טז. חזקת בשרי – תבשיל סתמי שהתבשל בכלי בשרי

ב”ה

מהו מוצר “בחזקת בשרי” – דין תבשיל סתמי שנתבשל בכלי בשרי ולהיפך

סוגית נותן טעם בר נותן טעם

“בחזקת בשרי” הכוונה שבשלו או אפו את המוצר בכלי בשרי או חלבי ואסור  לאוכלו עם המין השני. מה התנאים?

מה דין תבשילים כגון תפוחי אדמה, אורז שהתבשלו בכלי בשרי, האם ניתן להגישם בארוחה חלבית? האם מותר לאוכלם עם חלב ממש או רק בכלים חלביים? באילו תנאים מותר יהיה לבשלם לכתחילה בסיר בשרי כדי לאכלם בחלב?

• הסוגיה:

הסוגיה חולין קי”א ע”ב

איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ”ט הוא…. רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א”ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א”ל לחבריה אנא כשמואל סבירא לי ומר א”ל לחבריה אנא כר’ חייא סבירא לי דתני ר’ חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין.

דין נ”ט בר נ”ט הוא רק בהיתירא, הטעם כתב הר”ן  על הרי”ף מ”א ע”א (תחילת שורות רחבות).

והוי יודע דלא שרינן נ”ט בר נ”ט אלא בשל היתר כבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם.

פירוש הדברים: בשר וחלב נאסר רק כתוצאה מצירוף בין החלב והבשר, אבל כל אחד הינו היתר, וכדי להאסר צריך להיות שיהיה חלב או טעם חלב ולא טעם בן טעם שהוא טעם קלוש, זה לא יכול להאסר. מה שאין כן בדבר שכבר אסור, אפילו טעם קלוש כל שהוא, נשאר באיסורו.

ומטעם זה כתב רע”א בתשובה רז שבבשר בחלב אין שאלת ביטול איסור לכתחילה, והובאו דבריו באנצקלופדיה תלמודית ערך בשר בחלב:

יש מהאחרונים שכתב שבשר בחלב, כיון שכל אחד מהם בפני עצמו הוא היתר, וכל זמן שלא נתנו טעם זה בזה לא בא עדיין לידי איסור כלל, אין בו מצד עיקר הדין האיסור של אין מבטלין איסור לכתחילה, שהרי כשמבטל הבשר או החלב עד שאינו נותן טעם, הרי לא הגיע לכתחילה לידי איסור כלל, אלא שכדי שלא לחלק בין זה לשאר איסורים גזרו חכמים אף כאן שלא לבטל לכתחילה.

היתר נ”ט בר נ”ט הוא אחד התירוצים שנתנו הראשונים על השאלה מה מועילה הגעלת כלים והרי הכלים חוזרים ובולעים. ובשו”ע כתב בסי’ תנב סעיף א’, “יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו”. וכתב על זה משנה ברורה סימן תנב ס”ק א’:

טעם לזה דהנה ענין הגעלה הוא דרתיחת המים מוציא את הבלוע בכלי אבל יש לחוש דאחר שמוציאה את הבלוע יחזור ויבלע בכלי מה שפלטה ומפני חשש זה כתבו הפוסקים דאין להגעיל רק כלי שאינו בן יומו דאז אף אם יבלע מה שפלט הרי לפגם הוא או שיהיה במים ששים לבטל את פליטת האיסור וע”ז קאמר המחבר דאם מגעיל קודם שעה חמישית דאין צריך ליזהר בכל זה משום דאז הלא הוא עדיין זמן היתר חמץ והו”ל נותן טעם בר נותן טעם דהתירא והיינו דהטעם של חמץ שקבלו הכלים מתחלה היה של היתר וטעם של מים שקבלו עתה מן הכלים ג”כ דהתירא הוא ומה שחוזרין ונותנין בכלים ג”כ דהתירא הוא:

כל זה בהבנה שחמץ לפני פסח הינו היתר ושייך בו היתר של נ”ט בר נ”ט. אבל אם חמץ מוגדר לאיסור, הרי זה נ”ט בר נ”ט דאיסורא, ואז צריך להקפיד שהכלים לא יהיו בני יומם, שאז זה נותן טעם לפגם.

“דגים שעלו בקערה”: מה פירוש “עלו”, האם הכוונה רק ששמו את זה בקערה בשרית, או שנתבשל בקערה בשרית? לכאורה מלשון “קערה” משמע שלא מיירי בנתבשל בו. תוספות שם ד”ה הלכתא שהביא פירוש ריב”ן בשם רש”י שדוקא עלו אבל אם נתבשלו נחשב כחד טעם. תוספות חולין קיא, ב ד”ה הלכתא דגים:

בשם רש”י פי’ ריב”ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר  וכתבו שמתוך לשון הקונטרס משמע שאין הבדל בין עלו לנתבשלו.

ושלש שיטות בדבר:

שיטות רש”י על פי תוספות אם בשלו את הדגים בסיר בשרי אסור לאוכלם בכותח, שעל ידי הבישול נבלע בהם טעם בשר חזק. ובא מעשה לפני רש”י בביצים שנתבשלו בסיר חלבי ואסר לעשות מהם מילוי לבשר.

הרא”ש בשם ספר התרומה מתיר לאכול עם בשר, דגים שנתבשלו בקדירה חולבת אבל דוקא אם נתבשלו שיש שלשה נותני טעם: חלב לקדירה, קדירה למי הבישול, מהמים לדגים. אבל אם נצלו אסור כיון שיש רק שני טעמים.

שיטה שלישית היא שיטת הר”ן שמתירים לאכול את הדגים בכותח בין שנתבשלו בסיר בשרי ובין שנצלו בשפוד בשרי.[1]

ב. ההלכה:

שו”ע יו”ד סימן צה:

סעיף א

 דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח.

סעיף ב

ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחלה. אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר,  ואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח.

הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב”ן בשם רש”י ובארוך כלל ל”ד הביא המרדכי וא”ז).  והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ”ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס’ נגד הבשר הבלוע בהם (בארוך כלל כ”ד וכן משמע בתשובת הרשב”א סימן תמ”ט וב”י סי’ צ”ו בשם סה”ת והגהות ש”ד סי’ ס”ב בשם מהר”ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (וע”ל סימן צ”ו).

• הספקות

בכל ה”לכתחילה” שכתבו המחבר והרמ”א יש לדון האם לכתחילה זה לאכול, או לכתחילה גם לבשל כך.

בדעת המחבר, האם התיר כל נט בר נט ואפילו אם נתבשל או נצלה, רק בדיעבד כשכבר נעשה, או שמותר לכתחילה לבשל דגים בכלי בשרי על מנת לאכול עם חלב?

מה שכתב הרמ”א לגבי נצלו או נתבשלו בקדירה “והמנהג לאסור לכתחילה” זה לבשל על מנת לאכול עם חלב, אבל אם כבר נתבשל מותר לאכלו בחלב, או שהמנהג לאסור לכחתחילה היינו גם לאכול מה שכבר נתבשל עם חלב.

וכן השאלה לרמ”א שכתב שיש מחמירין בצליה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם”, האם אוסרים לבשל בקערה, או שגם אסור לאכול מה שנתבשל?

וכן מה שכתב הרמ”א שמותר ליתן בכלי שלהן לכתחילה, האם מותר לבשל דגים בקערה לכתחלילה כדי ליתן בקערה חלבית? (שאלה מצויה כשאין לבעלת הבית מספיק כלי בישול לארוחה חלבית ורוצה להשתמש בכלי בשרי).

וכן מה שכתב הרמ”א “וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני”, האם מותר לכתחילה לבשל דגים בכלי בשרי שאינו בן יומו על מנת לאכול עם חלב, או שרק לאחר שנתבשל, בדיעבד, עכשיו מותר לכתחילה לאכול עם חלב.

• בירור הספקות

מה התיר המחבר לכתחילה?[2]

נחלקו האחרונים האם למחבר לכחילה מותר לאכול עם חלב, או שגם לכתחילה מותר לבשל כדי לאכול עם חלב.

על מה שכתב הרמ”א שנוהגין לאסור לכתחילה בצליה ובישול, כתב ש”ך יורה דעה סימן צה ס”ק ג:

והמנהג לאסור לכתחלה. לאכלו בכותח ובדיעבד מותר אם נתן בכותח אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפי’ להמחבר וסייעתו כ”כ סמ”ק סי’ רי”ג והגה”מ ורי”ו ומביאם ב”י וכ”כ האו”ה ריש כלל ל”ד בשם המרדכי:

בש”ך כתב שגם למחבר לכתחילה אסור. אבל בילקוט יוסף במבוא לאיסור והיתר ח”ג כתב בסיכום אות ח:

ולכן לדינא יש לתפוס להקל בזה, אחר שכך משמע דעת מרן השלהן ערוך, וכן משמע קצת ממה שכתב בבית יוסף (סי’ פט) גבי חיתוך להם בסכין בשרי כדי לאכול לחם זה עם מאכלי חלב דרבינו שמשון היה מתיר לכתחלה לעשות כן.

ובבית יוסף שם כתב שההיתר לחתוך לחם בסכין שמשתמשים בה בשר הוא משום נ”ט בר נ”ט. וכתב בילקוט יוסף בסי’ פט ע’ תנ”ו שם שמבית יוסף זה מוכח שמותר נ”ט בר נ”ט לכתחילה, ולכן מה שכתב בסי’ צ”ה “דגים שנתבשלו” שמשמע רק דיעבד הוא משום שנקט לשון הגמ’ “דגים שעלו בקערה”.

וכך כתב בפירוש הבית יוסף בבדק הבית סי’ צה, שם מביא את רבנו ירוחם:

כתב עוד (שם קלז ע”ד) ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ”ל ואין דבריו נראים אלא לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ”ל.

אם כן הבית יוסף בבדק הבית מתיר לכתחילה לבשל בכלי בשרי על מנת לאכול עם חלב.

אבל בכף החיים כאן הביא את הש”ך והאחרונים (פרי חדש, בית לחם יהודה, כריתי, ערך השלחן, קהל יהודה) הסוברים בדעת המחבר שנ”ט בר נ”ט אסור לכתחילה לבשל כדי לאכול עם חלב.

ומה שהבית יוסף בבדק הבית התיר, כתב בכף החיים:

נראה כשחבר השלחן ערוך חזר בו וחשש לדברי האוסרים לבשל לכתחלה ועל כןם כתב בשלחן ערוך לשון דיעבד דהשלחן ערוך חיבגרו אחר בדק הבית כמו שכתבו הרב יד מלכי בכללי השו”ע אות טו ורב חיד”א בשם הגדולים מערכת ספרים אות ע”ה שבאות שי”ן עיי”ש.

וכן פסק בבא”ח שנה שניה פרשת קרח אות י”ג. וראה שו”ת אור לציון חלק ה – באורים פרק כה – מאכלים שנתבשלו בקדרה של בשר אות א’:

ועל כן נראה שלדעת מרן מותר לבשל אף לכתחילה על דעת כן, אלא כיון שהש”ך כתב בדעת מרן להחמיר לכתחילה, וגם אפשר שאף דעת מרן כן, וכמו שכתב בזבחי צדק שלכן נקט בשו”ע לשון דיעבד, יש להתיר לבשל לכתחילה בכלי בשר על דעת לאוכלו בחלב רק אם אין לו כלי אחר. אבל אם יש כלי אחר, מן הראוי להחמיר לכתחילה, כיון שאפשר בקל.

בדברי הרמ”א “והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין” כתב חכמת אדם שער איסור והיתר כלל מח סעיף א:

ומכל מקום בדיעבד שכבר נתן לתוך החלב מותר דבדיעבד סמכינן על פסק השולחן ערוך בין בנתבשלו בין בנצלו (אחרונים דלא כש”ך ס”ק ד’[3])

בדברי הרמ”א שליתנן בכלי שלהם מותר לכתחילה:

ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו.

האם לרמ”א מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי על מנת לתת בכלי חלבי? בבדי השלחן ס”ק ל’ כתב:

ויש שכתבו שאף מותר לבשל הדגים מתילה בכלי בשרי ובדעתו ליתנו אחר כך בכלי חלבי ויש שחולק עליהם וסובר שאין לגרום נ”ט בר נ”ט לכתחלה בכל גווני אפילו דעתו רק ליתנו לכלי של המין האחר דכיון שסוף סוף לולא היתרא דנ”ט בר נ”ט היה אסור גם לתתו בכליל ההוא נמצא שגורם היתירא דנ”ט בר נ”ט לכתחלה וזה לא הותר. ונראה להחמיר בזה.

מקור דברי בדי השלחן הוא מפרי מגדים, וטעמו שהוא מחמיר, ע’ פרי מגדים יורה דעה משבצות זהב סימן צה ס”ק ד:

ולי צ”ע דנ”ט בר נ”ט אם נאמר משהו ודאי יש אלא טעם קלוש בטל הוא א”כ כיון דחזינן בגמרא דגים שעלו משמע דיעבד כפי הבנת המנחת כהן ושאר פוסקים (דלא כפר”ח) אם כן הוי כמבטל איסור לכתחלה ואפילו נתנו בכותח הוה לן למיסר בשלמא בישלו שלא ע”ד זה כבר הוקלש טעמו בדגים תו לא הוי אח”כ כמבטל איסור וכאמור.

ובציונים בבדי השלחן אות ס”ח הביא את דברי הפרי מגדים בס”ק ה’ שם, שלכבוד שבת וכדומה המיקל בזה אין גוערין בו:

ולענין אי מותר לבשל תחלה בכלי בשר ע”ד ליתן בכלי חולב כתבנו באות הקדום דיראה לאסור ואמנם הפר”ח אות ז’ כתב מסברא דלהעלותו מותר לבשלכו’ ועכשיו ראיתי בבדק הבית שהביא בשם רי”ו שאסור והב”י השיג עליו ובספר הארוך להש”ך ראיתי שפי’ כן דברי רי”ו וכתב דלא ידע למה חלק עליו הב”י יע”ש. ואפשר לכבוד שבת וכדומה המיקל לבשל תחילה במחבת בשר בן יומו לערות בכלי חולב או להיפך אין גוערין בו.

ומתוך דברי הפרי מגדים שטעם לאסור הוא משום שאין מבטלין איסור לכתחילה, יש להוסיף סברא לקולא, והיא דברי רע”א בתשובה שהובא לעיל, שבבשר וחלב אין בעית אין מבטלין איסור לכתחילה.

ומדייק הט”ז (ס”ק ד’) מדברי הרמ”א שכתב שאם עלו, מותר אף לכתחילה, והכוונה היא שאם רק העלה דבר פרווה בכלי בשרי מותר לכתחילה לאכלו אח”כ עם חלב, אך מכל מקום להעלות לכתחילה על מנת לאכול אם חלב, אסור.

בדברי הרמ”א: “וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (שם בארוך)”:

האם לרמ”א מותר לכתחילה גם לבשל בכלי שאינו בן יומו כדי לאכול עם חלב?

לדברי הרמ”א אם הכלי שבשלו בו אינו בן יומו, מותר לאוכלו עם חלב. אך אסור לכתחילה לבשל בכלי שאינו בן יומו על מנת לאכול עם חלב. וז”ל חכמת אדם:

אם היה הכלי שנתבשל בו אינו בן יומו מותר לאכלו בחלב אפילו לדידן אבל אסור לכתחלה לבשל בכלי שאינו בן יומו כדי לאכלו בחלב דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה (שם בשולחן ערוך ובאיסור והיתר כלל ל”ד)

וכן משמע ברמ”א בלשונו שאם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחילה לאוכלן עם המין השני. ומשמע שרק לאחר שנתבשלו אבל לא לבשל לכתחילה כדי לאכול עם החלב.

ע’ בדי השלחן סימן צ”ה אות לג, ובביאורים ד”ה אם היה הכלי, שכותב שמשמעות הגר”א שאפילו לכתחילה מותר לבשל בכלי שאינו בן יומו (דאל”כ קשה, שהרמ”א התיר רק בדיעבד אם הכלי אינו בן יומו והרי בדיעבד מותר גם באיסורים כשנתבשל בכלי שאינו בן יומו.)

אך מסקנתו שם שלהלכה אין נראה להקל ובציונים את ע’ כתב:

ומ”מ אם אין לו כלי אחר וא”רא לו לשאול כלי כתב שם החכ”א שיש לסמוך לוהתיר לבל בו לכתחילה כיון דאיכא תרתי, נטל”פ ונט בר נ”ט וג דהשעת הדחק משווי ליה כדיעבד.

 

 

 

 

 

לענין לאכול חלב לאחריו:

שו”ע יו”ד סימן פט סעיף א’ בט”ז ובש”ך הטעמים לחכות בין בשר וחלב

שם סעיף ג’:

אכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות. (ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות ש”ד). אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו. הגה: ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו (רשב”א סימן ש”י /ש”ז/ ומרדכי והגהת ש”ד). ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב”י). מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה (שם), ואין בו מנהג להחמיר. וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב, מיהו יש ליטול ידיו ביניהם, ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה, אם נגע בהן בידיו (בשערים והג”ה שערי דורא). שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין, אינו צריך נטילה, דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (ב”י בשם רש”י).

מקור הדבר שלאחר תבשיל של בשר מותר, ע’ תוספות חולין קה ע”ב.

ערוך השלחן סימן פט סעיף יב

כל מה שנתבאר הוא בבשר עצמו ובגבינה עצמה אבל אם אכל תבשיל של בשר והיינו שנתבשל בו בשר ולא אכל הבשר רק התבשיל מותר לאכול אחריו תבשיל של חלב וגם נט”י שביניהם אינו אלא רשות וי”א שנט”י צריך ע”פ הדין וכ”ש כשאכל תבשיל חלב שמותר לאכול תבשיל של בשר בלי שום דבר ביניהם אמנם אם בא לאכול גבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או בשר עצמו אחר תבשיל של חלב חובה ליטול ידיו אבל קינוח והדחה א”צ אך שומן של בשר דינו כבשר עצמו ואפילו שומן של עוף דינו כבשר עצמו וגם בתבשיל י”א דמרק של בשר דינו כבשר [הגהמ”י] וי”א דמרק שהוא צלול דינו כתבשיל אבל תבשיל עב של בשר דינו כבשר [ט”ז סק”ה בשם רבינו יונה פרק אילו דברים]:

סעיף יג

ומכל הדברים האלה כתב רבינו הרמ”א בסעיף ג’ דנהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה שלא בשר [אפילו הוא בן יומו ואפילו מלוכלך בבשר ואין בו ששים נגד הלכלוך] מותר לאכול אחריו גבינה ואין בו מנהג להחמיר

על הרמ”א בסעיף ג’ שעכשיו נהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו, כתב הש”ך ס”ק יט:

מיהו אם אין בשר כו’ מותר – לקמן ריש סי’ צ”ה יתבאר דאפי’ לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ”ט בר נ”ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה”ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא:

ע’ כף החיים שאם יש טעם בשר בתבשיל הרי זה כמו שומן. וכן ע’ פת”ש שמותר לאכול אחרי התבשיל חלב אפילו אם אין שישים בבשר בתבשיל, אבל אם מרגיש טעם אסור.

אג”מ יו”ד ב’ כו:

וגם בתבשיל מצינו שאף שיש בו טעם האוסרו כמו בנתבשל בקדרה של בשר שלא הודחה שיש קצת ממשות של איסור שאסור לאכול עם גבינה ומ”מ שרי לאכול גבינה אחריו כמפורש בש”ך /יו”ד סי’ פ”ט/ ס”ק י”ט. וכן אף למ”ד שאסור נ”ט בר נ”ט ע”י בשול או שנתבשל דבר חריף שלכו”ע אסור נמי שרי לאכול אחריו גבינה כמפורש ברעק”א שם כיון שאין בו טעם גדול, וא”כ כ”ש שאין לאסור לאכול גבינה אחר הווייטאמין שיש בו קצת מכבד, אף אם נימא שיש מהכבד דבר הנותן טעם קצת ובפרט שלא ברור שיש שם חשיבות טעם לאסור אף כשנעשו מכבדים של בהמות שנתנבלו וצריך לעיין בזה לדינא. ולכן לאכול גבינה אחר ווייטאמינס של כבד אין מקום לחוש כלל, וכ”ש שמותר לבלוע אותם אחר גבינה אף קשה, וגם בלא קנוח והדחת פיו. ידידו, משה פיינשטיין

[1] יש מחלוקת הרמב”ן וספר התרומה לגבי כלים בשריים שרחצו אותם בקדירה חולבת. ע’ ר”ן שם. שו”ע סימן צ”ה סעיף ג’:

קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס’ כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה. הגה: ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן (טור בשם סה”ת וסמ”ג וסמ”ק וש”ד והר”ף ותוס’ ומרדכי ור”ן והגמ”יי ופסקי מהרא”י ואו”ה), אלא א”כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור. והכי נוהגין, ואין לשנות.

השו”ע פסק כרמב”ן ובש”ך ס”ק ט’ כתב שלכתחילה אין להדיחן אפילו למחבר. ורמ”א פסק כספר התרומה. (מעשה שהיה במחנה שמונים בטירונות נח”ל בזמנו, ברחיצת כלים לפני האוכל ביחד וכיור היה סתום, ונכנסו לכיור שברז רותח פתוח לתוכו כלי כשרים, חלב ובשר, וכלים שלא מקפידים עליהם. השאלות: א. האם הכיור כלי ראשון מחמת החיבור לברז הרותח. ב. מחלוקת הרמב”ן וספר התרומה. ג. האם המים נפסלים מחמת הסבון ולא נאסרים בב”ח ג. האם צריך לחשוש שאחד הכלים בן יומו מדבר חם. ד. האם בכלל השתמשו בחלבי חם –דייסה-  ה. בנד”ד השמנונית בעין).

[2] מתוך דף מישיבת כרם דיבנה:

המחבר כתב שמותר לכתחילה נ”ט בר נ”ט, והשאלה היא: האם התיר לכתחילה לבשל דבר פרווה בכלי בשרי על מנת לאכלו עם חלב, או שרק אם התבשל דבר פרווה בכלי בשרי, רק אז, מותר לאכלו עם חלב לכתחילה?

ואמנם, כתב בית יוסף בבדק הבית, כשחלק על ר’ ירוחם, שמותר נ”ט בר נ”ט לכתחילה, אלא שמלשונו בשו”ע משמע לשון של דיעבד: “דגים שנתבשלו”, “ביצה שנתבשלה”, ומשמע שסובר שנ”ט בר נ”ט מותר רק בדיעבד.

הש”ך (ס”ק ג’) כתב, שהמחבר סובר שנ”ט בר נ”ט מותר רק בדיעבד, אבל לבשל לכתחילה בקדירה של בשר כדי לאכול בחלב, אסור. וכנראה שהש”ך סובר שהמחבר חזר בו ממה שכתב בבדק הבית.

הרב יצחק יוסף שליט”א בספרו “ילקוט יוסף” (חלק איסור והיתר) הביא מחלוקת ראשונים גדולה בדבר, אם מותר לכתחילה או רק בדיעבד, וגם בדברי המחבר יש מחלוקת מה הוא סובר. ולכן, כיוון שזה מילתא דרבנן, נתפוס לדינא כדעת המקילים. ומה שקשה מלשון המחבר שמשמע שרק בדיעבד מותר, אין זה קשה, כי רצה לתפוס כלשון הראשונים וכלשון הגמרא. הגמרא כתבה לשון של דיעבד: “דגים שעלו”, כי רצתה להשמיע לנו כוחו של האוסר, שגם בדיעבד אסור נ”ט בר נ”ט. ואע”פ שבד”כ כוח דהתירא עדיף, יש פעמים שכוח דאיסורא עדיף, כי רצו להשמיענו שאע”פ שיש כאן טעם קלוש, בכל זאת אסור אף בדיעבד. והתיר לכתחילה לטגן ביצה במחבת בשרי (נקי) כשיודע שיאכל ביצה זו עם חלב.

[3] הש”ך שם מחמיר בנצלו: :*ובדיעבד מותר. ומהרש”ל באו”ש ובספרו פכ”ה סימן ס”ג אוסר אפי’ בדיעבד בנצלו מדינא ע”ש: