חלב טריפה

ב”ה

בענין חלב טריפות

חלב טריפה, איסורו מן התורה, וכן פסק בשו”ע יורה דעה פא, א

חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה, וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה.

ונשאלה השאלה לגבי כשרות חלב בימינו, שהרי יש אחוז ניכר של טריפות, אלא שאנו בודקים רק את טריפות הריאה שזה מה שניתן לבדוק, ולגבי שאר הטריפות אנו הולכים אחר הרוב, ורוב בהמות אינן טריפות. אמנם בטריפת הריאה, כתב הרשב”א בחידושיו בחולין ט ע”א:

ועוד טעם אחר בדבר שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה הי’ מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה…

אבל בעדר של פרות חולבות, ודאי שיש טריפות, לפי הספרים יש עשרים אחוז טריפות, (ור’ גרנביץ ממבוא חורון אמר לי בשם בנו שיש חמישים אחוז טריפות, וכנראה זה בשלב שכבר לא נותנות חלב והן מבוגרות יותר), והסיבה היא בגלל גז האמוניה שעולה מפירוק החלבונים שבזבל הפרות. כמובן זה תלוי גם בטיב המצע של הפרות ובנקיון הרפת. לעומת זה עגלים המיועדים לבשר, אין כמות כזו של טריפות, מלבד שהם צעירים, המרעה שלהם הוא בשטח והם לא נמצאים ברפת.

אלא שלא חייבים לבדוק וסומכים על הרוב. אבל כשהחלב של כולם ביחד, הרי ודאי שיש כאן טריפות, ואם אין שישים הרי כל החלב אסור.

וכיוצא בזה כתבו תוספות חולין יא, א ד”ה אתיא מפרה:

ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח”כ נשחטה האחת ונמצאת טרפה שכולם אסורות דאין לי להעמיד פרה אחזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה.

ואם כן כיון שבשעה שנחלבו הפרות, כבר ידוע שיש שם טריפה, הרי כולם אסורות.

ואפילו אם היה שישים, הרי יש כאן בעיה של אין מבטלין איסור לכתחילה?  אמנם לגבי ביטול איסור לכתחילה, (ועסקנו באחד השעורים הקודמים בזה) כתב הש”ך והאחרונים, שרק איסור ודאי אסור לבטל, אבל ספק איסור מותר לבטל לכתחלה. וכן פסק הרב פרנק בתשובות הר צבי יו”ד סי’ לו, לגבי עירוב החלב.

מכל מקום לפי הסטטיסטיקה, אין בכל רוב שישים, ואם כן איים שותים חלב כיום כשחולבים עדר שלם ביחד וודאי יש שם טריפות ואין שיעור ביטול?

הרב אורי סט, בחוברת ‘בנתיב החלב’ ד’ במאמרו ‘כשרות החלב בימינו’ מביא טענה בשם הרב רבינוביץ (מה שמציין לשיח נחום תשובה מד, הדבר לא נמצא שם) שהסטטיסטיקה היא מבין פרות זקנות ושאינן חולבות כבר, אבל הפרות החולבות הם הטובות והבריאות, ולגביהן יתכן שיש גם שישים בחלב הכשר מול חלב הטריפה.

כעין זה מצאנו בחכמת אדם שער איסור והיתר כלל לז סעיף ז:

ואם נתערב החלב של טריפה זו עם שאר חלב אם יש ששים בטל ואם יש ששים בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה היא יותר מחלב אחת מהאחרות אמרינן מסתמא הכל חולבין בשוה ויש ששים והוא הדין בשאין ששים בהמות אלא שאנו יודעים שיש בהמות משובחות הרבה עד שאפשר שהיה בחלב ששים מותר כיון דמין במינו מן התורה בטל ברוב רק דרבנן הצריכו ששים הרי זה דומה למין במינו ונשפך בכלל נ”א סימן י”ג (ט”ז) אבל אם ידעינן שהטריפה נותנת חלב יותר מאחת האחרות הכשרות אסור עד שנודע בודאי שיש ששים (ש”ך ס”ק ז’).

ואם כן לכאורה צריך שישים כנגד האיסור, וכאמור ברור שאין שישים.

בשו”ת מנחת אשר (ח”א לט) כותב “כל המהומה הזאת בטעות יסודה ויסוד הטעות במה שהחליפו בין דין תורה דאחרי רבים להטות ובין מדעי הסטטיסטיקה”.

מדין תורה כל בהמה היא בחזקת היתר משום שהולכים בה אחרי רובא דליתא קמן, כלומר שזה רוב סטטיסטי, שהבהמה כשרה. ולכן גם כשכל הבהמות הם יחד, כולם כשירות. אף שמבחינה סטטיסטית ודאי שיש בהם טריפות.

וכתב שם במנחת אשר:

לענ”ד כל המהומה הזו בטעות יסודה ויסוד הטעות במה שהחליפו בין דין תורה דאחרי רבים להטות ל”מדעי הסטטיסטיקה דאף אם אמנם נכון הדבר שבהסתברות סטטיסטית אי אפשר לומר על עדר בהמות שכולן כשרות אלא יש להניח שכשאחוז המיעוט הכללי יהיה אשר יהיה כך אחוז המיעוט גם בעדר זה אך לא כן בדין תורה דאזלינן בתר רוב ולפי משפט התורה דיינינן בכל בהמה דין כשרה וממילא אף אם יצטרפו בהמות רבות כולן כשרות לפי דין תורה.

הולכים אחר רוב, אף אם המצב הוא שזה סותר את המציאות הסטטיסטית. ולכן אם כל בהמה שהיא כשרה בגלל הרוב הצטרפה עם אחרות, כולם כשירות.

הרב אשר וייס נותן לזה דוגמאות: “הגע בעצמך תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת נבילה ונמצאו עשר חתיכות בשר ביניהם וכי אסור לבשלן ביחד כי עלינו להניח שאחת מהן נבילה.

וכן עיר שרובה ישראל ומיעוטה נכרים והרוב הוא רוב של ששים אחוז ובמשך השנים נמצאו בעיר עשרה ילדים וכל אחד מהם דינו כישראל דאזלינן בתר רוב (כמבואר במס’ מכשירין פרק ב’ משנה ד ובכתובות ט”ו ע”ב) וכי לא נוכל לצרפן כולם למנין עשרה דהלא עלינו לתלות שארבעה מתוכם גויים ורק ששה יהודים ואיך נצרפם ביחד לומר דבר שבקדושה.

וכיוצא בדבר הלא גם בבני אדם יש מיעוט טריפות ואיך נוכל לצרף עשרה עדים להעיד ביחד הלא ידעינן שעשרים אחוז בנ”א יש בהם טריפות וטריפה.”

אלא שיש לדחות את הראיות, שהרי בכל הדוגמאות היה ספק לפני שהצטרפו ופסקנו שהבשר כשר והילד הוא ישראל, אבל מנין שגם במקום שהשאלה לא עלתה קודם גם כן נאמר שהרוב נשאר וגם כשהם ביחד אני דן כאילו על כל אחד בפני עצמו?

לכאורה, רק לגבי חזקה יש סברא כזו: לגבי חזקה יש סברא בראשונים שאם לא נתבררה בשעתה אי אפשר ללכת אחריה, (אנצקלופדיה תלמודית ערך חזקה דמעיקרא, חזקה שלא נתבררה בשעתה)[1]. וזו סברת התוספות שהבאנו לעיל שלא מכשירים את הגבינות משום שחזקת כשרות לא התבררה מעולם.

אבל גם לשיטה שלא הולכים אחר חזקה כשלא היה ברור קודם, אחר הרוב הולכים ולכן יש מתירים את הגבינות משום רוב בהמות כשירות, ולכן אומרים שעכשיו נטרפה. ולכן הרא”ש חולק על התוספות שהבאנו לעיל שאוסרים את הגבינות ולא אומרים שעד עכשיו היתה לה חזקת כשרות. אבל הרא”ש בחולין טז חולק על התוספות:

למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשירות ואפילו בתוך שנתן משום דרוב בהמות כשירות הן ורובא עדיף מחזקה.

ומסביר מעדני יום טוב על הרא”ש שם:

וכלומר דאע”ג דבחזקה אמרינן שצריך שתתברר בשעתה ודרוב בהמות כשרות נמי לא נתברר לנו בשעתן אלא מדחיות כל כך למ”ד טריפה אינה חיה וא”נ למ”ד טריפה חיה מדחזינן בהו הנשחטין שאינן טריפות אבל מעיקרא בשעתן לא נתברר מש”ה קאמר דרובא עדיף מחזקה ולא צריך לבירור בשעתה.

וזה מהות רובא דליתא קמן, שהוא רוב מחמת המציאות הסטטיסטית, ולכן כיון שכל בהמה בפני עצמה היתה כשרה, גם כשהצטרפו יהיו כשירות.

ואמנם באיסורים יש סברה של חוזר וניעור, כלומר, (אנציקלופדיה תלמודית) “נחלקו ראשונים להלכה כשנפל איסור לתוך היתר מעט מעט, ואין בכל נפילה בפני עצמה כדי נתינת טעם בהיתר: יש פוסקים שאפילו אם נפל בו איסור כל היום כולו מותר, שראשון ראשון בטל והרי הוא היתר גמור ולא זו בלבד שאינו מצטרף לאיסור אלא אף מצטרף להיתר לבטל האיסור הנופל בו לאחר מכאן…  ויש מהראשונים חולקים על עיקר הדין של ראשון ראשון בטל וסוברים שאם נפל האיסור בפעם שניה ובצירופו של הראשון יש בו כדי נתינת טעם, אסור, בין שנודע בינתיים ובין שלא נודע, שהטעם אינו מתבטל ואין דיחוי אצל איסורים, והרי זה דומה להוכר האיסור, אחר שנתבטל ברוב היתר, שחוזר לאיסורו, וכשנתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו לעורר האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני…”.

אלא שכתב ר”א וייס שמושג חוזר וניעור שייך רק בביטול ברוב, כיון שהביטול הוא “היתר נמשך” ולא שהאיסור פקע והלך לו ברגע שיש רוב. אבל ברוב בנידון שלנו, יש רוב כשרו וכאשר הולכים אחר הרוב, כמו רוב חנויות מוכרות שחוטה, אין אנו אומרים שרוב הבשר הוא כשר אלא שכל הבשר כשר.

וכותב הרב אשר וייס שזו גמרא מפורשת בזבחים עג ע”ב על המשנה בתחילת הפרק האומרת “כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחת בריבוא ימותו כולן”:

ונמשוך ונקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש נמשוך הוה לה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא ניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש אמר רבא (השתא דאמור רבנן לא ניקרב) גזירה שמא יבאו י’ כהנים בבת אחת ויקרבו א”ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסירא משום שמא יבאו י’ כהנים בבת אחת ויקחו בעשרה כהנים בבת אחת מי אפשר אלא אמר רבא משום קבוע,

רש”י זבחים עג, ב

אמר רבא גזירה שמא יבאו י’ כהנים בבת אחת ויקרבו – קא סלקא דעתך השתא דחייש לשמא אחר שיקחם אחד אחד עד ששחטו י’ והם רוב יבואו י’ כהנים ויזרקו דמיהן ויקטירו אימוריהן כאחד ואפשר לצמצם והשתא דאשתכח דקריב רובא בבת אחת ואיכא למיחש איסורא ברובא איתיה דבשלמא כי משיך חד חד ומקריב קמא קמא איכא למימר דכל חד דקריב בהיתר מרובא פריש ואיסורי הנאה בהני דפיישי הוא דהוו רובא לגביה אבל השתא דקרבי כי הדדי לא הוו הני דפיישי רובא לגבייהו.

אלא מעתה מגיסא אסירא – כלומר וכי מאחר שמשכו ולקחו אחד אחד לבדו ובנידנוד דכל חד דאמר דמרובא פריש ושחטן וקבל דמן במגיס בחזקה שהוא כשר חוזרים ומצטרפין השחוטין להיות רוב ולהיאסר.

ומשני משום שמא יבאו י’ כהנים בבת אחת ויקחו – מתוך התערובת וכיון דרובא נכסי כי הדדי איכא למיחש דאיסורא ברובא איתיה.

ובבת אחת מי משכחת לה – בשלמא זריקה והקטרה איכא למימר בבת אחת אבל לקיחה כיון דכבשינהו וניידי כלום אפשר לצמצם לקיחתן דלא צריך לרדוף ולהשיג כל אחד.

אלא אמר רבא גזירה משום קבוע – דלמא אתי למימשך ולמיסבינהו חד וחד כי לא ניידי דה”ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי וליכא למיסמך ולמימר מדרובא פריש.

הרי הה”א של הגמרא שאם יקחו כולם בת אחת כולם יקריבו איסור. ושואלת הגמ’ שזה לא יתכן שאם כן “מגיסא אסירא”, כלומר שאי אפשר לומר שאחרי שזה הותר, אם ישימו את זה בבת אחת שוב זה יאסר. וזה בעצם היסוד הנ”ל, שדבר שכל אחד בפני עצמו מותר, גם הצירוף שלהם מותר ולא אומרים שהאיסור ברוב.

ואומר ר”א וייס שלכן אם אחד ישבע על עדר פרות שכולם כשרות ואין בהם טריפה, הוא לא נשבע לשקר. משום שהשבועה קשורה למציאות, ובמציאות יש מיעוט טריפות, אבל אם נשבע שכל הבהמות יש להם דין כשרה ואין בעדר איסור טריפה הוא נשבע שבועת אמת.

דוגמא לכך שדיני רוב אינם תלויים במצב הסטטיסטי ואף יותר מכך, מהשאלה שדן עליה הרש”ש בכתובות יד ע”ב, הרש”ש אומר שלגבי ביטול ברוב, לא מצרפים מה שלא בכלל הספק. אבל לענין כל דפריש מצרפים את הכל. וראיה מגמ’ בבא בתרא כג, ב

גמ’ אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף… תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא אחרינא דנפיש מיניה בדליכא.

ומשמע שמסקנת הגמרא, שאם אמנם יש שובך עם הרבה, הולכים אחר הרוב, שבכל דפריש מרובא פריש הולכים אחר הרוב גם אם זה לא הגיוני. ולכן כותב הרש”ש:

ולפמש”כ היה נ”ל דאם בחנות אחת כשרה היו מ’ חתיכות מרובעות ועשר משולשות. ובחנות הטרפה לא היה אלא כ’ חתיכות וכולן משולשות. ונמצאת חתיכה משולשת כשרה. ודבר זה צריך עדיין תלמוד ואכמ”ל.

ודוגמה נוספת, מביא בספר שב שמעתתא שמעתתא ד פרק ג, את דעת הפרי חדש, שתתכן בהמה שחציה מותרת וחציה אסורה, משום שעל חצי ממנה אנו אומרים כל דפריש מרובא פריש:

כתוב בתשובת הגאונים בתראי (סי’ ה) שאלה מהגאון מוהר”ם בק”ק ווילנא להג’ מוה’ העשיל באחד ששחט שבעה בהמות ואחר כך נמצא באחת שניקב בית הכוסות ונתערבו הטריפות בכשירות וקודם שנולד הספק נמכר חציה של בהמה אחת בחזקת כשרות.

מי נימא דגם חצי השני מותר מאחר דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, ואנו יודעין בודאי שזה חציו השני. וא”כ איך נחלק בהמה אחת לומר שחציה מותרת וחציה אסורה וע”ש מה שכתבו בזה הגאונים שם.

והובא דין זה בפרי חדש יו”ד סוף הספר, וכתב עלה ז”ל, ואנכי הרואה ששום אחד מהם לא כיון להלכה יפה, לפי שכל זה הולך על טעותא שכתב הט”ז שכבש אחד אינו בדין שיהיה מקצתו מותר ומקצתו אסור, ולפיכך אלו חכמים מקצתם אוסרים הכל ומקצתם מתירים הכל, וכבר כתבתי בפנים שזה הוא טעות גמור ביד הט”ז וביד כל האומרים כן, וכן המנהג פשוט אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש ולאסור מה שנשאר בחנות שעדיין לא פירש, וכל שיעורי חכמים כך הוא ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ”ל הפר”ח.

הרי שדיני כל דפריש מרובא פריש הם אינם קשורים לסטטיסטיקה, אלא יש כללים הלכתיים. ולכן יתכן גם לגבי החלב לומר שכל החלב מותר. ולכן מותר לשתות את החלב.

[1] “כגון בהמה שחיתה שנים עשר חודש ונשחטה ונמצאת טריפה, שמאחר שעברו עליה שנים עשר חודש נתברר הדבר שכשרה נולדה, לסוברים – וכן הלכה – טריפה אינה חיה שנים עשר חודש, והדבר ספק אימתי נטרפה, אם סמוך ללידתה או עכשיו סמוך לשחיטתה, נחלקו ראשונים אם מעמידים אותה על חזקתה שכשרה נולדה: יש סוברים שאף בזו מעמידים אותה על החזקה ואומרים עכשיו הוא שנטרפה וכל הגבינות שנעשו מחלבה מותרות. ויש חולקים וסוברים שאין מעמידים על החזקה אלא כשנתבררה בשעתה – כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, שבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה, ובשעה שנישאת ודאי נשואה היתה – אבל כאן שבשעתה לא נתבררה, שהיה הדבר ספק שמא טריפה נולדה, אלא שעכשיו אחר שעברו עליה שנים עשר חודש נתברר למפרע שכשרה נולדה – וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה שנים עשר חודש היתה כשרה – אין הולכים אחריה.”