ב”ה
הקצאת משאבים ציבוריים
שאלת הקצאת משאבים ציבוריים למטרות שונות אינה שאלה פשוטה. הממשלה מקצה כספים לבריאות, לבטחון, לחינוך, וגם לצרכים שודאי לא שייכים לפקוח נפש כגון בידור וספורט. האם יש הדרכה הלכתית בקשר להקצאת הכספים. לכאורה הרי פיקוח נפש דוחה את הכל והיה צורך קודם כל לכסות את הצרכים של הרפואה הדחופה.
לכאורה אכן יש להקדים להקצות כספים למטרות שיש בהם פקוח נפש. אמנם יתכן שיש הבדל בין מצבי פיקוח נפש של ציבור לעומת של יחיד. יתכן שבציבור השיקולים הרבה יותר רחבים וכוללים מצבים שאצל יחיד לא היו מותרים. כשמדובר ביחיד, הרי צריך שיהיה חולה לפנינו, וכפי שפסק הנודע ביהודה מה”ת יו”ד סימן רי לגבי נתוח מת לצורך פקוח נפש, וז”ל:
ע”ד קונטריסו אשר שלח אלי אשר העריך מערכה בנדון השאלה שבאה עליו מק”ק לונדון במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה כזו ולא עלתה לו תרופה ומת ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה שידעו איך יתנהגו בענין החיתוך הצריך לרפואה ושלא להרבות בחיתוך כדי למעט בסכנת החיתוך אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא להיות מיזהר זהיר במלאכה זו על תכליתה… אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א”כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה ומשנה מפורשת ביומא דף פ”ג וכל ספק נפשות דוחה שבת ושם דף פ”ד ע”ב ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ע”ש. ואמנם כ”ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במס’ חולין שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו וכן אפילו לענין ממון שם במס’ ב”ב ההיזק לפנינו אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א”כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק.
וכן חתם סופר בשו”ת יו”ד סימן של”ו. וכן כתב בית יוסף או”ח שכ”ח בשם רבנו ירוחם: “כל דבר שאין בו סכנה עתה אע”פ שיכול לבוא לידי סכנה אין מחללין אלא שבות דרבנן אבל לא איסור דאוריתא”. אבל לגבי ציבור כבר פסקו אחרונים שיש לחשוש יותר, ע’ בשש”כ לגבי חזרת אמבולנס, כשלא היה קשר טוב עם הנהג, והביא בהערה את דברי הנודע ביהודה, וכתב:
ולק”מ מהא דשו”ת נו”ב מה”ת יו”ד סימן ר”י… דשאני התם שאין החושיב”ס לפנינו, ולכן אין זה בכלל הצלת נפשות, ע”ש, משא”כ לענין אמבולנס שיודעים בבירור שבעיר גדולה נמצאים כמה וכמה חושי”ס שיש להעבירם לביה”ח, הוה כאילו הם לפנינו.
הרי שבעיר גדולה גדרי פקוח נפש הם שונים, ואם מצבים יותר רחוקים צריך לחשוש להם.
וע’ תורה שבעל פה לא במאמר מהרב דייכובסקי הביא את דברי החזון איש באהלות כב,לב על הנודע ביהודה: “…ואין החילוק בין ליתא קמן לאיתא קמן, אלא אם מצוי הדבר” ועיין בספר נשמת אברהם יו”ד שמ”ט עמ’ רנ”ז בשם הגרש”ז אוירבך כי כוונת החזון איש היא “שאפילו אם אין חולה לפנינו, אבל אם המחלה נפוצה שהחולה ודאי במקום אחר ואפשר לעזור לו מיד על ידי נתוח המת, מותר”. האם ניתן ליישם כללים אלו גם בציבור?
גדרי פקוח נפש של רבים, מצאנו לגבי היתר כיבוי בגחלת של מתכת: בגמ’ שבת מ”ב ע”א:
אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ.
ולרש”י ועוד ראשונים, ההבדל הוא שכיבוי גחלת של מתכת הוא דרבנן. אבל רבנו האי גאון ור”ח מסבירים אחרת. כתב הר”ח:
ואסיקנא לעולם כרבי יהודה סבירא ליה דאמר מלאכה שאיננה צריכה לגופה חייב עליה מיהו דבר שיש בו הזק לרבים כגון צידת נחש וכיבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה והיא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמומית כגחלת לוהטת ונמצאו בני אדם ניזוקין בה לפיכך מותר. אבל הגחלת של עץ אם תסיר אדמומיתה נכבית כבר ואינה מזקת. ואם אדמומיתה בה כל הרואה אותה מתרחק ממנה ומכל פנים אין אדם ניזקו שהשחורה כבר כבתה והאדומה מתרחיקין ממנה לפיכך לפכיך המכבה אותה חייב לפיכך היה שמואל אוסר בגחלת של עץ.
וכן באר המגיד משנה על רמב”ם הלכות שבת פרק י’ הלכה כה את מה שכתב הרמב”ם:
הלכה כה
רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת , והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו.
וכן מצאנו התייחסות לממונות של ציבור כאל חשש פקוח נפש בגמ’ סנהדרין כ”ו שהכריז רב ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא, והקשו התוס’:
וא”ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא וי”ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי י”ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש.
ובחוט השני (הרב ניסים קרליץ שליט”א) הלכות שבת סימן שכח הביא:
מעשה בעיירה אחת בחו”ל, שהיה בה מפעל של גויים שהעסיק כשלש מאות יהודים, והם עבדו שם בתנאי שלא יעבדו בשבת. לימים חזרו בהם בעלי המפעל הגויים מן התנאי והצריכו אותם לעבוד גם בשבתות. והיתה אסיפת רבנים והכריז רב אחד שיש להורות לפועלים שיעזבו את העבודה כדי שלא יחללו את השבת. ועמד הגאון רבי שמעון שקופ זצוק”ל ואמר “בשאלה כזו רק ה”חפץ חיים” יכול להכריע”. וכשנשאל על כן החפץ חיים, השיב שאינו יודע.
והנה לימים היה ח”א שאמר למרן החזון איש, שבאמת היו צריכים הפועלים להפסיק לעבוד שם – וכדברי אותו הרב – אלא שהיה זה להם נסיון גדול, ועל כן לא רצה החפץ חיים למחות בהם. ואמר לו החזון איש שאינו כן, אלא שעל פי דין היה מותר להם לעבוד בשבת, כיון שלפי הענין במצב ההוא שלא היה פרנסה ליהודים ולא היה להם מה לאכול והיו מושלכים ברעב, שישארו שלש מאות משפחות בבת אחת בלא פרנסה הוא ענין של פיקוח נפש [שלא היה בידי הצבור להחזיק בהם], ואע” שכלפי יחידים לא היה ענין זה נחשב לפיקוח נפש מ”מ לגבי מאות משפחות שישארו בלא פרנסה והיו מושלכים ברעב במצת ההוא נחשב הדבר לענין של פיקוח נפש, אלא שלהתיר להם בהדיא לא היה אפשר במצב ההוא מפני שהיה עלול לגרום לפירצה גדולה שבעלי מפעלים גויים ידרשו מהפועלים היהודים לעבוד בשבת ועל כן לא השיב להם החפץ חיים.
האם ניתן על פי זה לומר שגם הקצאת כספים למטרות שיש להם השפעה על איכות החיים ויכול בעיר גדולה לגרום גם לפקוח נפש, יש להחשיבם לפקוח נפש? לדוגמא, אם לא נסבסד את מחיר החשמל, הרי יהיו זקנים שלא יוכלו לחמם את ביתם כראוי, וזה יגרום לפקוח נפש. האם משום כך יש לדון על משאבים ציבוריים לצרכים מסויימים כמצב של פקוח נפש ויתן להם עדיפות על הקצאת כספים לחינוך וכדומה? ומאידך גם חינוך בסופו של דבר הוא פקוח נפש, שהרי יש קבוצות שללא השקעה בחינוך ידרדרו לפשע ובודאי שגם זה חשש פקוח נפש.
המקורות העיקרים הם:
א. בסוגית פדיון שבויים שאין פודים יותר מכדי דמיהן ולפי טעם אחד משום דוחקא דציבורא. ע’ גיטין מ”ה ע”א:
מתני’ אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשב”ג אומר מפני תקנת השבויין
גמ’ איבעיא להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי ת”ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
הרי שצורך הציבור מוגדר גם כן כפקוח נפש.
ב. הסוגיה בנדרים פ’ ע”ב:
ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים בהמתם ]ובהמת אחרים בהמתם קודמת לבהמת אחרים כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער גוף כולו לא כל שכן אמרי אין כביסה אלימא לרבי יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי. שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר (במדבר כד) יזל מים מדליו שמהן תצא תורה.
ופירש הר”ן שם:
חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן ובני אותה העיר לכביסתן בלבד חיי אחרים קודמין בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה.
רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא.
וע’ העמק שאלה סימן קמז שתלה מחלוקת זו במחלוקת בן פתורא ור”ע בבבא מציעא דף סב ע”א:
שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.
וכיון שהלכה כר”ע כי חייך קודמים ממילא כביסתן של עני העיר קודמת לשתייתן של אחרים. אמנם ב”שבט מיהודה” עמ’ סז כתב הרב אונטרמן, שגם לבני העיר אין סכנת קרובה למות מצבא אלא סבל רב וענוי גדול שיצטרכו לשאת מים מכתף ממקום רחוק. ולפי זה אין ראיה כלל שזה מקביל לפקוח נפש. (הובא אצל הרב דייכובסקי, במאמר בתורה שבעל פה כרך לא).
אבל פשטות הר”ן שם בנדרים משמע שזה חיי נפש ממש ולא רק נוחיות של בני העיר. וע”כ שגם זה נחשב חיי נפש כי כשמדובר ברבים הגדרים הם אחרים.
מה ההלכה במחלוקת זו של ר’ יוסי ות”ק? רב אחאי גאון בשאילתות לפרשת ראה שאלתא קמ”ז כתב:
וטעמא מאי משום דשמואל דאמר ערבוביתא דמנא אתית לידי שיעמום והילכתא כביסה הוויא חיותא וחייהן וחיי אחרי’ חייהן קודמת לחיי אחרים וכן הילכתא.
אבל המאירי פסק בנדרים (עמ’ רפג) כתנא קמא, ובבא מציעא (ע’ 288) פסק כרבי עקיבא במחלוקת עם בן פתורא, ואם המדובר הוא על פיקוח נפש, הרי יש קשר בין המחלוקות הרי היה צריך לפסוק שכביסתן קודמת ואולי יש להביא מכאן ראיה כמ”ש השבט יהודה שאין המדובר כאן בכביסתן לעומת פקוח נפש ממש, אלא מול חיי נפש יותר מוכחים מאשר כביסה.
כיוצא בזה כתב חתם סופר חלק חו”מ סוסי’ קע”ז. שו”ת חתם סופר חלק ה (חו”מ) סימן קעז:
ומ”ש להסוברים דאפי’ בביטול ל”ת בשב וא”ת צריך לבזבז כל הונו ולא יעבור אך לרמב”ם דפסק בפדיון שבוי’ המעלי’ עין עובר על לא תעמוד על דם רעיך ועל לא תרדה בפרך לעיניך וקשה א”כ אמאי אמרי’ פ’ השולח אין פודין יתר מכדי דמיהם משום דוחקא דציבורא הא עברי על לא תעמוד ע”ד רעיך ועל לא תרדה בו בפרך לעיניך…
אך מ”מ נ”ל לישב קו’ פר”מ דלא אמרה הר”ן אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על ל”ת אבל ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאו”ה תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דציבורא בכלל פ”נ כמ”ש הרא”ש פ”ק דב”ב וכמ”ש בש”ע י”ד סי’ רנ”א בסופו כנלע”ד ע”כ חשו לדוחקא וה’ ירויח וישמחנו בשמחת עולם הכ”ד א”נ. פ”ב יום א’ י”א ניסן תק”ץ לפ”ק. משה”ק סופר מפפד”מ.
עיין באמרי בינה קונטרס כללי התורה סי’ ד’, הקשה על חילוקו של החתם סופר שכתב שציבור לא חייב לבזבז את כל ממונו משום שלגבי ציבור זה עצמו מצב של פיקוח נפש, בניגוד ליחיד שחייב לבזבז כל ממונו. אבל בפהמ”ש פיאה א,א שגם יחיד לא יוצא לפדיון שבויים יותר מחומש. וע”ע בשו”ת בן פורת להג”י ענגיל ח”ב סי’ י’ שממון רבים חשוב כנפשות ממש (הובא באנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך משאבים מוגבלים הערה 39)
ע’ הרב הרשלר, הלכה ורפואה ג’ תשמ”ג עמ’ מ”ג ואילך, שדין לא תעמוד על דם רעך מתייחס דוקא ליחידים אבל בציבור טובת הרבים עדיפה אפילו אם מצב כזה יסכן חיי יחידים (אה”ר הערה 42).
מהסוגיה בנדרים שכביסתן קודמת לחיי אחרים לכאורה ניתן להוכיח שכשעוסקים בכלל, יש לדון גם על פקוח נפש עתידי (וקצת יש להביא מה שדנו הפוסקים לגבי חזרת אמבולנס בעיר שיש בה חולים רבים). ע’ הרב דייכובסקי, תורה שבעל פה לא תש”ן עמ’ מ’ ואילך וראה שם דוגמאות נוספות.
ועדיין כל הדיון הוא רק לגבי מצבים שניתן להכניס את הציבור לגדר של פקוח נפש, אבל מה לגבי דברים שיש בהם “רק” איכות חיים, האם מותר להקצות כספים כשיכולים לתת את הכספים לבתי חולים וכיו”ב.
אלא שיש לברר: מה גדר הציבור, האם הציבור הוא אוסף של יחידים, או שהציבור הוא גדר שונה לגמרי ואינו בגדר שותפין אלא בגדר ציבור. האם את חובת הציבור צריך לדון כפי שאנו דנים לחייב יחיד לתת מכספו לדברים אלו, או שלציבור יש גדר אחר ויכול הוא לתת גם יותר מחומש לצדקה? ובאנצקלופדיה הלכתית רפואית בערך משאבים מוגבלים כתב:
ציבור מול יחיד אחת משאלות היסוד הנוגעות לבעית המשאבים המוגבלים ברפואה היא האם הכלל והציבור הוא ישות נפרדת, שיש לו אינטרסים משלו; או שהכלל והציבור הוא רק סך כל היחידים המרכיבים אותו, ולכן רק האינטרסים של כל יחיד הם הקובעים מבחינה מוסרית. אם רק היחיד קובע, הרי שיש לו זכות שיעשו עבורו כל מה שדרוש לו, גם אם החברה תצא נפסדת מאד; לעומת זאת, אם הכלל הוא ישות נפרדת, מותר להקדיש אמצעים לצורכי הכלל, ואפילו לצרכים כמו בניני ציבור, גינות נוי, כבישים וכד’, אף על פי שעל ידי זה ייפגעו יחידים רבים מבחינת בריאותם ואפילו מבחינת חייהם.
אבל לא הבנתי את החילוק.
חילוק כזה כתב הרמב”ן לגבי ההבדל בין קרבן של שותפין וקרבן של ציבור: רמב”ן ויקרא פרק א פסוק ב, שקרבן של שותפין טעון סמיכה ונסכים, אבל קרבן של ציבור אינו טעון סמיכה ונסכים.
וכן הדגיש בשו”ת אבני נזר חלק חו”מ סימן סג:
והחילוק הזה בין ציבור לשותפין לפענ”ד ברור. דהא גבי סמיכה של קרבן ציבור ס”ל לר”ש סמיכה בבעלים בעינן ובעינן רק סמיכה בזקנים כיון שהם מתכפרים יהי’ מאיזה טעם שיהי’ מ”מ די בזקנים ולא בעינן סמיכה בכל הציבור כמו גבי שותפין דתנן (מנחות צ”ג) דאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים. הרי מפורש זה החילוק דבציבור אין נקרא שם כל אחד ואחד על הקרבן רק ציבור בכלל וכיון שסומכין הזקנים שהם מהציבור דיו. ולפיכך אין כל אחד ואחד סומך על הקרבן כיון שאין לכל אחד ואחד בפני עצמו חלק בקרבן. אבל גבי שותפין דאין אחד סומך לכל החברים רק כל אחד סומך עליו הרי דיש לכל אחד ואחד חלק בהקרבן ומה לי אם נשתייר רוב השותפין סוף סוף מת בעליו אף שהוא אחד מ”מ נקרא בעליו של הקרבן שהרי הי’ סומך עליו בפ”ע ואין סברא שר”ש יחלוק ע”ז.
בשו”ת חלקת יעקב יו”ד סימן סו, דן לגבי איסור ריבית בבנק ודן אם בנק הוא רכוש של שותפין או של ציבור, וכתב לחלק בין שותפין לשל ציבור, והביא כמה ראיות לכך.
ד) והחילוק לפע”ד פשוט, כמבואר ברשב”א מובא בב”י סימן ק”ס ד”ה וכן הדין, דשותפין יש להם בעלים ידועים, ראובן שמעון ואפי’ עד מאה, אבל העסק נקרא ע”ש בעליהם, וציבור אין לו בעלים ידועים, רק שם ציבור פלוני, ואע”פ שהציבור שייך לכל יחיד ויחיד מחברי הציבור, ואף כשעושין תקנה שלא לקבל עוד שום חבר לציבור הלזה, לא מיקרי שותפות של מאה אנשים, רק ציבור מקרי, גוף לעצמו, ולא שותפות של מאה אנשים – וכמובן עוד חילוק גדול, דבשותפות של מאה אנשים כל אחד מהם אחראי עם כל רכושו בעד השותפות, ובציבור אין אחד מהם אחראי עם רכושו בעד רכושו של הציבור.
ולכן יש חשיבות לאופן שבו נגדיר את הציבור. משום שיש דברים שיחיד אינו חייב וציבור חייב וההיפך. כמו פדיון שבויים עד חומש או עד כדי דמיהן. ובפשטות ציבור הוא גדר אחר ולא יחולו עליו הכללים של יחידים לענין חובת הצדקה וכיוצא בה.
מקורות נוספים: ע’ עמק הלכה ח”ב, אסיא, עמ’ 100 במאמרו של ד”ר אברהם שטיינברג. ע’ עינים למשפט קידושין דף כ’ ע”א על תוד”ה כל כו’. וכן בנדרים דף פא ע”א שירושלמי פסק שכביסתן קודמין לחיי אחרים הוא כבן פתורא. אנצקלופדיה הלכתית רפואית כרך ד’ ערך משאבים מוגבלים; אסיא ז’ הרב שבתי רפופורט קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה; הובאו בספר רפואה אתיקה והלכה עמ’ 531-600
פיקוח נפש של ציבור: ע’ מנחת שלמה ח”ב סימן כט לגבי משטרה; ראה הערה למאמרו של הרב הלפרין “כל היוצאין להציל חוזרין למקומן?” אסיא ד’ עמ’ 65 הערה 5; סנהדרין כ”ו ע”א ד”ה משרבו; ספר “הנשירה לאור ההלכה” (הרב יהושע קמלמן) פרק בנושא זה עמ’ קכג; התורה והמדינה קובץ ו’ עמ’ שמו.