ב”ה
בעיות בבישולי נכרים –2
ובענין פסיקת הלכה לקולא
ראה בשיעור כב להלן – גרסה מתוקנת
בשבוע שעבר דנו בכמה שאלות בנושא בישול עכו”ם:
ההלכה היא שבישול עכו”ם יש רק בדבר שאינו עולה על שולחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי.
להלן כמה מהמסקנות הנובעות מהשעור:
שו”ע יו”ד קי”ג סעיף א’ שנפסקו שני התנאים:
דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו”ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים.
והטעם לכך שדוקא דבר שעולה על שלחן מלכים, ע’ רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הט”ו:
במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו”ם אע”פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו”ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו.
א. מסעדות המעסיקות טבח שאינו יהודי, ועובד זר:
תוספות (ע”ז ל”ח ע”א ד”ה אלא מדרבנן) הביאו מחלוקת:
אומר הר”ר אברהם ב”ר דוד, דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל – אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים.
ולא הודה לו רבינו תם, דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל, לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים.
שתי הדעות הובאו להלכה בדברי השו”ע והרמ”א שו”ע סימן קיג סעיף ד’:
יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב”א ס’ ס”ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים (ארוך כלל מ”ג והגהות ש”ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם).
והש”ך שם כתב בס”ק ז’
בשפחות שלנו – שקנויות לנו דמלאכה דעבד העובד כוכבים דישראל הוא ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל עובד כוכבים והלכך ליתיה בכלל גזרות חתנות עכ”ל תשובת הרמב”ן שהביא בית יוסף וד”מ ובהנך שפחות מיירי המחבר אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שנתבאר בא”ח סימן ש”ד וכ”כ הב”ח ולפ”ז מ”ש הרב ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים לא א”ש בשפחות שלנו וצ”ל דקאי אשפחות דמיירי המחבר או ר”ל דיש לסמוך אדברי המתירין בישולי עובדי כוכבים בבית ישראל והוא דעת ר’ אברהם שהביא הטור וכ”כ בד”מ ובת”ח כלל ע”ה דין י”ז בשם או”ה והוא באו”ה כלל מ”ג דין י”ג א”נ הרב לא דקדק בזה דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא”א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט ועיין בא”ו של מהרש”ל סי’ ע”ה מביא תשובת הרמב”ן סי’ קמ”ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע”כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ”מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע”ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע”כ עכ”ל וכן הוא בתשובת הרשב”א סימן ס”ח ולפ”ז י”ל דסברת המתיר שכתב המחבר הוא מטעם זה ולזה כתב הרב דיש לסמוך עליהם בדיעבד אלא דבב”י וד”מ לא נזכר טעם זה:
האם ניתן להתיר מסברא זו שאיסור הוא רק משום גזירת חתנות ובמקום שלא שיך ואין קירוב דעת מותר? אמנם השך כתב שאין דבריהם מחוורים ואין אנו סומכין על זה.
בדומה לכך, האחרונים הסתפקו לגבי בישולי עכו”ם בבתי חרושת (בנסיבות בהן אין חשש לכשרות המאכלים מצד עצמם, כגון שחמרי הגלם באים מן הצומח בחו”ל); הבישול בבית החרושת אינו יוצר קירבת הדעת, שהרי אין הלקוח יודע כלל מיהו המבשל בבית החרושת, ולא יבוא להתחתן עמו; זו לשונו של הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ק”ח.
בדבר פאטייטא טשיפס… צריך לידע שנתבשלו בשמן כשר… ואם יש בהו איסור בישול עכו”ם כשידוע שהוא בשומן כשר… אבל… אין בזה היתר ברור. והוא כמו כל דבר הנעשים בבתי חרושת שיש אומרין טעמים להקל וכן נוהגין רוב העם, ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות באלו שמקילין. והנני אביך, משה פיינשטיין.
הרב מרדכי ווליג “בענין פת ובשולי עכו”ם”, “מסורה”, מאסף תורני של איחוד הקהילות החרדיות באמריקה, חוברת ב’, תשרי תש”נ עמ’ ע”א, בעמ’ ע”ב, הביא בשמו של הגר”מ פיינשטיין הסבר לדבר:
וביאר הגמר”פ זצ”ל, דבבית חרושת, שאי אפשר לישראל לדעת בכלל מי מבשל האוכל בקופסא זו, לא שייך טעם בישול עכו”ם, דהיינו בנותיהם, ומהאי טעמא התירו הרבה פוסקים כל הנעשה בבית חרושת. בדומה לכך, האחרונים הסתפקו לגבי בישולי עכו”ם בבתי חרושת (בנסיבות בהן אין חשש לכשרות המאכלים מצד עצמם, כגון שחמרי הגלם באים מן הצומח בחו”ל); הבישול בבית החרושת אינו יוצר קירבת הדעת, שהרי אין הלקוח יודע כלל מיהו המבשל בבית החרושת, ולא יבוא להתחתן עמו; זו לשונו של הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ק”ח):
מחלוקת הפוסקים היא האם צריך סיוע של היהודי בבישול עצמו, או שמא די בהדלקת האש שממנה ידליק הלא-יהודי את אש הבישול. השו”ע מחמיר בדבר ודורש סיוע ממשי של היהודי לבישול עצמו; זו לשונו יו”ד סימן קי”ג סעיף ו’:
כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחלה בין בסוף, מותר. לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים, הרי זה מותר (ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים)…
ובסעיף ז:
אין שגירת (פי’ הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. (הגהות ש”ד ובארוך ובמרדכי פא”מ). ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי”א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי (או”ה שם בשם מהר”ם).
לכאורה אם כן זו מחלוקת בין האשכנזים לספרדים. אבל בשו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן נד כתב:
שאלה: בתי מלון ומסעדות שבהם יש משגיח על הכשרות מטעם הרבנות הראשית המקומית, ויש להם תעודת כשרות, ברם הטבח שמבשל את התבשילים במקומות אלו הוא ערבי, אלא שהסקת האש של תנורי הבישול והאפיה נעשית על ידי ישראל, שהוא המשגיח על הכשרות, האם מותר לאכול מתבשילים אלו, ללא חשש איסור בישולי גוים?.
והביא בתוך דבריו:
…ורק בני אשכנז היוצאים ביד רמ”א, יכולים להקל בזה. והנה ידוע מה שכתב מרן החיד”א בספר דברים אחדים (דף כו ע”ב), שספרדי שמיקל כדעת הרמ”א בניגוד להוראות מרן, חייב לעשות תשובה וכפרה, כי אבותינו קבלו עליהם ועל זרעם ככל אשר יאמר מרן בשלחנו הטהור…
אלא שהרב עבדיה יוסף כתב שאלו שני ספיקות נגד מרן: א. האם שגירת התנור מועילה בתבשיל. ב. האם בעבדים ושפחות הקנויים שייך איסור בישול עכו”ם. וסיים שם:
וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת ס’ אות ז’), שאפילו כששני הספקות נגד דעת מרן, יש להקל בספק ספיקא, כי אפשר שגם מרן יודה שבהצטרפות שניהם יחדיו יש להתיר. ע”ש. וכן כתב בשו”ת שערי עזרה טראב (חלק יורה דעה סימן ב’, דף לא ע”ב), ושכן כתב השדי חמד. ע”ש. ומעתה הדבר פשוט שגם בנידון שלנו יש מקום נרחב לסמוך להקל גם לספרדים ובני עדות המזרח. וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק חלק ז’ (סימן סב). ע”ש. ומכל מקום המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.
אם כן שלשת השאלות הנ”ל: האם שפחות בבית ישראל יש חשש חתנות, האם בבתי חרושת יש חשש חתנות, והאם ניתן להקל על ידי יהודי שידליק נר נשמה לשבעה ימים האם ניתן יהיה לגוי להשתמש באש זו ואין זה בישול עכו”ם, כל אלו תלויות בשאלה איך נתפוס את האיסור, האם זה איסור שנגזר במנין ואין חשיבות לטעם או שצריך לבדוק את הטעמים ו”רוח ההלכה.
ובנוגע לאופי הפסיקה:
כאן עלתה השאלה של טעם הגזירה והאם ניתן ליישם מסקנות הנובעות מכך. זה מקרה יוצא מן הכלל שבו הפוסקים בחיפושם אחרי היתרים לישראל שנהגו כך, התחשבו בכך.
אם אנו מביאים בחשבון את “רוח ההלכה”, הרי יתכן גם לחומרא, כפי שכתב לי הרב יואל קטן, בנוגע לגזירת חז”ל על רכיבה על בהמה שמא יחתוך זמורה:
אין לענ”ד שום ספק בכך שהחשש שמא יקטוף זמורה הוא חשש קלוש וסמלי, והסיבה העיקרית של חז”ל היתה האווירה, ועבירות נוספות שעלולה רכיבה חופשית בשבת לגרום, כמו יציאה מחוץ לתחום וכד’. ולזה ירדה גם סוף דעתם של גדולי ישראל בדורות האחרונים שאסרו לרכב על אופניים בלי שום טעם מתקבל על הדעת, ורק משום האווירה.
וגם הרב גדעון מסכים לסברא זו.
וכיוצא בזה לענין גזירת סנדל המסומר בשבת, ע’ שבת ס’ ע”א
משנה לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת
גמרא סנדל המסומר מאי טעמא אמר שמואל שלפי הגזרה היו והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים רמי בר יחזקאל אמר בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול מאחורי בית הכנסת כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה.
וכתב הרב יואל קטן:
כך למשל לענין גזירת סנדל המסומר, שלא מתקבל על הדעת כלל שבגלל שפעם הרגו הגויים את היהודים יאסר על כל היהודים ללכת דווקא בשבת עם סנדל המסומר, ולמה לא בימי שלישי למשל? ברור שתלו את גזירתם בטעם רגשני כלשהו, אבל ‘פסטנישט’ ללכת בשבת עם נעלי צבא כבדות… אני לא חושב שיש כזה חידוש בדבריי.
הרב משה גנץ כתב מאמר בהצופה בנוגע לשאלת הגיור, האם יש “הלכה ציונית”. השאלה אינה האם עקרונית צריך להקל כיון שהציבור ה”ציוני” יש לו הסתכלות כללית וכו’ וכו’. הרב גנץ שם:
בנושא הגיור יש מחלוקת ענינית. המחלוקת היא לא בין רבנים ציוניים לחרדים, וגם לא בין אנשים רגישים לאטומים!
נראה מסתברת גישת הרבנות הראשית לקבל הכשרים גם לא ברמה גבוהה של כשרות כדי שבארץ יהיו במרכולים רק סחורה כשירה ולא יתרגלו לאכול דברים לא כשרים. אבל לא הייתי קורא לפסיקה כזו פסיקה ציונית. לא כל פסק שמתחשב בציבור הוא ציוני וכל פסק שאינו כזה הוא “חרדי”. ע’ פסיקותיו של הגרש”ז אוירבך זצ”ל.
וכתב הרב משה גנץ באותו מאמר (המכתב מכ’ סיון תשס”ח:
תמהתי לקרוא באותו מאמר תביעה ל”הלכה ציונית”, שתציע פתרונות לבעיות העגונות ומסורבות הגט. מה זה קשור לציונות? האם לפני היות הציונות לא טרחו כל הפוסקים לעזור לעגונה ולמסורבת הגט? – אבל כל זה נעשה תמיד בכפוף לברורים הלכתיים יסודיים, ולעולם לא על יסוד החלטה לפתור את המצוקה בכל אופן! וזה מפני שהפוסקים קבלו עליהם את עולה של התורה. – לא את עולם של החרדים ! ואפשר גם לומר בבטחון: שום תלמיד חכם ציוני, שלמד די תורה כדי לקבל כושר דיינות, לא יסכים להתקבל לבית הדין על יסוד ההבנה שהוא יהיה “מתיר אסורים”. הוא יפסוק לפי מצפונו ההלכתי, לפעמים להקל ולפעמים להחמיר. לצערי, גם בדברי הכותב על העגונות ומסורבות הגט אני שומע בת קול של “הלכה פלסטלינה”. אם לזה הכוונה, תשובתי היא, חס וחלילה, לא תהא כזאת בישראל! בודאי יש נושאים מובחנים, שבהם היחס למדינה עשוי לשנות מסקנה הלכתית. נראה לי שבנושאים האלה הפוסקים הציוניים אינם מתבטלים לשום רב חרדי!
לעיתים ודאי שהפוסקים נגשים לנושא כדי למצוא פתרון “בכל מחיר”, למשל בענין עגונות, ראה פסיקותיו של ר’ יצחק אלחנן מקובנא, שחידש תרי רובי כדי להתיר. ויש שפסיקה להחמיר או להקל תלויה בנפש הרב, או בשורש נשמתו כמו”ש בעל התניא באגרת הקדש פרק יג:
והנה כל איש ישראל צ”ל כלול מב’ בחי’ אלו ואין לך דבר שאין לו מקום ולכן מצינו כמה דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה ללמדנו שאף ב”ש ששרש נשמתם מבחי’ שמאל העליון ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל איסורי התורה. וב”ה שהיו מבחי’ ימין העליון היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי ב”ש שיהיו מותרים מאיסורם ויוכלו לעלות למעלה אעפ”כ בכמה דברים היו ב”ש מקילין מפני התכללות שרש נשמתם שהוא כלול גם מימין וכן שורש נשמת ב”ה כלול גם משמאל כידוע דרך ומדות קדש העליון דלית תמן קיצוץ ופירוד ח”ו וכל המדות כלולות זו מזו. ולכן הם מיוחדות זו בזו כידוע לי”ח וכדכתיב באברהם שהוא מדת החסד והאהבה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ע”י שלבש מדת הגבורה ויעקוד את יצחק בנו ויקח את המאכלת כו’.
וכבר הבאנו עיל את דברי הרב קוק על אלו שרצו לערב אידיאולוגיה בהלכה, בנושא חלב בשבת, בשו”ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן רלה
ב”ה, עה”ק ירושלים תובב”א, כ”ח אייר תרצ”א. לכבוד האדון מר משה סקורטובסקי, בפרדס חנה ת”ו. שלו’ רב.
קבלתי את מכתבו, עם השאלות. והנני להשיבו, כי החליבה בש”ק ע”י ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא וח”ו להורות בזה צד קולא. ואין שום דרך כ”א לחלוב בשבת ע”י נכרי כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצא בתוכו ג”כ נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשוי”ט דוקא ע”י נכרים, וחוקי תוה”ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתינו על אדמת הקודש….
והנני בזה ידידו מברכו באה”ר.
אברהם יצחק ה”ק.
חשיבה כזו שיש הלכה מגזרית, עלולה להביא לידי כך שיש אנשים שמצפים שאם יהיה רב “ציוני” הרי הוא יתיר ממזרים, שבת, כשרות וכו’ וכו’ וכו.
כתב הרב קוק בשו”ת אורח משפט או”ח סי’ קיא בדבר ההתר של שמן שומשומין בפסח:
ראוי לנו להחזיק כל דבר שנעשה בתיקון הישוב ההולך ונבנה בימנו בחסדי השי”ת… בדבר שהוא רק קצת דיוק בענין של מנהג, שראיות בצורות חזקות וסברות ישרות כולן עומדות כחומה להחזיק את ההיתר – למה זה נכביד על מישבי ארץ הקודש, ונאסור? וחלילה לנו לחשוב שע”י מה שאנו מתירים את המותר, מה שלא הי’ דבר זה במציאות על מה שיחול מנהג של איסור, כי בזה נתן פרצה לפני הפורצים, חלילה. אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים, אז יאמינו ביותר שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה, או מנהג ישראל שהוא ג”כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי’ מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד’ ישמרנו.
גישה לקולא היא נכונה במקרים כאלו, כשיש כיסוי הלכתי מוצק. ועיין משפטי עוזיאל אבן העזר סימן ק’ על הסבר לסיבת החומרות בדורות האחרונים שזה משום ירידת הדורות.
בנוגע לקורנפלקס ודגני בוקר האם יש בהם משום בישולי נכרים. כאן דן בזה בכתבי הגאון הרב יוסף אליהו הענקין, תשובות איברא סימן מב:
א גדר בישולי עכו”ם ע”ד החקירה אי שייך בישולי עכו”ם בקארן פלעקס הנה בשו”ע מבואר שצריך שיעלה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת היינו שיעלה על שולחן מלכים דוקא ללפת בו ולא בתור מאכל בפ”ע לשובע. (דין פת עכו”ם בודאי שאין בר דהרי אינו מחמשת המינים) כי עיקר הפירוש עולה על שולחן מלכים לענ”ד אינו כפי שמשמע לכאורה שמפני חשיבות המאכל יש בו משום בשולי עכו”ם ואם אינו חשוב כאן אין בו משום בשו”ע כי כמדומה שכמעט כל המאכלים אוכלים אותם כעשיר וכרש וההבדל שביניהם הוא שהעני אוכלם במים והעשיר בחלב או בבשר ומתבלם במיני תבלין שונים, וע,כ שאמרו הני בבליאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ביצה טו), דהעני אפילו הדייסא חשיבא לו כליפתן, וכדומה למדל תפוח אדמה וכן אלה המינים שנחשבו במאמר של כבודו, אבל העשיר אף שגם הוא אוכל דייסא ותפוחי אדמה ואלה המינים אבל הוא אוכלם להשביע את עצמו ולא ללפתן וזה איןדין בשולי עכו”ם לפי פסק ההלכה. (תש”י)
אלא שכפי שבארנו הרי כאן יש קולא מופלגת, לומר שכל דבר כזה אינו מלפת את הפת. שאלה זו נוגעת גם לשוקולד שעולה על שולחן מלכים אבל אינו עשוי ללפת בו את הפת.
וע’ ערוך השלחן יו”ד קי”ג שכתב בענין זה:
סעיף ו
בגמ’ [ל”ח א] איתא כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי וכו’ וכ”כ הרמב”ם בפי”ז דין ט”ו וביאר הטעם שמפני שעיקר הגזירה הוא משום חתנות שלא יזמנו אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו עכ”ל ומלשון זה משמע דדבר שאינו ללפת בו את הפת אפילו הוא דבר של חשיבות כמו מיני פרפראות החשובים כיון שאינו ללפת את הפת לית לן בה אף אם אין נאכלים כמו שהם חיים וכ”כ אחד מגדולי אחרונים שזהו דעת הרמב”ם וכן עיקר לדינא [פר”ח סק”ג]:
סעיף ז
אבל הטור והש”ע סעיף א’ כתבו דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת וכו’ אסור משום בישולי כוכבים עכ”ל ונראה שדעתם כן הוא דזה שאמרו חז”ל ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שלחן מלכים אע”פ שנאכל בפ”ע ולא עם הפת וגם הרמב”ם עצמו הזכיר שם בדין י”ח לשון פרפרת לענין פולין ועדשים ע”ש אך י”ל דכוונתו פרפרת שאוכלין עם הפת שכן כתב להדיא בפ”ד מברכות דין ו’ וז”ל בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת וכו’ עכ”ל מיהו לדינא כיון דהטור וש”ע פסקו לאיסור הכי קיי”ל.
ובספר בישולי נכרים התיר אכילת עראי שלא בתוך סעודה, על פי דברי ערוך השלחן שסובר לדינא כמו הפרי חדש וכפשטות הרמב”ם שאסור רק דבר שעשוי ללפת את הפת ולא דבר שאין מזמנים עליו. (ע’ ספר בשולי נוכרים פרק שני אות ד’ ופרק שביעי אות טו). אבל מלשון ערוך השלחן סעיף ז’ משמע שהחליט לאיסור, וצ”ע.
וכן מצאתי בתשובות והנהגות לר’ משה שטרנבוך חלק ה’ סימן רמט, בענין בישול עכו”ם בשוקולד:
ולמעשה נראה עיקר כהפוסקים שרק בדבר הנאכל בסעודה יש בו משום בישול עכו”ם. ולכן כשנשאלתי על בי”ח לשוקולד שיש השגחה שאין שום חשש תערובת איסור (ובשוקולד שכמה וכמה מרכיבים מעורבים בו צריך השגחה מעולה וקפדנית במיוחד) האם יש לחשוש לאיסור בישול עכו”ם בשוקולד, השבתי שמן הדין מותר (וע”ע בח”א סי’ תל”ח). מיהו, מהיות טוב עדיף אם אפשר, שיהודי שומר שבת יוסיף איזו פעולה בבישול. וראוי לדאוג לכך, שיהודי שומר שבת יסיק את התנור, ושוב יש לסמוך ולהכשיר לכ”ע.
קפה של גוי
בבן איש חי (שנה שניה אות טז-קפה) כתב:
הקהוו”א שמבשלין הגוים יש אוסרין ויש מתירין ומרן רבינו האר”י ז”ל אסר אותה אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו”א של גוים אפילו במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית”א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם.
בשו”ת יחווה דעת ח”ד סימן מב כתב בסיום דבריו:
בסיכום: מותר לשתות קפה של גוים, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים. וכתבו האחרונים שכן פשט המנהג בכל המקומות. ואם הלכה רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. והנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שהשתמשו בכוסות של הקפה בחלב של גוים, נכון שישתו הקפה בכלי זכוכית, שאינם בולעים ואינם פולטים. ואם אי אפשר יש להקל בשעת הדחק אף בכוסות של פורצליין וכיוצא בזה.
לגבי הכלים אם צריכים הכשר, ומצוי במקום שיש בו עובד זר, האם צריך לבשל בכלים שלו. כתב בשו”ת בנין אב ח”ג סימן לו:
לאור הדברים יש לבאר ההלכה בדין כלים שבישל בהם עובד כוכבים, אם צריכים הכשר, מרן בסימן קי”ג סעיף ט”ז הביא דעת יש אומרים שאינם צריכים הכשר. ויש לבאר הסברא שאין זה רק משום שאיסור בישולי עכו”ם מדרבנן, והקילו בו שלא שייך חתנות, אלא שכל איסור בישול עכו”ם אינו איסור חפצא של מאכלות אסורות, ולא אסרו אלא הבישול ופעולת העכו”ם באוכל, ועל כן אין לבליעה כל איסור. כמו כן יש לבאר ההלכה שדבר האסור משום בישולי עכו”ם שנתערב עם היתר, בטל ברוב ואין בו צורך בשישים, ופסקו האחרונים שגם אם נתערב טעם האיסור מותר, אע”פ שטעם כעיקר, כיון שאין איסור טעם בבישולי עכו”ם, כיון שפעולת בישול העכו”ם אסורה, אולם מדרבנן בפת עכו”ם יש מקור לאסור הבליעה, לפי שהגזירה היא על הפת עצמה כמאכלות אסורות.