י. שיבוט ופונדקאות

גבעיות מוסריות בהנדסה גנטית ובטכנולוגיות פוריות

ההנדסה הגנטית והטכולוגיות החדשות בנושא הפוריות מעלות הרבה שאלות מוסריות. האפשרויות להפריה חוץ גופית נותנת אפשרות להפרות אשה מבעל אחר במידה והזרע של בעלה אינו תקין. שאלה זו היא גם שאלה הלכתית, אך גם שאלה מוסרית. אפשרויות ההקפאה של זרע, מעלה שאלות נוספות לגבי לקיחת זרע מנפגעי תאונות שנהרגו, וכניסת האשה להריון כשאביו מת לפני זמן רב. האפשרות לפונדקאות מעלה שאלה הלכתית לגבי האם: מי האם, האם היא בעלת הביצית או זו שהיתה בהריון? ולאחרונה עוררה רעש רב שאלת השיבוט.

הרב מרדכי הלפרין, מתוך דף פרשת שבוע של משרד המשפטים, פרשת תזריע:

המשפט הרומי וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי גוזרים את יחס ההורות, יחס ההורים וצאצאיהם, מעקרון “המשפחה החוקית”, ולפיו מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואין נחשב “לא חוקי” ואינו מוכר כבנו של האב הביולוגי. לעומת זאת, המשפט העברי מאמץ בדרך כלל את תפיסת המשפחה הביולוגית-טבעית וקובע את האבהות ואת האימהות לפי הקשר הביולוגי בין ההורים לצאצא, גם אם אינם נשואים.

מעבר לכך, כפי שנראה להלן, הבעיות המוסריות שדנים עליהם, חלקן נגזרות מתפיסה נוצרית ולא מתפיסה יהודית.

השקפת ההלכה בכל זה, ראה באנצקלופדיה הלכתית רפואית (חלק ב’) ערך הפריה חוץ גופית עמ’ 124 והלאה. ושם כתבו שאין בזה סתירה לעקרונות היהדות ולאמונה בבורא עולם. לא מקובלת התפיסה לשמר על חוק הטבע ולא להתערב בתהליכים טבעיים. וע’ שם עוד:

כבר הרמב”ם לא נרתע מלומר שאין שאלה אמונית שמא בריה שלא על ידי זכר ונקיבה סותרת את גופי תורה או אמונה:^[1]

ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה קעט

והצרעה המתיילדת מן העיפושים ג”כ נוספת על אלו היותה עוף ושרץ העוף. ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן.

ואף שהרמב”ם כתב דברים אלו בהקשר אחר, גם לעיננו הדברים אמורים: הידיעה בחכמת הטבע אינה צריכה להתאים עם מה שפשוט וידוע לנו, וניתן לקבל את מסקנת החוקרים בנושא זה.

כיוצא בזה כתב המאירי בסנהדרין דף ס”ז ע”ב:

וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף ודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו.

אמנם הרמב”ן כתב בטעם איסור כלאיים שיש בעצם היצירה שחץ חלילה כלפי מעלה:

רמב”ן ויקרא פרק יט פסוק יט

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם “למינהו” (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב”ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל:

אלא שאם כן הרי לא רק בנוגע לאדם הדברים יאסרו אלא גם בנוגע לצמחים כמו שכתב הרמב”ן שם גם לגבי צמחים:

רמב”ן ויקרא פרק יט פסוק יט

וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם “שדך לא תזרע כלאים” שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט א). ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין.

והרי בצמחים מוסכם לכולם שניתן לעשות שינויים גנטיים. כמובן בצמחים עולה שאלת הכלאיים, האם היא קיימת בהכלאה, ואכן הגרש”ז אוירבך הוכיח מהא דאנשי בית שאן מרכיבים דקלים כל היום, ושם הכוונה היא להאבקה, שהיא אותה פעולה של הכלאה. ואם גם זה נקרא הרכבה, הרי שגם הרכבה זו אסורה.

אלא שאין בכוחינו לגזור גזירות שלא גזרה תורה ולכן אין להקיש מכלאיים על כל יצירה מלאכותית (ראה שיבוט גנטי, עמ’ 77 מהרב יעקב אריאל).

א. שיבוט:

תיאור השיבוט, (מתחומין כרך יח עמ’ 150):

המושג שיבוט גנטי מתייחס להליך הבא: נוטלים ביצית שהוצאה מגופה של אשה וגורמים לה להתחיל הריון באמצעות גרעין של תא רגיל, לא תא זרע. החידוש הוא איפוא בכך שאין צורך שהביצית תופרה מתא רביה אלא שאפשר להתחיל את ההריון מכל תא אחר, לרבות תא שנלקח מאדם מבוגר, למשל מתא שנלקח מבדל האוזן שלו…

ההליך נעשה כך: את הביצית שהוצאה מהאשה מרוקנים במעבדה מגרעינה הטבעי. מקבלים מעטפת של ביצית (=ציטופלסמה) ריקה מתוכן. במקביל נוטלים תא מכל איבר שרוצים מגופו של אדם (גבר או אשה, למשל תא מהאוזן, כאמור) ומרעיבים אותו בתנאים מיוחדים עד שיישכחו ממנו התכונות האופייניות לו כתא אוזן. אחרי כן מניחים את התא המורעב ליד הביצית הריקה ונותנים לתא המורעב מכת חשמל. כתוצאה מכך מתעוררות בגרעין התא כל התכונות של גרעין תא שזה אך נוצר – ולאו דווקא תכונות האופיניות לתא אוזן. מיד אחר כך נותנים עוד מכת חשמל, וכתוצאה מכך מתאחה גרעין התא החדש-ישן עם הביצית שלידו. מיד מקבלת הביצית תכונות של ביצית מופרת: ציטופלסמה שבתוכה גרעין מלא (=46 כרומוזומים).

מצב התחלתי זה הינו גם המצב הבסיסי בכל תחילת הריון: איחויים של 23 הכרומוזומים של גרעין תא רביה גברי עם 23 הכרומוזומים של גרעין ביצית האשה יוצר מצב שבתוך הציטופלסמה יש עתה גרעין שבו 46 כרומוזומים. דרך הטבע הוא שביצית כזו כשהיא נמצאת בתנאי הסביבה הולמים, רחם האשה, מתחילה להכפיל את עצמה, וכך מתפתח ההריון בו מתרקמת הביצת המכפילה עצמה לעובר שלם.

אחר שהתקבלה הביצית המופרת בהליך הנ”ל, מחדירים ביצית מופרת זו לתוך פונדקאית, ובתום תקופת ההריון נולד יצור שהוא כפיל של בעל האוזן. הנולד הוא תינוק רגיל, כמובן, אלא שמבחינה ביולוגית תכונותיו הן כתכונות בעל האוזן, כלומר מדובר ביצירת תאום, כמו בתאומים זהים בהריון רגיל, אלא שכאן התאום צעיר מבעל האוזן בשנים הרבה.

השיבוט יכול לעזור לאנשים עקרים ח”ו, אך מאידך עלול ההליך לגרום לבלבול במבנה המשפחה, ביחוסין ובדמות האדם. האם מותר לנו לעשות דבר כזה?

יש לציין שההלכה נמצאת כיום במקום הראשון בהתייחסות למחקר רפואי בדברים אלו, לעומת דתות אחרות, והחוק במדינת ישראל הוא מן המתקדמים בעולם בטיפול בשאלות הנ”ל.

סיבת הדבר, גישת הנצרות לעומת גישת היהדות לנושא העוברים. בנושא של הפקת תאי גזע מעוברי אדם, נשארים עודפים אחרי הפריה חוץ גופית (עוברי מבחנה שההורים כבר לא מיעדים לצרכי רביה, ונשארים בהקפאה ללא שימוש. בהלכה ברור שלעובר במצב זה אין שום סטאטוס הלכתי של אדם, ואין כאן שום שאלה של המתה של העוברים.

לעומת זה הגישה הנוצרית היא שמרגע ההפריה עצמה נחשב העובר לאדם שלם בעל כל הזכויות. עמדה זו מבוססת בין השאר על כך שכל אדם היה פעם בשלב הביצית המופרית. ולכן יש כאן פונטציאל של אדם. וכיון שבשלב ההפריה נוצרים הרבה עוברים, הנצרות אוסרת גם הפריה חוץ גופית אפילו לטיפולים בעקרות. ועל אחת כמה וכמה היא מתנגדת לשימוש בתאים עובריים למטרות של מחקר באבחון של מחלות גנטיות. (מתוך פר’ מישל רבל, הקדמה, רקע ודילמות מוסריות, שיבוט גנטי – אסופת מאמרים תשס”ד).

בהלכה עד ארבעים יום העובר נחשב עוד למיא בעלמא כמבואר בגמרא יבמות דף ס”ט ע”ב.

בשו”ת חכם צבי סימן צ”ג כתב:

נסתפקתי אדם הנוצר ע”י ספר יצירה כאותה שאמרו בסנהדרין רבא ברא גברא וכן העידו על זקני הגאון מוהר”ר אליהו אבדק”ק חעלם מי מצטרף לעשרה לדברים הצריכין עשרה כגון קדיש וקדושה מי אמרינן כיון דכתיב ונתקדשתי בתוך בני ישראל לא מיצטרף או דילמא כיון דקיי”ל בסנהדרין המגדל יתום בתוך ביתו מעה”כ כאילו ילדו מדכתיב חמשת בני מיכל כו’ וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה אלא מירב ילדה ומיכל גדלה כו’ ה”נ כיון שמעשה ידיהם של צדיקי’ הוא הו”ל בכלל בנ”י שמע”י של צדיקי’ הן הן תולדותם ונ”ל דכיון דאשכחן לר’ זירא דאמר מן חבריי’ את תוב לעפרך הרי שהרגו ואי ס”ד שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה לא היה ר’ זירא מעבירו מן העולם דאף שאין בו איסור שפיכת דמים דהכי דייק קרא (אף שיש בו דרשות אחרות) שופך דם האדם באדם דמו ישפך דוקא אדם הנוצר תוך אדם דהיינו עובר הנוצר במעי אמו הוא דחייב עליה משום שפכ”ד יצא ההוא גברא דברא רבא שלא נעשה במעי אשה מ”מ כיון שיש בו תועלת לא היה לו להעבירו מן העולם א”ו שאינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה כך נ”ל.

גם בנו של החכם צבי, בשו”ת שאילת יעבץ חלק ב סימן פב כתב:

׳אגב אזכיר כאן מה ששמעתי מפה קדוש אמ”ה ז”ל מה שקרה באותו שנוצר ע”י זקנו הגראב”ש ז”ל כי אחר שראהו הולך וגדל מאד נתיירא שלא יחריב העולם על כן לקח ונתק ממנו השם שהי’ דבוק עדיין במצחו וע”י זה נתבטל ושב לעפרו. אבל הזיקו ועשה בו שריט’ בפניו בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחזק’.

מכל מקום, לגבי שיבוט, יש לדון מי האב ומי האם. במקרה שהמשובט הוא מתא גבר, הרי יש לומר שהוא האבא. אך מי האמא, הרי אין כאן חלק גנטי של האשה? האם הלידה יוצרת את הקשר (וזה נוגע גם לפונדקאות), או ההריון יוצר את הקשר? ואם התא הוא משל האשה שהיא בהריון לאחר מכן, לאחר השתלה ברחמה, הרי היא גם האב וגם האם?

יש מצב דומה לזה בנוכרי שבא על בת ישראל:

בגמרא בכורות מז ע”א שנכרי הבא על בת לוי הבן פטור מפדיון. ומשמע שמתייחס אחר אימו. וע’ תחומין שם עמ’ 157 דיון על זה.

ובשו”ת רמ”ע מפאנו סימן קטז, בן הבא מנכרי יתום ואין לו אב.

…וטעמייהו דקראי בשפחה ונכרית דולדה כמוה משום דשכבת זרע של ישראל במעיהן של אלו לכי מסרח גביל כדאמרינן בתמורה ל”א בפרק כל האסורין גבי אפרוח של ביצה טרפה, והיינו דתנינן בסוף פרק אלמנה לכ”ג ס”ט ע”ב הלך הבן ונכבש על השפחה דלאו שמה ביאה ואין כל בריה באה אלא מטפה שהיא טעונה הפשט צורתה הראשונה קודם שתלבש צורה אחרת וההיא מיא דאסרוח בעלמא נינהו וגוף האם לא חזי לאהדורי לעובר אמלתא קמייתא, והוא הדין והוא הטעם בש”ז שלהם במעי ישראלית דכיון שהסריחה בטלה מאליה והויא כעפרא הילכך מדמינן לה לספנא מארעא כדאמרן, ועל כרחין בכל אלה ההרכבות הזרות שאין בהן קדושין לאלו ולא לאחרים ויש עברה חמורה עובר ירך אמו הוא יתום ואין אב דליכא למימר בהו ברא כרעא דאבוהי.

אם כן יתכן שגם לגבי המשובט זה מצב שאכן אין לו אב. ע’ ציץ אליעזר חט”ו סימן מה, ובהערה למאמר של שפרן בתחומין יח ע’ 159 הערה 6.

המעשיות של השיבוט – כיום ספק גדול אם שיבוט של אדם הוא מעשי, ומכמה סיבות:

בניסוי שנעשה בשנת 2004 על ידי קבוצה מדרום קוריאה, התמשו ב-242 ביציות שהתקבלו מ-16 תורמות מתנדבות והצליחו לייצר 30 בלסטוסיסטים (שלב שבו יש צבר של תאים שניתן כבר להפיק מהם תאי גזע). מאחד מהם הצליחו להפיק תא גזע אחד. (מישל רבל, שם).

אמנם היום (05.05) פורסם שיש שיטה חדשה להפיק תאי גזע, ויתכן שבעתיד יתגברו על המכשולים הקיימים.

בנוסף לכך, מתברר שכיון שצריך להוציא את הגרעין מתא הביצית לפני השתלת הגרעין השלם, נשארים כרומוזומים של התא הקודם שלא ניתן לסלקם והדבר גורם לפגמים גנטיים בעובר, כך שודאי לא ניתן “לייצר” אדם מושלם ללא פגמים.

כבר באמצע שנות השמונים הצליחו מדענים לשבט פרות וכבשים, אבל הצלחה זו היתה כאשר הכניסו לביצית גרעין מתא שמקורו בהשלבים הראשוניים ביותר של ההתפתחות העוברית. בשנת 1997 פרסם חוקר מסקוטלנד שהלצליח לביא להולדת כבשה משובטת מתא של כבשה בוגרת. תא שנלקח מעטין שלה. זו היתה הצלחה לאחד מתוך 270 נסיונות שנעשו. בעיה נוספת היא שפחות מחצי מבעלי החיים המשובטים שנולדו הגיעו לאחר מכן לבגרות, וכמעט כולם הראו הפרעות בהתפתחות (עודף משקל למשל) והצטברות של מחלות שונות.

הנסיונות עוררו הרבה ויכוחים בנוגע לשיבוט של אדם, להכפלה של אנשים כמו היטלר וכו’. באות זמן כת מזורה של הכומר ראל, המאמינה בצלחות מעופפות וחייזרים שייצרו את האנושות בהנדסה גנטית, פרסמה הודעה על לידת תינוקת משובטת בשם חווה. שקר זה היה מקור לפולמוס תקשורתי שערורייתי.

למעשה כתב הגרז”נ גודלברג, כשנשאל על שיבוט, וכתב שאם התהליך הוא בפיקוח ורישות נאות של כל ההורים הקשורים לתהליך, ירשוום הבטיח מניעת גילוי עריות ומניעת פגיעה במעמדו האישי של הילד, כן, אחרת, לא. (מתוך אסיא סה-סו אלול תשנט).

ב. הפריה חוץ גופית:

הבעיות של הפריה חוץ גופית, ראה מה שסכם הרב יעקב אריאל, שיבוט גנטי, עמ’ 78.

שאלה זו מובאת כבר בגמרא על התבברות אשה באמבטי. עיין חגיגה טו ע”ב “חיישינן שמא באמבטי עיברה”

הדבר מעורר גם שאלות הלכתיות, מוסריות וגם שאלות משפטיות, אם ההפריה נעשית על ידי תרומת ביצית או תרומת רחם (אנצקלופדיה הלכתית רפואית ע’ 142). של מי הילד, מה אם הילד נולד פגום, של מי הוא ומי אחראי? האם מותר להפר סודיות רפואית ולגלות לילד את מוצאו?

האם רווקה שנמצאת בסוף שנות הפוריות רוצה ללדת מתרומת זרע, של ישראל ידוע או של גוי, האם מבחינה מוסרית הדבר מותר לה ללדת ילד שיהיה בן לאם חד הורית ללא אב?

שאלה נשאל הגרז”נ גולדברג, על אשה צעירה הסובלת ממחלה שתקצר את חייה, האם לאשר פונדקאות לאשה כזו כשיש סיכוי שהולד יהיה יתום:

באסיא ס”ה-סו, הביא את המעשה עם המגיד מדובנא, עם העיוור והחרש, ראה שם.

הבעיות דנו בהקשר זה גם ביחס להפריה גם מאב וגם מאם: שאלת השחתת זרע, האם מקיימים בדרך זו מצות פריה ורביה, האם הבן מתייחס לאביו (דעת החלקת מחוקק אה”ע סי’ א’ ס”ק ח’ שלא, וע’ נשמת אברהם שם). המקובל להתיר במצבים שיש צורך, ושהולד מתייחס אחר אביו.

כתב החלקת מחוקק שם:

“יש להתספק אשה שנתעברה באמבטי אם קים האב פ”ו ואם מקרי בו לכל דבר. ובלקוטי מהרי”ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמטי כי סירא בגימטריא ירמיהו ועיין בספר עבודת הקודש להרב איש האלוקי מוהרר”מ קורדאווירו זצ”ל בחלק התכלית פרק יז”.

ובשו”ת שרידי אש (ח”א סימן ע”ו) סובר שלא כט”ז ואשה שנתעברה באמבטי מאיש זר, כתב שהוולד ממזר. ודי בזה כדי לא ליצור ספיקות ביוחסין. וראה אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך הזרעה מלאכותית הע’ 70, ובכרך ב’ ע’ 139.

ג. הפריה מגוף של נפטר:

הגרז”נ גולדברג נשאל על כך וענה שאסור להוציא זרע מכיס אשכים של נפטר אלא אם הסכים לכך, או שיש אומדנא שהוא היה רוצה בכך. הוא כתב שעל פי ההלכה צריך סיבה לאסור, וללא סיבה זה מותר. אפשר ללמוד על חשיבות השארת זרע לאדם מפרשת יבום. ולכן כתב הגרז”נ:

ללא הסכמה של הנפטר, כמובן שהדבר אסור. אך אם קיימת הסכמה מפורשת או אפילו אומדן ברור שזה רצונו, אז אין בכך איסור. נציין, שעל פי ההלכה צריך סיבה כדי לאסור, וללא סיבה כזו המצב הטבעי הוא היתר. לעניין זה נוגעת גם העובדה שהתורה החשיבה מאוד את הרצון האנושי להשארת שם וזכר בעולם, כפי שניתן ללמוד מפרשת ייבום.

ד. פונדקאות:

עקרונית נשאל הגז”נ אם אשה יכולה להביא צאצא לעולם רק בסיוע אם פונדקאית, האם ימליץ, וענה שאם התהליך יתבצע בפיקוח ורישום נאות כהלכה, אמליץ על התהליך.

אבל השאלה העקרונית היא, מי האם, האם הגנטית או האם היולדת. בזה פרסם הגרז”נ מאמר בתחומין כרך ה’ וכן הרב כלאב, ושניהם במסקנה שהיולדת היא האמא.

שאלה זו נוגעת גם לשאלה מוסרית כבדה שיכולה להתעורר בנושא זה: מה קורה אם היולדת לא רוצה למסור את הילד? מה קורה אם האם הגנטית אינה רוצה לקחת את הילד, של מי הילד?

לדעת ה”ר זלמן נחמיה גולדברג (תחומין ה עמ’ 248 ואילך) היולדת היא אמו של הוולד ולא בעלת הביצית. שם (עמ’ 254) הוכיח את דבריו מהסוגיא בכתובות יא,א, העוסקת בגר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין. התוס’ (ד”ה מטבילין) כתבו שלסוברים שאין לקטן זכיה מהתורה יש רק אפשרות אחת שיהיה בכלל גר קטן מהתורה:

משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה, כדאמרינן בפרק הערל (יבמות עח,א) “עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה – בנה אין צריך טבילה”, והוי גר מן התורה, דישראל גמור הוא, או דאית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו.

על כך הקשה רעק”א (בחידושיו לכתובות שם ד”ה והתוס’) שהרי להלכה קיי”ל “עובר לאו ירך אמו”, ונהי דטבילתו טבילה משום ש”מין במינו אינו חוצץ”, אך הוא צריך להתגייר בעצמו, וכיצד יכולה אמו לגיירו? ותירץ רעק”א, דאמרינן בכה”ג “מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה”; ומתוך שהגיור מועיל לאם לעצמה, הוא מועיל גם לעוברה.

מדברים אלו עולה, שמכיון שקיי”ל “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי”, יוצא שהעובר כאילו נולד מחדש, וליתר דיוק, כאילו התעבר מחדש. ואם נאמר שהעיבור הוא הקובע את התייחסות הבן לאמו, אין הוא בנה יותר.

לעומת זאת נאמר בגמרא (יבמות צז,ב):

“שני אחים תאומים גרים… היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה -… חייבים משום אשת אח.”

וקשה: הרי “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי”, ולפי הסברו של רעק”א יוצא שאין ביניהם שום זיקת אחווה? מכאן הוכיח הרב גולדברג (שם עמ’ 252) שהלידה בקדושה עושה את שניהם לאחים מן האם. ע”פ זה הסיק שהולכים אחר היולדת, והיא אמו של הרך הנולד.

דחיה לראיה זו כתב הרב יהושע בן מאיר באסיא חלק ח’ ראה שם עמוד 157, ובכלל יש להעיר, כמו שכתב הרב יעקב אריאל במאמר בתחומין כרך טו, ובשו”ת באהלה של תורה סימן ע’, שאין לדמות מצב של עובר, אם ירך אמו או לאו ירך אמו, לעובר שהושתל, שהוא ישות עצמאית ובעל כורחנו מתייחס למי שיצר אותו (ע’ שם ע’ 350).

וראה שם במאמר בהערה 8 הראיה שהביא בשם הרב מינצברג מדינה…

סיכום הדבר מבחינה הלכתית, נמצא בתשובת הרב מרדכי הלפרין שחלקה האחרון מובא להלן, והובאה במספר מקומות (לקוח מאינטרנט):

מנקודת מבטו של המשפט העברי המסתמך, במידה רבה, על המצב הביולוגי – יש הבדל משמעותי בין קביעת אבהות לקביעת אימהוּת. רוב מכריע של הפוסקים בספרות ההלכה רואה את נותן הזרע כאבי הילד. משום כך מקובלת ההנחה כי על פי המשפט העברי, האב הביולוגי הוא גם האב המשפטי. המצב שונה לחלוטין כאשר דנים בקביעת אימהוּת. בניגוד לאבהוּת בה תמיד הגבר תורם רק את תא הרביה (הזרע), בתהליך אימהוּת טבעי האם תורמת גם את תא הרביה (הביצית), גם נושאת את ההריון ברחמה חודשים ארוכים ולבסוף יולדת את הוולד בלידה טבעית או בסיוע רפואי. מאחר והטכנולוגיה המודרנית מאפשרת חלוקת שתי הפונקציות הללו (פונקציה גנטית של תרומת ביצית ופונקציה פיזיולוגית של נשיאת הריון ולידה) בין שתי נשים, יש מקום להתלבטות משפטית בשאלה מי מן השתים נושאת בתואר האימהוּת. בספרות ההלכתית קיים עדיין ויכוח נוקב בשאלה איזו פונקציה קובעת את האימהוּת: הפונקציה הגנטית או הפונקציה הפיזיולוגית.

[פוסקים הסוברים שהיולדת היא האם: הרב וולדינברג שו”ת ציץ אליעזר, חלק כ, סי’ מט; הרב י”ש אלישיב בנשמת אברהם, כרך ד’ (השלמות לד’ חלקי השו”ע), חלק אבהע”ז, סי’ ב, ס”ק ב; הרב משה הלוי סולובייצ’יק, “בדין תינוק המבחנה”, אור המזרח, גליון ה-100 (תשמ”א), עמ’ 128-122; הרב ז”נ גולדברג, “יחוס אמהות בהשתלת עובר ברחם של אחרת”, תחומין ה, 259-248. לעומת זאת, לדעת הרב ש”ז אויערבאך בנשמת אברהם, כרך ד’ (השלמות לד’ חלקי השו”ע), חלק אבהע”ז, סי’ ב, סס”ק ב, “אין ראיה ברורה בדבר כדי להכריע מי האם”; ולדעת הרב ש’ גורן במכתבו לפרופ’ משיח מה-10 בנובמבר 1982 (טרם פורסם) ובמאמרו בעיתון הצופה, י”ד אדר א’ תשמ”ד, האם הגנטית היא האם.]

למרות הויכוח, יש נטיה ברורה, גוברת והולכת, אצל גדולי הפוסקים והמומחים למשפט עברי להעדיף את הפונקציה הפיזיולוגית ולראות את האם היולדת כנושאת תואר האימהוּת.

שאלת החרטה של האם, תלויה כנראה במידה רבה בשאלה מי היא האם המשפטית. אם האם המשפטית היא האם המיועדת – האם הגנטית – אזי אין זכות לאם הפונדקאית להתחרט לאחר הלידה ואולי גם לפניה, לאחר הכניסה להריון, מאחר והיילוד הוא בן של האם הגנטית. לעומת זאת, אם האם המשפטית היא היולדת – הפונדקאית – אזי זכותה לחזור בה מההסכם חזקה יותר, ודיני הקניינים בדרך כלל אינם מחייבים אותה לקיים את ההסכם, בתנאי, כמובן, שתחזיר את ההוצאות שהוצאו עליה על פי ההסכם איתה. גם כאן, לאחר מסירת הילד לאם המיועדת, יכולת החזרה של האם היולדת דומה לזו שמסרה את תינוקה לאימוץ. [ההסבר המשפטי לפעולת אימוץ לפי המשפט העברי חורג ממסגרת זו.

מקורות:

שיבוט גנטי, ירושלים תשס”ד.

תחומין יח.

נספח:

פרסום מהארץ 20/5/05:

לראשונה: תהליך יעיל להפקת תאי גזע מעוברים משובטים

מאת ג’ינה קולאטה, ניו יורק טיימס

השיטה שפיתחו המדענים מדרום קוריאה, “שיבוט תירפויטי”, היא אחת התקוות הגדולות ביותר בתחום תאי הגזע

התפתחות דרמטית בחקר תאי הגזע: במחקר חלוצי, מדענים מדרום קוריאה הצליחו לפתח תהליך יעיל של שיבוט עוברי אדם והפקת תאי גזע מהם. המדענים דיווחו על מחקרם אתמול (חמישי) בכתב העת “Science”. בעבר הצליחה קבוצת המדענים, בראשותם של הד”ר וו סוק הואנג והד”ר שין יונג מון מהאוניברסיטה הלאומית בסיאול, להפיק תא גזע מעובר משובט, אך התהליך היה מסובך מאוד, והמדענים אמרו שאין טעם לנסות לחזור עליו. היו גם שהטילו ספק בנכונות הדיווח.

התהליך החדש שהציגו המדענים נחשב ליעיל ביותר. “זאת התקדמות אדירה”, אמר אתמול הד”ר לנארד זון, חוקר תאי גזע בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד בארה”ב ונשיא האגודה הבינלאומית למחקר תאי גזע, שלא היה מעורב במחקר. השיטה, “שיבוט תירפויטי”, היא אחת התקוות הגדולות ביותר בתחום תאי הגזע.

תאי גזע עובריים יכולים להתפתח לכל סוגי התאים בגוף. מאחר שהתאים מתקבלים מעוברים ששובטו מבני אדם, הם מהווים תעתיקים גנטיים מדויקים שלהם. מדענים רוצים להשיג תאי גזע מסוג זה ממטופלים, כדי ללמוד את מקורות מחלותיהם ולפתח תאים חלופיים, שיהיו זהים לאלו שבני האדם החולים איבדו. בנוסף, התקווה היא להשתמש בתאי הגזע העובריים לפיתוח איברים להשתלה – שלא יידחו על ידי הגוף משום שיהיו זהים לאיבר המקורי. הד”ר זון הזהיר כי “יהיה צורך בעבודה רבה” עד שתאי הגזע יממשו את ההבטחות האלה, אך הוסיף שהממצאים החדשים עשויים לקרב מדענים למטרתם משמעותית.

עד עתה חקרו מדענים רק תאי גזע שנלקחו מעוברי אדם שנוצרו לצורך מטרה זו, או מעוברים שנוצרו במרפאות הפרייה ונתרמו. בנוסף נחקרו תאי גזע של עכברים, ומדענים גם מנסים למצוא דרך לגרום להם להתפתח לסוגי רקמות ספיציפיים.

ואולם, החוקרים היו זקוקים לעוברים התואמים גנטית לחולים. הדרך היחידה להשגת עוברים כאלה היא באמצעות שימוש בעוברים שהם שיבוטים של החולים, אך שיבוט בני אדם נראה כמעט בלתי אפשרי. כדי ליצור שיבוט, המדענים מחדירים חומר גנטי מתא של מטופל לתוך ביצית בלתי מופרית של אשה אחרת, שהחומר הגנטי שלה הוצא ממנה. הגנים מהתא של המטופל משתלטים על הביצית ומדריכים אותה להתחלק ולהתפתח לעובר זהה מבחינה גנטית למטופל, ולא לתורמת הביצית. כחמישה ימים לאחר מכן, כשלעובר המשובט יש כ-100 תאים, מופיעים תאי גזע צפופים שנראים ככדור.

במחקר השתתפו 18 נשים שתרמו ביציות. כמו כן השתתפו בו 11 חולים – שמונה שסבלו מפגיעות בעמוד השדרה ושלושה ילדים, בהם ילד בן 10 הסובל מפגיעה בעמוד השדרה.

אתמול נשמעו גם קולות של מתנגדים. הד”ר ליאון קאס, יו”ר מועצת נשיא ארה”ב לביוטכניקה, הודיע באי-מייל ש”ייתכן שלמחקר יש יתרונות טכניים, אך הוא מדאיג מבחינה מוסרית. הוא יוצר עוברי אדם אך ורק למטרות מחקר, ומקל מאוד על ייצורם של תינוקות משובטים וניצול ביציות של תורמות בדרך שלא תביא להן תועלת”. ואילו מנהל האגף לעידוד הילודה במועצת הבישופים הקתולים האמריקאים, ריצ’רד דורפלינגר, אמר שהוא חושש שהבא בתור יהיה תינוק משובט.

“נשואה יכולה לשמש פונדקאית”

מאת: חיים שפיגל , תאריך: 11/06/2006 9:49:00

הרשל”צ הרב שלמה עמאר מאשר לנשואה לשמש פונדקאית בחינם עבור אשה ענייה. פרסום ראשון של מכתבו

סערה בממסד הרבני: הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, שיצא אמש לביקור קצר בסין, אישר בפסק הלכה תקדימי לאשה נשואה להיות אם פונדקאית. בכך נענה לבקשת אשה חסרת אמצעים כלכליים, שעברה כבר חמש הפלות. כתב ‘ידיעות אחרונות’, חיים לוינסון, מדווח כי בלשכת הרב עמאר אומרים, כי מדובר בפתח לשינוי של ממש בתחום.

על פי חוק הפונדקאות התשס”ו, יכולה רק אשה רווקה לשמש אם פונדקאית בישראל. הוועדה לאישור הסכמי פונדקאות במשרד הבריאות העניקה עד כה כ-250 היתרים.

לפי ההלכה, כאשר אשה נשואה משמשת פונדקאית, נחשב היילוד מבחינה הלכתית לממזר. לפיכך, נאסר עד כה על נשים נשואות לשמש פונדקאיות.

לפני מספר חודשים פנתה אשה חסרת אמצעים אל הרב עמאר. האשה, הנשואה זה 13 שנים ועברה כבר חמש הפלות, סיפרה לרב כי אין ברשותה את הסכום הגבוה הנדרש להליך – כ-50 אלף דולר – וכי מצאה אשה שהסכימה לשמש פונקאית בחינם.

בתגובה שלח הרב עמאר מכתב לוועדה לאישור הסכמי פונדקאות במשרד הבריאות, בו פסק כי יש להתיר לאשה הנשואה לשמש כפונדקאית, וזאת משום שלדבריו, לרחמה של הפונדקאית מוכנס עובר ולא זרע.

הרבנים החברים בוועדה, הרב ד”ר מרדכי הלפרין והרב יובל שרלו, הופתעו מהפסיקה ובכוונתם להיפגש עם הרב עמאר כדי לרדת לעומקה.

הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, אמר בתגובה: “התינוק הזה יסתובב עד סוף ימיו עם תווית ‘לא ממזר לפי הרב עמאר'”.

ראש לשכתו של הרב עמאר, הרב יגאל קריספל, אמר כי הרב עמאר סייג את פסיקתו למקרה זה, אך הבהיר כי הפסיקה מעניקה תקווה לנשים אחרות: “צריך להדגיש, ודאי שאשה רווקה עדיפה, אבל בהתאם לנסיבות, ניתן לפנות אל הרב, שיחליט בכל מקרה לגופו”.

בעקבות הפסק מתכוונים במשרד הרווחה לבקש את שינוי חוק הפונדקאות, כך שיתיר גם לנשואות לשמש פונדקאיות.

1. הובא במאמרו של הרב יגאל שפרן, השיבוט הגנטי לאור ההלכה, בתחומין יח עמ’ 151 ↑