ב”ה שעור יא – נושאי השיעור נדונו גם בשיעור על תרופות בפסח.
בענין כשרות תרופות
בענין כשרות תרופות יש לדון בכמה היבטים:
- האם יש איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה, וכבר נדון לעיל דין נבילה שאינה ראויה לגר.
- האם בליעה נחשבת לאכילה, דין בליעת כדור ודין בליעת קפסולה (שבדרך כלל עשויה מג’לטין)
- האם ניתן להקל משום שאין שיעור כזית בתרופה, והמדובר הוא על חצי שיעור של איסור.
- האם מותר לבלוע שמן דגים טמאים מטעמי רפואה.
- דין אכילה ביום הכפורים של תרופות
- תרופות חמץ בפסח
- האם יש חשש כשרות במשחות.
דוגמאות: האנזים קריאון מיוצר מחזיר וקיימת אזהרה מודפסת שמי שרגיש לבשר חזיר שלא ישתמש בתרופה. אף על פי כן היא מופיעה בפסח ברשימת התרופות הכשרות של הבד”ץ. וכן מגה גלופלקס מיוצרת ממרכיבים לא כשרים, וראה באתר מכון שלזינגר שהרב ד”ר מרדכי הלפרין מתיר אותה מטעמים שמפורטים להלן. וכן הויטמיןB12 מיוצר מחמרים לא כשרים, ויש מולטיויטמינים שמכילים אותו כמו צנטרום. וראה באנצקלופדיה הלכתית רפואית בכרך ד’ בערך כשרות.
בשעורים קודמים דברנו על דבר איסור שראוי לאכילה אבל השתנה, או דבר שעבר שלב של פסילה והוא הפך שוב להיות ראוי, אבל מה הדין באכילת דבר איסור שאינו ראוי לאכילה, האם התרופה ראויה לאכילה ואסורה? בחלק הראשון בענין איסור אכילת דבר שאינו אכיל, להלן הרחבה במאמר של הרב יועזר אריאל בתחומין כרך טו עמ’ 348.
א. איסור אכילת דבר שאינו אכיל
בהקדם, יש להעיר מה שכתב הגרש”ז במנחת שלמה סימן יז:
יש הרבה תרופות דאף שסם התרופה מר מעט מ”מ אפשר דלא חשיב כאינו ראוי למאכל אדם מפני זה שאנחנו מפונקים, שהרי משקה שאינה ראויה לשתיית אדם אינה מקבלת טומאה וגם אינו מכשיר, ואפי”ה תנן ופסק כן הרמב”ם בפ”י מטו”א ה”ב שהיוצא מן האוזן ומן החוטם ומי רגלים של בני אדם בין גדולים ובין קטנים חשיבי משקין והרי הם תולדת המים, ויש עוד דוגמאות לכך, ולכן אפשר שצריכים לבדוק היטב כל סוג לדעת אם זה חשיב כעירב בו דברים מרים הפוסלים מאכילת אדם.
בגמ’ עבודה זרה סז,ב למדו מהפסוק “לא תאכל כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה” – “כל הראויה לגר קרויה נבלה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה.” מכאן יש ללמוד, שמן התורה מותר לאכול דבר פגום, משום שאינו ראוי לגר. אלא שהרא”ש בפסחים (פ”ב סי’ א) פסק, שאסור לאכול חמץ חרוך, אפילו אם נפסל לאכול לכלב:
ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו וכדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו. וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה. יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע”פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ”מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור. וכ”כ הרב הברצלוני ז”ל וז”ל והנ”מ דמותר בהנאה לאחר זמנו אבל באכילה לא ומהאי טעמא נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן (דף מב) אלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו’.
הרא”ש ביאר את הטעם לאיסור: “דאע”פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם – מ”מ כיון דאיהו קאכיל ליה, אסור.” סברה דומה מצינו בגמ’ שבועות כד,ב, שאדם שנשבע שלא יאכל דברים שאינם ראוים לאכילה – אם אכלם, חייב משום ש”חשובי אחשביה”. אף בנידון דידן, יש לאסור את המאכל, משום ש”מדאכליה אחשביה”.
ובשו”ת שאגת אריה סימן ע”ה דן בשאלת אכילת אוכלין ומשקין שאינם ראויים ביום הכפורים, והביא את דברי הרא”ש שאחשביה, והוסיף סתירה בדברי הטור:
ומהתימה על הטור שבא”ח סי’ תמ”ב הביא במסקנא הסכמת אביו דבאכילה אסור הא דחרכו קודם זמנו וגבי יה”כ הביא דברי אבי”ה דבאוכלין שאינן ראויין אפי’ איסור’ ליכא וכבר נתבאר שלא די שדבריו סותרין דברי אביו הרא”ש ז”ל אלא שדבריו סותרין זה את זה.
דבר זה הביא הטור או”ח תרי”ב בשם ראבי”ה: “אכל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא”. (ועיין מה שכתב שם הרב יועזר אריאל בתחומין כרך טו ליישב ולא נראה לי) אלא שלהלכה פסקו האחרונים גם ביום הכפורים שאסור לאכול דבר שאינו ראוי לאכילה. ע’ משנה ברורה סימן תרי”ב ס”ק טו.
לפי הר”ן בפסחים (ה,ב בדפי הרי”ף, ד”ה ומותר בהנאתן) מותר אף לבריא לאכול חמץ שרוף:
חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פי’ כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי’ בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור ודאמרי’ מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי’ אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי:
לפי זה, כל שכן שיש להתיר אף לחולה. אבל הטור (או”ח סי’ תמב) פסק כרא”ש בענין חמץ חרוך שאסור באכילה (וכן פסק הט”ז תמב, ט), וז”ל הטור:
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט בטלו ומותר לקיימו בפסח וי”א שמותר אפי’ באכילה וה”ר יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה ולזה הסכים א”א הרא”ש ז”ל
אלא שאם מטעמו של הרא”ש נראה לי שלכאורה אין כאן מקום לומר אחשביה לגבי תרופות, שהרי הוא אחשביה רק לתרופה ולא לאוכל, ולכן מטעם זה לכאורה אין לאסור בכלל.
סברא זו כתב החזון איש בהלכות פסח סימן קט”ז ס”ק ח’ לגבי טבליות ותרופות[1]:
“…ואם הן מעורבין בדברים שאין ראוין לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ומותר לבולען בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז”ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמ”ש סק”ז, מ”מ על ידי תערובת שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים [ואמנם לקמן סי’ קי”ז סק”ה מבואר דדכל שמערב בידים ע”מ לאכול החמץ בפסח אף שפסל אדם הפסח אסור] ואם לא נפסלו לאכילת אדם אסורין באכילה וחייבין לבער”.
ב. האם איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה?
להקדים: בפשטות המדובר כאן על איסור דרבנן, שהרי נבילה שאינה ראויה לגר נלמדת מהגמרא להיתר. וכן כתב בשאגת-אריה (סי’ עד) כתב, שהאיסור לאכול דבר שאינו ראוי לאכילה, אינו מן התורה. לעומתו, בעל קרבן-נתנאל פסחים (פ”ב אות ג) מסתפק אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן.
אך דעת האחרונים שדבר שאינו ראוי לאכילה איסורו מדרבנן: במנחת-כהן (תערובות ח”א סי’ ט, ראה גם פמ”ג יו”ד קג,א) כתב, שדבר שאינו ראוי לאכילה, אין איסורו מן התורה, אלא מדרבנן. כהוכחה לדבריו הביא את דברי הרמב”ם (הל’ מאכלות אסורות יד,יא):
או שאכל אוכל האסור, אחר שהסריח או הבאיש ובטל ממאכל אדם – הרי זה פטור
הרי שפטור, אבל אסור מדרבנן. וכן משמע מדברי הרמב”ם (הל’ שביתת עשור ב,ה) שפטור מן התורה מעונש, אבל אסור מדרבנן, שכן לשונו היא:
אכל אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות.
לסיכום: האחרונים פוסקים כרמב”ם, שאדם בריא אסור לו לאכול ביום הכיפורים דבר שאינו ראוי לאכילה (שאגת-אריה סי’ עד-עה, שו”ע הגר”ז תריב,ח, פמ”ג סי’ תריב, ומשנה-ברורה תריב,טו). האיסור הוא, כאמור, מדרבנן, וכן הביא בפתחי-תשובה (יו”ד צח,א) בשם צמח-צדק, ובהגהות יד-אברהם על שו”ע יו”ד סי’ קנה. הט”ז (או”ח תמב,ט) הוכיח ע”פ דברי הרמב”ם הנזכרים, שגם לפי הרא”ש האיסור הוא מדרבנן (כמו שנתבאר לעיל בשם שאגת-אריה ומנחת- כהן).
מה הדין שלא כדרך הנאתו לחולה? והאם מכאן יש לפשוט גם דין איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה?
בפסחים כה,ב מובא:
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה גוהרקי דערלה. אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת סכנה מי אמור? אמר ליה: האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי, הכי קאמר ליה: מידי דרך הנאתם קעבידנא?
ופירש רש”י שם: גוהרקי דערלה: “בוסר זיתים קטנים משום רפואה דקסבר מותר להתרפאות באיסורי הנאה”.
ממסקנת הגמ’ יש ללמוד, שמותר לחולה שאין בו סכנה להנות מתרופת איסור שלא בדרך הנאתה הרגילה. הר”ן (שם ו’ ע”ב באלפס, ד”ה דרך הנאתן) כתב:
דרך הנאתן. לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד אבל אנא עבידנא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן והוה ליה שלא כדרך הנאתו דלא מתסר אלא מדרבנן כדאמרינן בגמ’ (דף כד ב) דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב שלוקין עליהן אפי’ שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה והילכך אין מתרפאין בהן כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסירי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאים בהן אפי’ בחולי שאין בו סכנה:
וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוצה לארץ אפי’ בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:
מה מסקנת הר”ן? האם מותר לתת לחולה שאין בו סכנה איסור דרבנן?
לכאורה הוא מסיק שלענין אכילה אין להתיר אכילה של דבר האסור אף מדרבנן. דעת השאגת אריה בסימן ע”ה שמסקנת הר”ן לאסור. אך דעת הרדב”ז (חלק ג’ סימן תקמ”ח) שמסקנת הר”ן להתיר:
אבל נ”ל שדעת הר”ן ז”ל להקל באיסורי דרבנן אפי’ בדרך אכילה שכתב שאם באנו לחלק משמע שהוא ז”ל אין דעתו לחלק ובנ”ד לכ”ע כיון שהוא שלא כדרך הנאתו מותר אפילו דרך אכילה אפילו בחולי שאין בו סכנה.
אם כן זו מחלוקת אם הר”ן התיר איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה.[2]
וע’ רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ח’:
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה”כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
הרי שלדעת הרמב”ם מותר שלא דרך הנאתו בחולה שאין בו סכנה. מה הדין באיסור דרבנן, האם לרמב”ם יש להשוות איסור דאוריתא שלא כדרך הנאתו לאיסור דרבנן? ע’ כסף משנה שכתב:
ובאיסורים דרבנן יש אומרים דכיון דלא מתסרי אלא מדרבנן שרו אפילו דרך הנאתן ויש אומרים דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאת מאיסורין של דבריהן כדרך הנאתן.
ובשו”ע יו”ד סימן קנ”ה סעיף ג’ פסק הרמ”א:
בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי’ דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ”ג. י”א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. (ר”ן פכ”ש בשם י”א וריב”ש סי’ מ”ה /רנ”ה/). ואפי’ יין נסך, בזמן הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אף על פי שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה.[3]
ואם כן הרי בסוף כתב “ובלבד שלא יאכל ולא ישתה האיסור” הואיל ואין בו סכנה. ומשמע שמסקנתו לאיסור לתת לחולה איסור דרבנן.
ולכאורה נראה שצריך לומר, שגם לדעת המתירים איסור דרבנן לחולה, היינו רק במאכלות אסורות, אבל אסור לטלטל מוקצה עבור חולה שאין בו סכנה. אבל ע’ שו”ת רע”א קמא סימן ה’ שדן לגבי מוקצה לחולה, ומשמע שמסתפק בגלל היתר הר”ן רק בהנאה ולא באכילה, ואם כן אכילת מוקצה תהיה אסורה, או שזה איסור גברא ולכן יהיה מותר עיי”ש. (ע’ מ”א שכח טו). וע’ שש”כ פרק לג סעיף ו’ שהתיר (תבשיל שהתבשל בשבת על ידי נכרי, חלב שנחלב באופן המותר ויש בו בעיה של מוקצה או פירות הנושרים – וראה שם בהערה).
דין בליעה האם היא כאכילה?
אלא שלגבי כדורים יש לשאול האם בליעה נחשבת לאכילה? ונראה פשוט שגם בליעה נחשבת לאכילה, שהרי בלע מצה יצא ידי חובה ורק מרור אם בלע לא יצא כיון שלא הרגיש טעם מרור. וכן כתב בנודע ביהודה מה”ק או”ח סימן ל”ה שגם כן פשוט לו שבליעה הוא איסור, וציין לרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק י”ד הלכה יא שלא נתן דוגמא של בולע.
כך משמע גם מסוגית הגמ’ בכתובות ל”ב העוסקת בקים ליה בדרבה מיניה, ובה פוטר אביי מתשלומין את מי שחבירו תחב לו תרומה לבית הבליעה, משום שחיובו במיתה בידי שמים בא באותה שעה שנהנה מהתרומה בבית הבליעה. הרי שבליעה דינה כדין אכילה, ומתחייבים עליה כעל אכילה. כך מוכח גם מדברי ר’ יוחנן ביומא פא,א, שזר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן, ואכלן אחר, הראשון משלם את הקרן ואת החומש. ופירש רש”י שם, שבליעה כזו, בלא כסיסה, “אף היא דרך אכילתן”. וכך גם בפסחים קטו,ב: “בלע מצה יצא”, ופירש הרשב”ם, שאע”פ שלא לעסה “הרי אכילה היא לו”.
אמנם כתב הרב מרדכי הלפרין (אתר מכון שלזינגר, על מגה גלופלקס) “מדובר בבליעה ולא באכילה. לדעת תורת חיים (חולין קך) שהובא בנוב”י מהד”ק, יו”ד לה, בליעה נחשבת כאכילה שלא כדרכה. ואף שהנוב”י שם חולק ומוכיח מחולין קג,ב, שגם בליעה יכולה להחשב כדרך, כבר פסק הגרש”ז אויערבאך במנחת שלמה, חלק א, סי’ יז, שדבר ששימושו רק בבליעה, הבליעה נחשבת אכילה שלא כדרך. וז”ל שם:
אך אעפי”כ נראה דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא”כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנד”ד, שפיר חשיב לכו”ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאב”ס, שהרי גם מלוגמא ורטיה על מכתו לאחר שכבר נעשו הרי הם עומדים לכך ואפי”ה שרי.
אבל קפסולה שמכוסה יש לומר שאין בה איסור. שבגמ’ פסחים קטו,ב נאמר שהכורך מצה ומרור בסיב ובולעם, “אף ידי מצה לא יצא”, ופירש הרשב”ם: “לא יצא – שהרי לא היה ממש בפיו, לא זה ולא זה, וכזורק אבן לחמת דמי.” מכאן למד במנחת-חינוך (מצוה שיג, וראה עוד משנה-למלך הל’ מאכלות אסורות יד,יב) שאם אדם אוכל איסור העטוף בסיב, אינו עובר איסור.
גם מדרבנן יש להקל, אם האיסור אינו ראוי לאכילה, וגם עטוף בסיב, משום שאינו אוכלו בפיו ממש. לסברה זו הוסיף באחיעזר (ח”ג סי’ לא,ד), שאם עוטפים תרופה שאינה ראויה לאכילה בנייר, ממילא אין זו אכילה האסורה. ויתר על כן: באופן זה אין איסור, אף מדרבנן, ואף לא לדעת בעל שאגת-אריה שאסר תרופה שאינה ראויה לאכילה, משום שכאשר עוטפה בסיב לא שייך לומר “מדאכליה אחשביה”, משום שאין גרונו מרגיש את טעם האיסור.
ובענין חצי שעור ע’ בנתיבות ההלכה חוברת א’ גליצרין ענף ד’ בענין חצי שעור והביאו מתשובת ר’ שלמה קלוגר בשו”ת האלף לך שלמה חלק יו”ד סימן ק”ב שכתב להתיר לפי הרדב”ז גם חצי שיעור.
שו”ת האלף לך שלמה חלק יורה דעה סימן רב:
שא’ בא’ שיש לו מיחוש גדול אם מותר לשתות לרפואה שומן דגים טמאים. הנה לדעתי מותר מכמה טעמים דנראה דלשתות שומן הוי שלכד”ה ושלכד”ה הוי רק דרבנן ומותר אף לחולה שאין בו סכנה… והנה ח”ש אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף חולה שאין בו סכנה דח”ש קיל מאיסור דרבנן רק מוכח בש”ך יו”ד סי’ רל”ח דעל ח”ש חל השבועה ועל איסור דרבנן לא חל השבועה ומוכח דקיל מאיסור דרבנן (עיין ש”ך סי’ רל”ט[4]) א”כ אם איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה מכ”ש ח”ש דמותר לחולה שאין בו סכנה… לכך נראה דח”ש איסור תורה אם אוכל לרפואה מותר לאכול אף באין בו סכנה.
הרב מרדכי הלפרין צירף כרגל נוספת להתיר מגה גלופלקס, את סברת חצי שיעור:
- בשו”ת מהר”ש ענגיל (ח”ח סי’ יב) כותב : אך ידוע דלשיטת הריטב”א דאיסור דחצי שיעור מטעם אחשביה, א”כ כשאוכלו לרפואה ל”ש אחשביה וליכא שום איסור. (אמנם לשיטת הרא”ם סתם אכילה בכלשהו, ככ”ז ניתן לצרף להלכה את שיטת הריטב”א, ולכן הגר”ש ענגיל התיר לכתחילה במקום שיש עוד ספק אחד נוסף.)
- לשיטת ספר החינוך (מצוה שיג: “ולפיכך מי שהוא חולה אע”פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו,” ) גם לדידן שקיי”ל חצי שיעור אסור מן התורה, בכל זאת חצי שיעור הותר לצורך חולה שאין בו סכנה.
אבל לא כהיתר בפני עצמו[5].
ראה בשיעור על דגים, בענין שמן דגים. ראה בנתיבות ההלכה, על ג’לטין עמ’ סו, חלק ה’ בענין קפסולות וטבליות רפואיות המכילות ג’לטין; תהודת הכשרות גליון 26 ע’ 32 על כמוסות העשויות מגלטין, וגליצרין.; תהודת כשרות גליון 5-6 עמ’ 27 כשרות התרופות בפסח, א. אפרתי; שם חוברת 2 ע’ 18 על כשרותם של צבעי מאכל.
[1] וכן שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צב: “ובעצם אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי”ת יתן שיהיה זה לרפואה.” וכן בשמירת שבת כהלכתה פרק מ’ סעיף טז.
[2] שו”ת גנת ורדים חלק יורה דעה כלל א’ סימן ה’ כתב שהר”ן סבירא ליה להקל באכילת איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה שכתב ואם באנו לחלק וכו’ משמע שהוא ז”ל אין דעתו לחלק בזה ע”ש. ובשו”ת הריב”ש סימן רנה כתב שהר”ן נסתפק אם יש לאסור כל איסורי הנאה של דבריהם דרך הנאתן בחולי שאין בו סכנה ע”ש ומכל מקום כן מבואר בתשובת הרשב”א שהובאה בבית יוסף יו”ד ריש סי’ קכג שלא מצאנו היתר באכילה ושתיה של איסור אפילו באיסורים דרבנן לחולה שאין בו סכנה חוץ מבישולי גוים ע”ש. וראה בשו”ת חסד לאברהם מה”ת האו”ח סי’ סו כתב להוכיח מדברי הרמב”ם פרק ה מהלכות יסוה”ת ה”ח דס”ל שאף דבר האסור מדרבנן מותר להאכיל לחולה שאין בו סכנה ע”ש וכן נראה דעת הרדב”ז בתשובה ח”ד סוף סי’ ב. וע’ לוית חן לגרע”י יוסף, סי’ שכח.
[3] ובדין איסור דרבנן לחולה שאב”ס, ע’ מה שהאריך נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל סט סעיף ג; מוריה שנה לב ט-יב ע’ ס”ה מהרב האדר”ת זצ”ל; ש”ך יורה דעה סימן פא ס”ק כא, כתב שלרמ”א אסור איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה; שו”ת רע”א נה;
[4] תמיה לי דלעיל סימן רל”ח ס”ד פסק כרמב”ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אף על גב דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מה”ת וכאן פסק דאפילו באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר”ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה וכן בסימן רל”ח ר”ל חייב על השבועה לענין שצריך התרה עוד יש לומר כמ”ש בתשובת מהר”ל ן’ חביב סימן ק”ג לדעת הר”ן דדבר דרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מן התורה דכשהוא אסור מן התורה הוי מרבוי’ דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה (כמו דבר שהוא מה”ת שאינו אלא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה) מה שאין כן כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ”ל…
[5] ראה את קובץ מצורף בענין כשרות מגה גלופקס שם נדון כל השיקולים הנ”ל. נמצא באתר שלזינגר