ב"ה
השותפין שרצו לעשות קואליציה – האם זה קנין דברים?[1]
המקרה משנת תשכ"ו מובא בפסקי הדין הרבניים חלק ו פס"ד בעמוד 173:
התובעים הסתדרות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל סניף רחובות, הגישו תביעה לביה"ד, נגד המפד"ל ברחובות, לקיים את ההסכם בין המפלגות הנ"ל, אשר נערך עם הקמת החזית הדתית המאוחדת לבחירות לעירית רחובות. טענות התובעים מבוססות, על ההסכם אשר נערך עם הקמת החזית הדתית המאוחדת לעירית רחובות, על דעת רבני העיר, בין שלשת המפלגות הנ"ל, בו נאמר בסעיף א'; אם יכנסו מרשימת החזית הדתית חו"ש רק שני נציגים, יהיה האחד שייך למפד"ל והשני יהיה שייך לאגו"י ופא"י. והואיל ולמעשה נבחרו שני נציגים לעיריה, – הרי אחד מהם צריך להיות, לדברי התובעים מאגו"י ופא"י, – בהתאם להסכם הנ"ל. התביעה להתפטרות, מופנית כאמור, נגד יחיאל חייקין, שהוא הראשון ברשימה, ולא נגד דוד יפה השני ברשימה, הואיל ויחיאל חייקין בלבד השליש כתב התפטרות.
חלק מן הטענות הנתבעים אינם קשורות לנושאים שנדון:
הנתבעים טוענים, כי נציגי המפד"ל לא הסכימו שהמקום השני יהיה לאגו"י ופא"י, ולמעשה שני הראשונים ברשימה היו נציגי המפד"ל, הפקדת ההתפטרות של י' חייקין היתה שיגרתית, המופקדת ע"י מועמדים לרשימה, והוא לא התכוון מעולם להתחייב להתפטר לטובת אגו"י ופא"י.
הנתבעים מציינים, כי אין יסוד לחייב את י' חייקין להתפטר הואיל ובכתב ההתפטרות אשר השליש נאמר: [עמוד 168] אני הח"מ מתחייב בזה שבאם יגיע תורי להתפטר כחבר העיריה מנציגותי בהתאם להסכם בין המפלגות הדתיות (החזית הדתית המאוחדת) אבצע זאת מיד, ללא כל דיחוי וללא כל טענות ומענות.
והואיל ונאמר: אם יגיע תורי להתפטר, אין – לדברי הנתבעים, יסוד לחייב את י' חייקין להתפטר, הואיל והוא הראשון ברשימה, לא הגיע תורו, ואילו ד' יפת, הנציג השני ברשימה, לא התחייב מעולם להתפטר.
אבל יש לדון כאן על עצם הקנין שהוא בהלכה נקרא קנין דברים כיון שלא נעשה קנין על ההתחייבות. וכן זה דבר שלא בא לעולם, ועוד, הרי זה אסמכתא.
בגמרא בבא בתרא ג' ע"א, על דברי המשנה "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע" אומרת הגמרא שם:
במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה אי בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהו א"ר אסי א"ר יוחנן שקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא בשקנו מידן ברוחות רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק.
ומבואר שאם רצו גם קנין לא מועיל. וכן מבואר ברמב"ם הלכות מכירה פרק ה' הלכה יד:
הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע.
השגת הראב"ד/ הדברים שאין בהם וכו'. א"א אבל השתוף עצמו נקנה בקנין, עכ"ל.
בעצם בהלכה לא מצאנו מושג כזה של "חוזה". יש שטר קנין או שטר הלואה אבל לא התחייבות לעשות משהו. במשפט הרומי יש כלל "הסכמים יש לכבד". האם הדבר מחייב על פי ההלכה, במקום שהחותם רוצה להיות נבל ברשות התורה. ראה כתר, מחקרים בכלכלה ומפשט חלק א' תשנ"ו פרק ראשון עמ' 36 בענין תוקפם של חוזים לגבי קנין דברים. רוב החוזים הם של קנין דברים: שלא לעשות, לבנות, לתת שרות, שלא לתבוע, לספק סחורה, לעבוד וכו'.
וכן עיין פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 329
יתר על כן נראה שגם כאשר ישנה התחייבות מפורשת של האשה לא לתבוע הגדלת המזונות אך אין התחייבות מצדה לשפות את האב על כך, אין זאת אלא קנין דברים בעלמא, שאינו תופס לפי הדין ואין זה מחייב את האשה להמנע מלתבעו בניגוד להסכם.
דוגמאות נוספות לקנין דברים שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן קה:
והאמת שא"א לשום קנין שיחול על אדם שיתחייב לישא אשה פלונית ומשו"ה הצריכו קדמונינו לתקן חרמות וקנסות בתנאים של שדוכי' משום שאין שום קנין וחיוב חל על נישואי אשה
פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 179
הנה זה ברור שהפס"ד לגירושין שניתן בהסכמה, אף שקיבלו הצדדים בקנין, אינו מחייב לגבי עצם הגירושין, שהקנין לא היה אלא לגבי התנאים הכספיים שאם הם מתגרשים, אלה הם התנאים הכספיים, אבל מעצם הגירושין יכול כל צד לחזור בו, כי על זה לא קיבלו בקניין וע"ז גם לא שייך קנין כי הוא קנין דברים.
יד רמ"ה כאן:
ואיכא מן רבוותא בתראי מאן דהוה ס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים בעלמא הוא אלא כמאן דקנו מיניה דמחייב לתת דמי, ולא מיקרי קנין דברים לפום הדין טעמא דידהו אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך. וההוא דגרסינן בגיטין בפרק השולח גט לאשתו (שם) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתנה לפלוני הרי היא שלו אתננה לו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר, אלמא אע"ג דכתב ליה בשטרא אתן שדה פלונית לפלוני ומסר ליה לשטרא ניהליה לא קני, לא קשיא להו מידי, דאיכא למימר שאני שטר מתנה וכיוצא בו דלאו לשעבודיה לנותן למיתב ההוא מידי קאתי אלא לאקנויי גופא דההוא ארעא בהאי שטרא קאתי, וכי כתב לו אתננה לו לשון הבטחה משמע דמקני ליה ניהליה למחר וליומא חדא בשטרא אחרינא או בקנין ואמטול הכי לא קני, אבל קנין לשעבודיה נפשיה נמי קאתי ואמטול הכי אע"ג דאמר לה בלשון להבא נמי משתעביד. ומילתא צריכא עיונא:
מוכח ברמה שגם מי שאומר שקנין אתן מועיל היינו משום שגופו משועבד ולכן בשטר מתנה שלא לשעבודיה דנותן קאתי לא מועיל, משמע שקנין אתן יוצר שעבוד.
טור סימן קנז:
וכתב הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א"נ דרך שיעבוד דשיעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוי קנין דברים ומצי הדר ביה ואיכא מרבוותא דסבירי להו דקנין לתת לאו קנין דברים הוא דלא מיקרי קנין דברים אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך ע"כ ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל דלבנות לא הוי קנין דברים:
אלא שלגבי ציבור הדין הוא אחרת כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' סי"ט:
ועל שהוספת לשאול אם יוכלו לחזור בהם, מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין, ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים, ומסיעין על קיצתם, כל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי. וכן בס"כ, בכלל הנ"ל, כתב הרא"ש: כבר השבתי שכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל מסכימין אין צריך קנין ולא שטר, אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמי…
וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן קס"ג סעיף ו' וז"ל:
…וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין..
וכן מצינו בהגהות מרדכי בבבא מציעא פרק האומנין סימן תנ"ז, שנשאל על רבים ששכרו מלמד, אם יכולים לחזור בהם קודם שהתחיל במלאכתו, או לא, והשיב:
…הדין פשוט מההיא דבני העיר… דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד, ורבים הם שלשה, כדאיתא בפרק השולח, ואפילו יחיד העושה על דעת רבים אינו יכול לחזור…
ובהמשך הדברים שם כתב המרדכי בסימן תנ"ח:
ולכן נהגו, שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין.
ודברי המרדכי הנ"ל הביא גם הרמ"א בשו"ת סימן נ', ופסק כמוהו, וכן הביא דבריו הב"י, והרמ"א בדרכי משה בטור חושן משפט סימן של"ג סעיף ה'.
ועיין בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ב סעיף א' ברמ"א הכותב:
מיהו אם הם ממונין בעיר, או טובי העיר לא יוכלו לחזור, כי כן נוהגין, דכל מה שהאדם מקבל לפני ראשי העיר, שלא יוכלו לחזור בהם
אלא שבפסק הדין ברחובות הביאו עוד סברא, אם הלכה זו שציבור אינו צריך קנין, וכל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי, היא דוקא במקום שקנין מועיל, ואז דינו של ציבור בלי קנין כדינו של יחיד בקנין, אבל במקום שקנין אינו מועיל, גם כח ציבור אינו מועיל, או אלים כחו של ציבור, ועדיף מקנין היחיד, וגם במקום שאין הקנין מועיל ביחיד עדיף כח הציבור ואין יכולים לחזור.
בשאלה זו דן המהרי"ק בשרש קפ"א, ואחרי שדן לענין שותפין ולענין ציבור, שאינם יכולים לחזור בהם גם בלי קנין, כפי שביאר שם בארוכה, והוכיח כך מדברי מהר"ם, כתב:
וכן אין נראה לחלק ולומר, דכי אמר מהר"ם דאינו צריך [עמוד 170] קנין, בתנאי השותפין, דהיינו דוקא בדבר שבא לעולם… דבכל עניני תנאי קאמר, ואפילו על דבר שלא בא לעולם.
אלא שיש לעיין מדין אסמכתא, ראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא:
בהוראת אסמכתא נחלקו ראשונים: יש מפרשים שסומך בדעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום[2]1, ויש מפרשים שמסמיך את חברו, היינו שמבטיחו שיסמוך עליו, שאם לא יקיים תנאו יתן לו כך וכך[3]2, ויש מפרשים שסמך את ההתחייבות בתנאי של מעשה ידוע[4]3.
ועל זה כתב בפסק הדין שם:
אולם עדיין יש לעיין, בהלכה זו שציבור אינו צריך קנין, ודבריהם קיימים גם במקום שאין קנין מועיל, כפי שנתבאר, – אם הדברים אמורים גם באסמכתא, שאין הציבור יכולים לחזור בהם, כמו בדבר שלא בא לעולם, או הואיל ואין באסמכתא גמירות דעת מוחלטת, גם הציבור יכולים לחזור בהם.
ובשאלה זו מצינו שדן בה המבי"ט בחלק ג' סימן רכ"ח, שנשאל על הפסד שהפסיד החכם של ירושלים, בסיבת היותו דיין העיר, שעשו עמו ראשי הקהל כתב, וקבלו עליהם שכל הפסד שיבאו לו מהעכו"ם, או איזה עלילה שיעלילו עליהם, הכל עליהם ויהיו חייבים לפרוע לו, – והם טענו כמה טענות שאין לחייבם לפרוע, וביניהם היתה טענה שזו אסמכתא, – והשיב המבי"ט: …הטענה השניה, כי גם שנתחייב לפרוע ההפסד (היה) הוא אסמכתא בעלמא, בלי קנין ושבועה, גם בזו אין להם זכות, כי כל תקנות הקהלות אין צריכים קנין ולא שטר, ודבריהם ככתובים וכמסורים דמי, כמו שהשיב הרא"ש ז"ל כלל ו', וכתב שמנהג פשוט הוא…
ועיי"ש עוד בדבריו שמסתמך על דברי הרא"ש בשו"ת כלל י"ג.
הרי שבציבור, גם באסמכתא אינם יכולים לחזור בהם, ובהסבר הדברים משמע מהמבי"ט שבמקום שאין צריכים קנין, אין בכלל טענה של אסמכתא, – ולכן כתב, שאינם יכולים לטעון שזו אסמכתא, הואיל וציבור אינם צריכים קנין.
אלא שיש לברר דבר נוסף: כל הנ"ל הוא בדברים שהציבור מתחייב. מה עם יחיד שמתחייב לציבור? על זה כתב בפסק הדין:
נוסף להנ"ל, יש לציין, כי מצינו, שגם יחיד המתחייב כלפי הציבור, גם כן אינו צריך קנין, ולא רק אם היחיד הזה הוא נציג צבור, אלא יחיד הבא מכח עצמו, – ודבר זה אנו למדים מדברי הרשב"ש בתשובה קי"ב, אשר נשאל על מלמד וש"ץ שקיבל קצת כסף, ובתוך השנה חזר בו, ולא מצא הציבור מלמד וש"ץ אחר, וכתב על זה: ודנתי להם שראוי להכריחו לשוב לעירו להשלים תנאו, חדא שאפילו אם היה הדין נותן שלא להכריחו להשלים תנאו אם היה יחיד עם יחיד, הכא בציבור חייב להשלים תנאו, דאלים כח דציבורא שבכלל דבריהם אינם צריכים קנין,,, ומעשים בכל יום שמקחם וממכרם אינם צריכים קנין, ואפילו דברים שאין קנין מועיל בהם, כוח ציבור מקנה אותו, כמקנה דבר שלא בא לעולם שאינו כלום, ובתקנת ציבור מקנים למי שלא בא לעולם,,,. הרי, שהאמור שציבור א"צ קנין, איננה דוקא במקום שהציבור התחייב, – אלא גם במקום שהיחיד התחייב כלפי הצבור, – וכעובדא ברשב"ש, שהמלמד התחייב לציבור, – גם כן אינו יכול לחזור בו.
ערעור לבית הדין הגדול – עזר משפט סימן כז.
מסקנת בית הדין בתל אביב:
- ציבור ובני העיר חייבים לקיים התחייבויותיהם גם מבלי שנעשה עליהן קנין, הן משום שציבור דינו כבי"ד לכל ישראל; והן משום ששותפים אינם צריכים קנין, וכן משום תקנת הציבור שלא יבואו לידי קטטות ומריבות. (ב) גם איגוד בעלי אומנויות דינו לגבי חביריו כדינו של ציבור. ב. (א) הלכה זו שציבור אינו צריך קנין ודבריו ככתובין וכמסורין דמי, חלה לא רק בדברים שקנין מועיל בהם אלא גם בדברים שאין הקנין חל בהם. (ב) ולכן גם באסמכתא ובדבר שלא בא לעולם או שאין בו ממש, אין הציבור יכול לחזור בהם. ג. (א) יחיד הפועל על דעת ציבור, דינו כציבור ואינו יכול לחזור. (ב) והוא הדין ביחיד המתחייב כלפי הציבור אף כשאינו נציג הציבור. ד. רשאי ציבור על ידי תקנה להרכיב רשימת מועמדים לבחירות כרצונם ולמנות נציגיו גם שלא בהסכמתם.
הערעור על פסק הדין בבית הדין הגדול, ע' עזר משפט, בפסק שכתב הרב אליעזר גודלשמיט, הוא על טענת המערער שכל הנ"ל בציבור אבל מפלגה אינה כמו ז' טובי העיר והיא רק שותפות בעלמא. ועוד, שכל הנ"ל שלא צריך קנין בציבור הוא בדבר שנעשה לטובת הציבור ולא בדבר שאינו לטובת הציבור (ע' של"ג).
- ראה פס"ד רבניים חלק ו פס"ד בעמוד 173. כתר, מחקרים בכלכלה ומפשט חלק א' תשנ"ו פרק ראשון עמ' 36 בענין תוקפם של חוזים לגבי קנין דברים. ועזר משפט, הרב אליעזר גולדשמיט בפסק דין הערעור על פסק הדין הנ"ל. ורהפטיג, אסמכתא – חיוב וקנין במשפט העברי. ↑
- 1 . רש"י סנהדרין כה ב; רשב"ם ב"ב קסח א; רמ"א בשו"ע או"ח תקסב יג. ↑
- 2 . רש"י ב"מ מח ב וסו א; תוס' ב"מ סו א וב"ב קסח א; רא"ש נדרים כז ב. ↑
- 3 . רמב"ם מכירה פי"א ה"ב, ועי' לשונו שם בה"ו. ועי' להלן: בתנאי שלא בתורת קנס, שיטת הרמב"ם. ↑