ב”ה
בענין עד אחד היודע על זנות אשה – האם יודיע והאם הבעל יכול להאמין לו
בגמרא פסחים קיג ע”ב מובא מקור הביטוי “טוביה חטא וזיגוד מינגוד”:
שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא נגדיה לזיגוד אמר ליה טוביה חטא וזיגוד מינגד אמר ליה אין דכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה שם רע בעלמא קא מפקת ביה.
ואם כן עד אחד שרואה אשה שזנתה אינו יכול להעיד יחידי. אלא שכל זה לבית הדין. האם מותר להעיד לבעל אולי יאמין ויהיה נאמן לו? כה”ג מצאנו בגמרא קידושין סו ע”א:
איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו אמר אביי נאמן רבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי שדר שליחא אבתריה אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא כי אתא שליח אמר אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א”ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק מאי לאו אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא ורבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה.
הרי שאם אומר לבעל הרי יתכן שהבעל יאמין ויוצא ויהיה בזה משום אפרושי מאיסורא. הנודע ביהודה במה”ק או”ח סימן לה דן בשאלה זו (וחלקה של התשובה בענין כבוד הבריות נדון בשעור שעבר). ולכן כתב הנודע ביהודה בשו”ט שם:
אמנם מה שנסתפק מעלתו אם יודיע להבעל ולא יקבל את דבריו אם מחויב לבא לפני בית דין ולהודיע גם להבית דין. הדבר פשוט שסגי שיודיע להבעל לבדו וממ”נ אם יקבל הבעל דבריו יפרוש מן האשה וטוב לו ואם לא יקבל הבעל דבריו ולא יאמינו מה תועלת בפועל ריק שיבוא לפני הב”ד הלא אין הבעל מחויב להאמינו ומה יעשו הב”ד בזה, ולא מבעי’ שאינו מחויב לבא לפני הבית דין ואולי אפילו אינו רשאי אח”כ לבוא לפני הב”ד כלל וחייב אפילו מלקות מד”ס דומיא דעובדא דטובי’ וזיגוד בערבי פסחים דף קי”ג ע”ב דהוי כמוציא שם רע.
ודין זה שאם הבעל מאמין צריך להוציאה, כתב בשו”ע אה”ע סימן קטו סעיף ז’:
מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, ה”ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובה. ואם הודית לו שזינתה, תצא בלא כתובה. ולפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואח”כ תגבה כתובתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע”י גלגול.
הגה: הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). וע”ל סי’ קע”ח סעיף ט’. וי”א דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו ג”כ בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי”ק שורש פ”ב).
ונחלקו הפוסקים אם כשהעד נאמן לו האם אסורה לבעל אפילו אם האשה מכחישתו. ע’ פתחי תשובה קטו ס”ק לט.
אלא שהרמ”א בחו”מ סימן כח סעיף א’ בנדון החובה להעיד, כתב הרמ”א:
הגה: ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה, או בדבר אסור ואפרושי מאיסורא; אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד, דאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (הגהות מיימוני פרק ה’ מהלכות עדות).
וכתב הסמ”ג בל”ת רי”ג, לא תעשה של לא יקום עד אחד לכל עוון:
ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו לוקה דשום ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קיג, ב) טוביה חטא אתא זיגוד קמסהיד עליה נגדיה רבא לזיגוד, פירוש משום לאו דלא יקום, אמנם אותו מלקות מדרבנן היה שהרי במסכת סנהדרין (י, א) למדין מכות מדיני נפשות בגזירה שוה דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרי נוהגת, ומה שמצינו בקידושין בפרק האומר (סו, א) באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן ליה כבי תרי זיל אפקה ולא גער ביה מר שמואל על מה שהעיד ביחידי… יש לומר הפרשת איסורא שאני.
מסקנת הנודע ביהודה שם שיודע לבעל ולא לבית הדין. משום שבלאו הכי בית הדין לא יכריחו אותו להוציא והוא רק מוציא שם רע.
אלא שלגבי אשה אנו מוצאים שאינה נאמנת לומר שזינתה לפי משנה אחרונה, שמא עיניה נתנה באחר. ויש לדון האם גם לגבי בעל שייך דין זה שמאמין או אומר שראה שזנתה כדי לגרשה?
בנדרים דף צ’ ע”ב מובאת המשנה:
מתני’ בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים
אם כן לפי משנה ראשונה היא נאמנת, אבל לפי משנה אחרונה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר. מה הדין בזמן הזה שאסור לגרש אשה בעל כורחה, האם יהיה הבעל נאמן לומר שאשתו זנתה, והרי אם כן הרי תמיד יוכל הבעל לגרש אשה בעל כורחה?
לכאורה צריך להבין בכלל את הדין שהאשה שאמרה שנטמאת שלא נאמנת, ולכאורה איך יתכן לבטל דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא? כתב הר”ן על המשנה שם:
ואיכא למידק אמתני’ – כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאע”ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרי’ ביבמות (דף צ:) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב”ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרי’ בכמה דוכתי (גיטין לג וש”נ) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה”נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש”ה שריא לבעלה.
ואם כן לכאורה לא שייך לדון על דין מקביל לגבי הבעל. אבל בכל זאת דבר זה שנוי במחלוקת בשו”ע אה”ע קע”ח סעיף ט:
לא קינא לה, ובא עד א’ ואמר לו: זינתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא ויתן כתובה; ואם לאו, מותרת לו.
הגה: והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי’ קט”ו סעיף ו’. וי”א דבזמן הזה שיש חרם ר”ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ”ד[1] ומהרי”ק שורש ק”י בשי”א), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר”ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה. וי”א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר), אף על פי שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי”ק, וכן משמע מהרמב”ם פכ”ד). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי”ק). ועיין לעיל סימן קט”ו סעיף ז’.
על הדעה הראשונה הקשה הבית שמואל, אם לא מאמינים לו מדוע מנדים אותו שגרם לבטל חרם דרבנו גרשום?
מכל מקום קשה איך ניתן לומר דבר כזה גם לגבי הבעל שמאמין שנטמאת שלא תהיה אסורה עליו. וכתב הנודע ביהודה במהדורה תניינא אבן העזר סימן יב:
וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה כי לא שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכן לומר שיש כח ביד ב”ד לעקור דבר מן התורה עיין בר”ן שילהי נדרים כל אלו הטעמים די לאמרם על חז”ל בעלי תלמוד לא על הגאונים שאחר התלמוד ובפרט שלא מצינו לר”ג מ”ה שתקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו…
וע’ עוד בנדון זה בנודע ביהודה שם.
אבל אמנם בתשובת הרשב”א חלק א’ רלז כתב:
ועוד מצד מה שאמרת דכל מה שנתן עיניו לגרשה אנו חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך. דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד בה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך. וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו. וקרוב הדבר שאפי’ בעונה שהוא משועבד לה מותר דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא. וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה ועל פי בית דין. כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילין בכך.
אם כן הרשב”א כבר כתב שגם על אומר טמאה היא לי התירו משום מיגדר מילתא וכמ”ש הר”ן לגבי האומרת טמאה אני לך.
לעומת זה התוספות ביבמות דף כד ע”ב ד”ה אמר רבי, כותבים:
ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן.
ולפי דברי התוספות הרי אין מקום לומר שגם באיש זה אותו דבר, שהרי מנין לדמות איש לאשה. וכן כתב המרדכי ביבמות פרק כיצד אות טו, וכן התוספות רא”ש שם. וע’ חמדת שלמה או”ח טז.
וגם על הדעה שכופין אותו ומשמשה קשה, ע’ נודע ביהודה תניינא אה”ע יב:
הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה…
וכתב הנודע ביהודה שאם רוצה לגרשה ולתת לה כתובה, אינו עובר משום לא יגרע, ע’ שו”ע אבן העזר סימן עז סעיף א’ שכתב המחבר שמי שמורד על אשתו מוסיפים לו על כתובתה משקל לו שעורים בכל שבוע, וכתב שם הרמ”א:
י”א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה) (כך משמע מדברי הרמב”ם פרק י”ד דאישות). (ונ”ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא, י) אינו עובר).
ולכן בכה”ג אי אפשר לכופו.
וע’ פתחי תשובה שם שהאריך בדין של של האומר שאשתו זנתה.
להשלמה: ע’ פת”ש ס”ק יט על תשובת הנודע ביהודה שאומר שאם הבעל אומר שראה את אשתו שזנתה שלא נאמן. וזה לכאורה תמוה שהרי כשיש רגלים לדבר גם היא עצמה נאמנת לומר שזנתה, ע’ רמ”א קטו סעיף ו’.
לסיכום: שלשת הדעות ברמ”א מה הדין בשזמן הזה כשיש חרם דרבנו גרשום כשהבעל אומר טמאה, אם נאמן או שאינו נאמן וכופין אותו לשמשה.
- וז”ל: הורה רבי יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה”נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר”ג שאינו יכול לגרשה ע”כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה על כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים מנימוקי הר”י קורבי”ל וכן השיב הרב שמעיה מיינבי”ל בתשובה ועיין בסימן ל”ד ע”כ: ↑