ב"ה הרצוג שעור 4.
נסיונות בבעלי חיים
הנסויים בבעלי חיים נעשים בעיקר לשני צרכים: רפואיים ומסחריים. הצורך הרפואי הוא כדי לאבחן מחלות, לבדוק יעילות של תרופות ומינון. מחקרים להבנת תהליכי למידה וזכרון, הבנת מבנה הרקמות של החי ואימון של מנתתחים ולימוד רפואה. הצורך המסחרי הוא לשם פתוח חמרי הדברה, אמצעי לחימה, צבעי מאכל, ופיתוח תכשירים שונים לתועלת האדם כמוצרי נקיון וטיפוח הגוף.
הנקודה העיקרית שנברר היא, מה מידת התועלת שמתירה לגרום לצער בעלי חיים. האם כל תועלת שהיא מתירה, או שיש לשקול גם את הצער מול התועלת. ובאופן אחר: האם הגדרים מקבילים ל"בל תשחית" או שזה גדר בפני עצמו. האם צער בעלי חיים הוא איסור שבין אדם למקום, או בין אדם ל"חברו"?
הסיפור המבליט ביותר את היחס הראוי לבעלי חיים, וגם כשיש תועלת במה שנעשה, הוא מהסיפור על רבי יהודה הנשיא, בגמ' ב"מ דף פה ע"א:
דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליה.
וסיפור זה קשה, האמנם צריך לרחם על חולדות? ומדוע לרחם על עגל שהולך לשחיטה? וראה מה שכתב היעב"ץ בתשובה סימן קי:
והא דאשכחן לר' בפ' הפועלים דחזי לאמתיה דכנשה בני כרכושתא דשדיין וא"ל שבקינהו ורחמיו על כל מעשיו כתיב. מלבד שאינה ראייה להטיל חובה על כל אדם ואפי' ממדת חסידות. דהא רבי גופיה משמע קצת דמקמי הכי לא אקפיד בהכי. ושוב אחז במדת רחמנות יתרה שלכן רחמו עליו משמים להקל יסוריו. תדע שהרי אמרו שם דמעיקרא ע"י מעשה באו כדאי' התם מעובדא דעגל. ותמה על עצמך וכי לא זו מדת כל אדם ואפי' חסיד שבחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה. שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כ"ש שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. א"כ בכך ימלטו כל ב"ח חייהם מיד השוחט. אלא פשיטא שאני ר' דרב גובריה. ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו. והיה מבקש תיקונו מרבי. שלא יצטרך למות מותא תנינא בבהמה והמ"י. עוד י"ל שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם. אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה שם כנ"ל יעב"ץ ס"ט.
וראה גם אגרות משה חו"מ ח"ב סימן מז. אבל רעיון הגלגול שהיה בעגל מובא גם בפלא יועץ ערך רחמנות. וראה ספר צער בעלי חיים עמוד 586. אלא שיש לדייק בגמרא שלא כתוב שהיסורים באו בגלל מעשה זה אלא "על ידי מעשה באו" והיינו שזה היכי תימצי לזה שמחשבון שמים באו ייסורים על רבי. מכל מקום אין ללמוד מסיפור זה ששייך צער בעלי חיים גם במה שהולך לשחיטה.
הסוגיה בבא מציעא ל"ב ע"ב דנה בשאלה אם צער בעלי חיים דאוריתא או לא דאורייתא. וכתב הטור חו"מ סימן רע"ב:
"קיימא לן צער בעלי חיים דאוריתא לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק כגון בחמור שהוא רבצן או שהוא עומד או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צער בעלי חיים ונפקא מינה שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו".
וכתב בית יוסף שכן משמע ברמב"ם, והמקור לדברים אלו הוא כפי מה שכתב בית יוסף באות ה' שהרמב"ם והרי"ף השמיטו את דין רובץ ולא רבצן ולא עומד, וכתב בית יוסף שזה משום שאע"ג דפטורים באלו מטעם פריקה חייב בהם מטעם צער בעלי חיים. וזה כדברי הטור הנ"ל.
מה המקור של צער בעלי חיים? כתב הרדב"ז שבאיסור צער בעלי חים אין לא עשה ולא לאו. ואם כן היכן כתוב איסור צער בעלי חיים?
המקובל לחשוב שזה כתוב במצות פריקה. אבל מתוך דברי הגמ' בב"מ מוכח שאין זה משום מצות פריקה, שהרי הגמ' אומרת בדף ל"ב ע"א שאם לא היה כתוב פריקה אלא טעינה, היינו לומדים פריקה ק"ו מטעינה משום צער בעלי חיים. ועל זה אומרת הגמ' שמוכח שצער בעלי חיים דאוריתא. והרי כל זה הוא אם לא היתה כתובה מצות פריקה. וע"כ שיש דין תורה לצער בעלי חיים אף שהדבר אינו כתוב בפירוש !!!
וע' רש"י מסכת שבת דף קכח עמוד ב' שכתב: "צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב).". ולכאורה אין זה מתאים למה שכתבנו.
ע' במורה נבוכים ח"ג פי"ז כתב:
"ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע"ד האכזריות או השחוק"
והפלא הוא שהרמב"ם במורה למד צער בעלי חיים מהפסוק "על מה הכית את אתונך". אבל לדברינו הרי ברור משום שבגמ' מוכח שהמקור אינו ממצות פריקה).
ומקורו של הרמב"ם יש במדרש הגדול (במדמבר כב, לב, מהד' רבינוביץ, עמ' ת"ז-ת"ח):
על מה הכית את אתונך. אמר לו: באתי לתבוע מידך דינה שלאתון, להודיעו ומה אתון זו שאין לה זכות ולא ברית אבות, תבע דינה מידך, אומה זו שאתה מבקש לעקור אותה על אחת כמה וכמה. אמר רבי יוחנן צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב על מה הכית את אתונך.
וכן בספר חסידים (סימן תרס"ו):
כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה עתיד ליתן את הדין שהרי צער בע"ח דאורייתא. כתיב בענין בלעם (במדבר כ"ב ל"ב) על מה הכית [את] אתונך וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם שם כ"ט) לכן נהרג בחרב. ואנה הוזהר שהרי בבני נח לא מצינו ורדו, לאדם שלא הותר לו בשר תאוה נתנה לו רדייה אבל לבני נח שהתיר להם בשר תאוה לא נתנה לו רדייה.
אלא שמתוך דברי ספר חסידים עולה שרק לבני נח נאסר צער בעלי חיים, וברור שמהמדרש הנ"ל ומדברי הרמב"ם מוכח שהבינו שזה מקור לצער בעלי חיים גם לישראל.
וע' בספר צער בעלי חיים, שהביא (עמ' 48 את דעת המאירי זה נלמד מהאיסור לחסום שור בדישו, ומהר"ם חביב בספר יום תרועה כתב שזה נלמד ממה שכתוב בדברים כ,ח להשקות "העדה ובעירם". ובחתם סופר כתב שהמקור ממה שכתוב ורחמיו על כל מעשיו (אלא שאם צעב"ח דאוריתא זה קשה שהרי דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן). והריטב"א (המובא בשיטה מקובצת ב"מ ל"ב ע"א) כתב שזה הלכה למשה מסיני.
יש לברר האם בנסיונות בבעלי חיים יש בעיה של צער בעלי חיים. אלא שיש להקדים שדבר שהוא להנאתו של האדם מותר ואין בו בל תשחית, ולכן מותר לשחוט בעלי חיים לצורך אכילה או לצורך העורות. וכן מותר להשתמש בבעלי חיים לצורך משא אף שהדבר קשה להם.
וכן כתב בתשובת תרומת הדשן ח"ב סימן ק"ה:
אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים? גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין /דף פ"ב ע"א/. ותדע דבפ' ב' דב"מ /דף לו עמוד א'/ חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא"כ היאך מותר משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים? וכ"ת אין הכי נמי, הא אמרינן התם דרבנן דר"י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסיקינן? ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים /שבת קו:/ דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולתו /תרנגולו/ יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן נמי פ' אין דורשין /חגיגה יד:/ אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר. (וראה בנספח את המשך התשובה).
וכן כתב הרמ"א באה"ע סימן ה' סע' יד. במחבר כתב שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו. וכתב הרמ"א:
"כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ה) . ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות."
אלא שבתרומת הדשן משמע שגדר צער בעלי חיים אכן דומה לבל תשחית וכל דבר שיש בו תועלת כל שהיא מותר ולכן מתיר מעיקר הדין גם לחתוך אזנים וזנב מכלב כדי ליפותו. אבל הרמ"א השמיט חלק זה של תרומת הדשן, אף שעקרונית הביאו להלכה לגבי מריטת נוצות.
וכתב באוצר הפוסקים והובא בנשמת אדם יו"ד סימן כ"ח אות ב' בשם אמרי שפר שגם הרמ"א לא התיר אלא דוקא במקום הכרח אבל לא משום תועלת ורויח ממון. ובשו"ת חלקת יעקב, והובא בנשמת אברהם שם, כתב שמותר גם לתועלת ממון, שהרי בגמ' שבת ק"י ע"ב כתוב "הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו" ומשמע שמותר משום הפסד ממון. ובשבות יעקב מביא משנה בע"ז פ"א מ"ה:
"אסור למכור להם תרנגול לבן ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו".
ומשמע שמותר משום הפסד ממון. (וע"ע מ"ש האחרונים על פסקי התוס' בע"ז). וזה גופה מה שאנו דנים, האם יש היתר מוחלט לתועלת, או שגם בדבר שהוא לתועלת יש הגבלה משום צער בעלי חיים.
ולא רק כשהדבר הוא לתועלת אלא מצאנו שלא מקפידים על צער בעלי חיים גם משום כבוד בריות. ע' שו"ת רדב"ז חלק ה סימן קסח. הרדב"ז נשאל: אם צער בעלי חיים הוא מן התורה, מדוע זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב לפרוק. וכתב הרדב"ז:
אלא כך נ"ל דכיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש בכבוד בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות אלא כך נ"ל דכיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש בכבוד בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות
ויש לברר, מה גדר ההיתר לתועלת: האם ההיתר הוא משום שגדר צער בעלי חיים הוא כמו גדר בל תשחית. וכל דבר שיש לו תועלת אין בו משום בל תשחית וכן לא משום צער בעלי חיים. או יש לומר שזה שונה מבל תשחית, שהרי בל תשחית, יש הסוברים שאין בשל הפקר, וצער בעלי חיים ודאי גם בשל הפקר יש. ולכן יתכן שזה אינו דומה לגדר של בל תשחית משום שגדר זה הוא תלוי בצער של הבהמה. ובמילים אחרות, יש לברר האם צער בעלי חיים הוא גדר של מצות שבין אדם למקום, וכמו בל תשחית שהוא שלא להשחית מה שעשה הקב"ה, כך איסור צער בעלי חיים הוא שלא לצער. או שזה כמו הלכות שבין אדם לחברו ועיקרו הפן המוסרי של המעשה, והאיסור הוא שצריך להתחשב בצער הבהמה, ולכן לא כל דבר שהוא לצורכי יהיה מותר, אלא צריך גם לשקול את התועלת מול הצער של הבהמה. אבל לצד הראשון די אם יש תועלת, ואין בזה משום צער בעלי חיים, משום שכל דבר שהוא לתועלתי מותר.
ובספר החינוך מצוה תקנ, כלאיים, כתב:
אענה אף אני חלקי ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר ׂמכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם."
ולכאורה דבר זה הוא מחלוקת בין התוספות: ע' תוס' ע"ז י"א ע"א ד"ה עוקרין שהבינו שצער בעלי חיים חמור יותר מבל תשחית:
"עוקרין על המלכים – וא"ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (דף יג.) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים."
וסברא לחלק בין בל תשחית ובין צער בעלי חיים: שהרי איסור בל תשחית, אם יש צורך הרי אין זו השחתה ואם כן אין זו דחיה של איסור השחתה. אבל לגבי צער בעלי חיים אנו דנים על דחיה של האיסור מפני הצורך ולכן מסתבר שהגדרים הם אחרים.
אבל התוס' בב"מ ל"א ע"ב ד"ה מדברי שניהם משמע ששוה איסור בל תשחית לאיסור צער בעלי חיים:
"מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא – וא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך."
וע' נודע ביהודה שעמד על סתירת התוס'. והעיר הנודע ביהודה שדעת הרמב"ם שונה לגמרי משום שלדעתו בל תשחית בהשחתה של דברים שאינם עץ מאכל במצור הוא מדרבנן.
ונראה ראיה שבאיסור זה של צער בעלי חיים אנו רואים את הפן המוסרי של המצוות, ממה שכתב הרדב"ז שאין באיסור זה לא מצות עשה ולא לאו ובכל אופן זה דאוריתא.
ואף שהנאה לצורכי היא מותרת, אבל לא כל הנאה היא נכונה מבחינה מוסרית. ע' נודע ביהודה יו"ד מה"ת סימן י', ע' פתחי תשובה יו"ד סימן כ"ח ס"ק י' שהביא תמצית התשובה:
"נוחר או מעקר – עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן יו"ד שנשאל באיש אחד אשר זיכהו השם בנחלה רחבה ויש לו יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור לעשות כן משום צעב"ח או בל תשחית והשיב דמצד הדין אין איסור דכ"ד שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לא ומשום בל תשחית נמי ליכא שהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה ועוד דעיקר איסור ב"ת היינו שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם ל"ש ב"ת וא"כ הני חיות כ"ז שהם בחיים אין בהם שום הנאה רק במותן בעורותיהם ובבשרם ודאי דלית בהו משום ב"ת אך מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות וזה אומנות שאינה שלו וגם איסורא שמכניס עצמו לסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו אין ברירה אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו אסור לעשות כן ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן י"ח וסימן נ"ז עוד על ענין הנ"ל:"
תשובת שבות יעקב ח"ג סימן ע"א דן בפירוש בנסיונות בבעלי חיים ולמסקנתו אין בזה משום צער בעלי חיים או בל תשחית:
"…ודאי להלכה למעשה נ"ל ברור כמ"ש דאין חשש איסור דבל תשחית או צער ב"ח כל שיש לו צורך בו ומותר לעשות אפילו לכתחלה אף שסיים רמ"א שם בא"ה ס"ס ה' במריטת נוצת שהעולם נמנעים משום אכזריות היינו דוקא במריטת נוצה שעושה מעשה בידים והעוף מרגיש מאוד הצער בשעת כל מריטה ומריטה משא"כ בנדון שלפנינו של השואל שאינה מרגשת כלל צער בשעת אכילה ושתייה זאת רק שאח"כ גורמות חולי ומכאוב והוא לרפואת אדם נ"ל פשוט דאין כאן חשש איסור אפילו ממדות חסידות נ"ל הק' יעקב"
שולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ב:
צד צבי ישן או סומא, חייב; חיגר או חולה או זקן, פטור. הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (תהילים א, א) (א"ז).
ונראה שסעיף זה הוא סיוע לדברי הנודע ביהודה שכתב שמעיקר הדין אין איסור לציד ולכן לא אסרו ציד משום צער בעלי חיים, וכפי שכתב שלהרוג אין בזה משום צער בעלי חיים. וראה את ראיתו של הנודע ביהודה מגמ' חולין ז' ע"ב.
"וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח וכן מוכח בחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטלנא להו איכא משום בל תשחית הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צעב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו. וא"כ אין בנדון שאלתו משום צעב"ח, ומשום בל תשחית ודאי ליכא דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה."
(אמנם יש לבדוק סברא זו של הנו"ב ונראה מראיות שפוסקים אחרים מביאים שלא הבדילו בין צער בעלי חיים להריגה).
מסקנה לגבי ניסויים בבעלי חיים:
אם הנסויים נעשים לאחר הריגת בעל החיים, יש להתיר מלבד ענין הצורך, על פי סברת הנוב"י שאין צב"ח בהריגה. ניסויים שלא כרוכים בהריגה, נראה שיש שתי גישות. מתוס' ע"ז רואים שלא כל צורך מתיר, ולכן אף אם אין בל תשחית עדיין יש איסור צער בעלי חיים. ואילו התוס' בבבא מציעא משוים ונראה לכן שמקילים יותר. כיוצא בזה מחלוקת האחרונים האם הרמ"א באה"ע התיר רק משום צורך או גם לרווח ממוני (וכן נוהגים שהרי מפטמים אווזים וכיו"ב). לדעת התוס' בע"ז נראה שיש לחוש לצער בעלי חיים אף כשיש צורך ואם כן יש לשקול את התועלת של המחקר לעומת הצער. ואף דבר שמותר על פי ההלכה, יש לשקול את הפן המוסרי כמו כתב הנודע ביהודה לגבי ציד.
אלא שיש להוסיף גם אסמכתא להתיר נסיונות בבעלי חיים מדברי היעב"ץ שהובא לעיל שכותב שאין צער בעלי חיים רק בבעלי חיים שמשמשים את האדם עי"ש, ואם כן בעכברים של מעבדה וכיו"ב אין בעיה (ועיין ספר צער בעלי חיים ע' 138. וקצת יש להביא ראיה לכך מגמרא שבת צ' ע"ב שאומרת שחגב טמא אין נותנים לקטן לשחק בו, ומשמע שבטהור מותר. ואולי יתכן שהמדובר בקטן שכבר משחק עם החגב והשאלה אם צריך להפרישו. אלא אם נאמר שכיון שהקטן נהנה מכך אין כאן צער בעלי חיים.
וצ"ע מה לגבי צער בעלי חיים כשבעלי החיים לא מרגישים בו, לדוגמא במעבדה מסויימת גדלו חולדות בחושך, והם היו עוורות ולא ראו כיון שעצב הראיה לא התפתח. האם במקרים כאלו יש לחוש ?
מקורות נוספים: תשובת הרדב"ז שצער בעלי חיים אינו לא עשה ולא לא תעשה אלא זה חיוב מן התורה. נשמת אברהם סימן כח ביו"ד, נודע ביהודה תניינא יו"ד סימן י' מובא בפ"ת יו"ד כ"ח ס"ק י'. חלקת יעקב ח"א סי' ל'. חתם סופר בחידושים שבת קנ"ד ע"ב וב"מ ל"ב ע"ב; נסיונות רפואיים בגוף החי. הרב עמנואל יעקובוביץ. אסיא, ב, ;5 – 7צער בעלי חיים לאור ההלכה. הרב ד"ר אברהם שטיינברג. אסיא, ב, – ;14 8אסיא א', פר' שטיינברג, צער בעלי חיים לאור ההלכה, ובספר רפואה אתיקה והלכה עמ' ;647צער בעלי חיים בעת הדברה. הרב שלמה אבינר. תחומין, ו, – ;.436 432חקלאות ביולוגית אורגנית. – 431 ] .427תשמ"ה[; צער בעלי חיים. אלעזר הלברשטם ושאול עופר. עלון שבות, 84 ] .- 93 ,123תשמ"ט[; תחומין א' עמ' .338מפר' יעקב בזק; ע' ספר צער בעלי חיים; חלקת יעקב חו"מ סימן לד בענין ניסויים בבעלי חיים. בנין ציון סימן קח; וראה בפרויקט השו"ת חיפוש "תרנגול לבן"; שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן סו; שו"ת קול מבשר חלק ב סימן כח ד"ה (מ) מ"ש;
עיין רקובר, מחקרים במשפט העברי, הגנה על החי