ב"ה אלול תשע"ב
המוסר הטבעי
מתוך "והארץ נתן לבני אדם" לא"מ ז"ל:
הקב"ה ברא את האדם "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", וחנן אותו ברגישות מוסרית ומצפונית – מוסר טבעי. רגישות זו מאפיינת את האדם מאז בריאת העולם, גם כשלא נבעה מתוך ציווי אלוהי ישיר. הקב"ה פונה לאדם דרך המצפון והמוסר. כך עולה מדברי הגמרא בעירובין (ק ע"ב):
אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול…
ובמקום אחר אומרים חז"ל (תורת כהנים אחרי מות פרשה ט יג):
אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ (ויקרא י"ח, ד) – אלה הדברים הכתובים בתורה שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועבודת אלילים וקללת השם ושפיכת דמים שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן.
את המצוות הללו – "שאלו לא נכתבו בדין היה לכותבן" – מגדיר הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ששי) כ"מצוות שכליות", ומצוות אלו עדיף שהאדם יקיים מתוך רצונו, ולא מתוך מאבק נפשי – "שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן". זאת משום שמצוות אלו משקפות את המוסר הטבעי, הנדרש מכל אדם.
אחד הביטויים הקלאסיים לרעיון זה אנו מוצאים בתורה ביחס לעמון ולמואב (דברים כ"ג, ד-ה):
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
אומות העולם נצטוו במפורש רק ב'שבע מצוות בני נח', וברור שבמצוות אלו לא נכללה הדרישה לקדם את ישראל בלחם ובמים. הטענה כלפי עמון ומואב היא שהמוסריות מחייבת התנהגות אחרת – לעזור לאנשים הנמצאים בצרה, והיחס החמור לאומות אלו הוא בגלל העדר רגש מוסרי זה אצלם.
רעיון זה עולה גם מתוך דברי רב ניסים גאון, בהקדמתו לתלמוד. רב ניסים גאון מתייחס לשאלה כיצד ניתן להעניש את אומות העולם על כך שאין הם מקיימים מצוות:
ועוד יש להשיב, והיאך יתכן לעונשן על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם, והלא יש להם להשיב, כי אילו נצטוינו היינו עושים ואילו הוזהרנו היינו נזהרים ומקבלים כמו שקיבלו הם? והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות ונאמר, כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים.
גם לאחר שניתנה תורה, לא ייתכן שהתורה תחייב פחות מאותה תביעה מוסרית. הכסף משנה (הלכות רוצח פ"ב ה"א) דן בפסיקת הרמב"ם שישראל שהרג גר תושב, וכל שכן גוי, אינו נהרג עליו, ומביא את דברי המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דנזיקין משפטים פרשה ד):
וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ – רֵעֵהוּ… להביא את הקטן; רֵעֵהוּ – להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו? באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים.
כלומר, לא ייתכן שהתורה תמעיט את הדרישות שאותן הציב המוסר הטבעי, ועל כן, אם לפני מתן תורה היו איסור להרוג גוי, לא ייתכן שהתורה תמעיט איסור זה.
רעיון זה עומד גם ביסוד דברי הגמרא בסנהדרין (נט ע"א):
אמר מר: כל מצוה שנאמרה… לבני נח ולא נשנית בסיני – לישראל נאמרה ולא לבני נח. אדרבה, מדלא נישנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל! ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור.
הגמרא שוללת אפשרות קיום של מצוות שחייבו את בני נח, ואינן מחייבות את ישראל, וכפי שביאר רש"י שם (ד"ה לזה ולזה): "שכשיצאו מכלל בני נח, להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם" (וראה גם סנהדרין נה ע"א; חולין לג ע"א).
האם לאחר מתן תורה יש מקום לשיקולים מוסריים מלבד ההלכה? יש מי שטען שאכן אין מקום. לכאורה כך משמע מחזון איש באמונה ובטחון פרק ג':
חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. כיצד אמרו ב"ב כ"א ב' דבמלמדי תינוקות אין טענה של פסקת לחיותי הרי שיש בעיר מלמדים מתפרנסים מעמלם ולפתאום באו מלמדים אחרים מעיר אחרת וכטבע בני אדם אינם שבעים רצון מהישנות קפצו כלם על האורחים החדשים ומלמדי העיר נזוקו. המקופחים פשטו שנאתם בלבם על הרודפים החדשים ומשנאת הלב יצאו לבקש עליהם תואנות מומים ועלילות ולמדו לשונם דבר רע עליהם ומרעה אל רעה יצאו להוציא דבת שוא ולעורר רחמי בני העיר נגד האכזריות של הבאים החדשים עד שהוסיפו בקטטות ומריבות ולעתים נוקמים בהם נקמות כאשר תמצא ידם הנה כל מעשיהם היו מנוקים מכל חטא ואון לוא היתה ההלכה כמותם שיכולים לעכב על החדשים והחדשים היו החוטאים בנפשותם למרות נגד ההלכה שנאמרה למשה רבנו ע"ה בסיני אין כאן איסור מחלוקת ולא איםור לשון הרע ולא שנאת חנם ויש כאן מלחמת מצוה להעמיד הדת על תלה.
אבל עכשו שההלכה הכריעה דקנאת סופרים תרבה חכמה ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים הנה האורחים הבאים עשו כהלכה והקמים כנגדם שופכים דם נקיים וכששונאים אותם בלב עוברים על לא תשנא אחיך כשמדברים עליהם רע עוברים על איםור לה"ר כשמקהילים קהלות לקטטות עוברים על לא תהי' כקרח כשנוקמים בהם בהעדר הטבה עוברים משום לא תקום. וכשאמרו בגמ' ב"ב שם ומודה ר"ה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב נכללה בהלכה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה.
אבל האם אמנם הכל הלכה? האם אין אנו מצווים לשים לב לרגש שלנו, האם אין אנו מצווים לשים לב להרגשות המוסריים שלנו?
הרב קוק בכמה מקומות מדבר על המוסר הטבעי: אורות הקודש ח"ג יא:
מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת דבר ד' ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.
גם מבחינת פסיקת ההלכה, הרב חייב להרגיש את מה שמרגישה האשה העגונה וכך לגשת לפסיקת ההלכה. ר' יצחק אלחנן מקובנא התיר קרוב למאתיים עגונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחלק גדול על ידי המצאה הלכתית שלו של "תרי רובי".
תשובות הרמב"ם מהדורת פרימן סימן קנ"ט
וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנתם בעגונה הקלו משום עיגונא דאיתתא
ורבנו תם ספר הישר עמוד פ"ה כתב : "וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא". וראה שו"ת רדב"ז דברי דוד סימן כ"ה:
הרי אתה רואה בעיניך דכל חכם וכל מורה צריך לבקש צדדים להתר. וכל המבקש אומדנות ודקדוקים להחמיר ולאסור לעגן את האשה אין רוח הכמים נוחה הימינו"
וכך בהרבה פסקים אחרים הפוסקים רואים את האדם האנושי כשבאים לפסוק הלכה. לדוגמה מה שבחנוכה להרבה פוסקים אבל לא אומר הלל. ולכאורה הלל בחנוכה הוא מן הדין ולא מנהג, אלא שאי אפשר לבקש מאבל לומר הלל.
באחד האתרים באינטרנט התפרסמה שאלה של יהודי ששאל את הרב שלו האם מותר לו להכות את אשתו או לפחות לשנוא אותה. הדיון הלמדני של הבעל השואל מתבסס על פסוקים, על רמב"ם ועל מילים הכתובות בספרי הלכה. הוא משתמש במילים אך עוקר מהם את הנשמה, לא זו הדרך.
נפ"מ מעשית מדבר זה, עיין שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז בנוגע לשאלה האם אדם חייב לקטוע את ידו אם מאיימים עליו שאם לא כן יהרגו את חברו:
תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי.
והרי לכאורה מן הדין אכן אדם חייב לתרום מאבריו להצלת אדם אם אומרים לו שהוא לא יסתכן אלא יסבול, ואם כן יתרום כליה, יתרום אונה מכבד וכו' וכו', אלא על זה שייך מה שכותב הרדב"ז.
עוד נפ"מ היא בפסק של ר"מ פיינשטיין באגרות משה חיו"ד ח"ב סימן קל לגבי שאלת גיורת האם היא צריכה לקיים כבוד אב ואם עיי"ש המעשה. והשואל רצה להתיר לה משום שמא תחזור לסורה, שתבקר את אמה. אבל באגרות משה שם כתב שהיא חייבת בכבוד אם משום שזו ההרגשה הטבעית:
לכן נראה לע"ד דהוא מענין איסור כפוי טובה, שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב"ה על אדם הראשון וכל על ישראל. וא"כ הוא דבר האסור, השווה בין לישראל בין לבני נח. אף שלא מצינו זה להלאוין דישראל ובהז' מצות דבני נח, משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מידות הרעות, אף שהם דברים מאוסים ומגונים, ונענשים ע"ז בין בישראל בין בבני נח.
ע' דור רביעי בפתיחה למסכת חולין (כ"ו ע"ב בדפי הספר לרב משה שמואל גלזנר, שהוא דור רביעי לחתם סופר, שהיה רב בקלויזנבורג, תרט"ז-תרפ"ה) שכתב
דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי אע"פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה, אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חלול ה' לבד כמו שכתב החכ"צ ז"ל הנ"ל, אלא משום שדמה שנאסר לב"נ א"א להיות שרי לנו מטעם מי איכא מידי, ולכן בשר אדם או נבילה סרוחה ודאי חמור מחלב וטבל לענין חשיב"ס, ומה דאמרו ביומא פ"ג ע"א דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, נבלה שנתנבלה ע"י שחיטה פסוה קאמר אבל לא המתה אליה שעונשין על אכילו מצד חוק הנימוס והמוסר הכללי…
והביא כמה דוגמאות שודאי שהמוסר הטבעי הוא מכריע. ראיה אחת ממי שקץ משנתו והבית בוער, האם יצא החוצה ערום, שאין על זה שום איסור, או ילבש בגד אשה ויעבור על לא ילבש.
ועוד הביא ראיה ומשל מבשר אדם, שלדעת הרמב"ם אינו אלא באיסור עשה, ולדעת הרשב"א מותר לגמרי מה"ת, האם חולה שיב"ס ולפניו בשר בהמה נחורה או טריפה, ובשר אדם איזה בשר יאכל, "הכי נאמר דיאכל בשר אדם שאין בו איסור תורה אע"פ שמחוק הנימוס שמקובל מכלל האנושי, וכל האוכל או מאכיל בשר אדם מודח מהליות נמנה בין האישים, ולא יאכל בשר שהתורה אסרו בלאו, היעלה על הדעת שאנו עם הנבחר עם חכם ונבון, נעבור על חוק הנימוס כזה כדי להנצל איסור תורה אתמהה"
ועוד הביא ראיה מחיוב מזונות של בניו ובנותיו הקטנים., שאיתא בכתובות ס"ה ע"ב שאין אדם זן בניו ובנותיו הקטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים, ואמרו שם שעד שש. ודעת הר"ן שזה בכלל מזונות האשה הוא, ולכן דן באין לו אשה פטור מלזון את בניו הקטנים. אבל הרמב"ן על התורה כתב שמות כא,ג: על הפסוק ויצאה אשתו עמו:
"…וכן הבנים אינו חייב להם במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצוה או נוהג לזון אותם. וכן פירש רש"י במס' קדושין (כב א ד"ה דלאו): וכל זה חמלה מאת השם עליהם ועל העבד שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי, ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואע"פ שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מט א), אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם. וכוונת חכמים בבניו הבנים והבנות".
וכן כתב הריטב"א קידושין כ"ב ע"א ד"ה מכאן, עיי"ש שהאדון חייב אף שהעבד לא היה חייב אלא משום שסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו. וע' בדור רביעי שכתב שזו גם כוונת הרמב"ם בהלכות אישות, ואכ"מ.
האם במקום שהתורה צוותה להלחם ולא לחיות כל נשמה, האם שם יש להתאים את רגשות המוסר למצוה – ונסמוך על הכתוב "ונתן לך רחמים ורחמך"?
יש להדגיש, שגם לגבי הכרתת שבעת עממים וגם עמלק שנאמר בהם לא להחיות כל נשמה, קודם אנו צריכים לתת להם אפשרות לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח ואחר כך יהיו גרי תושב. מלחמת החורמה של התורה היא כנגד העבודה זרה. ע' רמב"ם הלכות מלכים פרק ו' הלכה ד':
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
ברור, שבמקום שהתורה מצווה בפירוש על אכזריות כגון הכרתת עמלק או שבעת עממים הרי ודאי שאין להתחשב במוסר הטבעי, וזו היתה טעותו של שאול. אמנם הרמב"ם כתב בשמנה פרקים פרק ז' על דוד המלך שאף שנלחם מלחמות מצוה, מכל מקום כיון שנכנסה בו מידת האכזריות לכן נאמר לו שהוא לא יבנה בית כי דמים רבים שפך:
וכן דוד, עליו השלום – נביא, אמר: (שמואל ב' כג, ג) "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: (דברי – הימים א' כב, ח) "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת".
ההלכה אם כן אינה משמשת כסות במקום הרגשות המוסריים הטבעיים. ודבר זה מדגיש הרמב"ן במצות קדושים תהיו ובמצוות ועשית הישר והטוב (ראה נספח)
ואנו רואים שאין העובדה שיש מצוה להלחם מלחמות מצוה, גורמת לכך שאין זו מידת אכזריות ואין אנו אומרים שכיון שהתורה אמרה שכך צריך לעשות הרי אין כאן מידה רעה כיון שהמוסר האלוקי אומר להכרית. אלא אף על פי כן הרי בדוד המלך היתה מידת האכזריות במידה שלא יכול היה לבנות את בית המקדש.
נספח:
ובעניינים אלו כתב הרמב"ן במצות קדושים תהיו ובמצות ועשית הישר והטוב: רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח על ועשית הישר והטוב:
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:
על הפסוק קדושים תהיו כתב הרמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
רמב"ן שמות פרק טו פסוק כה "שם שם לו חוק ומשפט), רשי פרש שאלו שבת דינים ופרה אדומה, אבל הרמב"ן כתב:
"ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח) , חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה) , ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז יא) , כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג) , וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח) , על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע"
וראה עוד ב"והארץ נתן לבני אדם" ובספריה ראשית של ספרית מוסר והלכה בקובץ המוסר הטבעי ובמקורות שם.
האם בני נח מחוייבים במצות שכליות, ראה מה שכתב הרב אשר וייס בשעור פרשת נח תשע"ג:
הן ידוע מה שחידש הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד לבעל החפץ חיים, שבני נח מצווים בכל המצוות השכליות, ובכללן המצוה לעשות צדקה וחסד. וביאר בדרכו מה שנענשו אנשי סדום משום שמאסו בחסד עי"ש. וכבר מצינו יסוד זה בדברי רבותינו הראשונים. כתב הרמב"ן בפרשתנו (ו' י"ג) למה נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול דוקא על החמס "והטעם מפני שהיא סיבה מושכלת אין להם בה צורך לנביא להזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות". וכעי"ז כתב רבינו בחיי לגבי אנשי סדום (בראשית י"ח כ') "לפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגזר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא ניתנה תורה עדיין הנה הצדקה מן המצוות המושכלות ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו… על כן איבדם ה' יתברך". וכדבריהם כך כתב גם בחזקוני (בראשית א' כ"א) "ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו במצוות. אלא י"ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשומרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עליהן, ולפיכך נענשו. כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה על כך". אך הראשונים לא קבעו בזה כלל גמור לחייב את בני הנח במצוות מלבד שבע מצוותיהם ולא באו אלא לבאר הנהגת הקב"ה שקצף על הגויים כאשר הרבו להרשיע ולנהוג ברשע ובאכזריות אף במה שלא נצטוו, אך אין ללמוד מדבריהם כלל חדש בהלכה דב"נ מצווים בכל המצוות השכליות. אמנם ידועים דברי רבינו נסים גאון בהקדמתו לש"ס (ונדפס בריש מס' ברכות בש"ס וילנא) דכל באי עולם נצטוו במצוות ששכל האדם מחייבם והם נובעים מאובנתא דליבא, וכתב לפי דרכו שזה שאמרו חכמים (במס' שבע מצוות בני נח ד חולין שם) שב"נ נצטוו בכ"ח או בשלשים מצוות, עיין בדבריו. אך אני בעניי כבר כתבתי במנחת אשר (בראשית סימן מ"ג) דלולי דבריו הו"א דאין אדם מחוייב אלא במה שנצטווה מפי עליון ולא במה שימציא מדעתו ומרצונו, ואף שהארכתי במק"א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ"א) דמלבד תרי"ג מצוות חייב אדם לעשות רצון ה', אין זה אלא במה שלמדו מן התורה גופה, ממצוותיה או מסיפורי דברים שבתורת ה', ולא במה שהשכל מחייב ואין לו מקור ושרש בתורה. ועוד נראה בזה דאף אם נקבל את הדברים כפי שהם אין זה אלא בב"נ אבל בני ישראל בני א-ל חי שעמדו רגליהם על הר סיני ודאי אינם מצווים אלא במה שנצטוו להדיא ולא במה שנתחדש ע"י הרגשת הלב, וכז"פ. ומה מאד שמחתי כשראיתי שוב שכך מפרש בספר העיקרים (מאמר ג' פרק ז') "ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו זצ"ל כי בתחילת היצירה מיד נצטוה אדם על ז' מצוות כמו שבארו במס' סנהדרין… שבזולת ציווי אלוקי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל ה' או הבלתי נרצים ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה'. וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברהם לפי שכולם היו עוברים על מה שנצטוה אדה"ר אבל בזולת זה לא היו נענשים. זה דרך החכמים ז"ל בזה". הרי לן כדברינו דאנשי דור המבול ואנשי סדום וקין לא נענשו אלא משום דעברו על מימרא דרחמנא ולא משום שעברו על מדה מסויימת המתחדשת מאובנתא דליבא, עי"ש. ואפשר עוד בזה, דכשם שביארתי באריכות (מנחת אשר שם) דמלבד תרי"ג מצוות שבנ"י נצטוו בהם מצווה כל איש ישראל במצוה כללית לעשות את רצון ה', והלכות רבות מושתתות על רצון ה' כפי שלמדנו מפרשיות התורה וממצוותיה, כך גם בב"נ, מלבד שבע במצוות שבהן נצטוו בחיוב גמור, מצווים הם במצוה כללית לעשות רצון ה' בכל המצוות השכליות. אלא שלאחר שניתנה תורה, אין לנו אלא רצון ה' כפי שהוא מתגלה בתורה ומשתקף ממנה, אך לפני שניתנה תורה יוצר בראשית העיר והאיר את לב האדם מטבעו לדעת טוב ורע ולבחור בחיים, וכל שהרשיע והפר עצת ה' בדין הוא שיבא על עונשו. ודו"ק בכל