כז. תור ופרוטקציה

ב”ה

תור ו”פרוטקציה”

האם ניתן להעדיף – העדפה בטרמפידה, בקבלת עבודה, קבלת טיפול רפואי, תור למקומות שונים – את קרובו, או מי שנותן השרות רוצה וחפץ ביקרו, או שיש משמעות הלכתית לתור ותור דוחה גם כל מיני קדימויות? כמה סוגיות דנות בשאלה זו: לגבי דיינים, הסוגיה בהוריות לגבי קדימה להחיות, גמ’ בב”מ לגבי קדימה במצות הלואה, ועוד.

בסוגיה בהוריות דנים לגבי קדימה של איש ואשה, כהן ולוי, ישראל וממזר נתין וגר וכד’. לגבי דין מדובר על קדימה של יתום, אלמנה, תלמיד חכם, אשה, ועם הארץ. ולכאורה אלו שתי מערכות שונות של קדימויות וצריך להבין את ההבדל ביניהם ולמה לדמות תור לניתוח או תור במשרד ממשלתי או בחנות?

רמב”ם הלכות דיינים פרק כא הלכה ו’: היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין את דין היתום לדין האלמנה שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה, ודין אלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש שבשת האשה מרובה.

בשו”ע חו”מ סימן טו סעיף א’ מובא: צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין )א( של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; וכן מצוה עליו א להפך בזכותו מה שיכול. הגה: ואם הת”ח בעצמו לפני הדיינים, ב אפילו פתחו כבר בדין אחר, דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו. אבל אם קרובו בא לדין, אם פתחו בדין אחר אין צריכין לפסוק; ואם לאו, צריכין לדון אותו תחלה, משום כבוד החכם )ב”י בשם הריטב”א(.

ומקור ההלכה שצריך לפתוח בדין שבא לפניו תחילה, כלומר לפי התור בגמ’ סנהדרין ח’ ע”א והובא בבית יוסף: “צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה וכו’. בפרק קמא דסנהדרין )ח.( כקטן כגדול תשמעון אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא אלא לאקדומיה. ופירש רש”י לאקדומיה אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך”.

וצריך עיון שברמב”ם לא כתוב אלא על הקדמת יתום לאלמנה ואלמנה לת”ח, ת”ח לע”ה ואשה לאיש. אבל לא כתוב עצם הדין שצריך לפתוח למי שבא תחילה לפי התור. האם פירושו של דבר שאין משמעות לתור, או שכל ההקדמות של הרמב”ם הם כשיש תור וודאי שהבסיס הוא הקדימה שבאו לפי התור?

והנה, בתוס’ שבועות ל’ ע”א ד”ה למישרי ליה תגריה יש שתי דעות האם ת”ח קודם גם במקום שיש תור, או שכל הקדימויות הן כשאין סיבה אחרת להעדיף אחד על השני: “כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין )ד’ ח.( כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות )דף קו.(.

ובלשון הרמב”ם משמע כתירוץ ראשון של התוס’, שהרי הרמב”ם מיירי כשהיו לפניו, ולא בבעלי דין הבאים לבית הדין. וכ”כ במקורות וציונים.

וכן משמע בהלכות תלמוד תורה פרק ו’ הלכה י’: “וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומשיבין אותו”.

וכן כתב בית יוסף ביו”ד סימן רמג אות ה ד”ה ואם היה: ורבינו כאן וגם בחשן משפט )סי’ טו ס”א( פסק כתירוץ שני שכתב וז”ל צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה דכתיב כקטן כגדול תשמעון אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו התלמיד חכם בא לסוף לכבוד תורתו. אבל מדברי רש”י )שבועות ל. ד”ה השתדל( נראה שסובר כתירוצא קמא וכן נראה מדברי הרמב”ם שכתב בפרק ו’ מהלכות ת”ת )שם( אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו. ובפרק כ”א מהלכות סנהדרין )ה”ו( כתב היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ עכ”ל.

)וע’ לחם משנה על מה שלרמב”ם יתום קודם לת”ח ואילו בכתובות קו משמע שת”ח קודם ליתום, והרמב”ם לא פסק כגמ’ זו בגלל מה שנאמר שם שנסתתמו טענותיו. וצ”ל שאם היה ע”ה לא שייך לומר נסתתמו טענותיו מאחר וע”ה יודע שת”ח קודם. מה שאין כן היתום חושב שהוא קודם ואם נקדים ת”ח הרי יסתתמו טענותיו.(

ואם כן, ת”ח קודם, וכן שאר הקדימות שברמב”ם, הן רק כשבאו ביחד ולא כשיש תור. והסברא הגיונית, כ”כ בדרישה, שהרי עשה דכבוד התורה אינו דוחה אלא עשה דשפטו יתום שאינו כתוב בתורה ולא עשה דכקטן כגדול תשמעו. ואם זו הסברא, כמ”ש בדרישה, אם כן הרי גם יתום ואלמנה לא מקדימים כשיש תור, שהרי זה עשה שאינו כתוב בתורה. ואילו כקטן כגדול תשמעו הוא מפורש בתורה. ואם כן הגמ’ בכתובות מיירי כלא היה תור, ולכן הקדים את הת”ח. שהרי אם היה תור, הרי היה צריך לומר שעשה של כבוד התורה דוחה גם עשה של כקטן כגדול תשמעו, ואלו בגמ’ שם משמע “האי עשה והאי עשה” היינו עשה של “שפטו יתום”.

אבל לפי תירוץ שני של תוס’ בשבועות, וכן פסק בשו”ע בסימן טו ס”א, שת”ח מקדימים אפילו אם בא בסוף, אם כן ת”ח קודם גם לתור. וכן נראה לדייק ברש”י בכתובות ק”ו ע”א שכתב “האי עשה והאי עשה” “מצות הדיינים דכתיב ושפטתם צדק” ואם כן כוונתו לא לשפטו יתום אלא לכקטן כגדול תשמעו, והיינו שהת”ח קודם לתור. )אבל הבית יוסף ביו”ד כתב שמרש”י שבועות ל’ ד”ה השתדל משמע שהקדמת ת”ח הוא רק כשבאו בבת אחת. אבל אם באו בזה אחר זה הולכים אחר התור, על לעיל לשונו של הבית יוסף(.

ולכאורה נראה כמו התירוץ השני של התוספות, משום שאם מדובר כשאין תור, הרי צריכה להיות כאן ההקדמה שמדובר עליה במסכת הוריות. ולכאורה לגבי דין נאמרו קדימויות רק לגבי ת”ח אשה ואלמנה, משום שמדובר בסוג של קדימה שהפסוק מדבר בגלל צערם )מלבד ת”ח(, אבל אין קדימה בגלל היחוס. וזו הלכה בדין. ואם כן אולי אין לדמות לזה בכלל תור בדברים אחרים.

ובעצם השאלה היא של היחס בין שתי ההלכות בשו”ע, הלכה א’ והלכה ב’: סעיף א צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול. הגה: ואם הת”ח בעצמו לפני הדיינים, אפילו פתחו כבר בדין אחר, דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו. אבל אם קרובו בא לדין, אם פתחו בדין אחר אין צריכין לפסוק; ואם לאו, צריכין לדון אותו תחלה, משום כבוד החכם )ב”י בשם הריטב”א(. סעיף ב היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש.

האם שני הסעיפים הם שני מקרים שונים, בראשון יש תור ובשני כשאין תור אלא כולם ביחד אז יש דין של קדימה, או שגם כשיש תור יש אופני קדימה?

לפי התרוץ הראשון של תוס’ בשבועות ברור שכשיש תור הולכים לפי התור ולכן אפילו ת”ח לא מקדימים אלא אם באו ביחד, וכפי שכתבנו אכן כן משמע ברמב”ם, ולפי זה הסיבה הראשונה לקבוע הוא התור. ולכאורה נראה שכן דעת השו”ע ביחד לשאר הקדימויות.

אבל הסמ”ע בשו”ע כתב שלא מיירי בשו”ע סימן טו בענין התור: “נראה דלא בביאה לב”ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין”. ולכאורה לפי הסמ”ע כל זמן שהדיין לא נתן את עצמו לשמוע טענותיו אין דין קדימה בכלל, שהרי הסמ”ע וגם בפרישה כתב את ההסתייגות הזו לגבי הדין הראשון: שצריך להקדים מי שבא תחילה, ולא על ת”ח. ואם כן האם אין בכלל משמעות לתור?

וע’ דרישה שראיותו מריטב”א בסוף כתובות, ממה שכתב ששם מיירי כשעדיין לא פתחו בדין, ואם פתחו בדין היה מקדים רק ת”ח עצמו ולא קרובו של ת”ח. ולא כתב הריטב”א שמיירי כשבאו בבת אחת, ומשמע שתלוי רק אם פתחו בדין ולא תלוי בבאו ביחד או בזה אחר זה. )וע’ ישועות ישראל שכתב שאין דין קדימה לקרובו של ת”ח, ושם רב נחמן הקדים רק משום שרב ענן בקש(. )ודעת הרמב”ם היא שהקדמת ת”ח לא מיירי כשפתחו בדין, והרמ”א לא פסק כרמב”ם בזה.( אבל יש לדון כל כל סוגיה זו ממשנה בסוף מסכת הוריות יג ע”א: “האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה: כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”.

וכן פסק הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ח’ הלכה יז-יח: היו לפנינו עניים הרבה, או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן–מקדימין את הכוהן ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין; ונתין קודם לגר, שהנתין גדל עימנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור. במה דברים אמורים, בשהיו שווין בחכמה; אבל אם היה כוהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם. וכל הגדול בחכמה, קודם את חברו; ואם היה אחד מהן רבו או אביו–אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכמים קודם לזה שהוא גדול מהן בחכמה. וע’ קודם בהלכה טו לגבי הקדמת אשה לאיש, והלכה טז לגבי יתום ויתומה שמשיאים האשה קודם.

האם גם לגבי דין נאמר הדין שכהן קודם ללוי וישראל לממזר וכו’? או שזה נאמר רק לגבי להחיות? לכאורה הרי לא הוזכר קדימה לגבי דין. ולכאורה נראה שכיון שכתוב כקטן כגדול תשמעו, הרי אין נפ”מ בזה והקדימה הוא רק באלו שהוזכרו בכתוב לדון אותם: יתום, אלמנה, ות”ח.

ולכאורה השאלה היא האם להקדים בתור לפי סדר הקדימות של הוריות בכל תור תלויה בשאלה שנדונה לגבי בית הדין, האם הקדימויות שם הם גם נגד התור או רק כשבאו בבת אחת.

ובמילים אחרות: האם הקדימויות של הוריות מיירי רק באופן שאין סיבה אחרת להקדים ואז נתנו חז”ל דינים את מי להקדים. או שגם כשיש תור יש דין להקדים את אלו. ולכאורה זו אותה שאלה כמו לגבי דיינים.

ועוד יש לדון, שהרי יש עוד דין קדימה לגבי עניים, בגמ’ ב”מ ע”א ע”א: “…איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף )שמות כב( אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין.” והובא ברמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז’ הלכה יג, ושם פתח: “עני שהוא קרובו קודם לכל אדם”.

האם לגבי טיפול רפואי, הסעה וכל כיו”ב גם כן קרובו קודם? נראה ששם הדיון אינו לגבי הקדמת תור אלא לגבי השאלה למי לתת ולמי לא לתת. ובזה יש דינים אחרים. ובזה מיירי כל הסוגיה בהוריות. אבל הסוגיה לגבי דיינים היא הסוגיה שמיירי לגבי תור.

ולכאורה פשטות הסוגיה בהוריות משמע שמדובר בהקדמה של או אחד או שני, דומיא דאיש ואשה בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם, שלכאורה מיירי כשהשאלה או אחד או השני. וראיה לזה ממה שכהן קודם לישראל, והרי דין קדימה בכהן, מובא בגמ’ הוריות י”ב ע”ב: “וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו: מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון”. וכלשון זה כתב הרמב”ם בפרק ד’ הלכות כלי המקדש הלכה ב’: “וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה, ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון”. וזה לכאורה לכל דבר שבקדושה, אבל דברים אחרים אין דין הקדמה. ומדוע להחיות הכהן קודם? אלא ע”כ שכאן מדובר על הקדמה מסוג אחר שיש להעדיף או את זה או את זה. ולכן מובן מה שהגמ’ בהוריות י”ג ע”א מביאה שכהן קודם ללוי מפסוק אחר: “בני עמרם אהרון ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים”. )מגן אברהם אורח חיים סימן רא ס”ק ד כתב: ” וצ”ע למה מייתי בגיטין מקראות אחרים ובהוריות גם כן ועיין במ”ר פרשת נשא ובירושלמי דהוריות” ולדברינו מיושב. וכן מיושב מה שאין מקדימים לוי אף שהגמ’ בהוריות מביאה פסוק להקדים לוי לישראל. ויש לומר ששם מיירי רק לענין הקדמה של או זה או זה ולא הקדמה בתור.

אבל אם המדובר רק בדברים שבקדושה, אם כן מה הפירוש “וליטול מנה יפה ראשון?” וע’ במיוחס לרש”י נדרים סב ע”ב שכתב שהכוונה ליטול מנה יפה כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים, ואם כן הכוונה לכהן גדול. והתוספות בגיטין נ”ט ע”ב כתבו שליטול מנה יפה ראשון כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובים בסעודה, אבל במידי דשותפות לא. אבל הר”ן שם מפרש שליטול מנה יפה ראשון אם בא לחלוק עם ישראל עושה הישראל שני חלקים שוים וכהן בורר איזה שירצה, וכ”כ רש”י בגיטין שם, ומבואר לכאורה שלאו דוקא לדבר שבקדושה )וע’ רמ”א או”ח קס”ז ס”ק יד לגבי כהן שבוצע ראשון(.

ולכן מיושב מה שהשמיט הרמב”ם בהלכות כלי המקדש פ”ד ה”ב שכהן קודם לישראל למשפט. או משום ששם מדובר רק על הקדמה בתור ולפמ”ש אין זה שייך למשנה בהוריות. או משום שאין זה דבר שבקדושה, אם הקדמה היא רק בדבר שבקדושה, ומצאתי שכ”כ התומים בסימן טו ס”ק ג’.

אבל עיין אסיא, רפואה והלכה כרך ז’ עמ’ 117מהרב יגאל שפרן דן בדברי הרב זילברשטיין שבחולה שאין בו סכנה יש להקדים אף שלא לפי התור לפי המבואר בחו”מ סימן טו, וכתב הרב שפרן שאין לדמות הלכות רפואה להלכות דיינים. וכתב שהרי לגבי רפואה זה סניף של השבת אבידה כמבואר בב”ק פ”א ע”ב וסנהדרין ע”ג ע”א “הא דאורייתא הוא דתניא השבת גופו מנין לת”ל והשבותו לו” ואם כן הרי זה שייך למשנה בהוריות: “האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי…” כהן קודם ללוי, לוי לישראל ישראל לממזר וכו'” ולכן כתב הרב שפרן שתור לרפואה הרי זה כמו גדר השבת אבדה ששייך למשנה בהוריות.

ואם נכון מ”ש שבהוריות הוא כשיש אפשרות לתת רק לאחד, ובדינים כשאפשר לתת לכולם ורק העדפה, אם כן הרי נכון מה שכתב הרב זילברשטיין לדמות לחו”מ טו.

ומאידך נראה שכל הקדימה במסכת הוריות מדברת כשאין כאן שום קדימה אחרת הגיונית כגון, צעיר וזקן, חולה ובריא, כשלאחד יש יותר סיכויים לחיות וכד’, וכיון שהדברים שוים לכן צריך להחליט באופן כל שהוא ולזה אומרת המשנה פתרון. אבל אם יש חשבון אחר, ואולי אפילו תור של מי שהקדים, אין להפעיל את השקולים הכתובים במשנה בהוריות. ובענין רפואי יש לומר שאפילו שיקול כמו עלות טיפול, יכולה להיות שיקול בהקדמה הטיפול. למשל טיפול נמרץ של פגים הוא יקר מאד. וכשיש ברירה האם להכניס לטיפול נמרץ, לעיתים ההשלכות הן שאי אפשר להשקיע בכמות כפולה בטיפול נמרץ רגיל )עלות טיפול נמרץ רגיל הוא $ 3000$-5000בממוצע לחולה, ואילו בילודים מתחת ל 1.500ג’ הוא כ$ 900למשך 100הימים הראשונים – ד”ר שטייברג אסיא, עמק הלכה ח”ב עמ’ .(92ואולי אכן עדיף להוסיף בבית חולים שתי מיטות במחלקת טיפול נמרץ רגיל במקום באחת בטיפול נמרץ יילודים וכד’.

הרב זילברשטיין מביא מאירי סבנדרין ל”ב ע”ב וממנו לומד לעניינינו: “יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחור בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף כאן לדין כאן לפשרא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם עברו שתיהן בבת אחת טובעות בזו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלת בית חורון ופגעו זה את זה עברו שניהם בצד אחת נופלים בזה אחר זה עוברים כיצד נעשה טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה קרובה לעירה ורחוקה מעירה תדחה הקרובה מפני הרחוקה שתיהן קרובות או רחוקות שתיהן טעונות או אין טעונות הטל פשרא ביניהם ומעלות שכר זו לזו וכן כל כיוצא בה כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה אף לענין הדין אמרו שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה ואם הכל שוה מקדימין לקודם:

ומוכח מדברי המאירי שדין ההקדמה הוא משום צדק צדק תרדוף. ולכן כל שרואים שיכול לסבול את העיכוב ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה. ואם הכל שוה מקדימין לקודם.

וע’ עוד במאמרים בעמק הלכה ח”ב, אסיא, מהרב זילברשטיין, ד”ר שטיינברג והרב אהרון רוט.

פרוטקציה: ע’ כתובות שרב נחמן הקדים לקרובו של ת”ח. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה אמר ליה פסילנא לך לדינא. אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי לקביל מר דלא למנען מר מאקרובי בכורים דתניא )מלכים ב ד( ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו וכי אלישע אוכל בכורים הוה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים. אמר ליה קבולי לא בעינן דאיקביל השתא דאמרת לי טעמא מקבילנא. שדריה לקמיה דרב נחמן שלח ליה נידייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא. אמר מדשלח לי הכי שמע מינה קריביה הוא. הוה קאים דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה. כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה איסתתם טענתיה.

וישועות ישראל סימן טו הקשה, היכן מצאנו קדימה לקרוב של ת”ח? וכתב שהקדים רק משום שרב ענן בקש ממנו וכבוד התורה של הת”ח עדיף. ולכאורה הרי זה מה שאנו קוראים פרוטקציה. אבל הרמ”א פסק כמשמעות הסוגיה שיש דין כבוד ת”ח גם בקרובו של ת”ח וכל קרוב של ת”ח מקדימים אם לא פתח בדין. וכן הביא בפתחי תשובה סימן טו ס”ק בב’. אלא שבהמשך הגמ’ בכתובות מבואר שרב ענן נענש כל כך: “רב ענן הוה רגיל אליהו דאתי גביה דהוה מתני ליה סדר דאליהו כיון דעבד הכי איסתלק. יתיב בתעניתא ובעא רחמי ואתא. כי אתא הוה מבעית ליה בעותי ועבד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק ליה סידריה. והיינו דאמרי סדר דאליהו רבה סדר אליהו זוטא.

אלא שיש לשים לב, שמי שנענש על כך היה רב ענן שהוא ביקש את ה”פרוטקציה” ולא רב נחמן שעשה מה שרב ענן בקש ממנו !

וכן כתב בשו”ת שבות יעקב חלק א סימן קמד “…כי לא מצינו בש”ס וכל הפוסקים שיהא חיוב בשום כבוד לקרובו של תלמיד חכם וגם בדין קדימה לא הוזכר ברמב”ם ורי”ף ושאר פוסקים דין קדימה לקרוב של תלמיד חכם: ורבי נחמן שהיה רוצה להקדימו היינו לפי ששלח ליה רב ענן להודיע שקרובו הוא גילוי בדעתו שחפץ להקדימו לכך משום יקרא דרב ענן לעשות רצונו וחפצו לכן הקדימו: והשתא שפיר קאמר הש”ס האי עשה היינו יקרא דרב ענן לשמוע דבריו לעשות רצונו ולכך נענש רב ענן דעביד הכי אבל אם אין הת”ח עצמו חפץ להקדים לקרובו ודאי אין להעלות על הדעת כלל שיהא עשה בהקדמתו לקרובו של חכם ואף אם חפץ הת”ח כזה אין לעשות כן שלא יסתתם טענתו שהרי לכך נענש רב ענן מכלל דלא שפיר עביד”. וע’ כסף משנה על הרמב”ם בהלכות סנהדרין ובלחם משנה בענין הקדמת קרובו של תלמיד חכם.

צילום: גמ’ כתובות ק”ו ע”א סנהדרין ח’ ע”א שבועות ל’ ע”א רמב”ם פרק כא הלכות סנהדרין שו”ע סימן טו משנה הוריות.

מקורות נוספים: אהבת חסד פרק א’ סימן ו’ בענין קדימה בהלואה; אסיא, עמק הלכה ח”ב עמ’ 108-118על הקדמת תור לנתוח; אסיא, עמק הלכה ח”ב עמ’ 119-123האם מותר לממונה על ציוד רפואי ששייך לצבור להעדיף את קרובו; אסיא ז’ הלכה ורפואה עמ’ 117בענין הקדמת תור תוך דחיית אחרים מאמר מהרב יגאל שפרן, שם דן על דברי הרב זילברמן בהלכה ורפואה ח”ג עמ’ צא-ק שבחולה שאין בו סכנה יש להקדים חולים אם הם יתום אלמנה וכו’; נשמת אברהם יו”ד סימן רנ”ב; תחומין יב עמ’ ;124הלכה ורפואה, כרך ג’ עמ’ צא; תחומין ז’ עמ’ 397מהרב ישראל שחור, סדר עדיפויות בטרמפידיה; חוות יאיר סימן כא,כג בנדון יתום ות”ח שבאו לדין; מחזה אברהם די בוטון סימן כו; שמע אברהם סימן א’ דף ז’; שתי הלחם סימן כ; סדר הדין עמ’ ;39הקדמת תור תוך דחיית אחרים. הרב יגאל שפרן. אסיא, מז – מח, תש”ן, – .130 129הרב יצחק זילברשטיין. ;.183גזל זמן בקפיצה לראש התור. הרב איתמר ורהפטיג. תחומין, יב, תשנ”א, – ;124 132זכות קדימה לעומד בתור. הרב יצחק הלוי. מכרמי שומרון, ,23תשנ”ג, ;.46 – 57התור בהלכה. הרב יצחק זילברשטיין. רשם: הרב צבי יברוב. יתד, מוסף, י’ אדר תשנ”ו, ;.12 – 13התור בהלכה. הרב שלום מרדכי סגל. צהר, ג, תשנ”ח, רב – רח; גדרי השגת גבול. הרב מאיר דן פלוצקי. צהר, ד, תשנ”ט, קסא – קסג; התור בהלכה. הרב שלום מרדכי סגל. קע – קעה; גזל זמן בתפיסת תור. יוסף רוטמן. העמק )ירושלים(, סט, תש”ס, קיח – קכב;