ב"ה שעור יד
הפלה מלאכותית
האחרונים דנים בנושא זה על שני תוספות שלכאורה סותרים אחד את השני. תוספות בסנהדרין נ"ט ע"א ותוספות בנדה מ"ד ע"א.
איתא בסנהדרין (נט, א), ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. דהיינו, אין דבר שאסור לנכרי ולישראל מותר. ומבואר שם שכיוון שכן לא ייתכן לומר שמצוה שנאמרה בתורה קודם מתן תורה והתורה לא חזרה עליה פעם נוספת נאמרה רק לנכרים בני נח ולא לבני ישראל, אלא אדרבה כל מצוה שלא נשנתה במתן תורה רק לישראל נאמרה ולא לבני נח, שהרי לא שייך לומר שרק בני נח יתחייבו בה, אלא על כרחך רק לישראל נאמרה. ואם כן בני נח נצטוו על העוברים, ואם כן יש איסור בהריגת עובר.
וכתב בשו"ת יחל ישראל סימן סה בענין ההסבר לדבר זה:
ובאמת יש לתמוה מנין לגמ' הכלל הזה שלא ייתכן שיהיה דבר האסור לבני נח ומותר לבני י]שראל. ונראה לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' מלכים ה"א) ששה דברים נצטוה אדם הראשון על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים וכו', והוסיף לנח אבר מן החי וכו', וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא עמרם במצוות יתירות עד שבא משה. אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה וכו', ובמצרים נצטוה רבינו ונשלמה תורה על ידו, עכ"ל
מפורש א"כ שקבלת התורה החלה עוד אצל אדם הראשון שנצטווה בשש מצוות, ועליו הוסיפו לנח מצוה שביעית, וכך נתווספו מצוות עד שהושלמה כל התורה שניתנה ע"י משה רבנו לבני ישראל לתרי"ג מצוות. ומבואר א"כ שלבני נח נשארו רק שבע מצוות, ולבני ישראל הושלמה התורה לתרי"ג. יוצא איפוא ששבע מצוות בני נח נכללות בתורה שניתנה לישראל, ומובן א"כ כיצד פשוט לה לגמ' דליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים בגמ' האומרת. אסור, וא"כ מקור דברי הרמב"ם שנשלמה התורה ע"י משה רבינו הוא באמת דליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור
אלא שיש מקום עוד להאריך ממה שכתב הרמב"ם על זה בפרק גיד הנשה לגבי חיוב מצות עיי"ש עוד ביחל ישראל שדן במ"ש הרמב"ם שבכל המצוות אנו חייבים רק מזמן מתן תורה ולא מן האבות, ואכמ"ל.
וכתבו התוספות סנהדרין נט ע"א ד"ה ליכא מידעם דלישראל שרי:
…ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מ"מ לא שרי מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי' פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי.
ומוכח מתוספות שיש איסור על הריגת עובר. אלא שלא מבואר מדברי התוספות האם האיסור הוא מן התורה או מדבריהם, וגם אם האיסור הוא מן התורה האם הוא איסור רציחה.
ברם באמת הרי מפורש בסנהדרין (נז, ב) שחיוב בן נח על הריגת עוברים:
משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא (בראשית ט') אך את דמכם לנפשתיכם אדרש – אפילו בדיין אחד, (בראשית ט') מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, (בראשית ט') אדרשנו ומיד האדם – אפילו בעד אחד, (בראשית ט') מיד איש – ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב. משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין. מאי טעמיה דרבי ישמעאל? – דכתיב (בראשית ט') שפך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם – הוי אומר זה עובר שבמעי אמו.
והרמב"ם כתב בהלכות מלכים פרק ט הלכה ד:
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני ארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד
מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל.
ואם כן הרי זה דין רק בבן נח ולא בישראל. ומכל מקום כתבו התוספות שאסור.
וכתב בשו"ת יביע אומר חלק ד – אה"ע סימן א בנדון אשה שהרופאים דורשים ממנה במפגיע לעשות הפלה בהקדם, כי אחרת נשקפת סכנה לחייה. וכתב שזה איסור תורה. וראיתו מרמב"ם הלכות רוצח פרק א הלכה ט':
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
ומקורו של הרמב"ם בסנהדרין ע"ב ע"ב:
אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו – אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! – שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו – אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! – שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.
(וכן פ' כלשון הזה בש"ע חו"מ סי' תכה ס"ב). וכ' הכ"מ, דמ"ש שזהו טבעו של עולם, הוא תי' הגמ' הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה. ע"ש. ולכאורה קשה על הרמב"ם, דברישא למה הוצרך הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שעדיין לאו נפש הוא. וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:). וצ"ל דמשום שבהריגת העובר יש עכ"פ איסור תורה, מש"ה צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדוקא משום פקוח נפש מותר להרגו. ולזה גם הפשט בתוספות סנהדרין שכתב שיש איסור גם בישראל.
במשנה נדה מד ע"א מובא שבן יום אחד נוחל ומנחיל. ואומרת הגמרא שעובר לא. והטעם הוא משום "דאיהו מיית ברישא" דהיינו לפני האם.
ובתוספות נדה מ"ד ע"א ד"ה איהו מיית ברישא כתבו:
איהו מיית ברישא – והא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי יש חילוק בין מתה לנהרגה כדאמר בערכין (דף ז.) והא דאמר נמי בהשוחט במתה אמה והדר ילידתיה היינו נמי כשנהרגה אי נמי כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעקר הולד לצאת אז לא מיית כדאמר שמואל שילהי פ"ק דערכין (דף ז.) ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד וא"ת אם כן עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה י"ל דאין הכי נמי ונקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל אבל עובר לא פסיקא ליה ומיהא בן יום אחד ההורגו חייב דקתני אבל עובר לא היינו אפילו נהרגה או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו כדתנן במסכת אהלות פ"ז (משנה ו) ומייתי לה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב:) אשה המקשה חותך אבר יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב הורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד' פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.
ומוכח בתוספות נדה שאין איסור רציחה על העובר, ויתכן אפילו אם אמו מתה קודם ולא הוי כמונח בקופסה.
ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן ס ד"ה אבל לפי כתב שיש טעות סופר בתוספות:
ואף שבתוספות נדה דף מ"ד בד"ה איהו כתבו בקושיתם וא"ת את"ל דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת, וכן כתבו אח"ז בתירוצם דמ"מ משום פ"נ מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו, נראה ברור דהוא טעות סופר וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן ובתירוצם צריך לגרוס אע"ג דפטור ההורגו…
ועל זה כתב בציץ אליעזר חלק יד סימן ק, והובא בתחילת הלכות רופאים ורפואה:
והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך, וחיים אנו עפ"ד גאוני הדורות, והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס' בנדה וליישבם, ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט"ס בדברי התוס' ובמקום מותר צריך להיות אסור, יעוין בספרי בח"ט שם בפ"ב מה שהארכתי לבאר וליישב דברי התוס' בנדה כפי שהם, ומה שהבאתי גם מדברי הפוסקים בזה.
ולכאורה לפי התוספות בנדה, קשה הרי מי איכא מידי וכו' כמבואר בסנהדרין ואם כן יש איסור מן התורה? ע' באחיעזר ח"ג סוף סימן ס"ה שתמה על תוס' בנדה, ולדעת האחיעזר גם הר"ן סובר כך, ע' בלשון האחיעזר שהביא את דברי הר"ן וישובו לשאלה:
מש"כ בתחילת דבריו ע"ד התוס' שכתבו דמותר להרוג את העובר דפטור על העובר שמענו מותר לא שמענו, באמת תמוה ביותר דמפורש בדהתו"ס חולין ל"ג ניהו דפטור מ"מ לא שרי וכ"כ התוס' בסנהדרין נ"ט דהא ליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ועל העובר דעכו"ם חייב וישראל פטור אף על גב דפטור, מ"מ לא שרי. ונראה דס"ל דמאורייתא אסור דאל"כ יקשה איך ב"נ חייב על העוברין ודהתו"ס סותרים זא"ז, ועי' בחי' הר"ן בפ"ג דחולין, דהא דאשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד כמבואר בערכין ז' לא משום עובר ירך אמו, אלא שכיון שהיא מחויבת מיתה, אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן ומשמע מד' הר"ן דאין איסור תורה על זה ועי' בשו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נ"ט ובגליון רעק"א למשניות, ודהתוס' בנדה והר"ן צ"ע ואולי דוקא לרי"ש דס"ל דב"נ נהרג על העוברין מוכרח דאיכא איסור תורה לישראל וי"ל דת"ק שם פליג ולדידי' אפשר דבאמת אין איסור תורה, וצ"ע.
אם כן למסקנתו של אחיעזר, זו מחלוקת בגמ' אם בן נח חייב על העוברים. ורק לר"ש חייב ויש לומר דת"ק פליג על זה.
ובציץ אליעזר תירץ באופן אחר: שהרמב"ם לא פסק להלכה את מי איכא מידי:
ובגדולה מהאמור, הבאתי בספרי שם בפ"ב דעתו הגדולה של החתם סופר בתשובותיו בחיו"ד סימן י"ט, ושכזאת היא גם דעתו של הערוך לנר בסנהדרין ד' נ"ט, שמבארים שיטת הרמב"ם ז"ל דלית ליה בכלל להלכה הך כללא של ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ושכך כותב גם בשו"ת מהר"ש אנג'יל ח"ה סי' פ"ט ושמוסיף עפי"ז לבאר בהדיא גם זאת דשוב י"ל לפי"ז דבישראל ההורג עובר אף איסור תורה אינו עובר, ושאם יש בזה עכ"פ איסור דרבנן מ"מ לא חשיב זה בכלל אביזרייה דשפ"ד עיי"ש.
ובמשנה באוהלות פרק ז' משנה ו:
האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה
קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.
ולכאורה מוכח שאין העובר נחשב נפש שהרי כשהוא נפש, הרי אין דוחין נפש מפני נפש. וכן כתב רע"א ע' להלן. וכתב את זה בהגהות רע"א למשניות שם כך אף שכתב שברמב"ם לכאורה לא משמע כך, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה ט' שהבאנו לעיל
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
מה שכתב הרמב"ם שזה טבעו של עולם, כוונתו לגמ' בסנהדרין ע"ב ע"ב:
אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.
כוונת הרמב"ם כשכתב ש"זהו טבעו של עולם", פירושו שלכן אין לו דין של רודף משום שמשמיא קא רדפו לה.
וכתב רע"א שם על דברי הרמב"ם:
והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע"כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש
ולפי רע"א אין איסור רציחה בעובר משום שאינו נפש.
אבל באגרות משה הוכיח מהרמב"ם לשיטתו, שהרי הרמב"ם מתיר להרוג את העובר רק משום שהוא רודף, הרי שיש איסור רציחה ממש.
ועל זה כתב בציץ אליעזר הנ"ל:
ואני תמה הפלא ופלא איך שהעלים את עצמו, או לא שת לבו, אל אדירי הפוסקים מכמה דורות שקדמונו, ומהם שהיו קרובים אפילו לתקופות הראשונים, שביארו דלא כן, אלא בהיפוכו של דבר, איך לא ראה דברי הסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ה סק"ח, שמבאר בכונת דברי הרמב"ם [והשו"ע שם] דזה שהוצרך לכתוב שלכן משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם, הוא כדי של"ת הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו קמ"ל כיון שטבע העולם בכך אין דין רודף עליו ואעפ"כ בעודו במיעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו והא ראיה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו ע"ש, הרי שהסמ"ע מבאר בהדיא בכוונת דברי הרמב"ם שברור הדבר שכל עוד שלא יצא הולד לאויר העולם ההורגו אין שם רוצח עליו, וכך מצינו לו להסמ"ע בדרישה בטור אה"ע סי' י"ג אות ד' שכותב כאל דבר הפשוט דבהמתת הולד בעודו במעי אמו לא חמירא איסורא לקרות עליו רצחנותא כל זמן שלא נולד יעו"ש.
ועיין מה שהתווכחו בציץ אליעזר אות ה (הלכות רופאים עמ' מא) בנוגע לתשובת המהרי"ט. וגם היעב"ץ ח"א תשובה מג מתיר להפיל לצורך. וכן תורת חסד חאה"ע סימן מב אות לב.