ב"ה
האם כיום חובה לאכול רק מוצרים המכונים "גוש קטיף"
בשעור הקודם דברנו על חובת הבדיקה כשיש מיעוט מצוי, על תשובת הרשב"א שהובאה בשו"ע שאין בדיקה מדגמית מועילה כיש מיעוט מצוי. ואף על פי כן בדיקה מדגמית תועיל כדי להחליט שאין כאן מיעוט מצוי.
ירקות "גוש קטיף" – חומרא או מעיקר הדין?
האם במקומות שיש ספק אם ניקו את הירקות כדין, מותר לאכול או שאסור לאכול אלא אם כן משתמשים בירקות "גוש קטיף" וכדומה או כשיש משגיח המעיד על הבדיקה שנעשית כדין?
ב"אמונת עיתך" של מכון התורה והארץ, חוברת 36 וחוברת 37 מובאת תגובה מהרב ויטמן למאמרו של הרב יהודה עמיחי בגליון 34 בנושא "מהדרין" וחומרות בכשרות. הרב ויטמן מביא שם את תשובתו של האגרות משה ומנחת שלמה בנושא לימוד זכות בנושא השימוש בירקות שטעונים בדיקה מתולעים. להלן תשובת האגרות משה (יו"ד ח"ד סימן ב'):
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג – י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם – בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם. ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה זה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.
הגרמ"פ מזכיר בקיצור את ההיתרים לבריה, שנעמוד עליהם להלן. ולכן לא מכריע בהדיא לאיסור.
להלן נבאר את הדברים. מוסכם להלכה, ונפסק בשו"ע סימן ק' שבריה לא בטלה. ע' סעיף א' שם:
בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה שלם.
וכתב הט"ז שם בס"ק א':
בריה דהיינו כו'. – חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי' הם קטנים ע"כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ"מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ"כ או"ה כלל כ"ה דין ז'.
כלומר, ספק בריה בטל, אבל ספק איסור אינו בטל. ואף על פי כן יש כאן צדדים להקל כפי שיתבאר.
הט"ז מדבר כודאי יש בריה אבל אם ספק אם היא אסורה. בזה לא בטל. אבל אם ספק אם הם נמצאים בכלל, מותר (כ"כ הרב יגאל הדאיה באמונת עתך 34 עמ' 35)[1] וכן אם הם התרסקו אין להם דין בריה ומותר. (לכאורה לפי הט"ז אם ספק אם יש שם נמלה, הרי זה ספק בריה ומותר. אבל צ"ע האם אפשר לומר שגם ספק נימוח מותר משום ספק דרבנן, כיון שקודם שנימוח היה לזה חזקת איסור, וראה נקודות הכסף לש"ך סי' סט ס"ק ה' על דברי הט"ז בס"ק כד שבספק דרבנן ואיתחזק איסורא הולכים לחומרא. וע' בעין יצחק לרב יצחק יוסף בכללי ספק דרבנן סעיף טז שכתב "לדעת רבים מהראשונים אמרינן ספיקא דרבנן לקולא גם היכא דאיתחזק איסורא ולא מתחשבים בחזקה במקום ספק דרבנן, ואפילו באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה יש להקל", ואכמ"ל)[2].
וכתב שם הרב הדאיה, שלכן, בדיעבד, אם בשלו אורז בלא בדיקה, כיון שספק אם יש שם תולעים, יש לסמוך על הביטול. וכן אם גרגירי חומוס לא נבדקו ונטחנו, מותרים כיון שאין שם בריה.
כתב ערוך השלחן שרמז לו האגרות משה הנ"ל, בסימן ק' סעיפים יג-יח:
סעיף יג:
ודע דבכל המדינות הידועים לנו בימות הקיץ הרחש מצוי בכל מיני מאכל וביחוד אלו הנמלים הנקראים מילבי"ן מצויים הרבה בכל מיני קמח ובכל מיני גרויפי"ן וכמעט שא"א להמלט מזה ובודאי הזריזים מדקדקים בכל האפשר להמלט מזה ועדיין כולי האי ואולי וק"ו כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי וראוי לחפש זכות וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה ונבארם בס"ד מה שהם אמרו ומה שנראה לענ"ד:
סעיף יד
הגאון כרתי ופלתי ריש סימן זה אמר שביכולת לסמוך על דעת רבינו שמשון והרשב"א שהבאנו דבריה בטלה בקרוב לאלף וזהו ודאי דשיעור זה והרבה יותר יהיה תמיד וגם בה"ג שכל דבריו דברי קבלה סובר כן כמ"ש בהג"א ברא"ש פ' השוכר סי' י"א וז"ל פי' בה"ג דשרץ לא בטיל כי אם באלף והכי איתמר בירושלמי עכ"ל וגם בעל אור זרוע סובר כן כמ"ש שם וז"ל ואף על גב דקיי"ל דבריה לא בטלה לאכול גוף הבריה כשנתערבה ואינה ניכרת הני מילי בששים כשאר איסורים אבל בט' מאות וששים בטלה כדמשמע בירושלמי וכו' עכ"ל:
סעיף טו
וגם הרי"ף סובר כן… וגם דעת רש"י נוכל לצרף לזה וגם הרשב"א בחדושיו בחולין דף צז ב כתב בשם הראב"ד דבריה בטלה באלף ומאתים ע"ש ולפי זה רבו הדעות להיתר בה"ג והרי"ף והראב"ד ורבינו שמשון בעל התוס' ורשב"א ואור זרוע ואפשר גם דעת רש"י כן…
סעיף טז
הגאון בעל משכנות יעקב בסי' ל"א אחר שכתב שיש לסמוך על כל הני רבוותא שהבאנו כתב עוד היתר וז"ל דהנה הגמ' מדמה בריה לחתיכה הראויה להתכבד ועביד בינייהו צריכותא והטעם הוא מפני החשיבות ודבר חשוב לא בטל וא"כ נראה דהיינו דוקא אם הבריה או החתיכה עומדת בעינה וניכרת רק שאין ידוע איזו האסורה כמו גיד וחתיכה שניכר ממשן בפ"ע וחשיבותן עליהן אבל אם מעוצם קטנותן נאבד ממשן והוא דבר המתערב ממש ונדבק בפת או שנתערב בתבשיל וא"א להפרידן כלל כמו המילבין הקטנים ולא יהיה לעולם בעין בפ"ע רק תמיד בתערובות לא נודע מקומם איה לא נאמר עליו בריה שאני כיון שאין לו מקום בפ"ע שיהא חשיבותו עליו וכו' עכ"ל אבל יש למערער לערער על זה דהרי עכ"פ התורה חייבה עליו מלקות וכדאיתא בש"ס אכל נמלה לוקה חמש וכפי שנתבאר הוה הטעם שהחמירו חכמים בביטולן מפני שהתורה חייבה מלקות א"כ כל זמן שלוקין עליהן כשהן בפ"ע אינן בטילין בתערובתן:
סעיף יז
ולפענ"ד יש היתר אחר לכל הדעות דהנה בסוף סימן ק"ד כתב רבינו הב"י דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהן למיאוסן ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותר וכו' עכ"ל ומעתה ק"ו הדברים דאם במין בשאינו מינו דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא עכ"ז בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן א"צ ס' כ"ש בביטול בריה דזהו רק מדרבנן דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים כנמלים וזבובים והן אמת דבאכילה בפ"ע חייב מלקות מ"מ חכמים כשגזרו מפני זה שלא יהיה להם ביטול א"א שיגזרו על דברים המאוסים…
ובמנחת שלמה (חלק ב-ג סימן סג) כתב לימוד זכות:
בדבר מסעדות ומלונות וכדומה המגישים לאורחים ירקות כגון חסה, כרובית, כרוב, תרד, אספרגוס, ואינם יכולים לבדוק כל עלה בנפרד, אלא שורין אותם במי – מלח ואומרים שהתולעים עולים למעלה, ושופכים את המי מלח ורוחצים במים. ותולעים אלו אינם נראים לרוב בנ"א אלא כאשר נותנם כנגד נורת חשמל, ומשרד הבריאות דאמריקה דורש ממסעדות ומלונות שיגישו דוקא ירקות אלו, ויגרם לבעלי המסעדות הפסד מרובה אם לא יגישו אותם….
ומעתה אף על גב דבריה גם בדיעבד לא בטיל, מ"מ אפשר דבכה"ג שאינם נראים כלל לעינים גם כנגד השמש, אף על גב דשפיר מסתבר שלענין דאורייתא ה"ז בריה, והאוכל תולעת כזו לוקה, כי אין זה דומה כלל לשרצים שנראים רק ע"י מיקראסקאפ או סתם זכוכית מגדלת, הואיל וכאן הם נראים לעיני האדם בלי שום מכשיר, מ"מ לענין זה דבריה לא בטיל שהוא רק מדרבנן, והטעם הוא משום דחשיב טפי ולוקין עליו אף אם זה קטן מאד ופחות מכשיעור, מ"מ יכולים לומר דבכגון דא שבאור היום רגיל אינו נראה כלל לעינים, לא הפקיעו מהם רבנן דיני ביטול והרי הם בטלים מיד לאחר שכבר נבדקו כראוי ע"י מי מלח כנהוג עוד לפני הבישול, וכ"ש לאחר הבישול שלגמרי אין רואים אותם ואי אפשר כלל לבוררם [אף אם לא נסמוך להקל ולומר שלאחר הבדיקה במי מלח תו לא חייבים בבדיקה].
וגם אפשר דכיון שהתולעים האלה הם עדיין קטנים מאד עד כדי כך שאי אפשר כלל לראות, חושבני שע"י הבישול במים הרותחים ממיסים אותם ותו לא הו"ל בריה. [גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי]. והרי הזכיר כת"ר הענין של ספק ספיקא [אפשר דמפני קטנותם גם לא שרצו עדיין במחובר]. גם יש להוסיף דאפשר שהם מתרסקים ונימוחים לפני הבליעה ע"י הלעיסה, ואף על גב דאם חילקו בפנים קיי"ל כר' יוחנן שעדיין יש על זה שם בריה, מ"מ במאוס ומתועב דודאי לא ניחא ליה, אפשר דלא שייך כלל הטעם שכך דרך אכילתו.
ומלבד כל אלה נכון להזכיר דעת הכרו"פ בסימן ק' סק"ד דשרץ לא חשיב כאסור מתחילת ברייתו כיון שאיסורו מתחיל רק לאחר ששורץ ולא קודם, וסובר דלא חשיב משום כך בריה.
ועוד סברא דן שם, שאולי זה מתעסק, ואמנם המתעסק בחלבים ועריות חייב, אבל הטעם הוא מפני שנהנה, וכאן לא נהנה. וע' מנחת שלמה חלק א סימן ו (וע' מנחת שלמה חב-ג סי' סג):
ועיין באמ"ב דיני בב"ח סוף סי' ד' שכתב: "דלא נראה לו מה שהוגד לו בשם גאון אחד ללמד זכות על אשר בימות הקיץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים, דלדעתו ליכא חיוב מה"ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ", אלא שהוא עצמו חולק על זה וסובר דמה שאין דין מתעסק בחלבים ועריות אין זה דוקא מפני שנהנה אלא כל שאותה אכילה אסור מה"ת אף אם זה מאוס לא הוקל כלל האיסור מטעם מתעסק אע"ג שאינו נהנה עיי"ש. ודבר זה לענ"ד הוא חידוש גדול, ולכאורה הי' יותר נלענ"ד כדאמרן דכיון שכוונתו לאכול כל הפרי כמו שהוא, לכן אם יודע ודאי שיש שרץ בתוכו נראה דאע"ג שטעמו פגום ומאוס אצלו והי' שמח אם אחר הי' מוציאו מהפרי, אפי"ה דינו ממש כאוכל שרץ במזיד דאסרה תורה אע"פ שהוא פגום ומאוס מאד, וממילא דגם כשזה רק ספק אם יש בו שרץ או לא דינו ג"כ כעובר בזדון על ספק איסור תורה, ורק בכה"ג שפותח את הפה שלא לצורך אכילה כגון לשאוף אויר וכדומה דבכה"ג אפשר שאפי' אם יודע ודאי שע"י זה גם יבלע שרץ דחשיב רק כמתעסק משא"כ במכוין להדיא לאכול.
אלא שעל כל הנ"ל כתב הרב יהודה עמיחי באמונת עיתך שם, שהשרצים אינם בטלים, ונחשב כאילו אוכל אותם בעצמם, כיון שאם יחפשו אחריהם הרי ימצאו אותם, ולכן אין זה בטל בכלל. והביא שם את דברי החזון איש יוד סימן יד ס"ק ו' ד"ה שיעור:
אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו אע"ג שאין כוח באדם לחפש אחריו – חשיב כאיסור ניכר – ואינו בטל
ועוד כתב הרב עמיחי שכל הסברות שהזכרנו הם לימוד זכות ולא לכתחילה. ועוד כתב שם שמבדיקות מעבדה שערכו התברר שלעיתים ישנה כמות של 25 טריפסים בראש אחד של כרוב. ולומר שמי שנמנע מלאכול את הכרוב עם החרקים הרי זה הידור, הוא דבר מתמיה. והרב מרדכי אליהו הוסיף שבימינו כשאפשר לקנות ירקות נקיים מחרקים אסור לקנות ירקות רגילים.
ולגבי דבר שאינו בריה, כתב הרב ויא בעמ' 135 בשם הרב אלישיב והגרש"ז אוירבך, שאם אי אפשר להכירו אלא בטורח גדול, בטל בתערובת. ולכאורה גם בנידון שלנו, אם זו בריה מאוסה ונאמר שאין לה חומר בריה וכמ"ש ערוה"ש והנ"ל, הרי בטורח גדול אין צורך לבדוק ומותר (נפ"מ למי שמתארח ומקבל סלט שלא ידוע אם נבדק כראוי, לכאורה יוכל לסמוך על זה)
ובגליון 37 הובאה תשובתו של הרב ויטמן לכך, וכתב:
… השאלה הראשונה כאמור היא – האם מדובר בתערובת. לדעתי, פשוט שאע"פ שניתן למצוא את החרק על גבי הירק בחיפוש מדוקדק וע"י בקי בכך הרי שאם החרק לא נראה ולא ניכר בהדיא ויש צורך במאמץ רב על מנת לגלותו, וכפי שאכן קורה כאשר מדובר בתריפסים וכנימות המצויים בכרוב כרובית ושאר ירקות העלים – הרי שהדבר נחשב לתערובת, ולא כפי שכתב הרב עמיחי בתגובתו לדברי. ולכך אביא מספר הוכחות פשוטות.
ראשית, הדבר מוכח ופשוט מכל הדיון בנושא חרק שנפל למרק או לירקות ואבד בהם שדנים לאסור את התערובת מדין בריה שאיננה בטילה (יו"ד סי' ק סעי' ג), ומשמע שפשוט שהדבר נחשב לתערובת ואם לא היה מדובר בבריה היה האיסור בטל, אע"פ שברור שבבדיקה יסודית ופרטנית, ובוודאי שע"י בקיאים, לא ימלט שהחרק, אם נשאר בשלמותו, יימצא שהרי אין הוא ממין הירקות והמרק בהם אבד. עוד קודם לכן מוכח הדבר מכל המציאות של תערובת יבש ביבש מין שלא במינו, שלכאורה ניתן היה לפחות במאמץ להבחין באיסור שהרי איננו ממין ההיתר…
וכן סיכם שם את הדעות מדוע דבר כזה לא יחשב לבריה:
כפי שכתבתי בדברי הקודמים מצאנו ארבע סיבות בפוסקים לכך שיש מקום לומר שהתריפסים הקטנים או הכנימות אינם נחשבים לבריה:
א. דבר שלא נראה בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה לעניין שלא יהיה בטל (אג"מ יו"ד ח"ד סי' ב), ו"מנחת שלמה" (ח"ב סי' סא אות ב). והגרמ"פ זצ"ל אף הסתפק שאולי איננו אסור כלל).
ב. בריה שאיננה נמצאת ואיננה נאכלת אף פעם במצב עצמאי אלא תמיד מופיעה על עלים ופירות איננה נחשבת לבריה חשובה שאיננה בטילה ("משכנות יעקב" וראה בפ"ת יו"ד סי' ק ס"ק א).
ג. דבר שנפשו של אדם קצה בו איננו בחשיבות בריה (ערוה"ש יו"ד סס"י ק וכתב סופר יו"ד סי' סג).
ד. שרצים אינם בכלל בריה מכיוון שאינם אסורים מתחילת ברייתם אלא רק לאחר ששרצו (פ"ת יו"ד סי' ק ס"ק א בשם כו"פ והביאו דבריו גם ערוה"ש, הגרמ"פ והגרש"ז אויערבך זצ"ל).
גם מבחינת סברה נראה לומר שאין לתריפסים ולכנימות דין בריה, שהרי בריה נאסרה מחמת חשיבותה, ודבר חשוב דעתו של האדם עליו ואינו דין שיתבטל באחרים (ראה "מנחת כהן" ספר התערובות ח"ג פ"א), ופשוט שבמקרה דנן מחמת כל הסיבות הללו אין מדובר לא בדבר חשוב ולא בדבר שדעתו של האדם עליו (וכן נימק את הדברים הגרש"ז אויערבך בתשובתו הנ"ל).
ולהלן דן כשיש ספק אם בתערובת יש בכלל שרצים, שאז הרי זה ספק דרבנן בכלל. אבל לפי מה שכתבנו לעיל בשם הט"ז הדברים צריך עיון.
והוסיף שם הרב ויטמן:
בנוסף לסבורים שאין לתריפסים ולכנימות דין בריה, מצאנו גם מי שסבורים שאף אם כן מדובר בבריה שאיננה בטילה בשישים, יש מקום להתיר את התערובת מכיוון שניתן לסמוך על הסבורים כי בריה בטילה ב960- או ב1200- (כו"פ והביאו גם ערוה"ש).
כמו"כ, יש לצרף את דעת הסבורים שדבר פגום ופוגם בטל גם כאשר מדובר בבריה (שהרי סוף סוף מדובר בחרקים הפוגמים את התבשיל, ראה צבי לצדיק (יו"ד סי' קג ס"ק א) "משמע דאם פגומים בעצמם גם בריה בטיל ולפ"ז לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בעניין מילבין ושאר תולעים הפגומים בעצמם הלא בטלים בשישים", וכן כתב בפ"ת (סי' קא ס"ק ג) בשם "פנים מאירות" שהבין כן בדעת הרמ"א, ויעויין גם ב"כתב סופר" (יו"ד סי' סג), והובאו דבריו גם בדעת תורה למהרש"ם).
ועוד יש להוסיף גם את דעת הרמב"ם (וכן הביא משמו ומשם המרדכי גם האו"ה) שהא דבריה איננה בטילה הוא רק בתערובת מין במינו, אך מין בשאינו מינו גם בריה בטילה בשישים (ראה מה שדן בעניין ב"מנחת כהן" ח"ג פ"א).
ועוד מצאנו הן בחזו"א (יו"ד סי' יד ס"ק ו) והן במנחת שלמה (ח"ב סי' סא אות ב) שמצרפים לקולא שגם בריה אם לא נבלעה בשלמותה אלא נלעסה קודם לבליעה הרי מיד איבדה שם בריה ונתבטלה. ובדעת תורה (יו"ד סי' פד ס"ק ה) הביא מספר "כנפי יונה" (ובדומה גם מאחרונים נוספים, שמיד בתחילת הבישול האפיה או הצליה החרקים מתפרקים ומתמעכים "דאל"כ לא מצאנו ידינו לאכול שום פת בקיץ שכל הקמחים ובתי השאור שאצל האופים מתולעים".
אשר על כן, מסקנת הדברים היא, שמצאנו באחרונים שנקטו הלכה למעשה, שיש מקום להקל בתריפס או בכנימה שנתערבו בהיתר ולהתיר את המאכל מן הדין, ולא לדון בהם דין בריה האוסרת את התערובת בכלשהו.
ובגליון 38 כתב הרב משה ויא על דברים אלו ועיקר דבריו שם הם שאי אפשר לעשות מלימוד זכות היתר לכתחילה לכשרות אפילו שלא מהדרין[3].
ויש להוסיף מה שמובא בתהודת הכשרות גליון 11-12 עמ' 58 מהרב יוסף גינזבורג, רב אזורי עומר, שכתב שלאחר נסויים מרובים בתחנת הקמח בבאר שבע מתברר כי גם בקמח טרי "בלתי נגוע" מצויים זחלים לבנים הנראים לעין אנושית, ונשארים בקמח גם לאחר ניפויו בנפת 70 מש, דהיינו רוחב חורי הנפה 210 מקרו, שהוא הרוחב המינימלי למעבר גרגירי הקמח עצמם. נתונים אלו הוצגו על ידי הרב יעקב נמש משגיח תחנת הקמח בב"ש. הרב נמש מוכן להציג נתונים אלו בפני גופים נוספים לפי פנייתם.
ולסיום הביא הרב ויטמן בתגובתו את דברי הכתב סופר סימן סג:
מצאתי את שאהבה נפשי בפלתי סי' ק' שירד להציל נפשות רבות מחרון אף ה' ביום הדין כי כמעט אין מנוס לעזרה בימים חמים שכמעט אין מזון ומחיה שאין בו רחש וכמעט א"א לבודקו ועשה סנגורים ומגבב שיטות דבריה בטלה בתתק"ס בצירוף שיטות הרי"ף ורש"י דבריה בטלה והנה ירד להציל ע"פ כמה שיטות ובכ"ז אין יוצאים ידי חובת המחבר דפוסק בהחלט דבריה אינה בטלה אפי' באלף ולא הזכיר כלל שיטות החולקים וכן הרמ"א לא הביאה בשם י"א ומאין יבוא עזרינו לשיטתו ופסקו של המחבר ורמ"א אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים להלכה ולמעשה ואיך נחיה עם ה' אלה מפה מלא איסורים ר"ל ולכן שנסתי מתני להוסיף מיא וקמחא ויגעתי ומצאתי לצאת יד"ש לכל שיטות ראשונים ולפסק הלכה…
ועלה בידינו כי לכל הדיעות אין לחוש לרחשים אשר שיער הפלתי כי יש תתק"ס ויותר, ורחשים אלו פגומים הם ולרוב השיטות לדברינו א"צ ביטול כלל, ולכל היותר בטלים בתתק"ס ואנחנו נמלטנו:
ואודה לד' אשר הודיענו את כל זאת, את עמלי ויגיע כפי ראה אלקים, וזכני להיות סניגור ומלמד זכות לנו ולבנינו להציל נפשינו משחת, מצאתי כופר ופדות, שיוצאים יד"ש אליבא דכל הדיעות וד' יראנו מתורתו נפלאות, ויצילנו משגיאות ומטעיות, הכ"ד יום ד' ר"ח מנחם אב תרכ"ד לפ"ק פ"ב יע"א:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:
כאמור, הרב יהודה עמיחי והרב משה ויא חלקו על הרב ויטמן, אבל סברתו נראית שאף בדבר שאם נטרח ונבדוק נמצא, שייך ביטול. לשיטתו אם ידוע שהירק נבדק אלא שלא ברור שנבדק כראוי ואי אפשר לבדוק עכשיו, הרי אפשר לסמוך על ביטול. ומה שטענו נגדו שאי אפשר לייסד הכשר על היתרים כאלו, הרי טענה זו היא לגבי ההכשר ולא למצב שאדם יחיד נתקל במצבים שצריך לחפש קולות.
ועל הטענה שכתב הרב עמיחי על פי החזון איש שכל דבר שיכול להימצא אינו בטל מעצם העובדה שיכול להמצא. יש לומר, בנוסף למ"ש הרב ויטמן, שהרי ההבדל בין מיעוט מצוי ומיעוט שאינו מצוי, אינו משום שאם אינו מצוי הרי זה בטל ומיעוט מצוי אינו בטל. שהרי אם מיעוט מצוי אסור כיון שצריך לחפש אחריו ואינו בטל, הרי גם באינו מצוי צריך לחשוש ולחפש שהרי זה ספק דאוריתא. אלא שכתב הרשב"א[4] שאם אינו בודק במיעוט מצוי הרי זה כמעלים עיניו מן האיסור. כלומר מן התורה יש ביטול, אלא שצריך לבדוק שלא יהיה כמעלים עיניו מן האיסור. אלא שאם המיעוט אינו מצוי לא נחשב כמעלים עיניו מן האיסור. אבל ברור, שאף שיש חשש שיש איסור אף אם אינו מצוי, הרי זה בטל.
[1] ומקורו עיקר דין זה נתבאר בשו"ע סי' פד סעי' ט ושתי סיבות להיתר או משום דדמי לבא זאב ונטל בני מעיים של בהמה שמחזיקינן אותה בחזקת היתר או משום שיש לנו ס"ס ספק שמא המזון היה נקי מחרקים ואת"ל שהיו בו שמא נימוחו מחמת הבישול ונתבשלו
[2] וע' ספר הוראה ברורה, מכון הרב מצליח, סי' ק' ס"ק א שכתב " ומ"מ אם לא נודע ספק האיסור אלא אחר שנתערב יש להקל לדידן הספרדים אע"פ שהספק בעיקר האיסור".
[3] הכותב הנכבד לא ציין שכל דבריו של הכרתי ופלתי הם לימוד זכות על כלל ישראל, בדבר שלפי המציאות בתקופתם לא היה לו פתרון, כגון מילבן (אקריות) זעירים ביותר שהיו מצויים בכל מאכל יבש כגון: קמח, גריסים, פירות יבשים. ואם הם אסורים על פי ההלכה, כמעט ולא נותר להם מה לאכול, היות ואין דרך לנקות מאכל הנגוע במילבן ומסכם את דבריו, והעתקנו את לשונו בספרנו (פרק ז הערה 2):
"וחס וחלילה (שלא) להקל, רק על כל פנים יש התנצלות וכו' וכתבתי כתריס בפני הפורענות אבל חס וחלילה לסמוך על זה כפי האמור בשו"ע ובפוסקים", וכן הביא בערוך השולחן שהוא לימוד זכות.
* ולא אבין איך שייך ללמוד מלימוד זכות של בדיעבד במקום שאין עצה אחרת (היות ואין דרך לנקות מאכל הנגוע במילבן) לגבי מתן הכשר לכתחילה לירקות מתולעים.
[4] הובא בשיעור קודם: רשב"א בחידושיו בחולין ט ע"א: "ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו, וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק שא"כ תהא כל ריאה צריכה ניפוח… והעלה הוא הענין בטעמים נכונים, האחד כדי להסיר המכשולים לפי שהסרכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להו חכמים."
ועוד טעם אחר בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה הי' מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה…
לפי המהלך הראשון יש חיוב לבדוק מיעוט מצוי. לטעם השני אין חובה לבדוק מיעוט מצוי אלא במקום שנראה כמעלים עיניו מן האיסור.