ב"ה

מידת האחריות המוסרית של הגורם לאסון על ידי משחק בנשק ותאונות דרכים

שאלת האחריות המוסרית לגרימת אסון, להבדיל מאחריות פלילית שבה יש תפקיד לבית הדין, היא שאלה הנוגעת להרגשה האישית ולמסקנות ותיקוני תשובה שאדם רוצה לעשות כדי "לנקות" את עצמו מן החטא. תהליך התשובה המובא ברמב"ם הלכות תשובה, כולל, חרטה, ווידוי וקבלה לעתיד. מעבר לכך אין עוד "תיקוני תשובה" שעליו לעשות. המושג תשובת המשקל, היא מתורתם של חסידי אשכנז של בעל הרוקח שמובא בהרבה פוסקים.

כתב הרוקח בסימן כג:

"רוצח הכה איש את רעהו ורצחו נפש בין איש בין אשה או הרג את הקטן ילך בגולה שלש שנים וילקה בכל עיר ויאמר רוצח אני ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יגלח שער זקנו וראשו ולא יכבס את בגדיו ולא ירחץ את בשרו וזקנו ירחץ פעם אחת בחדש ויקשור ידו אשר רצח בה בשלשלת ובצוארו וילך יחף ויבכה על רציחתו ויתענה בכל יום עד שיגמור גלותו ואחר כך שנה אחרת יתענה שני וחמישי אף על פי שהתענה ג' שנים בכל יום ולא יעשה לשום אדם רעה וישתוק לכל אדם ואם יאמרו לו רוצח אל יתקוטט אך יהיה כמחריש ולא ילך לשחוק באותן ג' שנים וכשיצאו מבה"כ ישכב בכל יום לפני בה"כ ויעברו עליו ולא ידרכוהו ויכבד את אשתו ואת כל אדם ויתודה בכל יום".

אלא שהחומרא הגדולה היא ברוצח במזיד. ובתשובת הרמ"א בנספח הביא תיקון שכתב גם שלא ילון יומיים באותו מקום ועוד.

אלא שיש להעיר דברים שכתב פרו' יוסף דן, לתולדות תורת התשובה של חסידי אשכנז, בספר יובל האורות, עמ' 227:

ראשוני החוקרים שעסקו בפירוט בחסידות אשכנז ותורתה בדורותינו, יצחק בער וגרשם שלום, הציעו שניהם לראות בתורת התשובה החסידית אשכנזית בכללה ובענייני הסיגופים בפרו פרי השפעה נוצרית שחדרה לעולמם של חסידי אשכנז. משמע, גם הם הכירו בזרותם של הדברים בתוך הקונטקסט החסידי-אשכנזי, וביקשו לפרש זאת כפי השפעה חיצונית. בחמישים השנים האחרונות (הספר נדפס בשנת תשמ"ה – י.ע.) נעשו כמה נסונות למצוא ולזהות מקרו נוצרי, לאטיני, לתפיסת תשובה זו (המאמץ העיקרי עשה פרופסור איבן מרקוס). נסונות אלה לא הניבו פרי עד היום איננו יכולים להצביע על המקרו ממנו נטלו – אם נטלו- חסידי אשכנז את תפיסותיהם בענייני תשובה וסיגופים. שלילה אי אפשר להוכיח, ואין כל דרך להראות שחסיגי אשכנז לא הושפעו מן הנצרות. ייתכן שבעתיד ימצא מקרו שיוכיח זאת. אך חייבים אנו לקבוע כי עד היום לא נמצאצה כל הוכחה לכך שמקור כזה היה בנמצא, וכי תורת הסיגופים החסיסית-אשכנזית היא פרי השפעת הפניטציה הנוצרית במרכז אירופה בימי הביניים.

במי שגרם מוות בתאונת דרכים מה מידת אחריותו המוסרית למה שקרה, אם מבחינה פלילית אינו אשם?

יש לדון גם במי שהרג בשגגה תוך כדי פעילות מבצעית, או תוך כדי אימונים, מה חומרת הדבר לענין תשובה, האם יש לדונו כאנוס או כשוגג או אולי כיון שאדם מועד לעולם הרי הוא כמו מזיד. וכן יש לדון במי ש"משחק" בנשק ולא ידע שיש כדור בקנה, וכתוצאה מכך פגע הרג כשכוון על חברו. או מי שמשחק בנשק, וכמתעסק נפלט כדור והרג. האם אדם מועד לעולם וחומרתו רבה, או שיש צד להחשיבו לענין העבירה כאנוס אף שלענין נזקין נחשב מועד לעולם. האם יש קשר בין חיובי נזיקין לבין החובה המוסרית. האם כשיש פטור מבחינה פלילית פירושו של דבר שיש גם פטור מבחינה מוסרית.

ואם כן בנדון שאכן בנזיקין חייב. או לראשונים שאין גדר של אנוס בנזיקין בכלל לכאורה הרי בכל ההורג בשוגג, אדם מועד לעולם. ואם כן אם הרג בשגגה הרי הוא מועד ודינו כהורג במזיד ואיך יתכן הורג בשגגה?

אלא שיש להפריד בין הלכות נזיקין ובין העבירה שבדבר: כלומר, לענין חיוב נזיקין אדם מועד לעולם, אבל לענין העבירה שבדבר יחשב לאונס (משום טועה בדבר מצוה או דברים אחרים).

דבר זה ניתן להוכיח מגמ' בב"ק שיש להפריד בין חיוב נזקין ובין גדרי אונס. ונראה לפי זה שאדם מועד לעולם היינו שחייב אף שזה אונס ולא שאין זה אונס. בגמרא אנו מוצאים גדר שונה לחיוב עבור נזקי ממון ולחיובי ארבעה דברים, שבת וגלות.

גמ' ב"ק כ"ו ע"ב:

אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לענין גלות פטור לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחרות רבן שמעון בן גמליאל אומר (שמות כא) ושיחתה עד שיתכוין לשחתה. הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין גלות חייב דאמר קרא (במדבר לה) בשגגה מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה לענין שבת פטור לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

אם כן לנדון דידן, יש ללמוד: א. לגבי השאלה העקרונית, שיש להפריד בין חיוב נזיקין וחיוב גלות, ולכאורה חיוב גלות דומה יותר לחובה המוסרית שהרי זה חייב אף בשוגג, ואף שזה מועד לגבי נזיקין הרי זה אונס לגבי גלות. ב. יש ללמוד שיש לחלק בין מי שהרג משום שכוון נשק ולא זכר שהוא טעון. ובין מי שלא הכיר בה ולא ידע שיש לו כדור בבית הבליעה, משום שאחר שם לו מחסנית או כדור בקנה. וכן יתכנו חילוקים דומים במצבים שונים, ויתכן שמקרה כזה, אם דומה למצב שלא הכיר באבן, שהוא אנוס, וגם מבחינה מוסרית חיובו פחות.

אלא שיש לשאול, האם את הבחינה המוסרית שבדבר, וחובת התשובה, יש לדמות לחיוב בנזיקין או לחיוב הגלות? אולי אין להוכיח גם מגלות, כיון שיש דינים מיוחדים ששיכים רק לגזירת הכתוב ששייכת לגלות?

והנה אנו מוצאים שבמקמות שבגמ' משמע לכאורה שיש גזירת הכתוב לגבי פטור מגלות, הרמב"ם נותן טעם.לגבי היה דולה בחבית (מכות ז' ע"א ע"ב) בגמ' מבואר שפטור משום דאמר קרא "ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה" אבל הרמב"ם נתן טעם לדבר בהלכות רוצח פרק ו' הלכה יב:

מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חבירו והרגתהו או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות, שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חבירו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חבירו והרגו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חבירו והרגתהו, גולה, שנאמר (במדבר לה,כג) ויפל עליו וימת, עד שיפול דרך נפילה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה, וכן כל כיוצא בזה.

יתר על כן, לגבי לא הכיר בה ושכחה כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ו' הלכה יד:

כיצד, היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחת רגלו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות, וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה בצד אחר או שהיתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה וכן הסומה שהרג בשגגה כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס.

הרי שכתב הרמב"ם בפירוש שהפטור הוא משום שנחשב לאונס. ומכאן יש לומר שגם לענין תשובה יש לדון כאן כדין אונס.

בתשובת הרמ"א הקל בתשובה, במעשה שהרג שלא בכוונה, במקרה שלדעת הרמ"א היה בגדר אנוס שפטור אף לענין נזיקין, ומסתבר שאם אופנים אלו נחשבים כאונס לגבי גלות, הרי שיש לדמות את החובה המוסרית לגלות, וזה לשון הרמ"א בתשובה ל"ז להקל בגלל הדימוי לגלות ומכך שהסמ"ג כתב שזה כמו אנוס:

מכל הנזכר יש ללמוד לענין זה האיש הנוכחי נקרא פב"פ, אשר אלהים אנה לידו שנסע עם משרתו אשר אהבו על העגלה. והנער רכב לפניו על הסוסים להנהיג העגלה והוא ישב על העגלה ובידו כלי משחית הנקרא ביק"ש, ורצה לפנותה ולזרוק מלואה ולירות אל השמים. וכאשר הרים הברזל עליה האבן אשר נותן אש והניחה עליה, בא השטן בתוכה ויצאה באש עם אבן ברזל אשר בתוכה ויצא אל העגלון הזה והמיתו. וכאשר ראה הנוכח כי נתגלגל חובה על ידו בא אל החכם שבעירו ובקש ממנו שיקבע לו תשובה, ושאל ממנו המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך. וקבע לו ענינים עד שיבא הנה ק"ק קראקא כאשר מבואר בכתבו. והנה ראינו כי המעשה הוא קרוב לאונס ואין לו אפילו דין שוגג כל שכן דין מזיד לצדד לו תשובות מתוך דברי הרוקח ז"ל כי הוא לא כיון רק אל המורדים והפושעים אשר עוזבים דרכם לשוב, אבל לא אל השוגגים והאנוסים. ומ"מ כל אדם ידאג לנפשו לעשות תשובה שלימה בלבבו בוידויים, ע"ד שנא' קרעו לבבכם ואל בגדיכם בפרט במעשה כנ"ל. לכן הסכמנו לדברי החכם שבעירו שקבע לו ענינים הנ"ל, בפרט שקבע לו ג"כ שיהיה גולה שנה תמימה לא ילין שני לילות במקום אחד, ובמקום שבעלי תשובה כאלו עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים וע"כ אם ימלא תשובתו כאשר חקק לו החכם בכתבו אשר בידו נראה לנו שחזר לכשרותו ושב ורפא לו, מאחר שכמעט היה אנוס בדבר. אך זה ראינו שטוב לו שיתענה מהיום עד לאחר יום הכפורים כל יום מלבד ימים שאין אומרים בהם תחנון, ולהתודות בכל יום ערב ובקר ולפרט חטאו בינו לבין עצמו עד תום שנה שלימה. ואח"כ יקבע אותו היום שאירע בו המעשה יום בכיה לו לדורות להתענות אותו היום ולומר וידוי ותחנונים כיום שמת בו אביו, ע"ד שאמר דוד וחטאתי נגדי תמיד ואין להחמיר עליו יותר מזה כדי להקל על בעלי התשובות, כדרך שמצינו בהקב"ה שפותח ידו לשבים ואינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחי בהם ועוד נאמר כי בתשלום תשובתו אסור לומר לו משם והלאה זכור מעשיך הראשונים, ועובר עליו בבל תונו כי לא יזכרו לו עוד ראשונות. גם הוא בעצמו לא ידבר עוד מזה כי אם דרך וידוי, ע"ד אשרי אדם נשוי פשע כסוי חטאה זה הנ"ל ושלום על דייני ישראל נאום משה איסרלש מקראקא.

ומצאנו את הקשר שבין הלכות תשובה ובין גדרי גלות בתשובת פנים מאירות סימן פ"ה שהקיל בתשובה בגוונא שלא היה שייך בו חיוב גלות. ולכן יש לנהוג את ה"קולות" של הרמ"א בדברים הללו.

ואם כן יש לדמות אופנים שונים של תאונות, לסוגיה במכות דף ז' ע"ב:

בלא צדיה – פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר, ואשר לא צדה – פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, (דברים י"ט) ואשר יבא את רעהו ביער – מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם.

למשל: יש לומר שאם החליק בגשם וגרם לתאונה קטלנית, הרי זה דומה למתכוון לצד זה והלכה לצד אחר, ודומה לאונס. או אם נכנס לפניו באור אדום הולך רגל או מכונית והוא דרס, הרי זה מקום שאין לניזק רשות ליכנס שם וזה גם כן נחשב לאונס.

אלא שיש קולא נוספת לכאורה שיש לדון בתאונה שקרתה תוך כדי פעילות מבצעית (אחר שהוכחנו שיש לחלק בין גדרי חיוב נזיקין ובין חיוב על העבירה שבדבר), בדין טועה בדבר מצוה:

במשנה שבת קל"ז ע"א נחלקו רבי אליעזר ור' יהושע בדין טועה בדבר מצוה:

מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת. ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר.

וראה בגמ' נחלקו רב הונא ורב יהודה אם מחלקתם במל את של ראשון, בשבת. או שמל את של ערב שבת בשבת. והמחלוקת היא האם פטור טעה בדבר מצוה הוא רק כשעשה מצוה או לא. ואם אנו נפסוק שטעה בדבר מצוה הוא רק כשעשה מצוה, הרי שאין קולא בנדון דידן במי ש;הרג את חברו בפעולה מבצעית. אבל אם נאמר שהפסק הוא שיש דין של טועה בדבר מצוה אף אם לא עשה מצוה, הרי שיש לדון בנדון דידן, אם נחשב כטועה בדבר מצוה (כמובן יתכן מצב שהוא טעה בדבר מצוה ועשה מצוה, כגון היורה פגז לעבר חבורה של מחבלים ולא יודע שיש לידם חיילי צה"ל).

וגם בנדון זה יש לדון אם פטור מקרבן של טעה בדבר מצוה הוא דין של גזירת הכתוב של פטור מקרבן או שזה ג"כ גדר של אונס. ומסתבר שזה נחשב כמו אנוס וכמו אומר מותר למ"ד שאומר מותר אונס. וע' טעם המלך על שער המלך הלכות שופר. ודעת האור שמח שבת פ"א ה"ח שזה כמו מתעסק (ע' א"ת ערך טועה בדבר מצוה הערה 37. מאידך ברור שטעה בדבר מצוה יש בו איסור, שהרי גזירת שמא יעבירנו לחכם ללמוד, הרי חז"ל אסרו אף שאם יעביר הרי זה טועה בדבר מצוה. ע' שו"ת אחיעזר ח"ג סימן פ"ג אות ג' שכ"כ.

פסק הרמב"ם בהלכות שגגות פ"ב ה"ח:

כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות.

וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת, שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו; ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול, אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת. כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות… וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת: שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו; ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול, אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת.

וע' כסף משנה ולחם משנה באריכות בדעת הרמב"ם. ולדעת הלחם משנה הרמב"ם פסק שטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור. ולפי זה אכן יש קולא לעניננו גם כשטעה בדבר מצוה והרג את חברו. (וע' אנצקלפדיה תלמודית ערך טועה בדבר מצוה הערה 304 דעת המאירי שאם זמנו בהול, פטור אף שלא עשה מצוה. גם לפוסקים שטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב.

לסיכום, ודאי שיש חיוב תשובה בהורג בשוגג ואפילו באונס. אלא שיש מדרגות גם באופן התשובה לפי חומרת החיוב. וע' גמ' יומא, המובאת בנספח, על ההסתכלות על מקרה כזה. וע' גם תשובת רע"א למי שהרג את בנו בשוגג, מהד"ת תשובה ג' (ויסודו שם שלא ירויח מכך שהרג את בנו ישלם את כל ההוצאות שהיה מוכן לשלם בשביל בנו הנדוניה וכ' אלא שלענין סיגופים הקל עליו כיון האיש סמוך לימי הזקנה).

עיין תשובת מהר"י וויל קכה שהחמיר בתשובה אפילו למי שהשליח שלו נהרג עקב שליחותו:

חיים ושלום לאהו' הנ"ר יקותיאל שיח'. מ"ש איך שבשליחותך נהרג ר' עזרא הי"ד. גרסינן באגדת חלק /סנהדרין צ"ה/ אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ואחיתופל על ידך נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תימסר ביד אויב כו'. אלמא אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקלה אפילו הכי נענש. כ"ש הכא שבשליחותו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין כגון תעניות מ' יום. ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה, עכ"ל. ואמרי' במסכת שבת פרק שואל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.

וראה בזה את תשובת אבני נזר יו"ד תעח.

תחליף לגלות בזמן הזה, עיין עוד בשו"ת מהר"ם לובלין סימן מג-מד, שו"ת ר' חיים הכהן סימנים יט-כא, באר היטב או"ח סימן תר"ג (הובא באנצקלופדיה רפואית הלכתית ערך רשלנות רפואית הערה 98)

שאלה זו גם נוגעת לשאלת כהן שגרם לתאונת דרכים אם רשאי לישא את כפיו. שהרי כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. וכתב בשו"ע אורח חיים סימן קכח

כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי"א דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג (טור ורש"י והרבה פוסקים אגור וב"י).

נספח: תשובות המוזכרות לעיל בענין זה:

שו"ת פנים מאירות א סימן פה ד"ה על דבר: על דבר שאירע מקרה בלתי טהור בג' וד' אנשים רעים אהובי' יחד שישבו בבית אחד והי' מונח שם כלי משחי' קנה השריפ' שקורין בי"קש /רובה/ ולקח תחיל' אחד כלי המשחי' הנ"ל בידו וראה שלא הי' סם השורף אש מתלקח' ומתלהט למרחוק שקורין פול"וויר במקום הכאת האבן על הברזל ומשך הברזל עם האבן כדי שיצא אש ועשה כן פעם ושתים ויצא אש מן הכא' האבן על הברזל ולא הזיק ואח"כ לקח אחד מהם ג"כ לבחון אם הוא יודע לעשות כן ומעשה ש"ט /שטן/ הצליח ויצא האש אשו משום חציו והבערה ללהב ולחלק יצאו העיגולים קטנים של עופרת שקורין שר"וט מתוך קנה השריפה ונתחלקו לכל צד שאינו שוה לכל נפש והכהו נפש בראש הגלגולת ומיד קראו לחכמי הרופאי' והניחו לו צרי ותחבושת על מכתו ואמרו שהוא בסכנה גדולה ואמדוהו למיתה יותר מלחיים וחי אחר זה שני מעת לעת ויצו אל ביתו כדרך כל ארץ בדעה שלימה ומיושבת וימת ועת' בא בעל התקלה וצועק ובוכה במר נפשו על מכשול עונו הגדול שאירע על ידו ורוצה לקבל תשובה כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכל מה שיורו אותו חכמים יקבל עליו לעשות כולי האי ואולי יחונן עליו ה' צבאות בכן באשר שגדולה כחה של תשובה אמרתי לעיין בדינו והנה לפי דעת הרמב"ם בהלכות רוצח פ' חמשי דין ב' וז"ל אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגתהו וע"כ הרמ"בם למד הא דאמרינן מלמד שחובשין אותו דאם מת נהרג על ידו היינו במזיד לענין קטלא אבל לענין שוגג פטור מגלות משום דגבי גלות אשכחן מילי טובא דפטור כגון דרך עלייה וגבי מזיד אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה והא דפריך בש"ס פ' אלו נערו' דף ל"ג ע"ב מתקיף לה רב מרי ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דילמא בשוגג ונקה מגלות ש"מ דבשוגג נמי אם מת לאחר שחובשין אותו דגולה כבר הקשו שם התוספו' ותירצו דמשכחת לה בביתא דשישא דלא חיישינן שמא הרוח בילבלתו וכן כתב הג"מ שם שזה דעת הרמב"ם ולפ"ז י"ל דקרא קאי נמי בשוגג אבל מ"מ נשמע אם לא הי' בביתא דשישא או שפירכס י"ל דהוא קירב את מיתת עצמו אבל ראיתי שהראב"ד השיג עליו ודעתו דלא אמרינן הרוח בילבלתו או הוא קירב מיתתו ע"י פירכוס אלא בשוחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופירכוס מקרבין את מיתתו עכ"ל וסברא זו כתבו ג"כ התוספו' בתירוץ שני ולפ"ז הי' חייב גלות מ"מ נראה דדין זה דמי להא דאמרינן בש"ס היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין גלות פטור ב"ק דף כ"ו ע"ב א"כ ה"נ כיון שמתחילה משכו בברזל והכה האבן על הברזל ויצא אש ולא הזיק לא אסיק דעתו שיש בקנה שריפה העיגולי עופרת ורובא דרובא אי אפשר לצאת העיגולי' אלא ע"י הפול"וור שנותני' במחתה סמוך לנקב אשר בקנה ואף שמצינו שסידר הרוקח תשובה לרוצח להיות גולה ולהיות נע ונד ולא ילין ב' לילות במקום אחד נראה דזה דווקא במזיד גמור כמו דמצינו סמך לזה בקין דכתיב בי' נע ונד תהי' בארץ אבל בשוגג אפילו אם הי' חייב גלות אין ענינו להיות נע ונד בארץ דגלות הי' שיגלה ממקומו ולא ישוב למשפחתו עד מות הכהן והיה דר במקום אחד בערי הלוי' ועיקר גלותו הי' שצריך לגלות ממקומו וק"ו בענין זה דלא חייבי גלות כלל וכיוצא בזה מצינו בתשובת רמ"א סי' ל"ז באחד שנסע עם משרתו אשר אהבו על עגלה והנער רכב לפניו על הסוסים להנהיג העגל' והוא ישב על עגלה ובידו כלי משחי' הנקרא ביק"ש ורצה לפנותה ולזרוק מלואה ולירו' אל השמים וכאשר הרים הברזל אשר עליה האבן אשר נותן האש והניחה עליה בא השטן בתוכה ויצאה באש עם האבן ברזל אשר בתוכה ויצא על העגל הזה והמיתו וכתב רמ"א ראינו כי המעשה קרוב לאונס משום דכתיב בלא צדיה פרט למתכוון לצד זה והלכה לה לצד אחר וא"כ אין לו אפילו דין שוגג כל שכן דין מזיד לצדד לו תשובה מתוך דברי הרוקח ז"ל כי הוא לא כיון רק אל המורדים והפושעים כו' ואף שכתוב שם שחכם בעירו קבע לו שיהי' גולה שנה תמימה ולא ילין ב' לילות במקום אחד נראה דחכם הזה אפשר חשבו למזיד קצת ואינו דומה למתכון לצד זה והלכה לצד אחר דהתם אין דרכה בכך והוי אונס אבל הכא אורחא דמילת' מי שאינו בעל כח וכאיש גבורתו שיכול להחזיק בידו הכלי משחי' הנ"ל בחזקה כח הפולוור מניע ידיו לאיזה צד המתגבר אבל בנדון דידן דלא עלה על הדעת שיצא מלואה עגולי עופרת בלתי נתינ' פולוור במקום המחתה ובפרט כאן שבחנו מקודם פעם ושתים ותצא האש לריק בלי שום תנועה לא הוי לי' לאסוקי דעתי' שתצא מלואה וגם לא ידע שהיא מלואה ועוד שלא נתכוון לצד האדם הזה רק השרו"טין נתפשטו לצדדי' ולצידי צדדים ויציאתן מן כלי המשחית עשו רושם ועוד דהתם מיירי שמת לאלתר אבל בנדון דידן שחי שני מעת לעת ודעתו הי' מיושבת עליו בהשכל כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו בר גלות כלל ועוד דהכא ע"י מישוש הידי' של רופאי' שעשו לו רטי' יש לומר שהם קירבו מיתתו יותר מע"י פירכוס ושמא ע"י סמי' חריפים על מכתו וגם בלקיחת הרטי' י"ל שגרמו לינקוב קרומו הדק ע"כ קבעתי לו התשובה מ"ש ברוקח באשה השוכב' על בנה והמיתו והתם חשיב כמזידה קצת כמבואר שם ויתודה ערב ובוקר לפני קונו בבכי ויקבע אותו יום שאירע בו המעשה יום בכייה לו לדורות להתענות אותו היום ולומר בו וידוי ותחנונים כיום שמת בו אביו ואין להחמיר עליו יותר מזה כדי להקל על בעלי תשוב' ומסיים שם רמ"א ובתשלום תשובתו אסור לומר לו משם והלאה זכור מעשיך הראשוני' ועובר עליו בבל תונו כי לא יזכרו לו עוד ראשונות יעויין שם:

ג. גמ' יומא כב ע"ב: "מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש: תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים… עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות".

ד. שו"ת חוות יאיר סימן קע ד"ה ע"ד אותן בענין מי שהבהיל את חברו על ידי נשק אלא שכתוצאה מכך הוא מת משבץ: "ע"ד אותן שני מוכרי סוסים שונאים מוחלטים שפגע האחד שרכב ליריד מזויין עם חבורה מריעים ופגע בשני בהיותו הולך לטייל סמוך לכפר מקום דירתו ובראות זה הרוכב אותו אמר לחבריו ראו איך אפיל פחד ובהלה על זה ולקח קנה השריפה בידו וקרא אליו ראה הרשע איך סגרך ה' בידי והנה עתה הגיע זמן לנקום ממך והגיע קיצך ולא היה בכלי המשחית רק נייר והבעירו באש ולקול גדול אפר השריפה ואש מתלקחת נפל חבירו לארץ שדוד ופרחה רוחו אם צריך תשובה. ודאי צריך וצריך תשובה גדולה כמ"ש בתשובה דאפילו השולח שליח ונהרג בדרך צריך השולח תשובה כ"ש זה דעביד מעשה רב והיה לו לחוש לזה ואדם מועד לעולם רק דבדיני אדם פטור כדק"ל במבעית חבירו דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש מהבוחן לבבות ומי יודע מחשבתו אם שעלה על דעתו שיש בו ספק סכנה רק שלא חש שהרי הוא שונאו ולכן ק"ל השונא אינו גולה מפני שהוא קרוב למזיד וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהלכות רוצח ומשם נראה דאם הרגו גואל הדם לזה הרוצח בשגגה פטור. וקריתי בספר משפטיהם במעשה שאירע ביניהם כך ממש ויצא במשפט הבנוי על שיקול הדעת שיהרג כדין רוצח בסייף רק שאמרו בסוד ובסתר לאיספקלטור שיכה בצווארו ברוחב החרב לא בחודו כי כאשר עשה כן יעשה לו ובאשר זה היה כביר כח ואביר לב כאשר הוכה נפל על פניו להרגשת ההכאה וחזר וקם בריא אולם וס"ל דבד"ש פטור שהרי קיבל עונשו הראוי לו ולפי משפטי ה' בתורתו הקדושה נהפך הוא ודווקא כנדון הנזכר כי רבים חלושי טבע הם ולבהלה גדולה כזו שזה שונאו גיזמו בכך ואח"כ שמע קול גדול של כלי משחית אין פלא וחוץ לטבע שתצא נפשו מש"כ אם הבהילו והבעיתו בענין ובדבר שאין ראוי שיגיע אדם לסכנה על ידו בתשובה כל דהו סגי דלא גרע מזרק בו אבן שאין בו כדי להמית דפטור אפילו מגלות לדעתי מרפ"ו דרוצח במיימוני יעו"ש ומ"מ צריך תשובה קצת דלא עדיף מגורם ]ע' מ"ש לעיל בהשמטה תשובה קס"ו דף פ"ד ע"ב[ נ"ל יאיר חיים בכרך"

אבני נזר יו"ד תעח בעז"ה יום ב' תצא תרנ"ה. שלום לכבוד הרב כו' מוהר"ר מאיר צבי נ"י אבד"ק ראדזיווע. א) דבר שני שותפין ששכרו נער בן י"ד שנים ליסע עם א' משותפין עם עופות לגבול פרייסען ולהביא בחזרה מן הגבול את הסוס ויען הנער לא הי' בקי כ"כ איך להתנהג עם הסוס לזאת הקשיר את ידו בחבל אשר נכרך על צואר הסוס והנער הלך אצל הסוס. ויהי בדרך התחיל הסוס לרוץ מאד ולא הי' ביכולת הנער לרוץ כן ונפל לארץ ומחמת שהי' נקשר בהחבל של הסוס רמסו הסוס ברגליו. ועתה השאלה מה משפט הסוחרים בתשובתם: ב) תשובה. ידוע דברי מהרי"ו סימן קכ"ה שליח שנהרג בדרך טוב שיתענה מ' יום והביא ראי' מאגדת חלק שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרג דואג כו' וצ"צ סימן ו' הקשה מואליו נושא את נפשו עלה באילן ומת ואם הי' בעה"ב חייב בזה איך למדו חכמים מוסר ויהי' עניים בני ביתך שלפעמים יבא לו מכשול עי"ז: ג) ונלע"ד ליישב דעת מהרי"ו דשלוחו של אדם כמותו ומה שהלך השליח בדרך בשליחותו של המשלח כאילו המשלח הוליכו שם בידים וכיון שהי' לסטים בדרך הרי הוליכו למקום לסטים ע"כ חשיב גורם במיתתו ואילו הי' המשלח יודע שיש שם לסטים הי' חייב מיתה בידי שמים ובשוגג צריך כפרה. אבל עלה באילן הרי לא הי' שלוחו רק על העלי' ועצם העלי' אינה סכנה גמורה רק מה שהוחלק הביאתו לידי סכנה שעי"ז נפל ומת. והחלקה לא הי' בשליחותו ע"כ לא חשיב גורם: ד) ולפי"ז נראה שאם מת השליח בחזרה לביתו המשלח פטור שכבר עשה שליחותו ושוב לאו שלוחו הוא וכל זמן שהי' שלוחו לא הי' סכנה כלל ונעשה אח"כ סכנה שלא ע"י מעשה המשלח ופטור: ה) אך בנ"ד לא יועיל זה שגם בחזרה הי' שלוחו להוליך הסוס לביתו ומת ע"י הסוס שאם הי' נהרג בחזרה ע"י לסטים היינו יכולין לומר הרי בלעדי שליחותו להוליך הסוס הי' חוזר בעצמו לביתו הי' נהרג ע"י לסטים אך עכשיו שנהרג ע"י הסוס הרי המשלח הי' הגורם: ו) אך י"ל לפי הנ"ל דמה שקשר הנער החבל בידו עוד לא הי' סכנה ולא הי' שכיח שהסוס יתחיל לרוץ. נמצא שכל מה שעשה בשליחותו של משלח לא הביאתו לידי סכנה עדיין. ואין לומר שקשירתו לבד הי' סכנה. ליתא שא"ת כן ודאי לא הי' דעת הסוחרים שיביא א"ע לידי סכנה. נמצא גם הקשירה לא הי' בשליחות הסוחרים. זולת אם אמרו לו בפירוש שיקשור ידו או ראה ושתק ש"מ דניחא לי' אז אם נאמר שקשירתו סכנה חייב הסוחר הרואה ושותק: ז) אך הצ"צ סימן ו' בעובדא דידי' שהשליח הלך על קורות כנהוג והוחלק מדמה להא דמהרי"ו ופסק דצריך כפרה ולפי פסק זה גם בנ"ד יש לחייב הסוחרים בכל ענין. גם י"ל שמסתמא דעתם שיעשה כמנהג בעלי עגלות ובהם אין סכנה רק בנער בן י"ד שנים הוא סכנה. ואם כן שפיר מקרי שהמשלחים הכניסוהו לסכנה:

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תניינא סימן ג

לכבוד ידידי הרב ר' דוד יואל נ"י אבדק"ק לאבשין.

הגיעני מכתבו, אשר כל הקורא יתפקקו עצמותיו על גודל הסבה אבידת ב' נפשות פתאום ובמאורע כזה, וע"ד ענין התשובה, לדעתי חמור הענין מאד, וצריך האיש לתשובה גדולה, אף דלענין חיוב גלות אין לנו לדון בזה, דנראה דמעיקר הדין החיוב גלות רק בזמן שיש ערי מקלט שיגלה וישב בערי המקלט, וכמו שנראה כן מלשון הרמב"ם רפ"ה מהל' רוצח, וכנראה דמשום זה לא נזכר בש"ע דיני גלות בכלל ובפרט, גם מלבד זה, גם בזמן שהיה נוהג דין גלות לא היה גולה בנ"ד, דאף דמה שכתב מעכ"ת לדמות להוציא ראשו דממעטינן מומצא פרט לממציא עצמו, זהו לא נ"ל כלל, דהתם בשעת זריקת האבן לא היה שם באותו מקום, ואח"כ הוציא ראשו לשם, אבל בנ"ד הא הי' בנו ומשרתו במקום ההוא יושבים על העץ הקשור בעגלה, אלא דאם היו נעורים היה באפשרות להמלט ולעמוד על נפשם לרוץ משם זהו לא מקרי ממציא עצמו במה שנמנע מלהמלט, מ"מ לענ"ד מטעם אחר פטור מגלות ב"ד, כי אולי הרוח בלבלתם, או שפרכסו וקרבו עצמם את מיתתם, כדאיתא בגיטין (דף ע') ובהרמב"ם (פ"ה ה"ב) מהל' רוצח, ואולם עכ"ז צריך כפרה, והלא המהרי"ו כתב השליח שנהרג צריך המשלח כפרה, והמג"א הביא כן בסוף הלכות ר"ה בשם באר שבע, והצ"צ (סי' ד') אף שגמגם על ראית מהרי"ו מ"מ סיים שם דלמעשה אינו חולק על המהרי"ו, ומ"מ נראה דבעובדא דמהרי"ו סגי בתשובה קלה, כיון דלא היה כלל בגרמא דהמשלח, לא כן בנ"ד דהאיש ההוא גורם גדול, ואפשר דלענין גלות היה פטור ג"כ מדין שהוא קרוב למזיד להריץ הסוסים טעונים במשא ובלילה, ואדם מועד לעולם בדבר שקרוב לפשיעה, דהיינו כעין אבידה, כמ"ש תוס' ב"ב (דף צ"ג ד"ה חייב) ואם היו משאות של אחרים, וע"י נפילת העגלה היו נפסדים, אף עם היה שומר חנם, קרוב הדבר בעיני שהוא חייב לשלם מדין מזיק דהוי קרוב לאבידה דודאי צריך ליזהר ולחוש שמא תפול העגלה ע"י שמירץ הסוסים בלילה, ופוק חזי מה שהחמיר המהר"ם לובלין בתשובה (סי' מ"ג ומ"ד) בענינים שלא לדונו לגרמא, כמו בענין שלפנינו, לזה לדעתי הקלושה, ראשית התשובה יהיה אחרי שנהרגו בנו ומשרתו הנער ולא עשו פירות בעולם, הוא יקים זרע להם, דהיינו שעבור בנו הנהרג יחשוב באם היה זוכה להכניסו לחופה כמה היה מוציא עליו נדן ומלבושים ושארי ההוצאות, ויפריש כפי הסך ההוא שיהיה לקרן קיימת לעולמי עולמים, ומהרווחים יוחזק בן עני לגדלו וללמדו תורה וגמרא עד שיהיה בן ט"ו שנים שיוכל לשלחו ללמוד בישיבה ואח"כ יוחזק מהרווחים תלמיד אחר, וכן לעולם, והתלמידים ההם יקראו על שם בן הנהרג שהוא מחזיקם, ואם ישאו להם נשים ויולידו בנים, הבן הבכור יקרא בשם הנהרג, ועבור הנער המשרת יקבל האיש על עצמו ליתן כל ימי חייו מידי שנה בשנה כ"ה ר"ט ליתן מזה שכר לימוד לבני עניים בשנה הראשונה ישלם לעשרה מלמדים עניים שילמדו יום יום שיעור לתועלת נשמת ההרוגים, ויאמרו נוסח התפילה וקדיש דרבנן, גם יפרוש סך מה שמהרווחים ישולם לאיזה לומדים בכל יום היא"צ שיעור משניות, ולהתפלל עליהם ולומר קדיש דרבנן. כל ימי חיי האיש ההוא, ישלח ביום היא"צ שלהם עשרה אנשים על קברם לבקש עבורו מהם מחילה:

ובענין סיגופים, אחרי שכתב מעכ"ת נ"י שהאיש ההוא סמוך לימי הזקנה, לזה ראוי להקל עליו, ולזה במשך ג' שנים יתענה ב' וה' וער"ח ועשי"ת ולהשלים התעניתים האלו, ואחרי ג' שנים יתענה בימים אלו הנ"ל עד אחר חצי היום, ואם הוא בדרך ורואה שקשה עליו התענית יפדה התענית בעד ערך ג' פעמים ח"י גדולים שיתן לעניים, וכל ימיו לא ילך לסעודת נישואין [זולת בסעודת צאצאיו או שהוא שושבין]. וכל לילה קודם שהולך לישן יתודה בלב נשבר ובבכיות גדולות ולבקש מחילה וכפרה מהשם יתברך, יקבל ד' תפילותיו וצדקותיו ותעניתיו ברחמים ויכפר לו כפרה גמורה, ונפשות ההרוגים יתפייסו, ויליצו טוב בעדו, כן נראה לענ"ד, ידידו דו"ש הק' עקיבא גינז מא"ש.

שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן טז

…אולם אם לא היתה כל רשלנות מצידו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, באופן שהדבר היה באונס גמור, הדבר שנוי במחלוקת האחרונים, כי האליה רבה (סימן קכח ס"ק סג) כתב, שבשוגג הקרוב לאונס יש להקל, ורשאי לישא כפיו. וכן הובא להלכה בספר מגן גבורים (שם ס"ק סט). אבל הפרי מגדים (באשל אברהם ס"ק נא) כתב לפקפק בזה, והעלה שאפילו באונס יש להחמיר לכתחלה שלא ישא כפיו. ע"ש. ונראה שראוי לחוש לדברי הפרי מגדים, שהואיל ויש בזה חשש ברכה לבטלה, כמבואר בשו"ת מהרלנ"ח (סימן קיז) הנ"ל, וכן מתבאר בשו"ת הרדב"ז הנד"מ מכתב – יד (סוף סימן כב), ספק ברכות להקל. ומכל מקום נראה שאם הכהן הנהג שת אל לבו על דבר התקלה שיצאה מתחת ידו, ושב בתשובה, וקיבל עליו שיתנהג בדרכי התשובה ככל אשר יורוהו חכמי ישראל, על שגרם לאיבוד נפש בישראל (וכבר אמרו חז"ל מגלגלים חובה על ידי חייב. שבת לב ע"א), באופן כזה יש להקל על בעלי תשובה ולהתיר לו לעלות לדוכן לישא כפיו. וזאת בהסתמך על דברי הראבי"ה ורבינו שמחה ורבינו שמשון משאנץ שפסקו שאם חזר בתשובה נושא כפיו. וכן פסק הרמ"א בהגה. וכן הסכים הרדב"ז בתשובה חלק ד' (סימן קכח), שעל כל פנים אם הרג בשוגג ושב בתשובה נושא כפיו. וכן כתב המגן גבורים (בשלטי הגבורים ס"ק כו). וכן כתב בספר ברכת אהרן (מאמר רפו אות ה). וכן פסקו בחיי אדם (כלל לב סימן ה'), ובקיצור שלחן ערוך (סימן ק' סעיף כא). ועוד. ואף על פי שלהלכה אנו פוסקים כדברי הרמב"ם והסמ"ג והתוספות והרא"ה והריטב"א, שאפילו חזר בתשובה לא ישא כפיו, וכתב מרן השלחן ערוך שאפילו בשוגג ושב בתשובה לא ישא כפיו. וכן הורה הלכה למעשה הגאון רבי שמואל ויטאל בספר חיים שנים ישלם, והובא להלכה בספר פתח הדביר חלק ב' (דף יט ע"א). וכן הסכים לדינא הפרי חדש. וכן כתב הגאון מהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סוף סימן ג). וכן פסק בספר בית מנוחה (דיני נשיאות כפים אות כו). מכל מקום בשוגג הקרוב לאונס, וחזר בתשובה, הוי כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כהפוסקים שתשובה מועילה, ואם תמצא לומר שהלכה כפסק מרן השלחן ערוך, שמא הלכה כדעת האליה רבה והמגן גבורים שבשוגג הקרוב לאונס נושא כפיו… בסיכום: כהן שנהג במכונית, וגרם לתאונה קטלנית, אינו רשאי לישא כפיו, ואפילו אם עשה תשובה, הואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל. ואפילו אם יצא זכאי בדינו מבית המשפט מחוסר הוכחות, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו אסור לו לישא כפיו, שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ואמנם אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א מקילים בזה אם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, אבל אנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק שאפילו הרג נפש בשוגג ועשה תשובה אינו נושא כפיו. וכן הורו הלכה למעשה גדולי רבני ספרד. אולם אם היה אנוס לגמרי, כגון שנהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ אדם והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, אז אם קיבל עליו תשובה כהוראת חכמי ישראל, רשאי לישא כפיו. וכל שכן אם הנפגע לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים, שיש להקל בזה על בעלי תשובה. ושב ורפא לו.

מ"מ נוספים:

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן כ.; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קפח, סעיף ו.; שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קכג, ד"ה תשובה.; מנחת יצחק ח' קמח יחווה דעת ה' טז.;

ראה דף פרשת שבוע פרשת מקץ, משרד המשפטים, על אחריות השולח לנזקי שלוחו, גליון 272

שם על המדרש: ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (בראשית מו, ל).

ופירש רש"י על אתר בשם המדרש:

סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו, שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת.

ע"ע דברי חיים, הלברשטם, ח"ג או"ח סימן י'.

תשובת מהר"י וויל קכה

משאת בנימין סימן כו