ברמב"ן על התורה (דברים כ"ז, כ"ו) על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" הביא את דברי הירושלמי בסוטה: "אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד שמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור", ובהמשך כתב: "ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה".
וע' דברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע ר"ה, "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתו מאומתנו שימרה" וענין מצות תוכחה למנוע ממנו שיעבור עבירה. ואם כן יש לשאול האם צריך הרואה את חברו לבוש כלאיים לקרוע ממנו, או שעדיף כיום למצא הזדמנות אחרת להוכיחו באופן יותר מתקבל על דעתו ולותר עכשיו על מעשים קשים. האם יש חיוב לפעול לפי גדרי מצות תוכחה או שיש לבחור את הדרך המועילה.
"הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (רמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה ו').
האם צריך להעיר על כל דבר?
במקום שהדבר שנוי במחלוקת ויש מקום לסמוך על דעת יחיד, יש מקום להקל משיקולים אלו כמו שעת הדחק. בתשובות "שרידי אש" ח"ב סימן ח' דן הרב וינברג בענינה של תנועת הנער "ישורון" בצרפת שהיא משתפת בנים ובנות ביחד וכן נהגו שהבנים והבנות שרים יחד זמירות של סעודת שבת, האם אפשר להמשיך בזה. למעשה הורה הרב וינברג שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהוו להם גדולי אשכנז שכוונתם היתה לשם שמים וע"י כך הצילו כמה נפשות מסכנת טמיעה והתבוללות. בתשובה מביא מה שסיפר ר"י סלנטר שראה את הגאון ר"ע הילדסהיימר מרצה שיעורם בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירים ובתולות. ואמר ר"י סלנטר: "אם יבא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו. וכן הדין. מכל מקום הלואי שיהיה חלקי בג"ע עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר".
לכאורה הדברים מפורשים בשו"ע או"ח סימן תר"ח סעיף ב
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י).
ובהקשר לדין של "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". כתב בשו"ע שבדבר המפורש חייב להוכיח, וכן במזיד חייב להוכיח. וברמב"ם לא הביא החילוק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש: ברמב"ם בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ז', לא כתב חילוק אלא כתב:
"נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידם שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה"
משמע בדעת הרמב"ם שאין לחלק בין סוגי האיסורים השונים ובין דבר המפורש בתורה לדבר שלא מפורש בתורה, אלא הדבר תלוי לפי הענין).
יש להדגיש כמ"ש הרמב"ן על הפסוק ארור אשר לא יקים, שלמנהיגי הציבור יש אחריות גדולה יותר. מאירי סנהדרין מ"ג ע"ב כתב:
"דיני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחקור על מעשה בני עירם ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכולתם וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתריהם של חוטאים, שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל כמו שהתבאר בסוטה.
(מדברי המאירי שם נראה שזה גדר ערבות על נסתרות)
האם הרבנות צריכה שלא לתת השגחה למקום שמקיים בו הופעות לא צנועות? שאין בו מעלית שבת? עד היכן לכפות? האם חייבים?
כתב הרשב"א בתשובה ח"ה סימן רל"ח "על הנהגת המדינה ויסור העוברים":
דע כי לשון רכה תשבר גרם ולעולם כל מישר ומישר ופנה דרך לפני העם להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה ואין נוטלין כל החבלה ביחד וכבר ידעת מ"ש גדולה עבירה לשמה… והעלמת עין מן העובר לעיתים מצוה והכל לפי צורך השעה.[1]
אמנם ביחס ליחיד, האם אמנם זה מה שצריך לעשות היום: להוכיח עד שיקללנו או עד שיכנו?
יש שאלות שאמנם התשובה עליהם ברורה לאור המציאות כיום, אף שקשה למצא עליהם תשובות מפורשות בהלכה ובפוסקים. לדוגמה: תוכחת רב לבנו הגדול. על פי ההלכה הפשוטה הרי הוא מחוייב להוכיח עד שיכהו ויאמר לו איני שומע, כמבואר ברמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ז', ולא מצאנו שיש גדר אחר לגבי בנו. אמנם ברור שכיום זו אינה הדרך ובאופן כזה האב ירחיק עוד יותר את בנו שאינו הולך בדרכי התורה והמצוות.
אנו חיביים להפריש ולמונע מאיסור אפילו באלימות, כגון הרואה את חבירו לבוש בגד של כלאיים של תורה אפילו היה מהלך בשוק קופץ וקורעו מיד (רמב"ם הלכות כלאיים פרק י' הלכה כ"ט). לרוב האחרונים דין זה נאמר גם אם הלובש כלאיים הוא מזיד, עיין ב"ח יו"ד סי' ש"ג (מלבד הדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א שכתב בדעת הש"ך שאין חיוב להפריש מאיסור לעושה מזיד)
האם החובה היא לקרוע ממנו דוקא, ואיני רשאי לשקול האם לזמן יותר מאוחר הדבר אמנם יועיל. או שאני רשאי לנהוג באופן שנראה מתאים לאותו מקרה, ואם יש יותר תועלת לדחות את המעשה ולהוכיח אותו בשעת רצון והדבר יועיל למונעו מאיסור בכלל ואולי גם יעורר בו הרהורי תשובה בכלל, האם הדבר ניתן לשיקול הדעת?
האם ניתן להקל לבעלי תשובה בתחילת דרכם ולהתיר להם איסורים מסויימים כדי שיכלו להתחיל בשמירת תורה ומצות? לדוגמא: לעיתים קרובות אחד מבני זוג מתחיל לחזור בתשובה וקיימת בעיה חמורה לגבי חיי המשפחה כשבן הזוג השני אינו מוכן לשמור על טהרת המשפחה. אם נאמר לבעל התשובה לפרוש מחיי משפחה יתכן שיעזוב לגמרי את תהליך החזרה בתשובה, אבל אם נתיר לו איסורי תורה לזמן, יש סיכוי שהוא ישמור וגם בן או בת הזוג ישמרו תורה בשלב יותר מאוחר. מאידך, הרי מקובל בבתי דין לנסות ולעשות שלום בית בין בני זוג המבקשים להתגרש, גם אם ידוע שלא ישמרו על טהרת המשפחה ולא חוששים לאיסורים הנגרמים.
בנדון זה יש הבדל בין אם ההנחה שאח"כ ישמור את הכל, ע' שבת ל"א: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה". והיינו אם יודע שעתיד לקבל יכול להקל מעליו בנתיים. (ע' מהרש"א שם).
אבא ז"ל אמר שהגדר לדעת הרמב"ם הוא "להחזירו למוטב" ולכן מותר לעשות הכל כדי להחזירו למוטב. ההחזרה למוטב אינה "טעמא דקרא", אלא החזרה למוטב היא הגדרת המצוה.
בספר "תנועת המוסר" לרב דב כ"ץ ח"א (עמוד 164) שמביא את גישת ר' ישראל סלנטר למקרה כזה, כשהגיע ר"י סלנטר לממל בגרמניה, שם היה מצב היהדות מאד ירוד באותה תקופה, וסוחרי העיר שרוב עסקיהם היו קשורים עם הנמל היו טוענים ופורקים את סחורותיהם בשבת כבימי החול. כשבא בפעם הראשונה לבית הכנסת בו התפללו הסוחרים, על מנת לדרוש על דבר השבת, שאל אם אין שם יהודים ליטאים. כשאמרו לו שישנם כאלה לא דרש כלום וחזר כלעומת שבא. בשבת השני בא שוב, וכשנודע שאין יהודים ליטאים, התחיל בדרשתו. אחרי שהסביר להם את ערך השבת לפי סגנונם ורוחם בא לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת, מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים קבלו דעתו וקבלו עליהם לא לכתוב. לאחר אילו שבתות דרש שוב ר"י באתו בית כנסת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת, מוכרחים, אך טעינה בשבת בודאי שאינה הכרחית". הסוחרים הסכימו גם לזה. כעבור זמן הופיע שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע צעד אחד צעד עד שעורר שם מהפיכה גמורה. החידוש שבמעשה ר' ישראל סלנטר אינו ההליכה צעד אחר צעד, אלא במה שאמר להם בפירוש להמשיך בחלק ממעשה האיסור, מתוך מחשבה שלאורך זמן יוכל להשפיע גם על כך. (סיפור נוסף מעין זה, ראה בתנועת המוסר ח"א עמ 229, והובא בספר של פר' לב, מערכי לב עמ' רח, בנספח יא לפרק חמישי).
על תשובות שאינן לפי ההלכה:
ידועים דברי בעל העקידה בפרשת וירא שער כ' (הובא ביביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ז') שאין להתיר איסור קדשות כדי שלא יבואו לאיסור אשת איש, משום שאם יעברו על איסור אשת איש הרי זה חטאת יחיד, משא"כ אם הקהל יתירו הרי זה חטאת הקהל.
מאידך מצאנו כמה פוסקים שמתירים דברים כאלו. ראשון למתירים בנדון כזה הוא הרמב"ם בתשובות "פאר הדור" סימן קל"ב. הרמב"ם נשאל, האם בי"ד חייבים לכוף אדם להוציא מביתו שפחה גויה שהוא מתייחד איתה והישר בעיניו יעשה.וכתב הרמב"ם: "ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם, ואפילו בגיותה, כי לא דברה תורה אלא כנגד היצר, וכאשר אמרו באיסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי, ולא זו הדרך. ולכן מחוייבין בית דין אחר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עז ותעצומות לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה. ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שישחררנה וישאנה, ופסקנו כן מפני תקנת השבים , ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויכול לישאנה והאל במרומיו יכפר עונינו כאשר דבר לנו ואסירה כל בדיליך." הרי שאף שזו משנה מפורשת לאיסור יבמות (כ"ד ע"ב): "הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס, ואם כנס אין מוציאין מידו". וכן פסק הרמב"ם במשנה תורה הלכות גירושין פ"י הלכה י"ד, בכל זאת התיר הרמב"ם איסור זה.
על תשובה זו סמכו אחרונים להתיר לגייר נכרית שנשאה בערכאות ליהודי, כשרצונה להנשא לו כדת משה וישראל לאחר שתתגייר. על דברי הרמב"ם אלו סמך הגאון רח"ע גרודזינסקי בשו"ת אחיעזר חלק ג' תשובה כ"ו להתיר לגייר במקרה כזה, כדי לפתור את בעית הנטען על הנכרית. וכתב שם: "ומצאתי יסוד לזה מתשובת הרמב"ם וכו' עכ"פ הרי מפורש בדעת הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה ומוטב שיאכל בשר תמותות, ודברי הרמב"ם יסוד גדול."
בתשובת "יביע אומר" חלק ו' יו"ד תשובה ג' נשאל הרב עובדיה יוסף משוחט שבא אליו אדם שאינו שומר תורה לשחוט עוף, והרגיש השוחט שיש שבר בגף סמוך לחיבור לגוף שלפי הדין יש להטריפו. אבל אם יסרב לשחוט את העוף, ישחטנו בעל העוף עצמו בסכין מטבח פגומה, האם רשאי השוחט לשוחטו להצילו מאיסור נבילה. והאם חייב להודיעו שהוא טרף אף שיודע בבירור שלא ישמע לו ולא ימנע מלאוכלו.
בתשובה שם הביא את שו"ת הר צבי לרב פראנק שנשאל כיוצא בזה בשוחט לקיבוץ אוכלי טריפות האם חייב לבדוק. בתשובה הסכים עם התירו של הרב פראנק, והוסף בסוגריים: "וכן הורתי פה ת"א להתיר שחיטה בלי בדיקת הריאה להציל ממכשול שיבואו לשחוט אותה בסכין פגומה שלהם".
אלא שהמשנה ברורה בסימן תר"ח הבין שדעת הרמ"א שחייב להוכיח פעם אחת גם אם לא ישמע. ונראה להוכיח מדברי הגר"א שלא כן: עיי"ש ברמ"א.
ראה את לשון הר"ן ביבמות שם. סוף פרק הבא על יבמתו, כ"א ע"ב באלפס.
וכתב הגר"א שם: "מאחד שיודע וכו' הוא תרוץ ראשון שלר"ן ששם לא הוכיחם כלל ואולי ישמעו והתירוץ השני דמשום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיחם פ"א וכתירוץ ראשון כתבו תוספות בשבת שם".
ולשון התוספות בשבת נ"ה ע"א ד"ה ואע"ג: "ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו'" הרי ששיטת התוספות היא שאין להוכיח למזיד. וכן הבין את דברי התוספות המשנה בבאור הלכה סי' תר"ח שכתב שם בשם הגר"א שדברי התוספות הם כשיטת הסמ"ג.
אמנם יש להבין את דברי הגר"א, מדוע התירוץ ראשון של הנימוקי יוסף סובר כתוספות ? אלא שהגר"א הבין בדעת הנימוקי יוסף שלטעם שיש להוכיח פעם אחת משום שאולי ישמעו, אם אמנם יודע בברור שלא ישמעו א"צ להוכיח אפילו פעם אחת. ודברי הנימוקי יוסף אמורים כשמניח מן הסתם שלא ישמעו. אבל לטעם של פתחון פה צריך בכל מצב להוכיח לפחות פעם אחת. להבנת הגר"א מדברי הרמ"א משמע שעיקר טעמו הוא כתרוץ ראשון של הנימוקי יוסף, שהרי כתב שלא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו, ואילו לתרוץ שני של הנימוקי יוסף הרמ"א היה צריך לומר שלא ירבה בתוכחות מאחר שכבר אין להם פתחון פה (וכן הבין בדברי הגר"א והרמ"א בספר דמשק אליעזר).
אם כן לדעת הגר"א גם הרמ"א פסק שאין להוכיח כשלא ישמעו, ושלא כדברי המשנה ברורה שהבין שלא כן את דברי הרמ"א. (ובדעת התוס' עצמם בשבת, שם משמע המדובר הוא על שוגג ולא על מזיד. משום שעל מזיד חייב להוכיח. כפי שכתבו מגמ' שבת. ובזה שונה דעת הסמ"ג שסובר שגם על מזיד אינו חייב להוכיח כשלא ישמעו. אבל הרמ"א מיירי במזיד, כפי משמעות סדר הדברים ברמ"א, וכנראה הגר"א שהביא את התוס' בשבת לא חילק בין שוגג למזיד, אבל זה אינו נכון שהרי בשעת החורבן הם היו מזידין).
ואם כן יש כמה ראשונים הסוברים שאין להוכיח מי שלא ישמע: הסמ"ג, תוס' בשבת, לפי הגר"א נראה שגם רמ"א פסק כן. ולנו נראה שגם זו כוונת הרמב"ם שהמצוה היא להחזירו למוטב.
- וע' תשובת ריב"ש סימן טו: אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה; ומימינו לא ראינו מי שמיחה בזה. וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת ע"ה לת"ח. ולזה, אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כלם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה, ולא משום אסור קדושה. ↑