמנם מן התורה הולכים אחר הרוב, ולכן מדין תורה אין צורך לבדוק את הטריפות בבהמות. אך במקום שיש מיעוט מצוי של טריפות, כגון בריאות, חז”ל חייבו לבדוק את כל הריאות של הבהמות. וכן כיום יש פוסקים שצריך לבדוק את צומת הגידין של עופות כיון שיש שם מיעוט מצוי של טריפות.

יש לברר,

1. מה החובה לבדוק מיעוט מצוי.
2. אם יש מיעוט מצוי שלהם בתערובת. האם צריך לבדוק את כולו, או שמספיק בדיקה מדגמית כדי לדעת אם יש או אין שרצים?
3. מהו שיעור המיעוט המצוי.

דוגמאות לשאלות:

1. בכל בדיקה של אורז, תמרים, ירקות עלים, חסה או ירקות אחרים הטעונים בדיקה, כשאדם בודק ובתחילת הבדיקה מתברר לו שאינו מוצא, האם צריך להמשיך ולבדוק או שמספיקה בדיקה מדגמית?

2. מצאנו למשל מחלוקת לגבי תירס. בספר בדיקת המזון כהלכתה כתב הרב ויא שכיון שהם מוחזקים בנגיעות גבוהה אין לאוכלם ללא בדיקה יסודית וצריך להוריד את כל הגרגירים לפני הבישול. ואילו הרב מרדכי אליהו כתב בחוברת “מן המותר בפיך” שצריך לבדוק בקלח בשלשה מקומות ואם זה נקי אפשר לאכול. מה המחלוקת? אמנם במהדורות חדשות לא מופיעה הקולא הזו לגבי תירס, וכפי ששמעתי בשם הרב כ”ץ, השתנתה המציאות ואם פעם זה היה ספק נגוע עכשיו זה ודאי נגוע ובזה לא מועילה בדיקה מדגמית (כך הבנתי מתוך הדברים).

3. בדגים, ראה בספר הלכות כשרות המזון, יש בתנובה משגיח מומחה בסוגי התולעים בדגים. המשגיח בודק מכל מיכל כמות דגים שלשה כל צד או כיו”ב, ס”ה 9-12 דגים ועל פי ההוראות זה מספיק משום שעשה בדיקה מדגמית. הרי שזה מקובל עלינו שיש בדיקה מדגמית.

4. מחלוקת בין הכשרויות כיום האם צריך לבדוק בכל עוף את צומת הגידים (הרב רובין), או שדי בבדיקה מדגמית (הרב אוירבך), במה חולקים?

5. בדיקות מדגמיות נעשות גם בירקות גוש קטיף, האמנם הן כשלעצמן מספיקות?

כדי להסביר את הדבר יש לעמוד על היסודות של חזקת נגוע בתולעים.

מקור חיוב הבדיקה הוא מה שמצאנו בטריפות הריאה שיש חובה לבדוק. וכן הכתב המגיד משנה שלהלן, על רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ב’ הלכה טו:

… תוך י”ב ירחי שתא אסור בלא בדיקה ואף על פי שאין זה מכריע הדבר בעצמו ברור והיאך יאכל דבר שיש בו איסור מצוי ולא יבדוק וק”ו הוא מבדיקת הריאה מפני שסרכות מצויות בה וכ”כ הרמב”ן והרשב”א ז”ל

והרשב”א בחידושיו בחולין ט ע”א כתב:

ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו, וכתב רבינו הרב ז”ל שאין טעם זה מספיק שא”כ תהא כל ריאה צריכה ניפוח… והעלה הוא הענין בטעמים נכונים, האחד כדי להסיר המכשולים לפי שהסרכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להו חכמים.

ועוד טעם אחר בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה הי’ מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה…

לפי המהלך הראשון יש חיוב לבדוק מיעוט מצוי. לטעם השני אין חובה לבדוק מיעוט מצוי אלא במקום שנראה כמעלים עיניו מן האיסור.[1]

ויתכנו נפ”מ בין שתי הגישות, גם לחומרא וגם לקולא. ויתכן טעם נוסף לחובת הבדיקה הוא משום שיתכן שאין לסמוך על רוב במקום שאפשר לברר. ועל שאלה זו נדון אי”ה בעתיד.

לגבי עצם חובת הבדיקה כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ב’ הלכה טו:

…לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת, ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש.

וכתב המגיד משנה שזה דבר פשוט שכל שאיסור מצוי בו חוששין לו וצריך בדיקה. והיאך יאכל דבר שיש בו איסור מצוי ולא יבדוק וק”ו מבדיקת הריאה מפני שסרכות מצויות בה, ע’ לעיל לשונו.

והוסיף המ”מ:

וכתב הרשב”א ז”ל שאם עבר ובשלן בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותרין משום ספק ספיקא ספק שמא לא היה שם ואת”ל היה שמא נימוח ונתבטל בששים שאע”פ שבריה אינה בטלה בשנמוחה בטלה היא והעלה הוא ז”ל שהפולין אין להם שום תקנה אחרת תוך י”ב חדש אלא בדיקה:[2]

יש לדעת, שחיוב הבדיקה הוא דרבנן ולכן ככל ספק דרבנן דינו לקולא כמ”ש הרמ”א בסימן לט סעיף יז:

הגה: וכן במקומות ששוחטין אצל עובד כוכבים, והניחו הבהמות אצל עובד כוכבים בין שחיטה לבדיקה, אין חוששין שמא העובד כוכבים הכניס ידו ונתק הסרכות, דבדיקת ריאה דרבנן וספיקא להקל.

דין בדיקה מדגמית:

בדיני טריפות הריאה יש מיעוט מצוי של טריפות ולכן צריך לבדוק את כל הבהמות. מה הדין בתולעים, האם בכל מקרה צריך לבדוק את הכל? האם די לבדוק חלק מקלח התירס, או חלק מהדגים שבמיכל או שצריך לבדוק את הכל? הדברים מפורשים בשו”ת הרשב”א חלק א סימן רעד:

שאלת עוד במה שכתבתי בשעת הכשר האוכלין עדשים ופולים וזתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק או צריך לבדוק כל אחת ואחת? תשובה: המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ”י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב.

וכן פסק הרמ”א בשולחן ערוך יורה דעה סימן פד סעיף ח:

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י”ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י”ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. … (ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב”א בת”ה ובתשובה סימן רע”ד).

אם כן במיעוט מצוי לא מועילה בדיקה מדגמית.

לעומת זה מצאנו בדיקה מדגמית בשו”ע או”ח סימן ל”ט סעי ט’ לגבי תפילין, שאם לקח ממי שאינו מומחה מאה קציצות צריך לבדוק שלש ואם מצא כשרים הוחזק האיש.

פסק מרן השו”ע (או”ח סי’ לט סעי’ ט):

לקח ממי שאינו מומחה – צריך לבדקן: לקח ממנו מאה קציצות – בודק מהם שלשה קציצות: שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש. אם מצאן כשרים – הוחזק זה האיש, והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה. ואם לקחן צבתים צבתים – חזקתן מאנשים הרבה הם לוקחים. לפיכך בודק מכל צבת שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש.

ולכאורה בדומה לזה, הרי ההלכה בשו”ע יו”ד סימן קפ”ו סעיף ב’ שאשה שג’ פעמים לא ראתה דם מחמת תשמיש הוחזקה שלא לראות יותר. הרי שכשיש סיבה לתלות שהג’ מלמדים על השאר, מועילה בדיקה כזו. ואולי אין זה שייך לנדון של בדיקה מדגמית כיון שעל ידי שלש פעמים הוחזקה לאינה רואה מחמת תשמיש.[3]

לגבי הדין שאם מצא שלש תולעים צריך לבדוק:

כתב השו”ע סימן פד סעיף ט לגבי פירות שדרכן להתליע:

עבר ובישל תוך י”ב חדש, בלא בדיקה, אם יכול לבדוק, בודק. ואם לאו, מותר. ואם נמצאו קצת בקדירה, משליכם, ואוכל השאר. (כי אין לך פרי שאין בו ס’ נגד טעם התולעת שבתוכו) (תשובת הרא”ש בשם מהר”ם). ויש מי שאומר דהני מילי שלא נמצאו אלא אחד או שנים, אבל שלושה או ד’, הכל אסור. הגה: ודוקא מאכל דאי אפשר לסננו ולהסיר מהם התולעים; ומאחר שהוחזק בתולעים כולו אסור, אבל אם אפשר לסננו, מעביר משם התולעים הנמצאים שם, והשאר מותר (רשב”א סימן ק”נ /קי”ג/). ועיין לקמן סוף סימן ק’.

סעיף י

ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר על ידי סינון (פירוש שמעבירין במסננת), אבל ירקות עצמם, אם מצא בהם ג’ פעמים, יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות.

כן נפסק גם בשו”ע יו”ד סימן ק’ סעיף ד’:

ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג’ תולעים, הירקות אסורים; אבל מי השלקות, מסננן ומותרים. וכן הבשר, ירחצנו ויבדקנו ומותר.

היש”ש (חולין פרק ג סי’ ק) מבאר שדין ג’ תולעים האוסרים (ואם מצא שלש תולעים צריך בדיקה בכולם) הוא רק במין שהתולעים מצויות בו באופן טבעי, אבל בדבר שאין תולעים מצויות בו – אין סברא שימצאו עוד תולעים, ולכן אין אנו חוששים שמא יש יותר מג’ תולעים. והביאו הט”ז סימן פד ס”ק יז.

המקור חיים (סי’ תסז, ביאורים ס”ק ה) כתב כלל עפ”י דברי המהרש”ל:

דלא אמרינן חזקת ג’ פעמים, כי אם בדאיכא דבר הגורם דמסתבר שיהיה כך, והיקש השכל מחייבהו שיהיה כך. אבל בדבר שנופל במקרה, וליכא דבר הגורם המסתבר כל כך – אין חזקה למקריים.

ועל פי זה כתב המגן אברהם אורח חיים סימן תסז ס”ק יב:

כתב ב”י בשם הכל בו אם נמצאו ג’ שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו (ד”מ) ונ”ל דבכוונה השמיטוהו בש”ע דלא קי”ל הכי דהא כ’ הט”ז בי”ד סי’ פ”ד ס”ט בשם רש”ל דלא אמרי’ כן אלא בתולעים דמיני’ קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא.

ולכן אין לאסור את המזון או לחייבו בדיקה כאשר נמצאו שלשה חרקים אלא כאשר נמצאו חרקים שידוע שהם נמשכים אל סוג המזון הזה באופן טבעי (כגון: מזיקי שדה, מזיקי מחסן וכדו’), וכיון שכך, אנו חוששים שחרקים נוספים נמשכו למאכל. אבל לא כשנמצאו חרקים שנמשכו באופן אקראי אל המזון (כגון: זבובים, יתושים ודומיהם)[4]. לדוגמה: אם נמצאו שלש נמלים בשקית סוכר כולה טעונה בדיקה. אך לא כן אם נמצאו שם שלשה זבובונים שאין סיבה שיהיו שם יותר.

חזקה שלש פעמים שאין תולעים:

אם על ידי שלש הדבר הוחזק, מדוע לא נאמר גם הההיפך: שעל ידי שלש בדיקות הוחזק שאין תולעים? והרי מצאנו כך לגבי אשה, שאם לא ראתה ג’ פעמים דם מחמת תשמיש הוחזקה שלא לראות יותר (יו”ד קפ”ו סעיף ב’).

וכן ירק שיש סברא מדוע אפשר לסמוך על חזקת ג’ כגון שגדל בצורה מיוחדת ויש סברא שזה מועיל ואין חרקים, מועילה בדיקה מדגמית.

כתב הרב מאיר לובין על פי פסקי הרב מרדכי אליהו בחוברת “מן המותר בפיך” (מהדורה שניה תשנט) שבדיקת מדגם מועילה לברר אם הוא בחזקת נגוע (אמם בהמשך משמע שגם לדבר שמוחזק בנגיעות, כן כתב בעמ’ 35 על תירס שהוא בחזקת נגוע ומועילה בדיקת מדגם, ועל ידי שלשה נקיים מתברר שזה אינו בחזקת נגוע, וצריך לברר שאלה זו שהרי פשוט שדבר שהוא בחזקת נגוע צריך לבדוק את כולם. ואולי הוא מחזיק את התירס כספק נגוע). ולכן כתב (עמ’ 3)

בדיקת מדגם:

הגדרה של בדיקת מדגם הכוונה לך: פותחים ובודקים שלשה מן הפירות או גרעינים או העלים וכדו’ ורואים:

אם שניים מתוכם נגועים, (וכל שכן שלשתן) – נוצרה חזקת נגיעות וכנראה ישנם נגועים נוספים, ולכן יש לפתוח ולבדוק את כל הכמות אחד אחד. אין אין אפשרות לעשות זאת אין לאכול.

אם שלשתם נקיים – נוצרה חזקת נקיות ומותר לאכול את כל הכמות לאחר בדיקה רופפת.

אם רק אחד נגוע – לא נוצרה שום חזקה ויש לבע בדיקת שלשיה נוספת.

אם שוב מוצאים רק אחד נגוע נוצרה חזקת נגיעות.

אם אחר כך, בזמן הבישול או האכילה וכדו’ יימצא נגוע נוסף – אין הוא מצטרף לתוצאות הבדיקה.

ונראה שכוונתו, שכיון שיש לדבר חזקת ספק נגוע, לכן אמנם מציאה של אחד נגוע עדיין לא מפקיעה אפשרות לבדוק שוב ולומר שאין חזקת נגיעות אם לא ימצא דבר בשלשיה נוספת. אבל עקרונית מועילה בדיקת מדגם.

ושם ע’ 15 לגבי בצל ירוק, שאם הוא מגידול רגיל צריך לבדוק בצל אחד מן החבילה, לפתוח את כל העלים לכל ארכם, אם נקי אין צריך יותר בדיקה. אם נמצאו שלשה חרקים צריך בדיקה בכל הבצלים האחרים. אבל אם נמצא אחד או שניים, צריך לבדוק עלה אחד בכל בצל, ואם נמצא שם חרק יש לפתוח את העלים של כל הבצל. אבל הרב ויא כתב שצריך לבדוק כל עלה ועלה. וכן נחלקו לגבי תירס. הרב ויא כתב שצריך לפרק את התירס לפני הבישול. והרב אליהו כתב (ע’ 35) להתבונן בקלח כולו היטב ויש נוהגים לכופף אותו, ואם נראה נקי לעקור שלשה גרגירים מכל קלח ולבדוק אותם ואת מקומם בדיקת מדגם. ואם נגוע מותר לאכול רק לאחר בדיקת הגרעינים אחד אחד.

לדעת הרב ויא מועילה בדיקת מדגם רק בדבר שלעיתים רחוקות הוא נגוע. אבל בדבר שהוא בגדר של מוחזק בנגיעות, לא מועילה בדיקת מדגם.

 

מכל מקום לגבי דבר שהוא מיעוט מצוי לא מועילה בדיקה מדגמית כפי שלא מועיל בבדיקת הריאה.

לכן למעשה, הרי כל הירקות של גוש קטיף המשווקות ללא חשש תולעים בנויות על בדיקות מדגמיות, שאם יש נגוע הרי הכל נגוע וכמ”ש, ומאידך לכל היותר זה ספק חזקת נגוע שתועיל לו בדיקה מדגמית.

לגבי דיעבד, כתבו הפוסקים שישנם שלשה דרגות בחזקת נגוע בתולעים:

א. מוחזק בתולעים – שהמוצרים הנבדקים ברוב הפעמים נמצאים נגועים בתולעים, ודינם שחייבים בבדיקה ואסורים באכילה עד שיבדקו. אם אי אפשר לבודקם המאכל נאסר באכילה.

ב. ספק מוחזק בתולעים – מוצרים ממין זה שנבדקו ובמיעוט הפעמים נמצאו נגועים, ודינם שחיבים בבדיקה לפני בישול ואכילה, אך אם לא נבדקו והתבשלו ועתה לא ניתן לבודקם, מותרים באכילה (הרב ויא ע’ 204 על דירוג הנגיעות במזון) עד שימצאו בהם שלשה תולעים ואז הופך להיות בחזקת נגוע ואסור.

ג. אינו מוחזק בתולעים – לא נמצאו בו שרצים אף פעם, דינו שאינו צריך בדיקה.

לכן קמח מלא שנשמר משעת הטחינה בתנאים נאותים כך שלא יתליע, מכיון שאי אפשר לבודקו מותר באכילה ללא בדיקה אלא אם ימצאו בו שלשה תולעים.

(ראה את הסיכום של הרב יהודה עמיחי באמונת עתיך 8, ראה ספר הלכות כשרות המזון ע’ 175, אמונת עתך 35, התורה והארץ ח”ב ע’ 440.)

מהו שיעור מיעוט מצוי?[5]

במיעוט מצוי של איסור צריך לבדוק, כפי שמצאנו לגבי בדיקת הריאה. וחיוב הבדיקה הוא דרבנן כמ”ש לעיל וכן כתב הש”ך יו”ד סימן לט ס”ק ח’. וכתב הגר”א שם ס”ק ז’ שבריאה אפשר לברר לכן לא סומכים על רוב.

מהו השיעור למיעוט המחייב בדיקה, וכן יש לשאול מה המחייב את הבדיקה, מיעוט מצוי של טריפות, מתולע, עורלה, או שמיעוט מצוי הוא כולל כל מה שיש בו רעותא המחייבת בדיקה אף אם בסופו של דבר מתברר שאין בו איסור. נפ”מ לגבי טריפות צומת הגידין בעופות. לדעת הרב רובין מיעוט מצוי של רעותות, כלומר כרעיים שצריכות בדיקה כיון שהן נפוחות או שיש שינוי צבע או שטף דם (לפי הסטטיסטיקה )15% ולכן צריך לבדוק כל עוף. אבל אם אנו מתחשבים רק בכמות הטריפות שבין אלו שיש בהם רעותות (4% מכלל העופות) הרי אין זה מיעוט המחייב בדיקה. (הגרי”י פישר בספרו אבן ישראל חלק ב’ הלכות שחיטה פרק ז’ ד”ה והנה בזמננו, סובר שרק במיעוט טריפות ולא במיעוט רעותות, וסומך גם על דעת הבית אפרים יו”ד סימן ו’). ובענין עופות, הרב אוירבך מטבריה סובר שאין צריך לבדוק כל עוף, וכן שמעתי שסובר הרב נויבירט (מפי הרב אהרון מרצבך).

בקובץ התורה והארץ חלק ג’ עמו’ 151 הביאו מכתב מהרב ישראלי:

שהראשונים שקבעו את ענין מיעוט המצוי כמו בבדיקת הריאה, לא הזכירו בשום מקום האחוז שנקרא מיעוט מצוי שבזה אין סומכין על הרוב, כמו בדיקת הריאה שאין חייבים בהם. ומזה נראה שאין להחמיר בכגון דא, אלא הדבר ניתן להכרעה לכל אחד לפי הרגשת שירחק הספק מליבו.

אלא שיש אחרונים שנתנו בזה שיעור: נאמר במשנה גיטין פ”ג מ”ח (גיטין דף ל”א ע”א) שיש לבדוק את היין בשלשה פעמים בשנה מפני שהוא רגיל להתקלקל בימים אלו:

המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר’ אלעזר רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקידום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים בבוסר

ובגמרא בבא בתרא נאמר (צ”ג ע”ב) ששכיחות החימוץ היא כמו במוכר לחברו שצריך לקחת בחשבון עשר חביות קוססות למאה ובכה”ג אין זה אונאה. ואם כן זה מקור לכך שצריך בדיקה כששיעור הקלקול הוא עשרה אחוז. וכן כתב המשכנות יעקב יו”ד סימן יז ששעור המיעוט המחייב בדיקה הוא עשרה אחוז.[6] וכן הביא בספר בדיקת המזון כהלכה מהגרש”ז אוירבך זצ”ל (ח”א עמ’ 118 בסוף הערה 3).[7]

אבל הרב אלישיב [שליט”א] זצ”ל, מובא שם, סובר ש-5% הוא גם מיעוט מצוי.  לפי דברי הרב ישראלי, לא נאמר שיעור קבוע של מיעוט מצוי, ויש לומר שזה תלוי לא רק באחוזים אלא תלוי גם בקושי לבדוק ולכן נאמר לבדוק ציציות לפני הברכה, כיון שזה קל לבדוק. וזה א”ש לפי הטעם האחרון של הרשב”א שצריך לבדוק כדי שלא נהיה כמעלימים עין מן האיסור. וזה מתאים לסברת הראשונים שבספק ספקא לא סומכים על רוב כשאפשר לברר.

תשובת משכנות יעקב (יו”ד סימן יז) הנ”ל, היא חלק מהתכתבות עם הרא”ז מרגליות בשו”ת בית אפרים חיו”ד סימן ו’).

שיטת הבית אפרים (על פי הרב יואל פרידמן, התורה והארץ ח”ב ע’ 422) הוא פוסק כתשובת הרשב”א שבמיעוט מצוי צריך לבדוק. ואף על פי כן לדעתו “היכא דאיתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. כלומר רק במקרים של מיעוט מצי בהם חכמים גזרו מפורשות. הוא מצמצם את חובת הבדיקה במעוט מצוי למקרים שהאיסור הוא ודאי, אם האיסור אינו ודאי אין חובה אלא חומרא. וכן משמע ברמ”א שכתב שיש מקומות שנהגו להקל בבדיקת האווזים.  וכן כתב הריטב”א בחולין ג’ ע”ב ד”ה לישנא שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים ואין סומכים מיעוט לחזקת אבר מן החי מפני שאין כאן איסור ודאי. ודעת הבית אפרים שהעובדה שאין כאן איסור ודאי הופכת את המיעוט למיעוטא דמעוטא. הבית אפרים גם פוסק כרמ”א ק”י סעיף נג שבספק ספקיא שאפשר לבררו אין צריך לעשות כן, ובמיעוט מצוי היכא שאין רעותא ודאית, פטור מבדיקה. וע’ אבן ישראל לגרי”י פישר שסובר שאין בודקים מיעוט מצוי לפי הרעותות, כשיטת בית אפרים.[8]

קולא יותר מפליגה משמע מתשובות הריב”ש קצ”א:

…שמעוט מצוי, ר”ל שהוא קרוב למחצה, ורגיל להיות. דומיא דמעוט מצוי המוזכר למפרשי’ ז”ל בסירכות הריאה, דאע”ג דאזלי’ בתר רובא, ואחזוקי אסור’ לא מחזקינן, אפ”ה צריך לבדוק בסירכות הריאה, מפני שהוא מעוט מצוי. וגם בזה, דוקא היכא דאפשר לעמוד גל ספיקו בבדיקה, אבל בא זאב ונטל בני מעיה, כשרה. וכן ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, שהזכירו הגאונים ז”ל, דאם שחט אחד והוא לפנינו, בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה, ולא נסמוך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כיון דאפשר לבדקו.

ומשמע כאן שקרוב למחצה הוא מיעוט מצוי שמחייב בדיקה. אבל הפוסקים לא נקטו כדעה זו.

נספח:

ובגדר מתעסק כתב במנחת שלמה תניינא (ב-ג) סימן סג:

ומלבד כל אלה נכון להזכיר דעת הכרו”פ בסימן ק’ סק”ד דשרץ לא חשיב כאסור מתחילת ברייתו כיון שאיסורו מתחיל רק לאחר ששורץ ולא קודם, וסובר דלא חשיב משום כך בריה. וכן גם מה שכתב השיבת ציון בסי’ כ”ח והובא גם באמרי בינה דיני בב”ח סוף סי’ ד’ בשם גאון אחד, ובדרכ”ת סי’ פ”ד אות כ”ח הובא כן מבעל בית אפרים דלגבי התולעת שאין דעתו עליו חשיב רק כמתעסק, ואף על גב דאין מתעסק בחלבים מפני שנהנה, שאני הכא שההנאה היא רק מהפרי ולא מהתולעת, ואף על גב דהו”ל כספק פסיק רישא לשעבר דלא חשיב כאינו מתכוין, כמבואר ברעק”א יו”ד סי’ פ”ז ס”ו, מ”מ נראה שאם הבירור אינו יכול להיות רק ע”י טורח גדול מאד דחשיב כבדיעבד, שפיר חשיב בנד”ד כנעשה אח”כ בשעת אכילה ע”י מתעסק וכאינו מתכוין דמותר, שהרי גם גרירת מטה וכדומה יכולים גם כן לדעת מראש על ידי מומחה גדול ואפילו הכי מותר, וכיון דשרי לבעל המסעדה, הוא הדין נמי דשרי לאחריני כידוע.

---

[1] ע’ התורה והארץ חלק ב’ במאמרו של הרב יואל פרידמן “החסה ללא תולעים האם צריכה בדיקה” עמ’ 419

[2] ובהמשך דבריו: ואם שהה הפרי וכו’. זו היא המימרא שכתבתי בסמוך בהני תמרי דכדא. ונראה מדברי רבינו שיכול לבשלן בלא בדיקה ואין חוששין שמא פירשו או יפרשו בשעת בשול שהרי לא חלק. וכ”נ מדברי הרשב”א ז”ל וכ”כ הרמב”ן ז”ל ונתן טעם לדבר שאע”פ שמצוי שיפרוש בעת הבשול אם נמוח בטל הוא בששים ואם הוא בעין זורקו עכ”ד ז”ל:

ומה שהביא בשם הרשב”א מבדיקת תמרים, כ”כ הרשב”א בחולין נ”ח ע”ב בתורת הבית בית שלישי שער שלישי דף פד ע”א (וע’ אמונת עתיך 8 ע’ 16)

[3]  וכתב שו”ת חתם סופר חלק ב (יו”ד) סימן מט:

נידון בועו’ רבו’ הנמצאים בדקין דבהמה שכ’ ש”ך ס”סי מ”ח דצריכים בדיקה והחמיר מאוד בשמ”ח ס”סי ל”ז וכ’ פר”מ שת”ח מיוחד הורה דסגי בבדיקת ג’ בועו’ מהם ושוב מכשירין בלא בדיקת שאר ומכ”ת כ’ שלא קיבל כן מרבו הגאון ר’ יהושיע ז”ל לפ”ד יעמוד בקבלתו כי דברי המקיל אין מקום בראש לסבול כיון דיש מכה לפנינו שיש לחוש שע”י רתיחת הליחה שבבועה נשרף הבשר שתחתיו ונעשה כבשר שהרופא גרדו א”כ מה יעידו ג’ על השאר אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף

[4]  הרב עמיחי (חוברת אמונת עיתך גליון 8) הביא את המשך דברי המקור חיים, שציין דברי הגמרא (נזיר סד ע”א) שאם נמצאו שלושה מתים מונחים באדמה בצורה מיוחדת, יש להגדיר את מקום הימצאם כ”שכונת קברות”. ולעומת זאת משמע מדברי השו”ע (או”ח סי’ תסז סעי’ ט) שאם נמצאו שלושה גרעיני שעורה בתוך תבשיל בפסח אין לחשוש שמא יש שם עוד שעורים, מכיון שהשעורים לא מתרבות מתוך התבשיל עצמו. (ועי’ מג”א שם ס”ק יב, חוק יעקב ס”ק כה, חזו”א יו”ד סי’ יד (א) ד”ה והא). ומכאן למדנו שחזקת ג’ זקוקה לסברא חיובית על מנת לאסור את השאר.

[5] ע’ אמונת עתך גליון 13 מהרב יואל פרידמן. ועלון 15 תגובה מהרב עזריאל אריאל. במחלוקת הבית אפרים ומשכנות יעקב ע’ באריכות במאמרו של הרב יואל פרידמן ה”חסה ללא תולעים”, התורה והארץ כרך ב’ עמ’ 419.

[6] וע’ שבט הלוי סימן פ’ פ”א ובח”ה יו”ד סימן פה עמ’ פט, צ” ושם יו”ד סימן קנו שלדעתו מיעוט מצוי אינו מושג סטטיסטי שנמדד באחוזים אלא חיוב בדיקה משום שזו מציאות טבעית שכיחה. וע’ מאמרו של הרב יואל פרידמן בהתורה והארץ חלק ב’ הנ”ל.

[7]  וע’ אמונת עיתך 35 מהרב הדאיה ובהערה 9 המקורות לכך שזה עשרה אחוז.

[8]  משכנות יעקב יו”ד סימן יז בית אפרים יו”ד סימן ו’ וע’ דרכי תשובה ל”ט ס”ק ג’ טוטו”ד מהד’ תניינא סי’ קס, שבט הלוי ח”ד ס’ פ”א וח”ה יו”ד סי’ פ”ה וסו”ס קנ”ו וראה התורה וארץ ח”ב במאמרים בזה.