ב”ה
האם רופא יכול לסרב לטפל בחולה במחלה מדבקת?
לאחרונה נדונה בציבור השאלה האם רופא רשאי לסרב לטפל בחולה איידס. בדיון בנושא יו”ר ההסתדרות הרפואית תמך בנתינת אפשרות לרופא לסרב לטפל.[1] שאלה זו שכיחה גם לגבי רופאה שהיא בהריון, האם צריכה לטפל בחולי אדמת, אחיות בבית חולים וכו’
ראשית יש להביא את דברי החזון איש (אגרות א,לא) שרוב הטעויות בפסיקת ההלכה הם טעויות בהערכת המציאות.
…ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז”א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים. ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקן. ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום ונתנה לחכמים שבכל דור (לחקות) [לחקור] לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה.
וגם בנדון דידן בראש וראשונה השאלה היא מה מידת הסיכון שבטיפול, והאם סיכונים כאלו אנו לוקחים על עצמינו במצבים אחרים. כמו כן צריך לבדוק האם יש פתרון על ידי שימוש במסיכה, שאם זה פותר את הבעיה הרי לא ניתן לרופא לסרב רק משום שטיפול כשהוא במסכה אינו נוח לו.
נפסק בשו”ע חו”מ סימן תכו:
סעיף א
הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז).
שיטת הירושלמי היא שחייב אדם להכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. אולם הסמ”ע בסימן תכ”ו כתב שלפי השו”ע אין אדם חייב להכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו, אף שחבירו נתון בסכנה ברורה וודאית:
ובהגהות מיימוניות [פ”א מרוצח הט”ו דפוס קושטא] כתבו דבירושלמי [ראה סוף פ”ח דתרומות] מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו הב”י [סעיף ב’], וכתב ז”ל, ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק, עכ”ל. גם זה השמיטו המחבר ומור”ם ז”ל, ובזה י”ל כיון שהפוסקים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו”ה השמיטוהו גם כן:
אבל הרדב”ז בלשונות הרמב”ם אלף תקפ”ב, לרמב”ם הלכות רוצח פרק א’, נראה שקבל את הירושלמי אך סייג אותו.:
אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי’ במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ”מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי’ בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לענ”ד כתבתי:[2]
ובמשנה ברורה שכ”ט ס”ק יט:
ומ”מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או”ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו”מ סי’ תכ”ו]:
וטעמו של דבר (שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חבירו מסכנה ודאית) כתב ה”אסור והיתר” בהלכות פקוח נפש, שהוא משום שנאמר בתורה : “וחי אחיך עמך” (ויקרא כ ה) – “חייך קודמים לחיי חברך”. אולם סיים הרדב”ז שדוקא אם ספק סכנתו של המציל נוטה יותר לסכנה ודאית, או אפילו כשהספק שקול לחיים או למות, באופן זה אינו חייב למסור נפשו, אבל אם הספק נוטה יותר אל ההצלה חייב המציל להכנס לקצת סכנה ולהציל, ואם לא הציל עבר על “לא תעמוד על דם רעך”.
(מהרב זילברשטיין) שיטת השולחן ערוך הגרש”ז, אין אדם חייב להכנס אפילו לספק סכנה הנוטה יותר להצלה. שכתב בסימן שכ”ט ח’:
הרואה ספינה שיש בה ישראל, המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני נכרי, מצוה על כל אדם לחלל שבת כדי להצילם וכו’, ומכל מקום אם יש סכנה, אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חברו וכו; ואף שהוא ספק וחברו ודאי מסוכן מכל מקום נאמר: “וחי בהם”, ולא שיבוא לידי ספק מיתה על ידי זה שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך.
וכן כתב המנחת חינוך במצוה רצ”ו – שכשם שכל מצוות התורה נדחין מפני ספק סכנה משום שנאמר: “וחי בהם”, כך גם מצות “ולא תעמוד על דם רעך” נדחית מפני ספק סכנה, שהרי נאמר: “וחי בהם”.
בשו”ת הרמ”א סימן כ’ נשאל:
שאלה ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לזמן אחד שידור אצלו בביתו, ונגמר קנין השכירות כמנהג העיר שלא היה אחד מהן יכול לחזור, וקודם כניסת שמעון לבית חלתה אשת שמעון חולי הקדחת שקורין גע”ל זוכ”ט בל”א ל”ע ובהגיע זמן כניסת שמעון לחדרו ראובן מעכב עליו באמרו שאדעתא דהכי לא השכיר לו ביתו, שיקבל אצלו אשתו החולנית חולי כזה שהוא חולי מתדבק. וע”י אונס זה רוצה ראובן לחזור משכירותו ולא רצה לקבל שמעון בביתו.[3]
ובמסקנה כותב הרמ”א:
אף אם נודה שזה שחלתה אשתו של שוכר מיקרי אונס, כ”ש שאינו אונס שראוי לחזור בגינו. כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו.
אך בנשמת אברהם סימן של”ה כתב בשם הגר”ח פלאג’י (נשמת כל חי ח”ב חו”מ סי’ מט) שאין חיוב על אדם להכניס את עצמו לסכנה כדי לקיים מצות ביקור חולים.
ובציץ אליעזר חלק ט’ סימן יז פרק ה’ דן בנושא רופא, האם חייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי לטפל בחולה במחלה מדבקת. וכתב שם שלדעת הרדב”ז אם סובר שמי שמחמיר על עצמו בכך הוא חסיד שוטה, האם שגם אינו רשאי ובודאי שאין חיוב. וכתב הרב וולדנברג, על פי דברי הרמ”א בתשובה:
וא”כ בנוגע לרופא הרי נוסף למה שמקיים בביקורו מצות ביקור חולים, שהן זהו הביקור חולים האמיתי (כמבואר בנדרים ד’ מ’ ע”א), מקיים בזה עוד מצוה של השבת גופו ורפא ירפא, (עיין יו”ד סי’ של”ו סעי’ א’) ולכן יש לומר דעוד מכש”כ הוא דיש לו לסמוך על קיום מצוות גדולות אלה שיגינו עליו שלא יבוא לידי סיכון.
ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציוי הכפול של ורפא ירפא נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא, והיינו, דבציוי זה מצווה הרופא לרפא (מכיון שכבר ניתנה לו רשות לכך) בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק ואף על גב שיכנס עי”כ לידי סיכון עצמי. ויתורץ בזה קושית התוס’ בב”ק ד’ פ”ה ע”א, ויתר הראשונים, שמקשים, דזה שניתנה רשות לרופא לרפא הרי מרפא לחודיה שמעינן ליה. ועל כן יש לו לרופא בודאי לסמוך ע”ד הקדושים אשר בארץ המה כהרמ”א הכנה”ג והחסד לאברהם וכיוצא אשר דעתם הגדולה היא בכלל שלא למנוע מלטפל בהם, ומבטיחים על דברתם צדק שאם יעשו לשם שמים לא תאונה להם כל רע. ויש להאריך.
(ח) עוד עולה בדעתי דיש לומר דברופא מכיון שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם להעזרה הדרושה, ואם לא כן תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד, א”כ על כגון דא מכיון שנוהג כמנהגו של עולם ותיקונו אין בסיכונו זה כדי לרפאות החולים בכדי להחשיבו כמכניס א”ע באיסור בסכנה בכדי להציל חבירו [ואולי לזה המכוון גם הוראת אותם הגדולים אשר הורו בשעת אנדרלמוסיא של דבר וכדומה ל”ע שלא ימנעו בכלל א”ע מלהגיש עזרה לנגועים בגלל חשש התדבקות, כי זהו מתיקונו וישובו של עולם, ומאן דיטפל יטפלו בו, וד”ל].
ובנוסף לכך כתב שיש היתר לרופא להכנס לסכנה משום שהרי מותר להסתכן כדי להתפרנס, ע’ ב”מ ד’ קי”ב ע”א: “מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו” הרי שמותר להכנס לסכנה עבור זה. אך הוסיף שם בציץ אליעזר:
(י) אך בגשת הרופא לטפל בחולה כזה יש לו להתפלל תפלה מיוחדת לד’ [חוץ מה שצריך תמיד להתפלל שישלח ד’ רפואתו של החולה ע”י] שלא יחשוב לו זאת לעון מה שמכניס א”ע לסכנה עבור כן ויעמוד לימינו להצילו ולהצליחו במעשיו.
ומסקנתו שמותר לרופא להכנס לסכנה. אלא שהשאלה שאנו דנים בה האם יכול הרופא לסרב לטפל משום הסכנה.
ובנשמת אברהם שם כתב בשם הרב נויבירט שהרופא חייב לטפל:
אך צלע”ג למה אין רופא, אחות או כל מי שמטפל בחולה שיש בו סכנה מחויב לטפל בחולה כזה (כמובן אחרי נקיטת כל האמצעים להגן על עצמו מלהידבק מהחולה) כשהוא מופיע אצלו במרפאה או בית החולים? לכאורה מי ביקש מהם להיות רופא או אחות וכו’ אלא הם נכנסו לתפקיד זה ביודעין שיש חולים עם מחלות מידבקות ולמה לא התחייבו מכבר בכניסתם לתפקיד לטפל בכל חולה אם הוא חולה שיש בו סכנה או חשש סכנה – גם אלה עם מחלות מדבקות ואפילו אם יש קצת סיכון בדבר? והסכים אתי מו”ר הגרי”י נויבירט שליט”א והוסיף שאם יסרבו לטפל בו יעברו על לאו דלא תעמוד על דם רעך. אמנם אם הסיכון הוא גדול ואמיתי, אין על המטפל חיוב לסכן את עצמו אך יכול לעשות זאת אם רצונו בכך.
ובשו”ת שבט הלוי חלק ח’ סימן רנא אות ז’:
ש. בענין חובת הרופא, האם יש חובה לרופא לטפל בחולה עם מחלה מדבקת מסוכנת, ובעיקר בזמן מגיפה, או שהעצה לברוח מן העיר כשיש דבר כמבואר ב”ק ס’ ע”ב.
ת. פשוטם של דברים שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח לסלק מתפקידם רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להתדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו, וראיה לי מתקנת רבינו הגרעק”א זי”ע בשעת מגיפת הכולירע בעיר פוזן שכ’ שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע בחדר הלאצארעט, וכ’ שם שהוא שכר האנשים האלה, וכן כ’ שם שיקראו מיד לרופא יע”ש ונדפס באיגרת מרן הגרעק”א בס’ אגרות סופרים מכתב ל’, [ואינו משמע לי שידבר דוקא מאנשים אשר לא מבני ישראל המה].
ודאי אם מדובר לגבי רופא או חובש צבאי בשעת קרב, שהוא חייב משום דיני המלחמה. הרב וולדנברג (ציץ אליעזר יב סימן נז) כותב שמצב מלחמה גורם לשינוי בחובה להסתכן:
נראה דיש לומר דבמלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה לסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחוייב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה… וכשם שהכלל ו”חי בהם” לא חל במלחמה – כך הכלל על “חייך קודמים” גם כן לא חל, אלא כאיש אחד מחוייבים למסור על אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו….
גם בקשר לכל חייל כתב בשו”ת ציץ אליעזר שם שחייל מחוייב להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו החייל מסכנה, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאוייב וכו’. דעתו היא שאחת מהליכותיה של המלחמה היא שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחוייב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה. אם-כן אפשר ללמוד כאן קל-וחומר פשוט: אם חייל שתפקידו להילחם חייב להכניס את עצמו לסכנה אפילו ודאית כדי לעזור לחברו לנשק שנמצא בסכנה, רופא, שתפקידו העיקרי הוא לתת טיפול רפואי לנפגעים, על אחת כמה וכמה!
כותב הרב קוק (משפט כהן קמג): “עניני הכלל דמלחמות יוצאים מכלל זה דוחי בהם… גם אם נצטרך לסכן את נפשנו ואף למסור נפש, דבר שלא יאפשר “וחי בהם” ולא שימות בהם, חובה לעשות…”
וכך גם כתב הרב אבידן (תורה שבעל פה טז, תשל”ד):
במידת הצורך הרופא הצבאי חייב להכניס את עצמו למצב סכנה, וגם אם לבסוף נפגע בעצמו – הוא פעל כדין, מכיון שפעולת הצלה היא חלק בלתי נפרד מהמערכת המלחמתית, ובלי נוהל פינוי פצועים בצורה תקינה לא תתכן מלחמה מאורגנת ומסודרת; הטיפול בנפגעים בחזית הוא החלק הראשון של נוהל פינוי הנפגעים, ולכן מקומו הטבעי והחשוב של הרופא הקרבי הוא בקו הראשון.
- ב”הארץ” במאמר המערכת מיום 09.01.2013 נכתב בין השאר: “מחלוקת פרצה במערכת הבריאות בשאלה אם רופא רשאי לסרב לטפל בנשא HIV. בדיון שהתקיים לאחרונה בלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית – כפי שדיווח אתמול דן ב”הארץ” – תמכו רופאים, חברי הלשכה, ברופאים סרבני טיפול. כמה ימים קודם התפרסם ב”הארץ” סקר, שעל פיו כ 25% מהסטודנטים לרפואה בישראל טוענים שיש להם זכות לסרב לטפל בנשא או בחולה איידס. מדובר בלא פחות מבגידת הרופאים בתפקידם ובהפקרת החולים.” ↑
- ובשו”ת רדב”ז כתב בענין זה (אלף נב): שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת … תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה… ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע”ד כתבתי: ↑
- והרב זילברשטיין (אסיא מא (יא, א), ניסן תשמ”ו, עמ’ 11-5) מביא: במלחמת העולם הראשונה כשאנדרלמוסיה שררה בעולם, עזבה אשה חולת שחפת את ביתה שהתמוטט בחורף, ופלשה לבית יתומים, אחרי שכל חיפושיה אחר דירה עלו בתוהו, ולא נמצאה משפחה שהיתה מוכנה להסתכן לאכסנה בביתם. סבי ראי”ב ז”ל שהיה מנהל בית היתומים, לא ידע מה לעשות: אם ישאירה שם הסכנה גדולה, שכן תדביק הילדים, וחיסון נגד שחפת לא היה עדיין. אם יגרשה בעיצומו של החורף עלולה היא למות, – סבי ז”ל היה אובד עצות. הוא נסע לשאול בעצת רבה של בלז, כמדומני האדמו”ר הגריש”ד זצ”ל. הוא יעץ לצאת מהספק, ולנעול את חדרה כדי שלא תוכל להכנס לבית היתומים, ולפרוץ לה בקיר מעבר נפרד לרחוב ולא תבוא במגע עם היתומים. מה הוא דין תורה במקרה דנן, האם יש לגרש את החולה החוצה כשאין עצה אחרת או לא ? ↑