ב”ה

 

השוקולד

 

חששות הכשרות של השוקולד בכל ימות השנה ובפסח, האם יש בעיה עם שוקולד מריר המיוצר במכונות שבהם יצרו קודם שוקולד חלב? בישול עכו”ם בשוקולד ועוד.

 

ראה את תהליך הפקת הקקאו מהפולים ותהליך הייצור של השוקולד בחוברת “תהודת הכשרות” גליון 21-22 וכן בגליון 34 במאמר על “טעמו המריר של השוקולד לפסח”. הבנת וידיעת תהליכי הייצור חשובים גם לצורך הלכות שבת, בענין בישול לאחר בישול. בשש”כ פ”א סעיף נה (ומהדורה שניה א’ מט) כתב בפשטות שאבקת קקאו עברה בישול. אבל על פי המידע המצוי בספרות המקצועית הדברים אינם פשוטים, אלא זה עבר צליה בלבד. ובמהדורה חדשה פרק ח’ סעיף כט כתב שהוא לא מבושל ומותר רק בכלי שלישי.

תוסף הכרחי לשוקולד הוא הלציטין. הוא משמש גם כאמולסיפייר, כלומר קושר בין המים לבין השומן, בשוקולד הוא קושר בין הסוכר, מוצקי הקקאו והמים לבין חמאת הקקאו[1]. וכן הוא משמש לשם הפחתת צמיגות העיסה. הלציטין מיוצר משיירי גליצרין. בדרך כלל הוא מופק מפולי סויה בהם הוא מצוי. תהליכי זיקוק השמן עלול להתבצע במערכות ששמשו קודם לכן לזיכוך שומנים אסורים. כמו כן בפסח יש בעיה עם הסויה שיש אוסרים משום שהלציטין הוא קטניות. אמנם בשמן יש יותר מקום להקל ואכ”מ. יש המקילים בלציטין המופק משמן לפתית אשר זרעיו אינם מיועדים למאכל אלא להפקת שמן בלבד. בשוקולד המיוצר בארץ ככשר לפסח בכשרות רגילה, על ידי חברת עילית מתוסף בשוקולד לציטין של ליפתית במקום לציטין הסויה הרגיל.

ריכוז הלציטין בשוקולד הוא 0.3% בלבד. ולכן הוא בטל בשישים. וכמו כן אין לו דין של מעמיד כפי שדברנו בשעורים קודמים. השאלה היא רק של ביטול איסור לכתחילה. ולכן מבחינה מסויימת עדיף לקחת שוקולד שאינו כשר לפסח, מאשר שוקולד כשר לפסח שאינו מהדרין. משום שלפני פסח אין בעיה של ביטול איסור לכתחילה משום שלא שמים לציטין לשם ביטול בפסח. ולגבי חוזר וניעור, הרי גם בחמץ ממש לח בלח אינו חוזר וניעור.[2]

בעיות נוספות: לאחר שמפרידים במכבש חלק משומן שבעיסת הקקאו ומקבלים חמאת קקאו שהיא הרכיב המרכזי בתעשית השוקולד, וייחודה הוא שבמצב הצבירה הרגיל, בטמפרטורת החדר היא מוצקה, אך בשלשים מעלות היא נמסה, כלומר בפיו של האוכל. כל שומן מועד לחמצון הפוגע בטעמו ובאיכותו, לכן מחדירים לחמאת הקקאו חומרים אלקליים. בשל הקושי לשלוט בכמות המדוייקת הנצרכת לעיכוב ההתחמצנות, הם מותירים בחמאת הקקאו טעמי לוואי. את טעמי הלואי מנטרלים באמצעות חומצת לימון שהיא חומר בעייתי לפסח.

 

שאלת השוקולד המריר האם הוא חלבי או סתמי?

תאור השאלה: בבית החרושת עילית ברמת גן מייצרים שוקולד מריר במכונות ששמשו לעשית שוקולד המכיל אבקת חלב. אי אפשר לנקות את המכונות במים, אלא מעבירים באותו קו ייצור עיסת שוקולד (חמאת קקאו) מריר בלא חלב. האם השוקולד המיוצר הוא חלבי או סתמי? השאלות: א. לכאורה החלב בטל בשוקולד המריר, האם ניתן לדבר על ביטול כשמדובר על ביטול של היתר בהיתר? ב. האם יש כאן בעיה של אין מבטלין איסור לכתחילה, ומה הדין בדיעבד כשכבר השוקולד נמצא למכירה.

 

שאלת ביטול היתר בהיתר: ישנה מחלוקת ראשונים לגבי היתר באיסור אם הוא בטל, האם ניתן על ידי ביטול להחיל שם איסור על המותר[3]. אבל שאלה יותר גדולה היא לגבי שאלת ביטול היתר בהיתר, האם שייכים גדרי ביטול בכלל[4]. אם לא שייך ביטול בכלל, הרי שהביטול נעשה כשמערב את השוקולד עם בשר. ואין מבטלין איסור לכתחילה. ואם הביטול נעשה בבית החרושת, גם שם יש שאלת ביטול איסור לכתחילה, ונפסק בשו”ע שאם ביטל אסור למי נתבטל בשבילו, ראה סימן צ”ט סעיף ה’:

אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. (ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו) (ארוך כלל כ”ד). ולשאר כל אדם, מותר.

 

ובסעיף ו’ שם נפסק:

איסור של דבריהם אי מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו.

 

ובריב”ש סימן תצ”ח כתב שגם למי שרוצה למכור למי שירצה הרי זה כמו שנעשה בשבילם (הובא בתשובת רע”א סימן ר”ז[5])

 

ואם כן גם לגבי היתר בהיתר אם בטל, יש שאלה האם לכתחילה מותר לעשות כן ואם בטל לכתחילה האם ניתן להתייחס לזה כאילו זה מבוטל או אינו מבוטל?

 

שאלת ביטול היתר בהיתר לכאורה היא משנה מפורשת במסכת כלאיים פרק ט’ משנה א’:

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה.

 

וע’ בתשובת הר”ן המובאת להלן שטעם המשנה הוא משום שהיתר בהיתר בטל. אמנם מלשון הרמב”ם, והוא גם לשון השו”ע משמע לכאורה טעם אחר. בשולחן ערוך יורה דעה סימן רצט סעיף א’:

צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה מהם טוה, אם היה החצי מהרחלים הרי הכל כצמר והרי הוא כלאים עם הפשתן. ואם היה הרוב מהגמלים, מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם, מפני שאינם חוטי צמר.

הרי שכתב “מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים”, ומשמע שזה לא משום ביטול. ואכן נראה שגם הש”ך הבין כך. שהרי כתב על מה שמובא ברמ”א שם שאם נתערב חוט של צמר אין בו ביטול משום וכתב שזה משום היתר בהיתר. ע”כ שהש”ך הבין שטעם השו”ע אינו משום היתר בהיתר אלא משום שצורת הכול היא כצורת צמר גמלים. וע’ ערוך השלחן שם.

 

אבל בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן יז חולק על סברא זו וכתב שאין להוכיח מצמר גמלים וצמר רחלים:

ואני בעוני דעתי אומר: מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו והפשתן הוא בעולם. אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה.[6]

וכן כתב סברא זו בשו”ת רע”א מהד”ק סימן לח.[7]

 

נפ”מ בין אם היתר בהיתר בטל או לא, שלסוברים שהיתר בהיתר לא בטל וזו סברא שחמץ שנתערב לפני פסח חוזר וניעור בפסח משום שלא בטל, שהרי לפני פסח היה היתר.

 

ובשו”ע או”ח סימן תמז סעיף ד’ יש שתי דעות לגבי פסח:

אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס’, אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, (ל) י ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת”ה סי’ קי”ד)

 

ובשתי השאלות, גם של ביטול איסור לכתחילה וגם של ביטול היתר בהיתר דן הר”ן בתשובה נ”ז:

ולענין אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם אותן שאינן מבוקעות אם יש לחוש לזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה או אם נקל בזה לפי שמה שאמרו שאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן בעלמא הוי יודע שהראב”ד ז”ל סובר דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא היא וגמר לה מדאמרי’ בפרק גיד הנשה דזרוע בשלה חדוש הוא, כלומר מה שהתירה תורה לבשלו כאחת ולהתיר איסורו וכדאיתא התם, ומ”מ אפילו לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהא אסור כל שנתבטל בזמן התירו. אבל יש בכאן שתי ספקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע”ז מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל וטעמא דמלתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל והכא נמי בזמן התירו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחלה, והספק השני דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה”מ לאכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה אבל לאכלו בתוך הפסח איכא למימר שאעפ”י שנתבטל קודם הפסח בתוך הפסח הוא חוזר ונעור ושתי ספקות אלו מתבררות מדתנן בפרק בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור [מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה כלומר אסור] ומותר לערב עמהן צמר ופשתים ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ושמכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור. ולפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חטים המבוקעות אחד מששים שמותר לטחון הכל קודם ארבעה עשר ולאכול אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך אלא בררו אותן והסירו אותם המבוקעות והשאר מותר.

 

לדעת הר”ן אם כן זה היתר בהיתר ובטל. לפי האור זרוע אם כן חמור יותר דבר שאין עליו שם איסור כלל, יותר מאשר צמר גמלים וצמר רחלים. ולפי זה בנדון החלב שמתערב בשוקולד אולי אין לזה דין ביטול בכלל. אלא שכל זה מסתבר לגבי מין במינו, אבל לגבי דבר שתלוי בטעם, נראה שלא שייך לומר שלא בטל כיון שזה היתר בהיתר,[8] וכיוצא בזה כתב הרשב”א בתורת הבית בית ד’ שער ב’:[9]

אבל הרמב”ן ז”ל כתב דהיתירא לנו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל שלא מצינו ביטול בהיתר שאין אדם עשוי לבטלן וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחילה דבשוגג מותר אלא חומר הוא ביין נסך שאף היתר מרובה שנפל לאיסור מועט אסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה. ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו.

 

ובשו”ת רע”א סימן ר”ז רצה לומר שמותר לערב חלב שאין בו בנותן טעם בבשר לכתחילה משום שכל זמן שאין נותן טעם אין בו שום איסור וכל איסור בשר בחלב נוצר רק על ידי נתינת הטעם, ואין זה מדין ביטול. וכן כתב הרא”ש בהלכות כלאי בגדים סימן ה’ לגבי בשר בחלב בנדון הא שחוט של צמר שהתערב בבגד פשתן לא בטל ברוב:

דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר. אבל היתר שנתערב בהיתר וע”י תערובת זה נאסר לא שייך ביה ביטול ברוב. דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור[10]. והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורים אע”ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך ביה בטול כיון שע”י תערובת נאסר. שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם. 

(אלא שהוא מדבר על היתר בהיתר כשצירוף שניהם גורם איסור, ולא על היתר בהיתר כמו צמר רחלים בצמר גמלים).

ולכן לרע”א אין בעיה של אין מבטלין איסור לכתחילה לגבי אלו שמעמידים גבינות בקיבת כשירה, ומותר לכתחילה, משום שאין זה דין של ביטול.

 

לגבי פסח, למעשה פסק המשנה ברורה בסימן תנ”ג ס”ק כ, בדין חיטים שצמחו שנמצאות בדגן, וכתב הרמ”א שצריך לראות שיש שישים כנגדו:

ואם לא היה ס’ נגד המצומחים י”א שמותר להוסיף עליהם עוד חטים כשרים כדי לבטלן בששים ולטחנן קודם פסח ולא מקרי זה מבטל איסור לכתחלה שאסור כיון דהוא קודם פסח ועדיין לא הגיע זמן איסורו ורוב הפוסקים אוסרין דכיון דמערב אדעתא דלאכול אותם בפסח הו”ל כמבטל בזמן איסורו. ומ”מ בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על המקילין.

 

בסברת הדבר שהיתר בהיתר לא יבטל, ע’ ר”ן נדרים נב ע”א בהסבר דבר שיש לו מתירין. ואם היתר בהיתר לא בטל, הרי כשהולכים לשים את השוקולד בתבשיל בשרי, הרי מבטל עכשיו היתר באיסור ואין מבטלין איסור לכתחילה.

 

לכאורה נראה שנפסק שהיתר בהיתר בטל, עיין שו”ע יו”ד סימן צ”ט סעיף ו’, לגבי חלב שנפל למים ונתבטל בשישים ואח”כ מן המים לקדירה של בשר מותר אע”פ שאין בבשר ס’ נגד החלב, שהרי נתבטל במים:

כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס’, ואח”כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע”פ שאין בבשר ס’ נגד החלב, שהרי נתבטל במים וכל כיוצא בזה.

 

וע’ ש”ך ס”ק כ”ב:

ואח”כ נפל מן המים כו’ – ובת”ח כלל פ”ה די”א כ’ דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י”ל משום דלקמן סי’ רצ”ט ס”ק א’ נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ”ל דהכא לא אמרינן הכי וע”ש וכן הוא באו”ה כלל כ”ד ד”ח שמעינן דהיתר בהיתר מיהא בטל ואם נפל חלב למים כו’.[11]

 

וכן הגר”א כתב שלכתחילה מותר לתת במים והוכיח את זה מהמשנה של צמר גמלים וצמר רחלים. אלא שהש”ך עצמו כתב שמצמר גמלים וצמר רחלים מוכח שהיתר בהיתר לא בטל. וצריך עיון אם כן איך מוכח ממשנה זו ההיפך, הרי ודאי שהגר”א צודק? ועיין בהגהות רע”א לשו”ע שהקשה דבר זה על הש”ך. ומצאתי בשו”ת נודע ביהודה מה”ת יו”ד קצ”ו שכתב: “והגאון מבראד הנ”ל תמה על הש”ך דגם בסימן רצ”ט היתר בהיתר בטל ושם מיירי שנתערב פשתן בצמר”. אבל וע’ נודע ביהודה שם שמוכיח מצנון וסכין שאין ביטול של היתר בהיתר. אבל נראה שכוונת הש”ך היא שהחידוש הוא שלכתחילה מותר לשים בבשר, שהרי בסימן רצ”ט מבואר שצמר גמלים לא בטל בצמר רחלים, אבל כאן החלב בטל בבשר.

 

וע’ רע”א שם שהעיר שלדעת הרי”ף אסור לערב את המים עם הבשר. וצ”ע אם גם לגבי שוקולד הדבר נכון.

 

והפרי חדש שם כתב שטעם הדין הוא משום שהיתר בהיתר בטל, ואפילו לכתחילה מותר לתת למים כיון דאינו מבטל איסור לכתחילה שהרי מבוטל ועומד. אבל הפרי מגדים כתב להכריע שלכתחילה לא יערב חלב עם המים, וכן נראה שנקט למסקנה רע”א בתשובה סימן רז ומזה דחה את סברתו שמותר לכתחילה לערב חלב בבשר כשאין נותן טעם. וע’ פר”ח סי’ צ”ט ס”ק כב שכתב שלכתחילה מותר לתת חלב למים.

 

ולכאורה על פי האמור ודאי שלפוסקים שלכתחילה מותר לערב חלב במים אין בעיה לגבי השוקולד המריר והוא בטל ומותר אף לכתחילה לשים אותו בבבשר כמו את המים. אלא שהאחרונים הביאו את תשובת הצמח צדק בענין זה בסימן פ’ שנשאל כה”ג שרצו לערב חלב ביין, עיי”ש הטעם, וכתב שאסור לכתחילה לערב. ואף שאין טעם הרי אסרו ללוש פת בחלב, ואף כשאין בו נותן טעם שמא יהיה בו נותן טעם. וכתב שאין להוכיח מהלכה זו של חלב שנתערב במים, משום שכתוב שזה רק דיעבד ולא לעשות כן לכתחילה.

 

ונראה מדבריו עיי”ש שזה משום הגזירה שלא ללוש עיסה בחלב. אלא שאם משום כך יש לומר שכאן לא שמים חלב כדי לבטל אלא זה ממילא ואין כאן כוונה לבטל ואם כן אין כאן משום האיסור לתת חלב בעיסה. ואם כן כיון שהיתר בהיתר בטל כמו צמר גמלים בצמר רחלים אם כן מותר לכתחלה לעשות שוקולד כזה ואין כאן משום ביטול איסור לכתחילה ולכן זה בטל ומותר לאוכלו עם בשר.

 

וכיוצא בזה כתוב בשו”ע סימן פ”ד סעיף יג: דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא נימוח ויסננו. וכתב בית יוסף שאין כאן משום מבטל איסור לכתחילה כיון שאין כוונו לבטל את הנמלים אלא לחם את הדבש בלבד. וע’ ברכי יוסף סימן צ”ז ס”ק ב’ שהאיסור ללוש עיסה בחלב הוא רק בנותן טעם, ואם כן נפל טעמו של הצמח צדק. ואם כן אין בעיה של ביטול איסור לכתחילה.

 

 

הברכה על השוקולד:

כתב בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן צא:

בענין שוקולד שנהוג לברך עליו שהכל, נו”נ בזה עם גדולי תורה, דבשלמא על משקה של קקאו ניחא מה שמברכין שהכל כמבואר בשע”ת סי’ ר”ב ס”ק י”ט, אבל שוקולד הרי הוא ממש אוכל גמור ומבואר להדיא בשו”ע או”ח סי’ ר”ג סעי’ ז’ שעל “בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים” ועי’ במג”א סי’ ר”ב ס”ק י”ח שכתב דכיון שהדרך הוא לכתוש ולשחוק הרי הם חשובים כקיימי במילתייהו, וא”כ הרי גם קקאו דרך אכילתם רק ע”י כיתוש וריסוק ויש לברך ע”ז בפה”ע אם הקקאו הוא עיקר וכ”ש כשהוא רוב, והפליאה היא ביותר על אחינו הספרדים שנוהגים כהמחבר בסי’ ר”ב סעי’ ז’ לברך בפה”ע גם על תמרים שנתמעכו ונשתנה צורתן. וחשבתי לומר דכיון שהקקאו עצמו אינו נאכל כלל כמו שהוא לא חי ולא מבושל ועומד כרגיל להתערב עם דברים אחרים באופן שהוא רק מיעוט, ולכן אפשר דאפי’ בכה”ג שאינו מיעוט אבל כיון שאינו ראוי לאכילה אלא ע”י תיקון ותערובת עם דברים אחרים אפשר דאין זה כ”כ חשוב ואף שדרך אכילתו תמיד ע”י ריסוק אפי”ה מברכין ע”ז שהכל.

ובסוף כתב “ועכ”פ אותם שמערבים קקאו עם סוכר יחד ואוכלין נראה שאם הרוב הוא קקאו צריכים ודאי לברך בפה”ע שהרי לא נהפך לדבר אחר ודומה ממש לאינגבע”ר (קנמון, ע’ מ”ב סימן רב ס”ק מד) וכדומה.”

 

ודעת הרב דב ליאור שיש לברך על השוקולד בורא פרי העץ.

 

וע’ תשובות והנהגות לר’ משה שטרנבוך חלק ה’ סימן רמט, בענין בישול עכו”ם בשוקולד:

ולמעשה נראה עיקר כהפוסקים שרק בדבר הנאכל בסעודה יש בו משום בישול עכו”ם. ולכן כשנשאלתי על בי”ח לשוקולד שיש השגחה שאין שום חשש תערובת איסור (ובשוקולד שכמה וכמה מרכיבים מעורבים בו צריך השגחה מעולה וקפדנית במיוחד) האם יש לחשוש לאיסור בישול עכו”ם בשוקולד, השבתי שמן הדין מותר (וע”ע בח”א סי’ תל”ח). מיהו, מהיות טוב עדיף אם אפשר, שיהודי שומר שבת יוסיף איזו פעולה בבישול. וראוי לדאוג לכך, שיהודי שומר שבת יסיק את התנור, ושוב יש לסמוך ולהכשיר לכ”ע.

וע’ בשעור על בישולי נכרים, שאין זה פשוט שכך ההלכה. ע’ ערוך השלחן קי”ג סעיפים ו’ ז’. שדעת הפרי חדש שדבר שאינו ללפת את הפת אפילו הוא חשוב, אין בו משום בישולי נכרים, אבל פשטות השו”ע שללפת את הפת הוא לאו דוקא. ובשו”ת מבית לוי יו”ד הלכות מאכלי עכו”ם ס”ק נג התיר.

 

מקורות נוספים:

חתם סופר תשובה בחיו”ד סימן פג אמרי בינה דיני בב”ח סי’ ד’ ד”ה ובתשובה תפארת ישראל מסכת כלאיים פ”ט מ”א. ועיין מאמרו של הרב יעקב אריאל ב”מהדרין” חוברת ג’ שבט תשנ”ג והובא בספר באהלה של תורה סימן טו, ושמסקנו שהגעלת המכונות בשוקלד, לא מועילה, אלא שאין צורך והשוקולד המריר הוא פרווה גם למהדרין. ושם מסיק להתיר. ראה חזון עובדיה של כולל חזון עובדיה חוברת א’ תמוז תשמ”ב, מאמר ארוך מהרב דוד יוסף.

 

ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 393 על שוקולד מריר אם הוא חלבי, במאמרו של הרב דב לנדאו: “חילול ה’ ובל תשחית בהכשרת כלים.

 

תהודת הכשרות גליון 34 עמ’ 62 על שוקולד בפסח. שם חוב’ 21-22 עמ’ 14 על הקקאו והשוקולד.

 

ע’ באר היטב שו”ע יו”ד סימן פ”ז ס”א שמותר לערב חלב בצוקר עיי”ש.

 

[1] במהלך עיבוד פולי הקקאו, מוצקי הקקאו וחמאת הקקאו מופרדים בשלב מוקדם. מאחדים את שניהם מחדש במהלך היצור של שוקולד רגיל חום). שוקולד לבן מכיל חמאת קקאו אבל לא את מוצקי הקקאו(.

[2]  בשו”ע תמ”ז סעיף ד’:

אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס’, אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת”ה סי’ קי”ד

[3] אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בטול ברוב] עמוד סח “האיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר. ולכן מיעוט היתר שנתערב ברוב איסור אינו מתבטל… כשנפל היתר מועט לאיסור מרובה מין במינו וחזר ונפל עוד היתר, אין אומרים ראשון ראשון בטל ויאסר הכל, שההיתר אינו מתבטל, ואם אחר כך ההיתר הוא הרוב מותר הכל”.

[4] אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בטול ברוב] עמוד סט: “היתר בהיתר בטל ברוב לענין שלא יאסר אחר כך, ולכן שנינו: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן, הרי שהיתר בהיתר מתבטל. ולפיכך חמץ שנתערב קודם הפסח בטל, אף על פי שעכשיו הכל היתר, וכשיגיע זמן איסור חמץ אינו חוזר ונאסר. ויש חולקים וסוברים שהיתר בהיתר אינו בטל”.

[5] וז”ל: “ומבואר בתשובת הריב”ש (סי’ תצ”ח) דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות. הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, עיין שם”.

[6]  וע’ גם בנודע ביהודה מהד”ת יו”ד קפו.

[7]  בענין המשנה לגבי צמר גמלים ורחלים, ע’ להלן שהר”ן למד בה לדין ביטול היתר בהיתר. אבל ע’ ש”ך רצ”ט שם כתב שחוט לא בטל משום היתר בהיתר לא בטל ואם כן לדעתו ביטול הצמר רחלים בצמר גמלים הוא מפני שאין צורתם וכו’ כמ”ש הרמב”ם והשו”ע. וכן למסקנת ערוך השלחן ההכרעה כאן היא שהיתר בהיתר לא בטל. וצ”ע אם כן מה לגבי ביטול חמץ לפני פסח בנדון הר”ן לגבי טחינת חיטים שיש בהם מצומחות. וכל דין חוזר וניעור, שלכאורה על פי זה צריך להיות חוזר וניעור. ואכמ”ל.

[8]  עיין פמ”ג שער התערובות ח”ב פ”א, ע”פ הר”ן נדרים נב א בדבר שיש לו מתירין. ועי’ פמ”ג יו”ד סי’ סט במ”ז ס”ק לה.

[9]  בגמרא ע”ז ע”ג ע”א: “המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא לא דקא נפיל התירא לגו איסורא ת”ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא לא דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא ומדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם אמר לך רב דימי כולה מתני’ התירא לגו איסורא ורישא דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא סיפא דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא”

[10] מעדני יום טוב מסכת נדה הלכות כלאי בגדים סימן ה ד”ה [ת: “כלומר שזהו הוא האיסור בעצמו שנתערב זה בזה ולשון התוס’ אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים ע”י תערובות כך אסור המרובה כמו המועט ורש”י כתב בשלהי תמורה דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא ע”י תערובות וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול ע”כ”.

[11] ע’ באהלה של תורה יו”ד סימן טו: והש”ך (ס”ק כ”ב) כתב בשם הרמ”א עצמו בתורת חטאת (כלל פ”ה סעי’ י”א) שמותר ליתן את המים המעורבים בחלב אפילו לכתחילה בתוך קדרה של בשר, כיון שכבר נתבטל. אך בגליון מהרש”א (ד”ה אעפ”י) הביא את דברי הצמח צדק (סי’ פ’) שכתב שדווקא ליתן את התערובת בקדרה של בשר מותר לכתחילה, אולם אסור לערב לכתחילה חלב במים על מנת לבטל אותו בתוכם. והביא ראיה מהגמרא בחולין (קי”ב ע”א), האומרת שאסור להניח כד מלח ליד כמכא (כותח העשוי מחלב), שמא יפול משהו מן הכותח במלח, ואח”כ ימלחו במלח בשר. ואם מותר לכתחילה לערב חלב במלח ולבטלו שם, מדוע אסור להניח את המלח ליד הכותח? מה החשש? אלא ע”כ אין היתר לערב חלב במים לכתחילה. ועיין מג”א סי’ תמ”ז ס”ק מ”ה.