כשרות וכשרות מהדרין – א
יש להקדים כאן את דברי הנצי”ב בהקדמה לספר בראשית, על תקופת בית שני שחרב מפני שנאת חינם:
…שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהלכות עולמים. על כן פני שנאת חינם שבלבם זה אל זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים דרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית.[1]
לצערינו לעיתים נדמה לנו שהדברים עדיין אקטואליים. יש להזהר לא לזלזל במי שנוהג באופן המותר משום שרבותיו התירו לו, או שסומך על הדעות המקילות כפי שהורה חכם. וק”ו שאין לזלזל אם אינו מחמיר בדבר שנהגו בו היתר.
המסילת ישרים בפרק יא במידת הנקיות כותב:
והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על – עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור – אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם – כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר (משלי כג): ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה.
אמנם ודאי שחמירא סכנתא מאיסורא. ודאי שיש כללים שניתן לסמוך עליהם באיסורים אף אם לגבי סכנה נחשוש מהם. ודאי שלגבי איסורים נלך אחר רוב חזקה, ספיקא דרבנן לקולא, וכיוצא בכללים שלא נחשוב כך לגבי דברים שנתערב בהם דבר ארסי. מכל מקום המסילת ישרים מתווה את צורת החשיבה לגבי דברים אלו.
אלא שאם בדברי מסילת ישרים עסקינן, הרי דברים אלו שייכים למידת הזהירות של המסילת ישרים ולמידת הפרישות, ולא למושג “מהדרין”. יש להדגיש שהמושג “מהדרין” מקורו בש”ס בחנוכה, ודאי “מהדרין מן המהדרין”. מהדרין שייך רק בדבר שהוא קום ועשה, משום “זה אלי ואנווהו”. אבל אין הידור מצוה בלא תעשה. לכן דברים אלו קשורים למידת הזהירות והנקיות של מידות של רבי פנחס בן יאיר שמדבר עליהם המסילת ישרים. וע’ מ”ש הרב בקשי דורון שליט”א בשו”ת בנין אב חלק ד’ סימן מא:
אולם אין שימוש במושג הידור לחומרא של חשש איסור, נכון יותר להשתמש בזהירות יתר בכשרות, במושג של נקיות, פרישות שמקורה ביראת חטא, ולא במהדרין ובהידור שמלמדים על קום ועשה.
אחת הבעיות היא שלא קיים סטנדרט אחד להשגחה של “כשר” ול”מהדרין”, אצל נותני הכשרות לסוגיהן. ראה דוגמא העופות ומחירי ההכשרים השונים. ודאי יש להביא בחשבון את השיקולים של הרבנות למתן הכשרים כוללים הצורך לכלול מקומות רבים מצריך גם קולות בנושאים שונים.
כשאין חשש איסור כל שהוא הרי בזה יש לנו כלל “כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט”. אלא שבזה האריכו האחרונים, וע’ שדי חמד. ויש אומרים שרק בדבר שנאמר בפירוש שמותר עליו נאמר שכל הפטור ועושה נקרא הדיוט. ויש אומרים שזה משום חשש יוהרא, ועוד חילוקים (וע’ שערי תלמוד תורה, ר’ יהודה לוי, עמ’ קג קונטרס על חומרות).
ובים של שלמה פרק ח’ כתב:
פיסקא (מרדכי סימן תרפ”ז) תשובות מהר”ם, ששאל אדוני, ששמע שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה, ומקיל בבשר עוף, בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם העושים כן, ואדרבה שרי לי מרי, היה נראה בעיני כמו מינות, עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין השניים, גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה, כמו גבינה אחר בשר, ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד, ולא כמוסיף שהוא גורע, דהא חזינן פרק כ”ה (ק”ה ע”א) דאמרי אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא [כי] אכיל בישר’ כו’, וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה, לעשות משמרת, ובשר עוף אני מקיל, כי עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (ק”ד ע”ב), ושלום, מאיר ב”ב ז”ל, ונראה בעיני, מאחר שכתב (מהר”ש) [מהר”ם] שהיה נראה בעיניו כעין מינות כו’, א”כ משמע להדיא מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר, והוי כמו מינות.
צ”ע מה ניתן ללמוד מדברי מהר”ם, האם שיש מקום להחמיר או שאין צורך להחמיר כשאין סיבה. מדברי מהרש”ל משמע שאין להחמיר בדבר שחז”ל התירו אלא אם כן בא לידו תקלה. וע”ע שו”ת בית אב שם. אבל מאידך מצאנו הרבה דברים שעליהם נאמר שבעל נפש יחמיר. וכלפי עצם הנטיה להחמיר או להקל, ע’ בספר התניא בהקדמת המלקט שכתב “ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל וכו’ כנודע…”.
אלא שההבדלים בכשרויות השונות הרגילה והמהדרין לסוגיה בנויים על כמה גורמים, ודומני שיש שלשה גורמים להבדלים שבין ההכשרים למיניהם:
א .מנהגי העדות השונות: למשל בנושא הבשר, מנהג התימנים כרמב”ם לאכול רק בשר שנחלט במים רותחים, מנהג האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח, כן מנהגי עדות שונות, גורמים לצורך ליסד כשרויות שונות. וע’ באגרות ראיה (סי’ תריא):
ע”י הודעתי שלא לקנות בשר מהספרדים, אין זה דבר חדש, וכמו בכ”מ שאחינו אלה שרויים יחד עם האשכנזים, מחולקים המקולין מפני חילוקי ההוראות, כן הוא ג”כ באה”ק, וכן היה נהוג פה, אלא שבאו יחידים ורצו לפרוץ גדרות-עולם הללו, הוכרחתי לעמוד נגדם ולתקן כמה דאפשר. ואין בזה חלילה נגד דרכי שלו’ ונגד אחדות האומה, כי הכל יודעים שכ”א חייב להזהר במנהגי אבותיו משום “אל תטוש תורת אמך”, ואין בענין זה מה להרהר כלל, ותנוח בזה דעתם של ישרי לב וורשי תורת ד’ וחפצים באמת ושלו’ בכל לבבם. מפני הטרדא הנני מוכרח לקצר ואחתום בכל חותמי ברכות לכבודו וכא”ל. כנה”י ונפש ידידו מוקירו, דורש הצלחתו וטובו כה”י. הק’ אברהם יצחק ה”ק
אגרת זו הובאה אצל הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חלק ה’ יו”ד סימן ג’ לגבי מי שאוכל בשר חלק שמתארח אצל מי שאוכל בשר כשר, והתיר במיוחד בסעודת מצוה. ועי”ש כל כך שבעצם כל האשכנזים צריכים לנהוג כספרדים. וכבר כתב בחכמת אדם שער משפטי הארץ פרק יא סעיף כה בכעין זה:
ובענין סדר התפילות דבני האשכנזים מתפללים בנוסח אחר וכן בפיוטים אף דלכתחילה וודאי ראוי שגם האשכנזים יתפללו בנוסח של הספרדים משום בל תתגודדו אע”ג שאינו אלא מנהג ואין בו שום איסור דהא י”א דאף בזה שייך בל תתגודדו ומ”מ לא כייפינן להם.
ודאי בפסח שההכשרים השונים נובעים מהמנהגים השונים בקטניות, בשרויה וכיו”ב.
ב. כשרות שמקפידה על איכות ההשגחה,
עיין אג”מ יו”ד ח”ד סימן א’:
עכ”פ צריך משגיח תמידי ויהיה איש אמיץ רוח, אף שהוא ירא שמים. וששכר אומנותו יהיה רק משתלם מועד הכשרות, ולא יהיה לו שום חשבונות עם בעלי בית החרושת, ושלא יצטרך להחניף להם. ולא ישמעו כלל ועד הכשרות לבעלי בית החרושת כשאומרים שבחים על איזה משגיח וחסרונות על איזה משגיח. והשכר יקבל ישר מועד הכשרות, ולא מבעלי בית החרושת אפילו רק בדרך המחאה בעלמא.
וזו אחת הבעיות היום כשהמגיח מקבל משכורת מבעל המפעל. ויש עוד בעיות לגבי ההשגחה, יש דברים שמספיק שיהיה משגיח נכנס ויוצא ויש שצריך להקפיד שלא יהיה רק משגיח כשרות שהוא יוצא ונכנס אלא משגיח שנמצא כל זמן שהמקום פתוח, כמו במלונות גדולים ומטבחים בצבא וכו’
וע’ אגרות משה יו”ד ח”ד סימן א’ בענין משגיח נכנס ויוצא. שאלה נוספת היא באיזה מידה נותנים נאמנות לבתי החרושת על תכולה של מוצרים המשמשים את התכולה של המוצר. באיזו מידה הצרכן יכול לסמוך, ובאיזו מידה המשגיח כשרות סומך על הדברים שמגיעים.
דוגמאות לבעיות שנתקלתי למעשה: מקום שמוכרים בו פיצה בקניון שבו יש השגחה קבועה של אדם שעובר בין חנויות המזון. אך ביום שישי מסיים את עבודתו בצהריים, ולאחר סיום עבודתו הם עושים בצק, לא מפרישים חלה, ובמוצאי שבת מוכרים אותו (נשאלתי על ידי בחור ישיבה העובד שם אם יכול להפריש חלה בלא מינוי שליחות). צריך השגחה מיוחדת במוצאי שבתות במסעדות שבהן המשגיח הוא מדליק את האש והגויים מבשלים, כיו”ב במלונות כשבשעת בוקר מוקדמת מגישים כבר חביתות וכיו”ב, אם העובדים אינם יהודים. ועוד ועוד.
כמובן שבאיכות ההשגחה יש הבדל אם המדובר הוא בשאלות של מעשרות, שהמשגיח יכול להיות בזמן שמגיעים פירות, לבין השגחה על הפרשת חלה וכיו”ב או השגחה על מוצרים המגיעים למפעל, או השגחה על מסעדה ששם צריך להשגיח על בישול עכו”ם, על ניפוי קמח וברירת אורז ותולעים וכיו”ב. כל מקום לפי תנאיו.
ג. כשרות מהדרין הבנויה על כך שלא סומכים על היתרים שונים. למשל, כשרות שאינה נותנת הכשרים על מוצרים המכילים אבקת חלב, ג’לטין, הקפדה על חלב שלא נחלב בשבת, אף שיש להתיר דברים אלו. לסמוך רק על ירקות של גוש קטיף וכדומה, צורת ניפוי הקמח במקומות שונים, לחשוש למיעוט גם אם אינו מצוי לגבי ערלה, טרפות, תולעים וכו’. בנושא זה יש לשים לב מהי חומרא משובחת ומהי יוהרא, ומה פוגע במנהג המקום או גורם נזק למשהו וכו’
בכלל שאלות אלו יש מה שאמרו חז”ל על יחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. נאמר ביחזקאל (ד, יד): “ואומר אהה ד’ אלהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול.” בהקשר לכך נאמר בגמרא (חולין מד ע”ב):
ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב… וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה והא כתיב (יחזקאל ד’) ואומר (אהה) ה’ אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר’ נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה הני מילי מילתא דתליא בסברא רבה בר בר חנה אגמריה סמך.
נחלקו רש”י והמאירי מהי אותה סברא שלפיה הורה חכם שבה ניתן להחמיר משום שהורה חכם. המאירי (חולין מד ע”ב ד”ה ספק) כתב:
ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו, ואם הורה בה להיתר מותר, אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה, ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה, ומכל מקום דבר הנודע מן הקבלה אעפ”י שאין זכר לדבר מותר, ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם”.
למאירי כל דבר שהוא מסברא, אפילו סברא הלכתית ולא רק סברא הקשורה למציאות אי יוהרא למי שנמנע מלאוכלה.
אבל עיין רש”י בגמ’ שם ד”ה דתליא בסברא, שמשמע שכוונתו לדבר שאדם טועה במראותיהן. וז”ל רש”י:
דתליא בסברא – דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן.
ולפי זה דבר שתלוי בסברת הלימוד, על זה לא נאמר שצריך להמנע מלאוכלה. רק על דבר שיש בו חשש לטעות במציאות משום הדימיון לדבר אחר.
(ע’ ספר כשרות והכשרים בהלכה סימן ד’ פרק ד’ עמוד רו). וכן הדגיש את הדברים בחידושי חתם סופר על חולין שם. וכתב “כל הוראה דפשיטא ליה אפילו מכח סברת עצמו לא מקרי הורה בו חכם דאטו מפני שהשואל עם הארץ ושואלני, יאסר לי לאכול מהוראתי”.
ובשולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ז:
מסוכנת, אף על פי שניתרת בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה. הגה: בהמה שהורה בה חכם מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה (גמרא פ’ א”ט והג”א שם).
ומשמע מרמ”א שלא הכריע כרש”י אלא כמאירי שכל הוראת חכם נקראת דבר שהורה בו חכם. (שיטה נוספת יחידאה, היא שיטת שלטי גיבורים עמ”ס ע”ז סוף דף א’ שהכוונה היא ששאל לפני שני חכמים ואחד הביע את דעתו לאיסור, ואף שהאחד יכול להתיר, יחזקאל לא אכל ממנה).[2]
דעת הב”י היא שאדם רגיל אינו צריך להחמיר בדברים מסופקים. הטור (סי’ יז) הביא שתי תשובות מהגאונים, באחת נאמר שיש להחמיר במפרכסת של נכרי אף בסימנים שחכמים נתנו (שתפשוט ידה ותחזירנה וכו’ דאל”כ לא ניתרת בשחיטה), אלא בשל ישראל משום הפסד ותשובה שניה של הגאונים בשניה הקלו גם בשל גוי, והב”י (ססי’ יז, אות ג ד”ה יש מן הגאונים) כתב בשם הרשב”א, ובזה מתרץ את הסתירה בין תשובות הגאונים:
וזה שאמרו (להחמיר במפרכסת) אינו אלא מדת חסידות כלומר ולא לכל אדם אמרו, אלא לרוצה לנהוג במדת חסידות.
כלומר שאדם רגיל אינו צריך להחמיר במפרכסת, ורק לנוהג במנהגי חסידות יש מקום להחמיר. ומתוך שהגמ’ (חולין שם) השוותה דין אכילת מפרכסת ואכילת דבר שהורה בו חכם, משמע שכן הדין לגבי בהמה שהורה בה חכם ורק בעלי חסידות רשאים להחמיר. וכיון שבמידת חסידות עסקינן, אזי כתב הש”ך המובא להלן שמותר להחמיר רק במקום שאין הפסד ליהודי מתוך החומרא, אולם כאשר ישנו הפסד ליהודי המוכר – גם בעלי חסידות אינם רשאים להחמיר מלבד גדולי החכמים
ע’ שו”ע סימן יז סעיף ג’:
גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפרכסה בסוף השחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח.
וכתב הש”ך ס”ק ח’:
אלא כל הרוצה להחמיר כו’ – ובבהמת עובד כוכבים דליכא הפסד ממון משום מדת חסידות אסור אבל בבהמת ישראל משום הפסד ממון אפילו מדת חסידות ליכא אלא חומרא לגדולי החכמים כן נ”ל מדברי הרב המגיד בשם הרמב”ן והרשב”א דלא כנראה מהעט”ז וכתב בא”ז שראבי”ה כתב ע”ש הגאונים דבהמת עובד כוכבים לא מיתכשרה עד דקיימא בכרעא מאליה ואזלא ד’ אמות בדקה ומלא קומתה בגסה וכ”כ ראב”ן סי’ רכ”ב ומהרש”ל והב”ח בשם הא”ז:
והוסיף הפרי מגדים ס”ק ח’ בשפתי דעת:
וכוונתו דהא דכתב הר”מ ז”ל גדולי החכמים לא היו אוכלין מן המסוכנת ותשובת גאון דבהמת גוי אסור תרתי נינהו דבהמת גוי מדת חסידות הוא לאדם כשר ומתנהג בחסידות ודברי הר”מ הם אף בבהמות ישראל והוא מגמרא חולין ואין בו מדת חסידות אף מי שמתנהג בחסידות אלא גדולי ישראל כמו יחזקאל וחביריו והוא התפאר על זה דלא כלבוש ס”ג שנראה מדבריו דמ”ש הר”מ ז”ל הוא מדת חסידות יע”ש:
ולכן יש לעורר על כך שיש הרבה חומרות שגורמות הפסד לחקלאים וכד’. למשל אנשים שמקפידים שלא לאכול דבר שיש בו קדושת שביעית מחשש שמא לא יוכלו להזהר בשמירת הקדושה. כתוצאה מכך גורמים לחקלאים שהם שומרי שביעית ומגדלים מטעים, שלא יכולים למכור את התוצרת (והיו דברים מעולם שיין שיוצר בקדושת שביעית, על ידי אוצר ביתת דין ידוע, לא הצליחו למכור אותו ונגרם הפסד למגדלים). זו ודאי חומרא שאינה משובחת.
הגבלה נוספת שכתב הברכי יוסף (יו”ד סי’ יז אות ב) על דברי השו”ע במפרכסת הנ”ל:
דוקא כי עבד מצד חומרא וגדר ולקדש עצמו במותר לו אז הוא דשרי, הא אם עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין אסור לעשות כל שהלכה רווחת במימר קדישין.
בשעור הבא נדון האם צריך להחמיר או מותר להחמיר בדברים שהותרו על ידי חזקה רוב, ספק ספקא, או שנתבטלו, ועוד.
דוגמה לדבר שקשור ל”בהמה שהורה בה חכם”, ראה נתיב החלב, ד’, מהרב מרדכי גרוס, ועדת המהדרין של תנובה:
יש שהעירו שהשגחה על ידי מצלמות היא בגדר בהמה שהורה בה חכם אולם לפסק שפסקנו כפי שנפרט אין שייכות לעניין זה בהמה שהורה שמצלמות הן בגדר חלב שרואהו ישראל בה חכם היא בהמה שבאים לשאול באופן מיוחד על פרט זה או אחר והרב פוסק בזה בנדון שהמצלמות נחשבות כרואהו שלנו החלטת וועדת מהדרין בעניין המצלמות זו הכרעה כללית וממילא זה לא שייך לעניין בעל נפש יחמיר על עצמו בבהמה שהורה בה חכם ישראל
[1] וע’ ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 395 במאמרו של הרב דב לנדאו: “חילול ה’ ובל תשחית בהכשרת כלים”. ושם מעשים מועדי כשרות.
[2] על המשמעות מכך שהשו”ע הביא את זה בתוך דברים האסורים משום סכנה ולא בתחילת יו”ד, ע’ שו”ת בנין אב חלק ד’ סימן מא.