ב”ה
מתוך שעור במסכת גיטין ד’ ע”א מזוייף מתוכו – תשס”ט
ע’ קונטרס בענין עשיית תחבולות ולשקר בכדי לזכות בשלו (מאת הרב רקובר) באות כה (הודפס ספר ברכת אליהו, חו”מ חלק ג’ בסופו)
מזוייף מתוכו בב”ק ק”ע ע”א פירושו שנמצא אחד מהם קרוב או פסול. וע’ תוספות כאן. סברתם שאף על פי שהדבר כשר אין לעשות אלא בעדות כשר.
בשעור לעיל נדונה השאלה מה הדין בגט לר”א ע”פ הרי”ף שגם עידי חתימה כרתי, אם צריך להיות לשמה אליבא דר”א והבאנו מחלוקת בענין זה. אבל כאן זו רק פסול דרבנן. וע’ ריטב”א (חידושי רבנו קרשקש) שהסביר את סוגיתנו שהחשש הוא מגט שיש בו רק עידי חתימה לר”א שהוא כשר לדעת הרי”ף, וזה צריך לשמה מן הדין. ועיי”ש שזו המחלוקת בין המקשן לתרצן, אם יש צורך בחתימה לשמה בגט שניתן בעידי חתימה בלבד לר”א לפי שיטה זו.
ובביאור שיטת התוספות שאין לעשות אלא בעדות כשרה, ע’ רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ח’ הלכה ב’:
נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע”פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע”פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.
ואם גזירת הכתוב לחתוך על פי עדים כשרים אף שאין ידוע אם אומרים אמת או שקר, יש לומר שזו גזירת הכתוב שיהיו עדים כשרים אף אם הפסולים אומרים את האמת.
האם ניתן ללמוד מתוספות שאין לטעון שקר כדי להגיע לאמת? או שרק כאן התוספות כתבו כן משום שיש אפשרות אחרת? אבל בב”ב שם פוסלים שטר גם בדיעבד ומשמע שהדבר אסור.
עד היודע בחבירו שהוא פסול לעדות, ובכל אופן בא ומוסר עדות עמו – אף-על-פי שהעדות היא אמת, גורם לכך שבית הדין יפסוק את הדין ללא ראיות מספיקות לפי דין תורה, שהרי הפסול הוא כמי שאינו, ואין כאן אלא עד אחד בלבד[1]. במקרה זה, “אף-על-פי שהענין אמת, מכל מקום דבורו של זה שקר”[2], ולכן יש בכך משום איסור “מדבר שקר תרחק”[3], שהרי גרם מכשול לבית הדין[4].
אלא שיש לברר האם כל מה שאמור לעיל הוא רק כשהעדות היא עדות פסולה, או שזה דין גם לגבי טענות במקום שבטענת אמת לא יכול לקבל את מה שמגיע לו ורק בטענת שקר יוכל לקבל את המגיע לו, האם הדבר מותר לשקר או לא? בתשובת הרשב”א שלהלן משמע שלא מחלק בין עדות ובין הטענות.
בתשובת הרשב”א ח”ג סימן פא שם נשאל אם מדין עביד איניש דינא לנפשיה מותר לשקר כדי לקבל את המגיע לו. והרי מצאנו כיוצא בזה בב”ב לגבי הטוען שטרא זייפא בב”ב דף לב ע”ב. ובתשובתו מבואר שאסור וראיותיו מעדות:
תשובה: חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, וכדאמרינן התם: מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד, וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע, ושנים מעידים? ת”ל מדבר שקר תרחק; וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם, ואפי*לו הכי, כיון שהן אומרין בתורת עדות, אסור. אלא שכל מקום שיש מיגו, אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר, היה לו לטעון טענה אחרת בשקר, שהיה נאמן בה. וההוא דפרק חזקת הבתים, לא אמרו שיהא מותר לו לעשות ולטעון כן, אלא כל שטען, מאמינין אותו משום מגו, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ותדע לך, דאי מהתם, נימא דשרי נמי למיעבד שטרא זייפא כי התם, וחס לנו לומר כן, אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז.[5]
ואם כן משמע ברשב”א שאין הבדל בין טענות בעל הדין ובין עדות שלא כשרה אלא שתומכת באמת.
וע’ רמב”ם סוף הלכות טוען ונטען פרק טז הלכות ט-י:
הלכה ט
אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו, כיצד היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה, היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה.
הלכה י
היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו, ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק. סליקו להו הלכות טוען ונטען בס”ד.
אלא שצריך עיון ממה שכתב הרמב”ם שזה אסור משום שאסור לעוות את הדין. ומה הדין כשאינו לעוות את הדין? לכאורה מתוך הלכה י’ משמע שאסור לגמרי. אלא אם כן נאמר שבהלכה י’ מיירי בעדות ובהלכה ט’ מיירי בטענות. ואולי טענות מותר לטעון שקר אם אין בזה משום עוות הדין.
האם דברי הרמב”ם: “ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתובו ואמר מדבר שקר תרחק” הם רק על האמור בהלכה האחרונה או גם על מה שנאמר בהלכה הקודמת?
וע’ ברכת אברהם שבועות לא. שאכן כתב שעל פי הרמב”ם מותר לשנות בטענות אם זה משקר כדי שבית דין לא יעוותו את הדין. כגון אם פרע תוך הזמן, ולא יהיה נאמן על כך, אלא יאמר שפרע לאחר הזמן.
בשו”ע חו”מ סימן לד סעיף א’ כתב המחבר:
רשע פסול לעדות, ואפילו עד כשר, שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו, אע”פ שהוא עדות אמת (ל’ הרמב”ם פ”י מעדות). ואצ”ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו, וידע שהעד השני שעמו עד שקר, שאסור לו להעיד.
ומקורו בגמרא שבועות דף ל’ ע”ב. וע’ ש”ך שם ס”ק ג’ שכתב:
אע”פ שהוא עדות אמת – צע”ג בדין זה, שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול. ואי לאו רש”י [שבועות ל’ ע”ב ד”ה שלא יצטרף] ורמב”ם (ריש פרק י’ מעדות) וטור [סעיף ב’] והמחבר, הייתי מפרש הגמ’ [דמיירי] (ד)לענין להצטרף לכתחילה לראות העדות. ואפשר דרש”י ורמב”ם וטור והמחבר מיירי שאין העדות מועיל רק כשהם שנים אע”פ שהענין הוא אמת, כגון עדי קדושין שהמקדש בפני עד אחד אין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים בדבר, וכגון המוכר שדהו בעדים, דאינו גובה ממשעבדי אלא דוקא כשמכרו לו בפני שני עדים, אבל בפני עד אחד לא אע”פ שהענין הוא אמת, וכה”ג. או אפשר דמיירי כפשוטו ויש לקרב הדין אל הסברא, דכיון דקי”ל דשלשה עדים שהעידו ונמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כל העדות כולה, (וכדלעיל) [וכדלקמן] סימן ל”ו [סעיף א’], א”כ אף שנשארו שני עדים כשרים, מ”מ גזירת הכתוב הוא כשיש עד אחד פסול בטלה כל העדות, א”כ ה”נ אע”פ שהענין אמת גזירת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול העדות בטלה ואסור להעיד עמו, ודו”ק:
וע’ תרומת הדשן סימן שו:
שאלה: ראובן תובעין אותו בממון שהוא מוחזק בו, ורצונו לחפש צדדין ותואנות נגד התובעים להשמט בהן בכל טצדקי, כדי שיתרצו לעשות עמו פשרה ויקחו ממנו איזה סך וימחלו לו על השאר, שרי למעבד הכי או לאו?
תשובה: יראה פשיטא ופשיטא דלא שרי כה”ג, וחלילה לירא שמים שיצדד למצוא היתר לעשות כזה וכיוצא בזה. דתניא בפ’ שבועת העדות: מנין לשלשה שנושים באחד מנה, שלא יהא אחד תובע ושנים מעידין ויחלקו ביניהם המנה, ת”ל מדבר שקר תרחק, והלא דברים קל וחומר מה התם דמן הדין נתחייב להם מנה, אעפ”כ דרשו חכמים והזהירו שלא לבקש תחבולות ומרמה כדי להוציא את שלהם מן הדין. כל שכן וכל שכן שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חברו שאין לו בו דין ומשפט. וכל המבקש תואנות ופקפוקים, ומשתמיט מן הדין, אי אפשר לו [לצד שכנגד] לעשות כן.
וכן פסק בשו”ע חו”מ סימן יב סעיף ו’:
מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. הגה: ואם עבר ועשה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו.
ובבאור הגר”א שם כתב: “ואפי’ על האמת אסור כמ”ש בשבועות ל”א א’ תא קום בהדא כו’ וכמש”ל סכ”ח ס”א ואפי’ א”ל בא כו'”. (ומעניין שהגר”א לא הביא את הגמרא בהמשך שאותה הביא תרומת הדשן, אלא גמרא קודם) אבל הנתיבות שם בס”ק ח’ כתב:
נתיבות המשפט חידושים סימן יב ס”ק ח
לבקש צדדים. ואם יודע שהאמת אתו רק שהבי”ד לא יאמינו לו, יכול לבקש צדדים כדי שיבואו לידי פשרה, רק באופן שלא יהיה כרשע לפני בית דין. [עיין ביאורים סק”ג ואו”ת אורים סק”ח ותומים סק”ה].
וסיוע לדבריו משלטי גיבורים שבועות לא ע”א אות א’, שם הוכיח מתוספות פרק שור שנגר חד’ והא בד,ה הוה מערקנא וכו’ דאם המתחייב לחברו ממון מצי לבע עליו בעיפין כדי שיתפשר הלה עמו בדבר מועט וימחול לו.
ולכאורה מצאנו ש”ך שמתיר לטעון טענות לא נכונות כדי להגיע לאמת: (הקטע המוקטן מתוך שעור של הרב רפאל שטרן):
השו”ע בחו”מ סימן ע”ה סעיף ט”ז פסק שיורשי לוה המודים במקצת בחוב אביהם חייבים להישבע שבועת מודה במקצת, אבל אם הם אומרים שאינם יודעים, פטורים משבועה ואף לא חלה עליהם שבועת היורשים (אמנם, המלוה יכול להטיל חרם כללי על כל מי שיודע שממונו ביד אחר ואינו מגלה זאת). וכתב שם הש”ך בס”ק נ”ז:
ונראה לי דאי פקח הוא היורש, יטעון שמא ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא משום מדבר שקר תרחק שכתבתי בריש סימן זה .
וראיה לזה ממ”ש בעל התרומות שער ל”ח סוף ח”א [ס”ב] בשם הראב”ד דאם טוען על הגלגולים ברי יכול לגלגל, וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל , לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא, אומר על הגלגולים איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם , ע”כ. ומביאו ב”י לקמן סוף סימן צ”ד [מחודש ב’]. ופשיטא דהראב”ד לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר.
הש”ך לא ביאר מה החילוק בין האיסור האמור בגמ’ במסכת שבועות לשנות טענות כדי להימנע מחיוב שבועה, לבין המקרים עליהם הוא דן שבהם מותר לשנות את הטענה כדי להיפטר משבועה. ובביאור דבריו כתב הגרז”נ גולדברג שליט”א, בקונטרס בענין עשיית תחבולות ולשקר בכדי לזכות בשלו (מאת הרב רקובר) באות כה (הודפס ספר ברכת אליהו, חו”מ חלק ג’ בסופו):
לענ”ד היה נראה שסובר הש”ך שאין איסור לטעון טענות שקר כדי ליפטר מממון שבאמת פטור , ובדוגמה שטוען לא לויתי אף שהאמת שלוה ופרע, אבל כל הדברים שאסרו חכמים שהביא ריש סימן ע”ה שם לא רק טוען שקר אלא גם תובע ממון שבאמת אין חייבין לו כגון שחייבים לו מנה תובע מאתים כדי לחייבו שבועה ולגלגל למקום אחר זה שהרי תובע מה שאינו מגיע לו וכן שאר הדוגמאות שהביא שם הש”ך מדובר באופן זה …
ועוד יש לברר מיבמות קי”ד ע”ב ע’ משנה שם, ובגמרא דף קט”ז ע”ב שם למדו אשה לטעון טענות באופן המועיל. ובמאירי שם כתב:
כל שיודע בבית דין מובהק שמתירין אי זה דבר ויודע שבית דין אחר חולק בו אלא אם כן באי זה תנאי אם בא אחד לפני זה שמצריכו לתנאי מותר ללחוש לו שיבא לפני אותו בית דין בדרך שיהא אותו בית דין רואה בו אותו תנאי שהוא מזקיקו ואין כאן מיחזי כשיקרא אחר שבית דין אחר המובהק מתירו בלא שום תנאי ואין כאן משום הרחקת כיעור או משום מיחזי כשיקרא כלל בסוגיא זו אמרו ההיא דאתיא לבי דינא דר’ יהודה אמרו לה ספדי קרעי מאניך סתרי מזייך כלומר שהרי אין ר’ יהודה מתיר אלא בכך ותמהו עליהם אלפוה שיקרא ותירצו אינהו כרבנן סבירא להו ואמרו לה הכי כי היכי דלישרייה ר’ יהודה:
וע’ שו”ת תורה לשמה של הבן איש חי, תשובה שע”א (משום מה הוא חותם על התשובות בשם “יחזקאל כחלי”):
שאלה בת המורדת בד”ת ותובעת ירושה מנחלת אביה בערכאות של גוים במקום שיש בנים יורשים כי לפי דיניהם הבת לוקחת ירושה עם הבן אי שרי לעשות שטר צואה או מתנה בשקר מפי האב על שם הבנים היורשים בד”ת או אם יש בזה חשש מדבר שקר תרחק ואין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך. יורנו המורה לצדקה ושכמ”ה.
תשובה ודאי שרי ואין בזה חשש מדבר שקר דארז”ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה ועוד יש להביא ראיה גדולה לזה מן הגמרא דראש השנה דף כ’ ע”א שלח ליה רבי יהודה נשיאה לר”א הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים וכו’ אעפ”י שלא ראוהו יאמרו ראינו ע”ש ועוד עיין בדברי רב דימי דמתני איפכא ע”ש נמצא כדי להפיס דעת הבריות שלא יהרהרו אחר ב”ד המקדשים החודש אומרים לעדים שיעידו שקר וכ”ש בכהאי גוונא וגדולה מזו יש ללמוד מהגמרא הנז’ דכל שהם עושים בשביל תיקון העולם וגם כדי שלא להוציא לעז ולהרהר אחר מעשה ב”ד אין לחוש משום שקר דכל זה נכלל בכלל מה שאמרו שמותר לשנות מפני השלום אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים ואין לעשות היתר זה בכל גוונא וישימו יראת השם על פניהם ותחלת הכל יהיו רואים היטב את הנולד שלא יצא מזה חילול ה’ ח”ו אח”כ ואם אפשר שיהיה נודע לערכאות ששקר עשו ודאי צריך שיחדלו מעשות הדבר הזה כי אין לך דבר שעומד בפני חילול ה’ ועל הכל צריך עצה ויתיישבו בדבר בחכמה ובתבונה ובדעת. והיה זה שלום ואל שדי ה’ צבאות יעזור לי. כ”ד הקטן יחזקאל כחלי נר”ו.
וצריך עיון על תשובה זו.
לגרום חיוב שבועה במקום שלא היה חייב אסור, מפורש בגמרא שבועות לא ע”א:
מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר: ‘מדבר שקר תרחק’. מנין לנושה בחבירו וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר: ‘מדבר שקר תרחק’.
ובשעור אחר נדונה שאלת בית דין בנפשות שאם חייבו כולם הרי זה זכאי, האם במצב שכל בית הדין מחייב ואחד מזכה, ואם יאמר דעתו הרי הנדון יהרג שהרי רובם אומרים חייב. האם יכול לשנות ולומר גם כן חייב כדי שכך יצא שכולם מחייבים ולכן בית הדין יזכה אותו.
עיין הגרז”נ גולדברג שליט”א, בקונטרס בענין עשיית תחבולות ולשקר בכדי לזכות בשלו (מאת הרב רקובר) באות כה (הודפס ספר ברכת אליהו, חו”מ חלק ג’ בסופו)
- . בית יוסף, חו”מ, סי’ לד, א, ד”ה רשע פסול. וע’ שו”ע סימן לד סעיף א’ ומקורו בשבועות ל’ ע”ב וע’ רש”י שם שכתב שגורם לפסוק על פי עד אחד. ↑
- . ערוך השלחן, חו”מ, סי’ לד, סעיף א. וראה שו”ת חתם סופר, אה”ע, סי’ צד, ד”ה אך יש: “קרי ליה שקר אף על פי שהוא יודע שהוא אמת”. ↑
- . וראה שו”ת חות יאיר, סי’ טו, ד”ה האמנם בחלוקה, שם עורר את השאלה, אם אדם נתבקש להעיד, והוא יודע על עצמו שהוא פסול, בעוד שלבית הדין הדבר לא ידוע, אם יש עליו חובה להימנע מלהעיד על יסוד קל וחומר ממי שצריך להעיד עם עד אחר שהוא גזלן. ↑
- . ראה שערי יושר, שער ז, פרק א, ד”ה וכן נתבאר. ושם כתב ר”ש שקופ, שהצורך בעדות בדיני ממונות היא כדי לתת כח לבית דין כדי לדון ולהוציא ממון. ולכן לא קשה קושית הש”ך בסימן לד ס”ק ג’. אבל אם אמנם בית הדין צריכים רק לברר את האמת, אכן קושית הש”ך קשה.
- על יחס החוק במדינת ישראל, ע’ בספרית מוסר והלכה, לא שלי, מאמר מפרו’ שוחטמן ושם כתב:
על-פי חוקי מדינת-ישראל, בעל-דין הטוען טענות שקר במסגרת הליך שיפוטי אזרחי, אינו עובר על כל עבירה במישור של הדין הפלילי. חוק העונשין אינו מגדיר כעבירה אלא מתן עדות שקר או שבועת שקר (לרבות מסירת תצהיר שקר) , אבל אין הוא מגדיר – לפחות לא במפורש – טיעון שקר כעבירה .
במסגרת שיטת הדיון שנהגה בארץ בעבר, פעמים שאף היה מומלץ לו לבעל-דין לשקר ביודעין, שאם לא היה עושה כן עלול היה להפסיד בדין. דבר זה בא אז לידי ביטוי בזכותו של בעל-דין להעלות טענות חילופיות הסותרות האחת את רעותה. כתב על כך השופט י’ זוסמן: “טענות הנתבע בהגנתו יכולות גם לעמוד בסתירה אחת לחברתה, כגון שהנתבע מכחיש כי אירעה תאונה, ואף מכחיש שברשלנות שלו אירעה, או שמכחיש שלווה כסף וגם טוען שפרע את ההלוואה, ובלבד שיהיו ערוכות לחלופין, כי בדרך זו הוסרה הסתירה” . ומדוע מוטב היה לו לנתבע לטעון כך ולא לומר את האמת: “לוויתי ופרעתי”? – שאם היה אומר את האמת, היה מועבר נטל ההוכחה שפרע את ההלוואה אליו, ואם לא היה יכול להוכיח את הפרעון – היה מפסיד בדין.
וראה שם שלכאורה היה אפשר לדון בזה משום שיבוש הליכי משפט. אבל לפי החוק ניתן להאשים בשיבוש הליכי משפט רק אם הכוונה היתה לשבש ולא אם הכוונה היתה להגיע לאמת. ↑