ב”ה (מכללת הרצוג שעור 2 תשס”ה)
סיכון עצמי ברפואה וניתוחים
בפוסקים השאלה שנדונה בדרך כלל היא על מצב של סיכון חיי שעה לעומת סיכוי לחיי עולם, אבל הדבר ברור שללא הסיכון החולה לא יאריך ימים. ובזה הרבה פוסקים התירו סיכון של חיי שעה לעומת חיי עולם. שאלה שנדונה לאחרונה היתה של תאומות סיאמית שהיו בנות 29 ויכולות לחיות הלאה כשהן מחוברות בראשן, ברור שחיים באופן כזה אינם חיים, אבל אין בזה סכנת חיים. האם ניתן לנתח ולסכן את חייהן כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים (אכן שתיהן נפטרו בתהליך הנתוח שנמשך קרוב ליממה שלמה).[1]
כל רופא שעוסק בריפוי יודע שיש גם אפשרות שיטעה באבחנה וח”ו לפעמים הדבר יכול לבא לידי סכנת נפשות. ואף על פי כן נתנה לרופא רשות לרפא. וע’ רמב”ן בתורת האדם שער הסכנה אות ו’ שכתב:
בפרק החובל (פ”ה ב’) תנא דבי ר’ ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי’ שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (ב”ק פ”ט) רופא אומן שרפא ברשות ב”ד והזיק ה”ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו’ ב’) שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת”ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ”כ אם טעה ונודע לב”ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע”ג דהתם אם דן ברשות ב”ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב”ק (פ”ו ה”ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב”ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ”מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל.
ועוד כתב הרמב”ן שם, ומובא בבית יוסף יו”ד סי’ רמ”א ד”ה ומ”ש (בענין רפואת אדם על ידי בנו):
אבל רבינו הגדול ז”ל כתב איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק לבריה וכו’. ואפשר לומר כן דאע”ג דמכה אדם לרפואה פטור ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא אפילו הכי כיון דאיכא אחריני לא שבקינן לברא למעבד הכי דילמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה וה”ל שגגת חנק אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר משום שכ”ע הצריכו הכתוב לרפאות, ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה”.
אם כן בסכנות אלו, שנכנסים אליהן בגלל תהליך הריפוי מותר לסכן ואם כן מותר להסתכן.
אך בשאלתנו הנדון הוא כניסה ביודעין למצב של סכנה, באלו תנאים ניתן לסכן אדם בטיפול רפואי. וכמה וכמה שאלות נוגעות למצב זה:
א. האם מותר לסכן חיי שעה בגלל הסיכוי להבריא מן המחלה
ב. אם מותר, מה יהיה הדין בסיכון של חיי שעה לעומת חיי שעה ארוכים יותר?
ג. מה ההגדרה של “חיי שעה”? האם פחות משנה הם חיי שעה ויותר משנה אין זה חיי שעה, או שהדברים תלוים לפי ראות הרופאים?
ד. האם יש משקל לנהוג בעולם הרפואי, בגדר “שומר פתאים ה'” כיון “שכך נהגו” (כפי שמבואר בשבת קכ”ט ע”ב לגבי הקזת דם בשלישי שאסור להקיז דם אלא שכיון שדשו בה רבים “שומר פתאים ה'”.)
ה. האם יש משקל לדעתו של החולה בענין זה. האם חולה שאינו רוצה לקבל סיכון וסבל כדי לינצל לחיי עולם, צריך לכפות עליו את הטיפול. וכן ההיפך, כשהרופא אינו רשאי לקבל את הסיכון, האם יש משקל לרצונו של החולה לקבל סיכון (ראה שאלה בזה בנשמת אברהם יו”ד קנה אות ב’ עמ’ מז).
ו. האם מותר לסכן חיים למען איכות חיים. האם חיים של סבל בלתי נסבל יש להם משקל הלכתי?
גדר חיי שעה:
גם חיי שעה נחשבים לחיים שהרי מחללים שבת גם על חיי שעה, ומפקחין עליו את הגל (יומא פה ע”א). ואם כן יש לשאול האם סיכון של חיי שעה יהיה דינו כמו סיכון חיים בכלל, או שבכל זאת יש להביא בחשבון את העובדה שהמדובר בחיי שעה. וכן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ע’ שו”ע יו”ד סימן של”ט.
ובמקום אחר מצאנו בגמ’ שלחיי שעה לא חיישנן: בגמ’ ע”ז כ”ז ע”א מבואר שלא מתרפאין ריפוי נפשות מעכו”ם. ואומרת הגמ’ שם בע”ב:
אמר רבא אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן ודאי מת מתרפאין מהן. מת האיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב (מלכים ב ז) אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם והאיכא חיי שעה אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן. מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל ואמר ליה רבי ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו רבי ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו.
ופרש”י שם:
ספק חי ספק מת – חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה.
ודאי מת מתרפאין – היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן דעובד כוכבים מאי עביד ליה הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו העובד כוכבים.
חיי שעה – שהעובד כוכבים ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה.
אם כן מוכח שאף שקרוב לודאי שהגוי יהרגנו, אם יש סיכון והמדובר רק בחיי שעה הרי ש”לחיי שעה לא חיישינן”. והקשו התוס’ שם ד”ה לחיי שעה, שהרי בגמ’ יומא מוכח שחיישינן לחיי שעה, וכתבו התוס’:
“לחיי שעה לא חיישינן – והא דאמרינן ביומא (דף פה.) מפקחין עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק”.
והדברים מובאים בשו”ע יו”ד סימן קנ”ה סעיף א’. ודברי התוס’ הנ”ל הובאו בט”ז שם. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף א
“כל מכה וחולי שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים. (וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה), (טור וב”י בשם תוספות והרא”ש ובהגהות מיימוני פ”ט ור’ ירוחם ואגודה וסמ”ג), דחיישינן לשפיכת דמים. ואפילו הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו. אבל אם הוא ודאי מת, מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בה. ואם אמר: סם פלוני יפה או רע, יכול לסמוך עליו, והוא שלא יקח ממנו אותו סם. (וי”א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר, בכל ענין מותר, דחייש לפסידא דאגריה) (הגהות אשירי פא”מ מא”ז). (וכן נהגו להקל).”
כשאנו דנים על סיכון חיי שעה לעומת חיי עולם, יש לומר שחיי עולם עדיפים משום שחיי שעה לעומתם אינם חיים. ואולי היה ניתן לומר שזה שחוששים לחיי שעה, אין זה משום שזה גם כן נקרא חיים, אלא משום ש”וחי בהם” נאמר גם על חיי שעה אף שאין אלו חיים ודינו כטריפה, וע’ רמב”ם הלכות רוצח ב,ח:
“ההורג את הטריפה אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.”
אמנם האחרונים דנו אם דין טריפות האדם הם כטריפות הבהמה, והאם באדם גם יש כלל שטריפה אינה חייה. ע’ נשמת אברהם הלכות טריפות סימן כט. אבל אולי צ”ע בחולה שהרופאים אומרים שאין לו סיכוי לחיות האם דינו כטריפה.
ואמנם כתבו האחרונים, ע’ אחיעזר ח”ג סימן ס”ה ס”ק יד, מ”ב שכ”ט סעיף ד’ בביאה”ל ד”ה אלא ובציץ אליעזר ח”י סי’ כ”ה פכ”ז שמותר לחלל שבת על חולים אלו, ומוכח שגם בטריפה נאמר הדין וחי בהם. ואף שההורגו פטור הרי מותר לחלל שבת עליו. ואם כן יש לומר שמה שמחללים שבת על חיי שעה אין מכאן ראיה שהם נחשבים לחיים. וכן כתב התוספות במסכת נדה מ”ד ע”א ד”ה איהו:
וא”ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי’ מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר”ה לקרוע האם כדמוכח בפ’ קמא דערכין (דף ז:) וי”ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע”ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד’ פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.
וע’ לשון הרמב”ן בתורת האדם בשער הסכנה:
“בפרק יום הכפורים (יומא פ”ג א’) מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו, מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו, מצאוהו חי מפקחין אפילו לחיי שעה. מיהא שמעינן דאמדינן אפילו לחיי שעה ומחללין שבת ועוברין על המצות להחיותו חיי שעה כשם שמחללין בחיי ימים הרבה, דוחי בהם ולא שימות בהם קרינא ביה אפילו לחיי שעה.”
ומכאן יש אולי להביא ראיה לסברתנו שדין זה של פקוח נפש של חיי שעה, אינו משום שחיי שעה נחשבים לחיים אלא שזו גזירת הכתוב שגם בחיי שעה קרינן וחי בהם.
ואם נאמר סברא זו יש להבין את סברת ר”ע שחולק על בין פטורא בב”מ ס”ב ע”א:
“…לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.”
לכאורה סברת בן פטורא שישתו שניהם היא סברא הגיונית: שהרי לשניהם זה חיי שעה, וגם חיי שעה הם חיים. ולכן לדעת בן פתורא, אין חיי עולם שלו נדחים מפני חיי שעה של חברו. ועפמ”ש מבוארת סברת ר”ע: חיי שעה אינם נחשבים לחיים, ולכן חיי עולם שלו דוחים חיי שעה של חברו. אבל אם לא נאמר כסברא זו, יש להוכיח גם מכאן שחיי עולם עדיפים על חיי שעה.
ואם נאמר כסברתנו הרי ודאי יותר קל להתיר לסכן חיי שעה למען חיי עולם, אבל מאידך לא ניתן ללמוד לגבי סיכון חיים שהם ממש חיים, ויתכן שאכן יהיה אסור לסכן אם המדובר בחיים גמורים אלא שהם חיים של צער וסבל.
אבל מאידך, יש אולי ללמוד דוקא להקל מסוגיה זו: ע’ רש”י שם שכתב בד”ה ספק חי ספק מת:
“חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דעכו”ם ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה”.
ומשמע מרש”י ששם עכו”ם ודאי קטיל ליה. ויש לדון מה הדין במקום שהספק והסיכון הוא קטן. האם בזה יש להקל אף אם לא מדובר בחיי שעה ממש. (וע’ אגרות משה ח”ג יו”ד סימן לו שדן על דברי רש”י אלו, מה הכריח אותו לומר שודאי קטלי).
פסק האחרונים בגדר סיכון חיי שעה:
בחכמת אדם כלל פ”ח שאלה צג כתב:
“שאלה – חולה דתקיף ליה עלמא ורופאים מומחים אמרו שהוא לאחר יאוש ובודאי ימות רק שרוצים לנסות ליתן לו רפואה ואז יכול להיות שיחיה או אפשר שימות תיכף אם מותר: תשובה – נראה לי דמותר ואף על גב דחיישינן לחיי שעה ולכן מפקחין עליו גל בשבת ואמרינן ביומא לא נצרכה אלא לחיי שעה כבר כתבו תוספות בעבודה זרה דף כ”ז ע”ב הביא הט”ז בסימן קנ”ה ס”ק ב’ דלעולם חיישינן לטובתו ולכך בימי הש”ס שהיו העכו”ם חשודין על שפיכות דמים ואסור להתרפאות מהם אפילו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים מהם אף על גב שמא יקרב מיתתו קיימא לן דלחיי שעה לא חיישינן בהא כיון דאם לא כן ודאי ימות ואם כן הכי נמי עבדינן טובתו ולא חיישינן לחיי שעה.”
וכן כתב בתשובת שבות יעקב ח”ג סימן ע”ה שהובאה בפתחי תשובה סימן של”ט, שכתב שאף שחיי שעה הם חיים לכל דבר, אבל לנדון שאפשר שעל ידי רפואה זו יתרפא לגמרי ודאי לא חיישינן לחיי שעה. וכתב ראיה ברורה מפרק אין מעמידין הנ”ל. (ע’ התשובה בנספח). וכן פסק בגליון מהרש”א יו”ד קנ”ה והביא את תשובת השבות יעקב.
היה אולי מקום לומר שכל המסקנה להתיר רק ברופא עכו”ם כפי שמוכח מגמ’ ע”ז הנ”ל. אבל ע’ באחיעזר (ראה נספח) שכתב שאין לחלק וגם רופא ישראל מותר לו לסכן חיי שעה.
על הספיקות בגדר חיי שעה ובגדר הסכנה:
ובגדר הספק, האם ניתן להתיר כשהניתוח הוא מסוכן כך שרוב הסכויים הם למיתה, אלא שם יצליח הרי ינצל לגמרי, ע’ שו”ת אחיעזר חיו”ד סימן טז אות ו’ (הביאו באגרות משה). ומשמע ממנו שמותר אף בסיכון גבוה וכמו שמשמע מרש”י בע”ז שם, שהעכו”ם קרוב לודאי שימיתו ובכל זאת לא חוששים לחיי שעה.
ועוד יש להסתפק, האם כשהניתוח יצליח גם כן יהיה מדובר רק על חיי שעה, אלא שבמקום זמן קצר שנותר לו לחיות, למשל חצי שנה, עכשיו יחיה מספר שנים. האם כשלא מדובר שיתרפא, עדיין המדובר על חיי שעה? (ובאג”מ שם ע’ רע) מה גדר חיי שעה? האם יש קצבה הלכתית לגדר חיי שעה, פחות משנה או כל קצבה שהיא אורך חיים שאינו טבעי וממוצע נחשב לחיי שעה? וע’ להלן הנספח משו”ת אחיעזר שאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או איזה חדשים. האם גם ביותר משנה עדיין נחשב לחיי שעה?
ובאגרות משה הנ”ל כתב שאם יחיה יותר משנה ללא הנתוח אין היתר להסתכן בעבורו. והוסיף שבאחיעזר כתב חדשים. ויש להתיר עד שנה, אבל יותר משנה לא נחשב חיי שעה (ד”ה ואם יחיה בלא נתוח). וכן כתב שם להלן בד”ה “והנה כפי שכתב כתר”ה…” שהרופאים אמרו שאם ישכב במטה ולא ילך יכול לחיות עוד כמה שנים בלי נתוח, אלא שעל ידי הניתוח יחיה אותם שנים בלא צער ויוכל לילך ולהתעסק בכל דבר כמו כל אדם
“פשוט לענ”ד שאסור לעשות ניתוח שהוא בסכנה שאם לא יעשה בטוב ימות, בשביל ספק שאם יעלה יפה יחיה אותן הימים בלא צער, ותמהני שכת”ר מסתפק בזה”.
וכן כתב בשו”ת משפט כהן סימן קמ”ג ד”ה ומאסתר, שאולי עד שנה נחשב חיי שעה.
האם הדבר תלוי במה שמקובל ברפואה? לכאורה בדברים שכך נהגו, הרי אומרת הגמ’ בכמה מקומות שעל זה נאמר שומר פתאים ה’. ובנשמת אברהם יו”ד קנ”ה ס”ק ב’ עמ’ מט מביא בשם הגרש”ז אוירבך, לגבי ניתוח בדבר שאינו פקוח נפש: “יתכן דכל שנעשה כדבר קל בעיני הבריות הו”ל כמו שמובא “והאידנא שמור פתאים ה'”.
האם מותר לסכן חיים בגלל סבל גדול:
לכאורה כל הנ”ל הוא כשמסכנים רק חיי שעה. אבל במקום שאין סכנת חיים, ע’ בפתחי תשובה שהביא תשובת חתם סופר על עלמה חולי נכפה שאומרים שיש רופאים כומרים בארץ ישמעאל שיכולים לרפואתה אך יש סכנת שמא תמות. והח”ס כתב שם שאמנם יש להקל על מה שתאכל שם מאכלות אסורות מחמת שחולי נכפה נחשב כפקוח נפש לדעת המהרש”ל. אבל דן לצד איסור מחמת שהם רוצים להעבירה על דת ויהרג ואל יעבור, ובענין הרפואה כתב שם “חדא אפילו רופאים ישראלים כה”ג מי התיר להכניס עצמם בספק נפש להמית או להחיות ומכ”ש הרי לעת הרא”ש אין כאן ס”נ” (דעת הרא”ש שחולי נפש אינו נחשב כסכנת נפש, ומשמע שגם לדעת הרא”ש יש מקום לומר שאין כאן סיכון נפש ממש אף שזה נדון כפקוח נפש).
ואולי הכלל שכתבו התוס’ בע”ז משאיר פתח לדיון לכל מקרה כפי שהוא: “דהכא והתם עבדינן לטובתו”. האם ניתן ליישם כלל זה גם במקום שאין סכנה?
וכעין סברת התוס’ שעבדינן לטובתו הסביר באגרות משה חיו”ד ג’ סעיף לו את ראית הגמ’ בע”ז מגיחזי:
ובדבר אם מחוייב החולה ליכנס בסכנת החיי שעה בשביל ספק חיים הרגילין לאינשי, הנה שפיר דייק כתר”ה מלשון מתרפאין שהוא היתר ולא חיוב, אף שיש לדחות דנקט לשון זה אגב רישא דאין מתרפאין נקט גם בסיפא מתרפאין אף שהוא חיוב, אבל ממה שלא נקט בש”ע דגם מחוייב משמע שאינו מחוייב. אבל כשהרוב הוא לחיים מסתבר שחייב כדכתב גם כתר”ה מסברא, אבל בספק השקול מסתבר שאין לחייבו דאם הוא חס על חיי שעה שלו הודאין ואינו רוצה ליכנס בספק לאבד זה בשביל ספק שירויח עוד זמן ודאי רשאי. דהא בעצם תמוה איך שייך למילף מארבעה המצורעים שהיו גיחזי ושלשת בניו שגיחזי הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעוה”ב כדתנן בסנהדרין דף צ’, וא”כ הרי מעשיו אינם ע”פ דרך התורה אלא על דעת רצון עצמו ואיך יליף מיניה ר’ יוחנן לדיני התורה לומר שכן הוא גם דין התורה. ולכן צריך לומר דר’ יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי דכיון שחזינן דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מודאי חיי שעה, לכן אמרינן דמותר גם מדיני התורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בזה ודאי דחיי שעה שלכן לא חיישינן, וכיון שתלוי בדעת האינשי שפיר הוכיח הגמ’ מגיחזי ושלשת בניו שעשו לדעת עצמן שהוא רק דעת האינשי ראיה שכן מותר מדיני התורה.
ולדבריו הגדרים נלמדים ממה שאנשים רגילים לעשות. ולפי זה יש ללכת אחר עצת הרופאים ואחר מה שמקובל לעשות, ותמוה שאם כן אין כלל גדרים הלכתיים להנהגה באופן זה?
וע’ בנשמת אברהם יו”ד שם שהביא את שערים מצויינם בהלכה סי’ ק”צ ס”ק ד’ שכתב שהא דנוהגין לעשות ניתוח אפילו כשאינו פיקוח נפש, יש לומר כיון דיש לו עכ”פ צער מותר לו לעשות כדי להנצל מצערו. ואפילו אין לו צער, מ”מ כיון שהניתוח הוא לצורך הבראה מותר לו לעשות וכמו שהיו עושין ההקזה. אלא שבאופן זה שמקובל, הרי נכנס לגדר שומר פתאים ה’ וכמ”ש.
ומפורש כתב כן במור וקציעה סימן שכ”ח:
“אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשין כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס ובגיד וחצץ הכליות הכואב אותן מאד בצער קשה כמות ר”ל. ולאלא מניחין אותן לעשות כחפצם בלי מוחה מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים מ”מ העלולים יש להם לחוש לעצמם. וכל שאין סכנה בכאב לא שפיר עבדי אפילו בחול, לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכנת נפשות אע”פ שהרבה עשו כן ונצולו. גם רבים קרבו מיתתן על ידי החתוך לפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול”
ויש להביא ראיה שסבל גדול נחשב לגדר של פקוח נפש משיטה מקובצת כתובות לג ע”ב:
אלמלי נגדוה, פירש הר”ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליה יותר ממיתה לא היו חייבים, ויפה פירש, ומה שהקשה עליו ר”ת ז”ל מרבי עקיבא וחבירו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח, נ”ל דלא קשה מידי, דהתם הכאה שיש בה קצבה הוי, דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה וההיא הויא כמו נוטל את נפשך, אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוה וכו’ פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום, והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה, דבהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא”
אבל תוספות מסכת כתובות דף לג עמוד ב משמע מדבריהם שלגבי עבירות חמורות יסורים הם בגדר מסירות נפש שצריך לעמוד בהם:
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא – תימה מנא לן דהא אמרי’ בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר”ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי’ היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר’ עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ”ש לנגודי ואור”ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ”כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה (וע”ע תוס’ ע”ז ג’ ע”א ד”ה שלא השתחוו)
ועוד יש להביא ראיה מרא”ש בב”ב פ”א סימן כב, שכתב, והובא בשו”ע חו”מ סימן קס”ג סעיף ג’:
וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל, ואפילו שמדות, ואפילו מענין אותם ביסורין, יש אומרים דגובין לפי הממון של ישראל (הרא”ש); ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות, ואפילו רק צוו שלא למכור לחם ליהודים, או אסרו השחיטה וכדומה, גובין לפי נפשות (תשובת רשב”א סימן אלף צ”א).
וכתב על זה החזון איש שלפי זה יסורים דינם כנפשות (חזון איש ב”ב סימן ד’ אות יט).
סיכום: לכאורה מתברר שההכרעה של חז”ל בדברים אלו מבוססת גם על המוסר הטבעי. ע’ תוס’ ע”ז ששאלו מגמ’ יומא שלחיי שעה כן חוששים, ומדוע בע”ז כתוב שלחיי שעה לא חיישינן, ותרצו שהכא והכא עבדינן לטובתו. ומשמע שזה השיקול העיקרי, לעשות לטובתו. וכן הראיה של הגמ’ מארבעה מצורעים, כתב באגרות משה כמ”ש לעיל שאף שהראיה היא מגחזי, מ”מ יש הוכחה שכך סברת בני אדם לסכן חיי שעה עבור סיכוי חיים גמורים. וא”כ גם בזה הלימוד הוא מהמוסר והרגשות הטבעיים שהיה בהם, ואפשר ללמוד מהם אף שגחזי היה רשע ואין לו חלק לעולם הבא. וכן מ”ש הגרש”ז במכתבו לפר’ אברהם, שמותר לסכן אם רגילים בכך משום שומר פתאים ה’, גם בזה הכללים נוצרו על פי מה שרגילים ולא שההלכה יצרה את הכללים. וע”כ צריך לומר שאמנם הבסיס גם בסוגיות הוא מוסר טבעי של בני אדם, אבל אנו צריכים את האסמכתא ההלכתית ללכת אחרי דברים אלו, וזה אמנם נלמד מהסוגיות הנ”ל.
מקורות: אגרות משה יו”ד ג’ לו נשמת אברהם יו”ד קנ”ה, ב’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך סיכון עצמי ומראי מקומות שם לזה. הלכה ורפואה כרך ב’, הרב הרשלר, חיוב הצלה בחולים ומסוכנים, פרק שלישי עמ’ לה-מג. אסיא, עמק הלכה ח”א עמ’ 118-123 נתוח שהצלחתו מוטלת בספק.
לצילום: גמ’ ע”ז כ”ז ע”ב שו”ע יו”ד קנ”ה סעיף א’.
נספח:
שו”ת שבות יעקב חלק ג סימן עה מרופא מומחה על חולה אחד שחלה את חליו שקרוב למות בו וכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך יום או יומים אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא מחוליו וגם אפשר להיפך שאם יקח רפואה זו אם אינו תצליח ח”ו ימות מיד תוך שעה או שתים אי מותר לעשות רפואה זו או חיישינן לחיי שעה ושב אל תעשה עדיף: תשובה הואיל שדין זה הוא דיני נפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש”ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקו’ כי כל המאבד נפש א’ מישראל וכו’ וכן להיפך המקיים נפש א’ כאלו קיים עולם מלא ולכאורה הי’ נראה דשב ואל תעש’ עדיף כי חיישינן לחיי שעה אפי’ מי שכבר הוא גוס’ ממש וכדאית’ באבל רבתי בפ”ק דמה”ט אין קושרין את לחייו וכו’ ואין פוקקין וכו’ ואין שומטין את הכר מתחתיו מפני שמקרב את מיתתו וכתב הרמב”ם פ”ה מה’ אבל דהמאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים וכן מוסכם מכל הפוסקים וכמבואר בי”ד ובש”ע סי’ של”ט וכה”ג קי”ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי על זה בתשובתי ש”י חלק ראשון בסי’ י”ג יע”ש איברא כאשר ירדתי אל העיון נראה דשפיר דמי דודאי היכא דיש חשש שמקרב מיתתו ולא עושה כן כדי לרפא אותו לגמרי זה ודאי הוי כשופך דמים וחיישינן לחיי שעה כמבואר בש”ס ופוסקים כנ”ל ברם אם אפשר שע”י רפואה זו שנותן לו יתרפא לגמרי מחליו ודאי לא חיישינן לחיי שעה וראי’ ברורה לחילוק זה מסוגי’ דש”ס פ’ אין מעמידין דף כ”ז ע”ב אמר רב חסדא אמר רב יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין פרש”י משום דודאי קטיל ומוטב שיניח אולי יחיה ודאי מת מתרפאין מהן פרש”י דמאי עביד לי’ הלא בלא”ה ימות ושמא ירפאנו הנכרי ע”כ ומקשה הש”ס והאיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכתב התוס’ שם וז”ל והא דאמרי’ ביומא מפקחין עליו את הגל אלמא חיישינן לחיי שעה דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מהן ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי למעבד הספק עכ”ל וכ”כ להדי’ בספר תורת אדם להרמב”ם דף י”א ע”ד ע”ש וז”ל לחיי שעה לא חיישינן פ’ לספיקא דחיי שעה מקמי דאפשר דחי טובא לא חיישינן עכ”ל וכל זה הוא הסכמת הפוסקים כדאיתא ברמב”ם פ”ב מה’ רוצח ובטי”ד סימן קנ”ה א”כ ג”כ בנדון זה כיון שודאי ימות מניחין הודאי ותופסין הספק אולי יתרפא ומ”מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאין מומחין שבעיר ע”פ רוב דיעות דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל לפי שיש לחוש לקלי דעת ע”כ יעשה ע”כ רוב דועות /דיעות/ הרופאים והסכמת החכם שבעיר כנ”ל הקטן יעקב.
שו”ת אחיעזר חלק ב – יו”ד סימן טז (ו) ובדבר השאלה אשר שאל מעכ”ת בחולה והרופאים המומחים אומרים כי בלא אפעראציאן /נתוח/ לא יחי’ יותר מששה חדשים וע”י נתוח אפשר שיחי’ אך הנתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה לכאורה נראה מע”ז כ”ז דודאי מת מתרפאין דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק כל שנתיאשו מרפואתו שוב ראיתי שכן הוא בשבו”י סי’ ע”ה הובא בפ”ת יו”ד סי’ של”ט ובגליון הרשב”א סי’ של”ו וכן הוא בתשובת בנין ציון ח”ר להג’ ר”י עטלינגער ובתפארת ישראל ביומא והסברא פשוטה דאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או איזה חדשים ויעוי’ בס’ משנת חכמים בדק”ח בהל’ עכו”ם שנסתפק ברופא ישראל אי שרי דהא דלחיי שעה לא חיישינן היינו להתרפא מרופא נכרי, ולכאורה י”ל במכה פנימית שהוא בגדר טריפה ואם לא יעשו הנתוח בודאי ימות וכמש”כ הרמב”ם בפ”ב מהל’ רוצח הל”ח בהורג את הטריפה דפטור אם ידוע בודאי שזהו טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר א”כ אין בזה דין רציחה בטריפה ולפ”ז י”ל דבישראל קילא דהא הרמב”ם כ’ בפ”ט מהל’ מלכים דב”נ =דבן נח= חייב בהורג את הטריפה אולם בעיקר הדבר נראה כיון דלחיי שעה לא חיישינן היכא שיש בזה ספק הצלת נפשות וספק פקו”נ =פקוח נפש= דוחה חיי שעה א”כ אין נפ”מ בין רופא ישראל ונכרי ובס’ משנת חכמים נסתפק והעלה שם דצריך שיהי’ ספק השקול שיחי’ כמו ספק שימות מיד אולם מהא דלחיי שעה לא חיישינן משמע דאין חילוק בדבר ובאופן שימות בודאי בלי הנתוח לא חיישינן לחיי שעה כמש”כ השבו”י ויעו”ש עוד מה שהעלה במשנ”ח שצריך רשות בי”ד בכל פעם ובודאי שראוי להתבונן בזה ולסמוך על דעת הרופאים היותר מומחים ולפי דברי מעכ”ת שגדולי הרופאים בקאניגסבערג הכריעו כן בלי חלוקי דיעות ההכרח לסמוך עליהם.
שו”ת משפט כהן (עניני א”י) סימן קמג ד”ה ומאסתר, לע”ד
ומאסתר, לע”ד אין ראי’ כלל, שהרי כתב רש”י בפי’ המגילה שם, שהשיב לה מרדכי: מי יודע אם לא תהיי גם את בכלל הגזרה, וא”כ הי’ ספק השקול, דס”ס היה לה לתלות שתמצא חן בעיניו ויושיט לה את שרביט הזהב, ואת”ל שלא תמצא חן הלא בין כה וכה אפשר ג”כ שתהי’ נהרגת עם הכלל, ובכה”ג ודאי חיובא איכא. ואולי הכריעה, שהספק של מציאת חן בעיניו הוא יותר קרוב מהספק שמא תמלט היא בבית המלך, א”כ אם לא תבקש הרי היא וכל ישראל בסכנה, וכשתבקש היא מכניסה את עצמה בסכנת חיי שעה ביותר מוקדם, מפני שבכלל היהודים הלא היתה הגזרה תלויה ועומדת עוד לזמן קרוב לשנה. אמנם כל כה”ג, דבצד אחד איכא חיי עולם ובצד השני מפסידים חיי שעה, פסק למעשה בתשו’ שבות יעקב בראיות שבמקום שיש ספק חיי עולם אין חוששים לחיי שעה, ומדת חיי שעה זו אינה קצובה כ”כ. ונדון דידי’ הוא בחולה, שהרופאים אומרים שאם לא יעשה לו נתוח ימות בהכרח ממחלה זו, רק אם יעשה לו הנתוח יוכל להיות שימות מיד בעת הנתוח ויוכל להיות ג”כ שיצא לשלום, ויזכה לחיות חיים ארוכים, דבכה”ג אין חוששים לחיי שעה, ואולי כל תוך יב”ח מקרי חיי שעה, רמז לדבר טריפה שחשיב כגברא קטילא להלכה, שאינו חי יב”ח, אעפ”י שיש לדחות רמז זה מכמה אנפי, בכ”ז אינו מהנמנע שלגבי חיי עולם נחשב זה חיי שעה, וא”כ אפילו בלא הצלת הרבים ג”כ היתה יכולה, בשביל הצלת עצמה, להכניס את עצמה לספק זה, וא”כ בשביל הצלת הרבים מצוה וחובה איכא. וי”ל שמתחילה חשבה, שעל חייה לא יש ספק כלל, והיתה חושבת שאסור לה למסור נפשה, ואחר שהורה לה מרדכי, שיש ספק גם על חייה, שוב הכירה את ההיתר, וממילא את החובה, א”כ אפילו לא הי’ זה ענין הנוגע לכלל ישראל לא היתה ג”כ קושיא מאסתר.
ע’ כפיית טיפול רפואי לצורך הצלת נפשות הגורמת יסורים קשים הרב נתן גשטטנר, מח”ס להורות נתן.
- ובחוברת “קובץ טעם ודעת” אסופת גליונו “טועמיה” שהתפרסמו בשנת תשע”א, חשון תשע”ב, מו”ל 0504126580 הביא הרב צבי אריאלי במאמר “סיפורן של תאומות סיאמיות” מעשה מלפני כשלשים וחמש שנה שנולדו בלייקווד ניו ג’רסי, לאחת המשפחות המיוחסות שאביהן היה אברך בישיבת לייקווד תאומות סיאמיות, התאומות נלקחו לבית החולים לילדים בפילדלפיה. לאחר ההערכה הראשונית היה ברור לכל הרופאים כי שתיהן ימותו אלא אם כן יופרדו. לתינוקת הגדולה היה לב בעל ארבעה חדרים ולקטנה היה לב בעל שני חדרים, דהיינו חצי לב. היה ברור שבניתוח הגדולה תוכל לשרוד והקטנה לא תשדוד. השאלה הופנתה אל הגר”מ פיינשטיין, ולאחר שבועיים של דיונים עם הצוות הרפואי הור ההגר”מ פיינשטיין לבצע את הניתוח. הוא לא כתב את הנימוקים ותשובה זו אינה מופיעה באגרות משה. לאחר מספר שנים נתן הרב טנדלר שהיה שותף לדיונים את הנימוקים לפסק. וע”ש שיסודו הוא משום שהקטנה נחשב כרודף, כדין עובר הרודף אחר האשה ↑