ב”ה

 

בישולי נכרים

 

שאלות רבות עולות בנושא איסור בישול עכו”ם. יש להדגיש שהדיון הוא על מאכלים שאין בהם חשש כשרות, אלא משום גזירת בישולי עכו”ם. שאלות רבות קיימות היום לגבי מסעדות שמעסיקות אינו יהודי במטבח, באיזה אופן אין חשש בישול עכו”ם. הרבה שאלות כיום כשיש עובדים זרים בבתים. מוצרים שונים כמו סוכר, שוקולד, חלבה וטחינה, פטריות בקופסה, קורנפלקס תוצרת חוץ, האם יש בהם איסור. האם מותר לשתות קפה שהכין גוי, דבר שהוא שכיח גם במי שטס במטוס של חברה זרה, אם מקבל כוס קפה בכוס חד פעמית. מה דין אדם בודד שחי עם עובד זר, האם מותר לו לבשל עבור המטופל. האם כלים שבישל בהם עכו”ם נאסרים? האם למי שיש עובד זר בביתו יש צורך שיהיו לו כלים מיוחדים עבורו? להלן נעמוד על יסודות הדברים כדי שלפחות לא נהיה “שאינו יודע לשאול”.

 

הקדמה:

יסוד דין בישולי עכו”ם: ע’ משנה עבודה זרה דף ל”ה ע”ב:

אלו דברים של עכו”ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו”ם ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן רבי ובית דינו התירו בשמן ושלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונטית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה:

וברש”י שם פירש בד”ה והשלקות: “כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות”.

 

ובגמ’ ל”ז ע”ב סברא הגמ’ ללמוד את דין בישולי עכו”ם מן התורה, ולמסקנא הוא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וטעם האיסור, לדעת רש”י (לח ע”א ד”ה מדרבנן): “שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא”. ותוס’ אמרו כמ”ש רש”י במשנה שהאיסור משום חתנות.[1] (ונפ”מ לגבי ישראל מומר שהחשיבו כעכו”ם, האם יש לאסור את בישולו. ע’ פתחי תשובה ס”ק א’[2])

 

וע’ גמ’ שבת י”ז ע”ב שפתן ושמנן מגזירת יח דבר ואם כן הרי זו גזירה קדומה וכ”כ ריטב”א, אבל ר”ת בתוספות ע”ז ל”ז ע”ב כתב שבישול הוא גזירה יותר מוקדמת כיון שהגמרא רוצה לומר שזה נלמד מן התורה. תוספות ד”ה והשלקות מנהני מילי:

אומר ר”ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ”כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי”ח דברים גם על הפת ואע”ג דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ”מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו.

 

וע’ רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק י”ז הלכה ט’:

ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים. ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהם ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן: אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

 

וע’ תוספות ל”ח ע”א ד”ה אלא מדרבנן שזה מטעם דבר טמא או חתנות. ושם מחלוקת אם האיסור בבית ישראל. וברש”י יש סתירה, במשנה כתב הטעם של חתנות, ובדף ל”ח ע”א כתב שמא יאכילנו דבר טמא.

וז”ל תוספות ד”ה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

פרש”י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ”ה במתני’ אומר הר”ר אברהם ב”ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר”ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים.

 

שיטת הראב”ד הובאה בטור סימן קי”ג:

שלקות שבשלם עו”ג אסורין ל”ש אם בשלם עו”ג בביתו או בשלם בבית ישראל וה”ר אברהם היה מתירם אם בשלם עו”ג בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור”ת חולק עליו וכן נוהגין.

 

ובגמ’ שם דף לח ע”א מבוארים התנאים לאיסור בשולי גויים:

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא.

 

 

תוספות ד”ה איכא בנייהו – רבנו תם מוכיח ששני התנאים נפסקו להלכה. ובטור שם:

ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי אפילו הוא חשוב להעלות על שלחן מלכים או דבר שאינו נאכל על שלחן מלכים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עו”ג.

 

וראה שו”ע יו”ד קי”ג סעיף א’ שנפסקו שני התנאים:

דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו”ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים.

 

כלומר ששני התנאים לקולא, כדי לאסור צריך גם שאינו נאכל חי וגם עולה על שולחן מלכים. (ולגבי ללפת את הפת ע’ להלן) ואם נאכל חי ועולה על שולחן, כגון דבש, אינו נאסר. ע’ ספר שולחן מלכים סוף שער ע’ פרק ד’ ע’ רי”ב.

 

והטעם לכך שדוקא דבר שעולה על שלחן מלכים, ע’ רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הט”ו:

במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו”ם אע”פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו”ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו.

 

כנראה היום ההגדרה של עולה על שולחן מלכים לא ברורה. אפילו לגבי סרדינים אין הדבר ברור שאינו עולה על שולחן מלכים. פופקורן שאינו עולה על שולחן מלכים (לרוב הפוסקים שתלוי בצורת העשיה ולא אם מין זה יתכן לעשותו ראוי לשולחן מלכים)

 

היתר בבית של ישראל, ודין ישראל שמוסיף קיסם:

לעיל הבאנו את היתר הראב”ד. ולדעת הש”ך יתכן שהרמ”א סמך על זה בדיעבד. ע’ שו”ע סעיף ד’:

יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב”א ס’ ס”ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים (ארוך כלל מ”ג והגהות ש”ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם).

 

והש”ך שם כתב בס”ק ז’:

בשפחות שלנו – שקנויות לנו דמלאכה דעבד העובד כוכבים דישראל הוא ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל עובד כוכבים והלכך ליתיה בכלל גזרות חתנות עכ”ל תשובת הרמב”ן שהביא בית יוסף וד”מ ובהנך שפחות מיירי המחבר אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שנתבאר בא”ח סימן ש”ד וכ”כ הב”ח ולפ”ז מ”ש הרב ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים לא א”ש בשפחות שלנו וצ”ל דקאי אשפחות דמיירי המחבר או ר”ל דיש לסמוך אדברי המתירין בישולי עובדי כוכבים בבית ישראל והוא דעת ר’ אברהם שהביא הטור וכ”כ בד”מ ובת”ח כלל ע”ה דין י”ז בשם או”ה והוא באו”ה כלל מ”ג דין י”ג א”נ הרב לא דקדק בזה דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא”א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט ועיין בא”ו של מהרש”ל סי’ ע”ה מביא תשובת הרמב”ן סי’ קמ”ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע”כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ”מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע”ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע”כ עכ”ל וכן הוא בתשובת הרשב”א סימן ס”ח ולפ”ז י”ל דסברת המתיר שכתב המחבר הוא מטעם זה ולזה כתב הרב דיש לסמוך עליהם בדיעבד אלא דבב”י וד”מ לא נזכר טעם זה:

 

ובערוך השולחן יורה דעה סימן קיג מסביר את דעת הרמ”א:

והנה הטור כתב ג”כ וז”ל והר’ אברהם היה מתירם אם בישלו בביתו של ישראל וכו’ ור”ת חולק עליו וכן נוהגין עכ”ל והסכים לאיסור וגם רבינו הב”י בסעיף ד’ כתב יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד עכ”ל ודעתו לאיסור כמ”ש בספרו הגדול ע”ש אך רבינו הרמ”א כתב וז”ל ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי א”א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט עכ”ל ונראה להדיא שהקיל מפני כל הטעמים ביחד והיינו בבית ישראל והשפחות שכורות וא”א שאחד מבני הבית לא יחתה מעט בבישול התבשיל והצלי ובדבר המועיל לקרב הבישול וס”ל לרבינו הרמ”א דנהי דר”י ור”ת חולקים על סברת הראב”ד דבביתו של ישראל שרי וגם על היתר דקנויות לנו אין לסמוך כי אינן קנויות לנו אלא שכורות מ”מ בשניהם ביחד ובצירוף היתר השלישי יש להתיר לכתחלה [ועי’ ש”ך סק”ז וט”ז סק”ג] ובוודאי שבמקומות הגדולים שאין מניחים להשהות משרתת ישראלית ודאי דיכולים לסמוך על היתרים אלו אבל במקום שאפשר אין לסמוך על כל ההתירים שנתבארו וכן המנהג פשוט ואין לשנות:

 

וצ”ע אם בצבא אפשר לסמוך על הרמ”א וכמ”ש ערוך השלחן בצירוף כל הטעמים ביחד, שלכאורה הם שייכים גם בצבא, שזה בית ישראל, ועוד שהטבחים שהם עובדים בצבא, גם אם הם אנשי קבע והם שכורים, מ”מ הם נמצאים תחת משמעת צבאית ויתכן שזה יותר מאשר שכורים סתם. וכן תמיד במטבח יש ישראל שאי אפשר שלא יחתה מעט, או יגיס או יתן שם חומרים בסיר כך שגם ההיתר השלישי שייך שם.

 

ובשו”ת משנה הלכות חלק ט’ סימן קנט, דן בבישול עכו”ם כשיש אשה עובדת זרה אצל חולה והיא מבשלת לו, ושם התיר בשעת הדחק כזו. וע’ להלן בשם הרב אבא שאול, שהקל בבישול בחשמל שאין בו משום בישולי עכו”ם.

 

ובדין ישראל שמוסיף קיסם:

עיין שו”ע סימן קי”ב סעיף ט לגבי פת, שאפילו לא זרק הישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

הדליק עובד כוכבים התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עובד כוכבים, או שהדליק העובד כוכבים ואפה העובד כוכבים ובא ישראל וניער האש מעט, הרי זה מותר. ואפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור, התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. ( ואם נפח באש הוי כחיתוי) (טור סימן קי”ג ובאגור בשם ר”י מולין והוא בתשובת מהרי”ל רכ”א /קצ”ג/).

 

אבל לגבי מאכלי עכו”ם כתב המחבר בסימן קי”ג סעיף ז’ שכל זה רק בפת ולא בבישול עכו”ם. והרמ”א כתב שיש חולקים וס”ל דהדלקת האש מהני לענין בישול כמו לענין פת:

אין שגירת (פי’ הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. (הגהות ש”ד ובארוך ובמרדכי פא”מ). ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי”א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי (או”ה שם בשם מהר”ם).

 

ולדעת הרמ”א יש קולא גדולה, אם נאמר שהדלקת האש כך מועילה כמו לענין פת. וכתב הערוך השלחן בסעיף מד: “אבל באמת הם קולות גדולות ואין ראוי לסמוך על זה רק בשעת הדחק ובבית ישראל”.[3]

 

א”כ לדעת הספרדים מותר לאכול רק כאשר היהודי מניח את כל התבשילים על האש בעצמו. לדעת האשכנזים מספיק שיהודי ידליק את האש, ואף מספיק להדליק נר שממנו יעביר הגוי את האש.

 

ובילקוט יוסף הלכות בישולי גויים כתב בתוך דבריו:

אך מי שמיקל במקומות ציבוריים באופן הנז’, ובפרט אותם הבאים מחוץ לארץ להתארח בבתי מלון בארץ ישראל, יש להם על מי שיסמוך, מכמה ספיקות… . [שו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ נד. יביע אומר ח”ט חלק יורה דעה סימן ו’ עמוד רעו. הליכות עולם ח”ז עמוד קיז].

 

ספק בישול עכו”ם הולכים לקולא, כן מפורש בשולחן ערוך יורה דעה סימן קיג סעיף יא:

הניח ישראל על גבי האש, והניח עובד כוכבים לשמרו, והפך בו ואין ידוע עם סלקו העובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, מותר. (דספק דבריהם להקל) (טור). וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו, מותר.

 

דבר שנעשה על ידי בית חרושת, האם יש בו משום בשולי נוכרים?

נפ”מ לתעשיות של שימורי ירקות דגים וכיו”ב. האחרונים דנים גם לגבי שימורי ירקות שנאכלים חיים, משום שבשימורי פירות, אמנם נאכלים חיים כשהם גמורים, אך בפירות מעובדים בבית החרושת מדובר בכאלו שלא היו ראויים לאכילה לפני הבישול בשימורים. (וע’ ספר הכשרות כהלכה, הרב עמרם אדרעי ע’ תקי”ד הערה 25 ושם הביא את שבט הלוי ח”ו ס’ ק”ח אות ו’ שכתב בשם החזון איש, וכן בשו”ת יביע אומר ח”ה יו”ד סימן ט שאוסרים)

 

לגבי עצם העשיה על ידי בית החרושת לגבי פת נפסק בשו”ע סימן קי”א סעיף ב’ שיש מקומות שנוהגים היתר בפת של נחתום עכו”ם מפני שהיא שעת הדחק. ורמ”א מתיר אפילו שלא בשעת הדחק. האם ניתן להשוות פת פלטר ובישול עכו”ם?

הרב בקשי דורון בשו”ת בית אב ח”ג סי’ לו:

המהרי”ט צהלון בתשובה קס”א כתב להתיר לקנות בסקויט מהעכו”ם, ואע”פ שהחשיב המאפה כבישול ולא כאפיה, משום שנעשה בבית חרושת, ואין בו איסור חתנות כמו פת פלטר, והוסיף שם שגם אפונים שמבשלים הגוים, ועולים על שלחן מלכים, קונים מהם, משום שעשויים למכור בשוק, ואין בזה משום חתנות, ולדבריו גם בבישול עכו”ם התירו כשהבישול בסיטונות לצורך מכירה. אולם הרב חיד”א בברכי יוסף כתב עליו “מה שכתב הרב דגם בבישולי עכו”ם יש היתר פלטר, זו לא שמענו, דדוקא בפת הותר הפלטר ולא בבישולי גויים, דדוקא בפת שהוא חיי נפש והיא גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, הניחום שינהגו היתר בפלטר, ולא בבישולי עכו”ם”

 

וכתב הברכי יוסף בשיורי ברכה בסימן קי”ב אות ט’: “ואל זה אביט להרב המוסמך מהרי”ט צהלון צ”להה בתשובותיו… ” וכתב שם בשמו שמותר כפי שמותר פת של פלטר שהרי גם פת פלטר אסור משום חתנות, וגם בישול נוכרים משום חתנות וא”כ יש להתיר בפלטר כמו בפת.

 

אלא שבירושלמי מפורש שהתירו פת פלטר משום חיי נפש, וכן הביאו האחרונים, ואם זה היתר מיוחד הרי ודאי אין מקום ללמוד היתר מכך לגבי בישול נוכרים.

 

ונראה להביא ראיה שאסור שהרי בשו”ע סימן קי”ב סעיף ו’ לגבי היתר פת פלטר כתוב שיש אוסרים אם ביצה על הלחם משום בישולי נוכרים. והרי מיירי בפלטר, ומוכח שבישול עכו”ם בפלטר אוסר.

 

וע’ מנחת יצחק ח”ג סימן כ”ו שכתב שדברי המהרי”ט צהלון אינם אליבא דהלכתא. וכן בשבט הלוי ח”ו סימן ק”ח אות ו’ בשם החזו”א להחמיר בבישול בית החרושת. ובשדי חמד, אסיפת דינים מערכת בישולי עכו”ם אות א’ (כרך ו’ עמוד 477) כתב לגבי שימוש בסוכר הנעשה על ידי עכו”ם, שאמנם אין הלכה כך אך ניתן לצרף להיתר א’ מן השיטות. (ע’ ספר בשולי נוכרים פרק רביעי סימן ה’) וע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך בשולי נכרים בהערה 4. לט.

 

וע’ בנתיבות ההלכה מו (כשרות המטבח) ע’ 668 בשם הגר”ח קנייבסקי, שתבלינים כגון פלפל חריף וסוכר מסתבר שלא גזרו עליהם משום בישולי נכרים.

 

האם שתית קפה אצל נוכרים מותרת או שיש חשש בישולי נוכרים:

בפתחי תשובה סימן קי”ד ס”ק א’ כתב בשם פנים מאירות ח”ב סימן סב שיש בזה משום בישולי עכו”ם, משום שעולה על שולחן מלכים ומזמני עלייהו, וכתב שראוי לכל בעל נפש שלא לשתות קאווי וטייא מעובד כוכבים. ומר”ן החבי”ב בעל כנסת הגדולה בספרו שו”ת בעי חיי יו”ד קמ”ה כתב “סוף דבר לא מצאתי טעם מספקי להיתר הקפה של גויים, ואף על פי שימים רבים נהגתי בו היתר, כעת שחקרתי בדבר ולא מצאתי סמך להתיר, חדלתי מלשתותו, וכן מצאי במנהגי הרב המקובל האר”י ז”ל שאסר הקפה משום בישולי גויים, ומכל מקום כיון שפשט היתרו בכל המקומות, אין כח בידי לאוסרו, ורק לעצמי אני נזהר מכאן ולהבא” (הוו”ד בספר בישולי נוכרים פרק שביעי הערה לסעיף ב’).

 

אבל בפרי חדש מתיר, בסימן קי”ד אות ו’. עיי”ש שכתב שני טעמים: א. משום שאינו עשוי ללפת בו את הפת. ועוד שהקפה בטל במים ולכן מברכים עליו שהכל. ועיין פנים מאירות שם שדחה את דברי הפרי חדש, וכתב שהטעם שאינו עשוי ללפת את הפת, זה פר”ח לשיטתו שחולק על הטור שאוסר בעולה על שולחן מלכים אפילו אם אינו ללפת את הפת, ודעת הטור לאסור אפילו לפתן כיון שעולה על שולחן מלכים אף שאינו מלפת את הפת. עיין לשון הטור סימן קי”ג: “ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרות” ומשמע שאוסר אף פרפרות שאינם ללפת. וכן לשון השו”ע בסעיף א’, וע’ גר”א במקור הטור. (אמנם בלשון הרמב”ם בהלכות ברכות פרק ד’ הלכה ו’ מבואר שגם פרפרת הוא דבר שאוכלים בהם את הפת) אבל הפר”ח ס”ל שצריך גם שיהיה ללפת את הפת. ואנן קיי”ל כטור, וא”כ אין היתר כזה. ועוד, הטעם שכתב פר”ח שבטל למים, הרי הטעם שקיי”ל כוותיה שמברכים עליו שהכל הוא משום שנשתנה.

 

וע’ בשו”ת יחווה דעת ח”ד סימן מב שדן באריכות בזה, ובתוך דבריו דן גם בשאלה האם קליית הגרעינים עצמה אינה אסורה משום בישולי עכו”ם:

גם הלום ראיתי בשו”ת בירך משה (בקונטרס זכרון לראשונים דף קנ”ז ע”ד), שהעיר על הפרי חדש, כי מה יושיענו זה, והלא הגוים קולים את הקפה, לפני בישולו, וזהו עיקר בישולי גוים שנעשה על ידם, שאילו לענין המשקה של הקפה, הרי כבר הוכשר לאכילה משעת הקליה, והרי זה נאכל כמות שהוא חי כנודע. ע”כ. ובאמת שאף על פי שהגוים קולים את הקפה תחלה עד שהוכשר לאכילה משעת הקליה, אין לאוסרו משום בישולי גוים, שהרי בעודם קלויים אינם עולים על שלחן מלכים, וכמו שכתב הרמב”ם (בפרק י”ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה י”ז): קליות של גוים מותרים, ולא גזרו עליהם משום בישולי גוים, שאין אדם מזמין חבירו על הקליות. וכתב מרן הכסף משנה שם, וכן בבית יוסף /יו”ד/ (סימן קי”ג), שמכאן נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים, ולא פקפק אדם עליהם מעולם. ע”ש. וכן פסק הרמ”א ביורה דעה (סימן קי”ג סעיף ב’). ומכל שכן גרעיני קפה קלויים, שאף על פי שראויים הם לאכילה, אין רוב העולם אוכלים אותם כך, שהרי הם עומדים לבישול ברותחים,

 

ובבן איש חי (שנה שניה אות טז-קפה) כתב:

הקהוו”א שמבשלין הגוים יש אוסרין ויש מתירין ומרן רבינו האר”י ז”ל אסר אותה אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו”א של גוים אפילו במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית”א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם.

 

 

ומסקנת הרב עובדיה יוסף שם וכתב בסיום דבריו:

בסיכום: מותר לשתות קפה של גוים, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים. וכתבו האחרונים שכן פשט המנהג בכל המקומות. ואם הלכה רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. והנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שהשתמשו בכוסות של הקפה בחלב של גוים, נכון שישתו הקפה בכלי זכוכית, שאינם בולעים ואינם פולטים. ואם אי אפשר יש להקל בשעת הדחק אף בכוסות של פורצליין וכיוצא בזה.

 

האם שוקולד יש בו חשש של בישול עכו”ם?

על פי מה שנתבאר לעיל אות ל”ה, ובשו”ע קי”ג ס”א אסור בישולי נוכרים גם מה שאינו עשוי ללפת את הפת אלא ללפתן. מלבד הפרי חדש שחולק בזה. לפי זה שוקולד אסור משום שעולה על שלחן מלכים אף שאינו עשוי ללפת את הפת. ועיין על זה בערוך השלחן סימן קי”ג סעיפים ו’ ז’.

 

בענין זה של עולה על שולחן מלכים ואינו לללפת את הפת, ע’ ערוך השלחן יו”ד קי”ג:

סעיף ו

בגמ’ [ל”ח א] איתא כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי וכו’ וכ”כ הרמב”ם בפי”ז דין ט”ו וביאר הטעם שמפני שעיקר הגזירה הוא משום חתנות שלא יזמנו אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו עכ”ל ומלשון זה משמע דדבר שאינו ללפת בו את הפת אפילו הוא דבר של חשיבות כמו מיני פרפראות החשובים כיון שאינו ללפת את הפת לית לן בה אף אם אין נאכלים כמו שהם חיים וכ”כ אחד מגדולי אחרונים שזהו דעת הרמב”ם וכן עיקר לדינא [פר”ח סק”ג]:

סעיף ז

אבל הטור והש”ע סעיף א’ כתבו דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת וכו’ אסור משום בישולי כוכבים עכ”ל ונראה שדעתם כן הוא דזה שאמרו חז”ל ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שלחן מלכים אע”פ שנאכל בפ”ע ולא עם הפת וגם הרמב”ם עצמו הזכיר שם בדין י”ח לשון פרפרת לענין פולין ועדשים ע”ש אך י”ל דכוונתו פרפרת שאוכלין עם הפת שכן כתב להדיא בפ”ד מברכות דין ו’ וז”ל בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת וכו’ עכ”ל מיהו לדינא כיון דהטור וש”ע פסקו לאיסור הכי קיי”ל.

 

ובספר בישולי נכרים התיר אכילת עראי שלא בתוך סעודה, על פי דברי ערוך השלחן שסובר לדינא כמו הפרי חדש וכפשטות הרמב”ם שאסור רק דבר שעשוי ללפת את הפת ולא דבר שאין מזמנים עליו. (ע’ ספר בשולי נוכרים פרק שני אות ד’ ופרק שביעי אות טו). אבל מלשון ערוך השלחן סעיף ז’ משמע שהחליט לאיסור, וצ”ע.

 

אותה בעיה לגבי סוכר (ע’ לעיל): והמנהג שלא להחשיב את הסוכר כעולה על שלחן מלכים. ונראה לכאורה שהטעם הוא על פי מה שכתב הרמב”ם “שעיקר הגזירה הוא משום חתנות שלא יזמנו העכו”ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו. וכן בטעם היתר קליות כתב הרמב”ם שהוא משום שאין מזמנין עליו. ועיין ערוך השלחן סעיף כג שכתב שהסוכר לא שייך בו בישולי עכו”ם מכמה טעמים (ובצוקער לא שייך כלל בישולי עכו”ם מכמה טעמים ובפרט שאינו כצורתו הראשונה לא במראה ולא בטעמו ואינו בגדר אכילה ושתיה כלל). ובאופן מעשי, אין השגחה על הסוכר לגבי בישולי עכו”ם, כן שמעתי מר’ מרדכי שכמורוב בשם הרב נחשוני.

 

וע’ תשובות והנהגות לר’ משה שטרנבוך חלק ה’ סימן רמט, בענין בישול עכו”ם בשוקולד:

ולמעשה נראה עיקר כהפוסקים שרק בדבר הנאכל בסעודה יש בו משום בישול עכו”ם. ולכן כשנשאלתי על בי”ח לשוקולד שיש השגחה שאין שום חשש תערובת איסור (ובשוקולד שכמה וכמה מרכיבים מעורבים בו צריך השגחה מעולה וקפדנית במיוחד) האם יש לחשוש לאיסור בישול עכו”ם בשוקולד, השבתי שמן הדין מותר (וע”ע בח”א סי’ תל”ח). מיהו, מהיות טוב עדיף אם אפשר, שיהודי שומר שבת יוסיף איזו פעולה בבישול. וראוי לדאוג לכך, שיהודי שומר שבת יסיק את התנור, ושוב יש לסמוך ולהכשיר לכ”ע.

 

ובענין הכלים:

 

שו”ע יו”ד קיג, ט”ז

כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים.

 

כתב בשו”ת בנין אב ח”ג סימן לו:

לאור הדברים יש לבאר ההלכה בדין כלים שבישל בהם עובד כוכבים, אם צריכים הכשר, מרן בסימן קי”ג סעיף ט”ז הביא דעת יש אומרים שאינם צריכים הכשר. ויש לבאר הסברא שאין זה רק משום שאיסור בישולי עכו”ם מדרבנן, והקילו בו שלא שייך חתנות, אלא שכל איסור בישול עכו”ם אינו איסור חפצא של מאכלות אסורות, ולא אסרו אלא הבישול ופעולת העכו”ם באוכל, ועל כן אין לבליעה כל איסור. כמו כן יש לבאר ההלכה שדבר האסור משום בישולי עכו”ם שנתערב עם היתר, בטל ברוב ואין בו צורך בשישים, ופסקו האחרונים שגם אם נתערב טעם האיסור מותר, אע”פ שטעם כעיקר, כיון שאין איסור טעם בבישולי עכו”ם, כיון שפעולת בישול העכו”ם אסורה, אולם מדרבנן בפת עכו”ם יש מקור לאסור הבליעה, לפי שהגזירה היא על הפת עצמה כמאכלות אסורות.

 

 

 

נספח:

א

גזרה זו של בישולי גוים יש מהראשונים סוברים שהיתה גזרה קדומה יותר מהגזרה על פת גוים, עד שסברו בתלמוד לומר שאיסורה מן התורה, וכשגזרו על בישולי גוים לא גזרו על פתם, לפי שאין בפת כל כך חשש של חתנות, ואפייה ובישול הם שני דברים, ולכן אין האפייה נכללת בכלל גזרת הבישול⁸, או לפי שבפת יש משום חיי נפש ובני אדם רגילים לסמוך בו על של אחרים לא כללוה בגזירת הבישול⁹, ואחר כך כשראו שצריך לגדור בדבר יותר גזרו אף על הפת¹⁰, וכשהתירו את הפת לא התירו בישוליהם, ששני דברים הם¹¹. ויש אומרים שבתחילה גזרו על פתם, כסדר ששנו במשנה¹², לפי שבפת יש קירוב הדעת יותר מבתבשילים, ואחר כך ראו צורך לגזור אף על בישוליהם וגזרו עליהם¹³, או שבפת הטעם משום חתנות, וגזרו על כך קודם, ובבישוליהם הטעם משום חשש דבר טמא¹⁴. ויש אומרים שפת ותבשיל בכלל גזרה אחת הם, ולא חלקום במשנה אלא מפני דינים מיוחדים שיש בפת¹⁵.

 

 

ב

בעיית כשרות ארצית לפוסקים כרב אליהו

שאלה: הגיע לאוזני שמועה בשם הרב מרדכי אליהו שליט”א שיש בעיית כשרות ארצית בחומוס וטחינה ויש להמנע מלאכלם האם זה נכון?

תשובה: בטחינה ובחלבה ישנה בעיה חמורה של בישולי גויים.  יש לא מעט מהמפעלים המיצרים טחינה וחלבה ושומשום קלוי שגוי מפעיל את מערכת הקליה של השומשום והגוי מכניס את השומשום לקליה בתנור ויש בזה איסור בישולי גויים.

הבעיה התעוררה כאשר ערכתי ביקור במפעל רושדי בואדי ערה ליד אום אל פאחם ושם הוסבר לי שגויים מפעילים את מערכת הקליה של השומשום על כל שלביה. כמו כן מצאתי שם שהשורש המבושל לצורך יצור החלבה ומהוה מרכיב חיוני מאוד בחלבה גם הוא מבושל על ידי גויים.  מכיוון שסברתי שיש בעיה של בשולי גויים טלפנתי לבד”ץ העדה החרדית שנותנים הכשר לטחינה ולחלבה זו. נעניתי על ידי רב בשם הרב כהן מהבד”ץ שאין שום בעיה של בישולי גויים לא בשומשום של הטחינה והחלבה ולא בבישול השורש לצורך החלבה.

כיוון שהרב כהן מבד”ץ העדה החרדית היה כל כך נחוש בדעתו שאין בעיה של בישולי גויים במפעל זה שכל עובדי היצור שלו גויים. הזדרזתי עם השאלה למו”ר הראשון לציון הרב הגאון הרב מרדכי אליהו שליט”א והוא פסק באופן ברור ביותר שטחינה וחלבה ושומשום שגוי בישל אותם הם אסורים משום בישולי גויים גם לספרדים וגם לאשכנזים. מו”ר הרב שמואל אליהו שליט”א רב עיה”ק צפת הזדרז לשלוח מכתב לבד”ץ העדה החרדית והתקבלה תשובה בכתב של ועד הכשרות של הבד”ץ שאין בעיה של בישולי גויים כיוון ששומשום נאכל כמות שהוא חי. רצתי עם התשובה הכתובה של הבדייץ למו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א והוא שוב פסק שיש איסור של בישולי גויים גם בטחינה וגם בחלבה והאיסור הוא לספרדים ולאשכנזים. כיוון ששומשום אינו נאכל חי אלא ע”י הדחק ולכן חל עליו איסור בישולי גויים. והשורש גם הוא אסור משום בישולי גויים.

ישנם מפעלים נוספים המיצרים חלבה וטחינה בהשגחת בד”ץ העדה החרדית ובכולם אם גוי מפעיל את מערכת הקליה והכנסת השומשום לתנור וכן אם גוי מבשל את השורש הרי שהם אסורים משום בשולי גויים לשיטת מו”ר הרב מרדכי אליהו שליט”א שפסקיו מקובלים על ציבורים וקהילות רבות בישראל.

הבעיה של בישולי גויים קיימת גם בחומוס שמערבבים בו טחינה כזו וכן בסלטים וכן במאפים ובעוגות שמוסיפים בהם טחינה או חלבה שיש בהם בשולי גויים.

אני מקווה שהבדצי”ם יקבלו עליהם את פסיקתו של מו”ר הרה”ג הראשל”צ הרב מרדכי אליהו שליט”א אבל עד אז יש בעיה עם כל המוצרים של טחינה וחלבה וסומסום קלוי וכן עם סלטים ותבשילים ומאפיה ועוגות שעירבבו בהם טחינה או חלבה שבישל אותם גוי גם אם יש עליהם הכשרים מהודרים. בימים אלה אנו שוקדים ובודקים אפשרות להשגחה מיוחדת שתינתן על בישול ישראל לכל המוצרים האלה שיש בהם מתוצרת שומשום טחינה או חלבה וכן למוצרים אחרים.

הרב דוד לחיאני – רב בית החולים זיו בצפת

 

ע'”ע שו”ת בנין אב חלק ג’ סימן לה בענין כשרות מטבחים ציבוריים עם טבחים גויים (נמצא באוצר ההלכה)

 

ע’ ישכיל עבדי ח”ז יו”ד ס”ו שאלה ד’ אותיות ד, ה בענין קופסאות שימורים שלדעתו אין בהם משום בישול  נכרים. וע’ ספר שלחן מלכים ח”א עמ’ שמה.

 

קיימת בעיה במסעדות עם השגחה!!! בזמנים שהמשגיח לא נמצא כגון במוצאי שבתות (מתוך בירור עם משגיח כשרות של מסעדה בירושלים.

 

מ”מ נוספים:

ע שו”ת פנים מאירות ח”ב סימן סב; המסורה חוברת א’; ראה מדריך כשרות בד”ץ יורה דעה הרב מחפוד תשס”ד עמ’ פח. ספר ויצבור יוסף; בישול עכו”ם בפטריות: ראה מאמר מהרב דב לנדאו; ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 341 כמה ענינים בהלכות בישולי עכו”ם מהרב עובדיה יוסף; ע’ מדריך כשרות המזון אדרעי עמ’ 41 הערה 4 בענין שתית קפה אצל גוי. קיש”ע ילוט יוסף יו”ד סי’ קי”ב סעיף ד’, ויחווה דעת ח”ד סימן מ”ב עמ’ ר”ז. וע”ש ע’ 43 על שתיית דר חם במלון שאין עליו השגחה. ובהערה שם מחכמת אדם כלל ס”ו סעיף יד, ופת”ש יו”ד סימן קי”ג ס”ק א’ בשם פנים מאירות ח”ב סי’ ס”ב שראוי לכל בעל נפש שלא לשתות קפה או תה מגוי לפי שעולה על שולחן מלכים.

 

 

נספח:

בישול עכו”ם בחשמל

הרב ויליג בחוברת המסורה תשרי תש”נ ב עמ’ עה מתיר, וכן בצהר יד מהרב אבא שאול

הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות כותב נגד וכן בכשרות כהלכה א’ עמ’ שפ לרב אדרעי

הרב יעקב יוסף בקלטת מתיר.

הרב אבא שאול מתיר, (חוברת צהר) וכן הרב בטאט בשם אחיו שהרב אבא שאול התיר למעשה, משום שאין הדבר בעולם ולא משום גרמא דגרמא כמו שכתב בשמו בחוברת צהר. וכן הביא בשם הרב אבא שאול בספר שולחן מלכים פרק ג’ סעיף א’  בהערה 52 ושם שער  ט’ פרק ו’ עמ’ תרע. ושם שער ה’ פרק ג’ ע’ תנו. חמ ח חממ

[1] ונפ”מ, ע’ להלן הערה 3 מהרב בקשי דורון בשו”ת בנין אב, לגבי השאלה האם הקולות של פת עכום תהינה קיימות גם לגבי בישול עכו”ם. על הקשר בין בישול עכו”ם ובין פת עכו”ם ראה גם בנספח מאנצקלופדיה תלמודית ערך בשולי גויים.

[2]  בישול על ידי מחלל שבת, ע’ פתחי תשובה קי”ג ס”ק א’ שאסר. ראה בית יחזקאל עמ’ קפא. יביע אומר חלק ה’ יו”ד סימן י’ אות ד’. יהודה יעלה חיו”ד סימן ל”א. מהרש”ך, בטטו”ד תליתאה ח”ב טז. פאת השלחן ע”ב ס”ב, ספק בישול עכו”ם לקולא ע’ שו”ע קי”ג סי”א. וע’ גדרי מחלל שבת בח”ב של הלכות צבא. וע’ פרמ”ג או”ח רע”ו במ”ז לגבי פת עכו”ם, ובשם תוספת שבת אות ח’. ולענין לגור עם מחלל שבת, עיין מ”ב שעה”צ אות ב’, וע’ חזון איש עירובין פ”ז אות יד בענין תינוק שגנשבה וביו”ד סימן ב’ בכל גדרי מומר.

[3]  ובשו”ת בנין אב ח”ג סימן לו הסביר את מחלוקת הרמ”א והמחבר:

ואפשר שזו מחלוקת מרן והרמ”א אם גזירת פת ובישול חדא גזירה רק שלכתחילה לא גזרו על פת משום חיי נפש כסברת הרא”ש, א”כ כשהתירו בפת ק”ו שהתירו בבישול עכו”ם. ואילו לסברת התוס’ שבישול לחוד ואפיה לחוד, הוי שתי גזירות נפרדות, ואין לדמות ההיתרים.

⁸ . תוס’ ע”ז לז ב ד”ה השלקות בשם ר”ת; רמב”ן וריטב”א ומאירי שם לה א בשמו.

⁹ . ריטב”א שם בשם רבנו יונה; מאירי שם בשם רבים שתירצו.

¹⁰ . ע”ע פת גוים.

¹¹ . ר”ת בתוס’ שם; ריטב”א בשם רבנו יונה שם.

¹² . שם לה ב.

¹³ . ריטב”א שם בשם הר”מ, ועי’ רמב”ן שם.

¹⁴ . או”ז ע”ז סי’ קצא בשם רשב”ם. ועי’ לעיל בשמו.

¹⁵ . ע”ע פת גוים; ר”ן ע”ז פ”ב במשנה. ועי’ ירושלמי שבת וע”ז שם: ופת לאו תבשילי גוים הוא כו’, ובשבת שם שהפת והשלקות גזרו בי”ח דבר. וע”ע שמנה עשר דבר.