ב"ה
קביעת רגע המוות
שאלה זו התעוררה בשנים האחרונות כשאפשר לבצע השתלות, וביחוד בהשתלות לב כשצריך להוציא את הלב כשעודו פועל. ובציץ אליעזר כתב שיש בזה גם רציחה של ה"תורם" וגם של החולה שהרי מוציאים לו את הלב כשעודו חי. וע' לשונו בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סו: כי הדבר ברור כשמש, שאי אפשר לבצע השתלת לב או כבד מגוף לגוף אלא אם כן יוציאו אותו מהתורם כל עוד קיים בו חיות עצמי, ואך סמיות עינים הוא לקרוא את מצב התורם בשעה שמבצעים בו פעולת הוצאת הלב, או הכבד, בשם מות – קליני )שם מות – ראשוני שבדו מלבם(, וזה בא רק למען להשקיט את מצפונם של הרופאים המבצעים זאת, או יותר נכון, את מצפונם של האנשים בעלי – הנפש המזדעזעים לשמוע על הוצאת לב או כבד מבן אדם בשעה שנמצא בו עדנו רוח – חיים ]ואגב, בדברי על זה עם פרופיסור רופא – לב – גדול, ויר"ש ות"ח, הוא ממש היה מזועזע מהמתרחש, מהמבצעים, ושקדם להם, ושאחריהם, ואמר לי שאין שום ספק בדבר שבאותה שעה של ביצוע – הכריתה, ישנו להתורם עוד פעימת לב עצמית טבעית. ושאל באיראניע: האם לא יהא מותר לי לחלל עבור חולה כזה את השבת כדי להאריך כל האפשר את חייו?, וכן האם אסור לי כבר להלינו?, או, האם אני צריך כבר להזהיר את הכהנים מטומאת מת דדינו כבר כשנשברה מפרקת? והשאלות נוקבות ויורדות חדרי נפש[… וכידוע, מאז ומקדם, והתאמת הדבר עוד בימינו, קרו מקרים ידועים בארצות שונות, שפעולת המוח נפסקה אצל כמה וכמה בני אדם הרבה זמן לפני הפסקת פעולת הלב, והמשיכו לחיות ככה עוד עידן ועידנין, וקרה אפילו שכמה התעוררו לאחר זמן לתחיה ולשיבה לקדמותם, ויוצא איפוא שאם הולכים אחרי הפסקת פעולת – המוח הורגים ממש נפשות. והביא שם את מכתבו של הרב וויס בעל מנחת יצחק: נזדעזעתי לשמוע שמועה מחרידה כי יצאו אנשים בני בליעל מרימי יד בתורת משה וגזרו גזירה לבצע השתלות כבד ולב מתוך גוויות גוססות ואנשים חיים נטולי הכרה, להתיר בפרהסיא שפיכות דמים ורצח רח"ל. וכבר מלתי אמורה כאז כן עתה כי שתילת הלב והכבד שהתחילו הרופאים לעשות הוא רציחת שתי נפשות ממש, כי הוצאת הלב או הכבד מגוף המושתל בו בזמן שעוד עשוי הוא לחיות באברים אלה ימים ושנים, מהוה רצח בפועל. הנני להזהיר בכח תורתנו הק' שאף אחד לא יעיז ח"ו לתת היתר לדבר זה, כי זה פוגע ביסוד היסודות של תוה"ק וחלילה לפרוץ פרץ כלשהו בתורת משה. ופורץ גדר ישכנו נחש לא יאבה ה' סלוח לו וגו'. וחובה על כל אחד ואחד לעשות כל מה שביכלת להפר עצת זדים ולבטל פורעניות זו ולבער דם נקי מקרב ישראל. והקב"ה יסיר חרפת עמו ויחוס עם עני ודל להוושע בה' תשועת עולמים אמן. הכו"ח למען כבוד ה' ותורתו יצחק יעקב ווייס רק ואב"ד פעיה"ק ת"ו
וע' רמ"א באו"ח סימן ש"ל שהיום לא קורעים את בטנה של יולדת שמתה כדי להציל את הולד "ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות".
השאלה העיקרית לדיון היא מה הדין כשיש מצב של הפסקת נשימה אבל הלב עדיין עובד, האם זה מוגדר כמצב של מוות או לא שהרי זהו המצב שבו ניתן להשתיל: מאדם מונשם שעדיין ליבו עובד.
הסוגיה: שנינו ביומא (פג, א), מי שנפל עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל, מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו. ובגמ' (פה, א) איתא, תנו רבנן עד היכן הוא בודק (רש"י, אם דומה למת שאינו מזיז איבריו, עד היכן הוא מפקח לדעת האמת), עד חוטמו (רש"י, ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת ויניחוהו), ויש אומרים, עד לבו, אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה (רש"י, מחלוקת דהנך תנאי, דמר אמר עד ליבו ומר אמר עד חוטמו, מלמטה למעלה, שמוצאו דרך מרגלותיו תחילה, ובודק והולך כלפי ראשו, דמר אמר בליבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם, ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בליבו וניכר בחוטמו), אבל ממעלה למטה, כיוון דבדיק ליה עד חוטמו, שוב אינו צריך, דכתיב "כל אשר נשמת חיים באפיו" (בראשית ז – כב).
המחלוקת בגמ' יומא לכאורה האם הנשימה היא הסימן או גם הלב סימן. ומה כשאין לב ויש נשימה בזה חולקים. וההלכה שהולכים אחר הנשימה, אלא שיתכן שזה רק לקולא בעניני פקוח נפש.
וזה תלוי גם בגרסא בגמרא שם: מי שנפלה עליו מפולת וכו' ויש אומרים עד ליבו. וע' בכל הראשונים שגרסו "טבורו" ע' רי"ף ר"ן ורא"ש טור וב"י סי' שכט. ולפי זה אין מחלוקת אם הדופק או הנשימה ולכ"ע הנשימה.
על ביאור הגמרא ביומא: ע' הרב ישראלי עמ' 168 באסיא ז' שכתב שודאי חז"ל ידעו שיתכן שגם אחרי הפסקת הנשימה יתכן דופק, ובכל זאת לא התחשבו בזה. ולכן הפסקת נשימה לבד נחשבת למות. אבל הרב חיים דוד הלוי, ומובא שם בהערה כתב שודאי אם הגיעו לחוטמו ואין בו נשימה הרי שכבר הגיעו לדופק ונותר להם לבדוק בחוטמו.
ובשו"ע סימן שכ"ח סעיף ד' נפסק לגבי הלכות שבת שבודקים עד חוטמו ואם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחילה לא שנא געו ברגליו תחילה.
מה שכתב רש"י ביומא "דזימנין דאין חיות ניכר בליבו וניכר בחוטמו" משמע שסימן הפסקת הנשימה הוא בנוסף להפסקת הלב, ולא כתנאי יחידי. וכ"כ בציץ אליעזר חלק יז סימן סו הנה המכוון האמיתי של חז"ל בזה הוא לחומרא כשזה בא לאחר שדפיקת הלב נפסקה, וכך מבאר בהדיא רש"י ז"ל ביומא שם וז"ל: ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו עכ"ל, וזה שאמרינן בגמ' שם שממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך, הוא מפני דתלינן דמסתמא גם אין כבר חיות בלב, אבל כל היכי שרואים שיש חיות בלב אזי ברור הדבר דאז דינו כחי שנשמתו דופקת, כדברי רש"י ביומא שם.
בשו"ת חכם צבי סימן עו דן במהות הלב לחיים: מעשה אירע בימי הגאון מוהר"ל מפראג שלא נמצא לב בתרנגולת ובאתה השאלה לפני הגאון מהר"ל מפראג והתיר את התרנגולת באומרו שא"א לשום בריה לחיות בלא לב אפי' רגע א' ובודאי אחר שחיטה נאבד והוא היתר גמור עכ"ל (ובהמשך מתייחס לשאלה אם הלב אבד: "ואם בנדון ההוא שלא היה שם שום הוכחות אחרות התיר הגאון הנ"ל בפשוט בלי שום חקירה ודרישה רק תלה בנאבד ק"ו בנדון מכ"ת שהתרנגולת היתה בריאה ושמינה והחתול היה עומד ומצפה מתי יבא לידי ואקיימנו אין כאן שום ספק להיות חוכך להחמיר") …מה שהביא מס' שערי שמים וקלסי' בשרוב דבריו מלוקטין מס' הנפש להרמב"ם וכתב ששורש התנועה היא מן המוח ולא מן הלב והביא ראיה ע"ז כי היה לו קוף א' והוציא לבו והתנועע י"ב שעות… תחלה אני אומר שזה החכם טעה במה שראה בהקדמת הס' שאמר אספתי מס' הנפש להרמב"ם ז"ל לא הבין שדברים אלו אינם אמורים אלא בחכמת האלהו' ולא בחכמת הטבע והיודע ולומד מעט בטבע יידע שמ"ש בס' שערי שמים בענין זה היא דעת גאלינוס שר"י אבל אריסטוטליס שר"י הוא סובר שהכל תלוי בלבו ודעת הרמב"ם ז"ל כדעת אריסטו' כידוע וכמבואר בס' המורה שאנו עתידין להעתיק לשונו בעזה"י… ומש"ע בהביאו ההיא דפרק בתרא דיומא עד היכן הוא בודק עד חוטמו ופירש"י וכו' מכל זה מבואר דאפשר לחיות בלא לב דעיקר חיותא היא נשמת רוח באפיו עכ"ל והתימא ממנו שהוא רוצה לבאר ולעשות מנמנע אפשר ועושה אלה צריך לדקדק הרבה ולהביא ראיות שאין לדחותם והראיה הזאת היא דחוייה מעיקרא ומבוארת הביטול אדרבא ממנה ראיה לדברינו כי רש"י ז"ל דייק וכתב וז"ל דמר אמר בלבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם ומר אמר עד חוטמו דזמנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו הרי הסכים רש"י ז"ל לדברינו שהנשמה משכנה בלב אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו ר"ל מבחוץ על החזה מחמת רוב חולשה והלב הוא חבוי תחת החזה ואין הדפיקה נראית מבחוץ ע"ג החזה כיון שהדפיקה חלושה היא מבפנים אבל הנשימה היוצאה מן הלב דרך הריאה היא ניכרת כל עוד שהלב חי ודבר ברור מאוד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב שממנו ולצורכו היא הנשימה.
אלא שבאגרות משה כתב שאין זה הפשט בחכם צבי שהלב הוא הקובע שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קמו כתב: ולא מובן לי היכן ראה כתר"ה מה שמסיק, נמצא שלהחכ"צ ישנו סימן אחד של חיות וזה הלב ולפ"ז אדם שהלב פועם דינו כחי ואדם שהלב נפסק דינו כמת אולם בלי נשימה הלב אינו פועל והוא מת תיכף, דאין זה כוונת החכ"צ
חתם סופר חיו"ד סימן שלח, הביא תוספת סימן הדופק ממו"נ ח"א פמ"ב. לכאורה החתם סופר שם דורש את כל התנאים ע' שו"ת חתם סופר חלק ב יו"ד סימן שלח: אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה וכתב הרב ישראלי (אסיא ז' עמ' 175) שאין כוונת החתם סופר לדרוש שלשה תנאים למות. אלא שזו הסוגיה שם, שאם אינו זז ובודקים מרגליו ורואים שאין בו דופק, הרי עדיין יכול להתאושש, כמו היום מהתקפת לב. ואחר כך צריך לבדוק גם נשימה. וזה בא לומר ששני התנאים הראשונים אינם מספיקים, אבל אם אין נשימה הוא מת גם לדעת החתם סופר. וכן בתשובה שם קודם מדגיש את זה החתם סופר: ולומר נפל מפולת שאני כאשר כ' ידידי נ"י תמי' גדולה בעיני וכי קרא נשמת רוח חיים במפולת מיירי ועוד דבר ידוע בהיפוך כי המתים מיתה פתאומיות יש לחוש יותר שנדמה כמת מחמת בהלה וכעין חולה שיתוק שקורין )שלאג( ואפ"ה כשפסקה נשמתו שוב אין מחללין שבת וע"כ כלל הוא לכל המתים שזהו שיעור המקובל בידינו מאז היתה עדת ה' לגוי קדוש וכל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח לא יזיזונו ממקום תורתינו הקדושה
שבט הלוי ח"ז סי' רל"ה ס"ק ב', ח"ח ס' ס" ס"ק ב, סובר שהנשימה היא אחד מסימני החיים וניתן להוסיף את בדיקת הדופק. הדוחק לשיטתו בביאור הסוגיה ע' אר"ה הערה 53.
על בדיקת גזע המוח, ראה אסיא ז' מפר' סומר: מהו גזע המוח: ע' מאמרו של פר' סומר עמ' 131 באסיא שם. הוא אחראי לויסות הטמפרטורה של הגוף, לחץ הדם, תנועות העינים והאישונים, ושם מרכז הנשימה שגורם ויוזם את ההתכוצויות של שרירי הנשימה בחזה המביאים להכנסה והוצאה של אויר. העדר א.א.ג. אינו מהווה כיום מדד למות כיון שהוא בודק את התגובות החשמליות במוח הגדול שאחראי להכרה, דיבור מחשבה, תנועות רצוניות וכו'. בדיקת גזע המוח מתבצעת על ידי בדיקת התגובות לשמיעה, כיון שהעצבים של השמיעה עוברים בדרך למוח הגדול דרך שלש "תחנות" בגזע המוח והבדיקה הזו מקובלת בעולם. כמובן שיש דרכים גם לבצע קודם בדיקה שעצבי האוזן הם תקינים, ולולא זה איך ערך לבדיקת גזע המוח באופן כזה.
מתוך פסקי הרבנות הראשית עולה שרגע המות ניתן ליקבע על ידי הפסקת הנשימה (סעיף 4 בהחלטה) ואפשר לודא את זה על ידי בדיקה של גזע המוח (סעיף 6) . וראה מ"ש הרב הלפרין שם עמ' 125 שהבסיס העיקרי להחלטה הוא אמנם שהעדר נשימה בלתי הפיך קובע את המות. ולכן הרס של גזע המוח המאשר את סופיות חדלון הנשימה מהווה סימן מספיק לקביעת מוות, ולא שהמוח עצמו הוא החיים.
ועל נקודה זו עמד גם בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קמו: אבל האמת ודאי שלא זה שפסק המוח לפעול הוא מיתה דכל זמן שהוא נושם הוא חי, רק זה שפסק המוח לפעול פעולתו הוא דבר שיביא למיתה שיפסוק לנשום, ואפשר כיון שעדיין הוא חי שאיכא מיני סמים בעולם מהידועים לאינשי או שעדיין אינם ידועים שיעשו שהמוח יחזור לפעול פעולתו, וכן שייך להתפלל להשי"ת שירפאנו שהוא רק בחשיבות חולה ומסוכן שרשאים להתפלל ולא שהוא בחשיבות מת שאסור להתפלל מפני שהוא תפלת שוא. שלכן פשוט שההורגו הוא רוצח וחייב מיתה אם ליכא חסרון המטריף בהמוח, דהא לא הוזכר בגמ' ובפוסקים שיהיה סימן חיות במוח, ולא שייך לומר נשתנו הטבעים בזה, דגם בימי חז"ל היה המוח פועל הפעולות כמו בזמננו וכל חיות האדם היה בא ממנו ומ"מ לא היה נחשב מת בפסיקת פעולת המוח, וכמו כן הוא ברור שגם בזמננו הוא כן.
הרבנות סייגה את ההחלטה בכך שהמדובר הוא בנפגע מתאונה. וע' הרב הלפרין שם שעמד על כך שסייג זה ניתן לפרשו מבחינה הלכתית, שסומכים על הסימנים הללו רק בטריפה, ומאידך ניתן לפרש את ההחלטה שזה סייג שניתן רק כדי להקשות על ביקורות מצד החולקים על ההחלטה.
ונפ"מ למעשה האם כשגזע המוח אינו עובד, האם מותר להפסיק את הנשימה. לפי הפירוש הראשון של הסייג, עדיין יש להחמיר אם המדובר במי שמצבו מחמת מחלה ואינו בגדר טריפה. אבל לפי האפשרות השניה יש להקל להפסיק את ההנשמה.
מכל מקום, כך מדגיש הרב הלפרין שם, ברור מהחלטת הרבנות שמות מוחי אינו סיבה עצמאית להגדרת מוות, כל זמן שלא קיים הסימן הנשימתי. וזה שלא כדעות פילוסופיות מסויימות הסוברות שהמוח הוא המגדיר את החיים.
ע' הרב הלפרין באסיא עמ' 141 בשם הרב ישראלי שפסקת הנשימה גם בלי הפסקת פעילות הלב עדיין נחשב לחיים.
דעתו של הרב משה פיישטיין זצ"ל: באגרות משה חיו"ס ח"ב סימן קמ"ו ובחו"מ ח"ב סימן ע"ב פסק שהשתלת לב היא רציחה כפולה. כלומר שמבין שכיון שהלב עובד הרי האדם חי. (וע' תחומין ז' תשמ" עמ' 187 הערה 2* שהגרמ"פ התיר השתלת לב לאחר שנודע הנתונים של ההצלחות של הפעולה. מאידך בחיו"ד ח"ג סימן קל"ב כתב מפורש שהמות תלוי במוח ובהעדר הנשימה. ויכוח גדול היה על דעתו של הגרמ"פ כיון שיש סתירות בדבריו, וע' אסיא ח"ז הנ"ל:
שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קלב וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון שרופאים גדולים יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע"י הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף שאם לא יבא זה להמוח הוא ברור שאין להמוח שוב שום שייכות להגוף וגם שכבר נרקב המוח לגמרי והוי כהותז הראש בכח
דברים אלו מבוססים על מאמרו המדעי של חתנו הרב טנדלר, אשר לו התשובה הנ"ל, שם קבע במפורש שהמוות המוחי הוא הקובע בהלכה ואין פעילות הלב מעלה או מורידה (ד"ר שטיינברג בהערה לאסיא עמ' 137 ושם במאמרו 290-230 ] בנשמת אברהם חיו"ד סימן שלט ס"ק ב' כתב שמה שכתב הגרמ"פ שמות מוחי הוא סימן למוות זה אינו במצב שהלב עובד אלא הוא סימן בנוסף לסימנים הקלסיים של דום לב והעדר נשימה. אמנם מלשונו של הגרמ"פ שם שהוי כהותז הראש, משמע שזה לבד הוא מוות גמור. מלבד זה מעיר הרב הלפרין שם (עמ' 138) הרי לפי זה גם כשאין נשימה ואין דופק, לא יחשב אדם למת רק אם יש גם מוות מוחי לפי פירוש זה בתשובת האגרות משה, וזה דבר שלא יתכן ולא נהוג כך.
וע' אגרת מהרב דוד פיינשטיין באסיא ז' עמ' 147 שדעתו של הגרמ"פ שהפסקת נשימה לבד היא מות.
באגרות משה חיו"ד ח"ב סימן קמ"ו ד"ה אבל ברור משמע שדעתו כחכם צבי שקביעת המוות תלויה בהפסקת פעילות הלב והספקת הנשימה אינה אלא סימן רגיש ותו לא: "אבל ברור ופשוט שאין החוטם האבר שהוא נותן החיות בהאדם, וגם אינו מאברים שהנשמה תלויה בו כלל, אלא דהמוח והלב הם אלו הנותנים חיות להאדם וגם שיהיה לו שייך לנשום ע"י פוטמו /חוטמו/, ורק הוא האבר שדרך שם נעשה מעשה הנשימה שבאין ע"י המוח והלב, ואית לנו הסימן חיות רק ע"י החוטם אף שלא הוא הנותן ענין הנשימה, משום שאין אנו מכירים היטב בלב ובטבור וכ"ש שאין מכירין במוח, וכוונת הקרא דנשמת רוח חיים באפיו לא על עצם רוח החיים שזה ודאי ליכא בחוטם, אלא הרוח חיים שאנו רואין איכא באפיו אף שלא נראה באברים הגדולים אברי התנועה, וגם אחר שלא ניכר גם בדפיקת הלב ולא ניכר בטבור, שלכן נמצא שלענין פקוח הגל בשבת תלוי רק בחוטם. וליכא שום סתירה מהזוהר שמביא החכ"צ שהלב הוא נותן החיות והכח לכל האברים ומהרמב"ם בספר מורה נבוכים. ולא מובן כלל מה שהפנים מאירות הקשה על הרמב"ם שסותר דבריו, וכי היה סבור שהחוטם הוא אבר שנותן הכח והחיות הא אינו אף אבר שהנשמה תלויה בו כלל. ואין צורך להסבר החכ"צ שפעמים א"א לשמוע דפיקת הלב מפני שהלב תחת החזה ומרוב חולשה א"א להכיר אם עודנו בחיים, וכוונתו מפני שהדפיקה היא נמוכה ביותר, דאף אם נימא שנפסק הדפיקה ממש עדיין הוא נותן כח חיות מעט להגוף דלכן הוא נושם בחוטמו עדיין. ומש"כ הרמב"ם דאם ינוח הלב כהרף עין ימות ויבטלו כל תנועותיו, אין כוונת הרמב"ם על הפסק דפיקה אלא על הפסק עבודתו ליתן חיות להאברים, שהדפיקה הוא רק סימן לעבודת הלב ואירע שעובד הלב עבודתו ולא ניכר סימן זה דדפיקה כשהלב הוא בחולשה, והפסק עבודתו לגמרי ניכר בפסיקת הנשימה מהחוטם. "
וכן כתב ר' שבתי רפופורט, בעל נכדתו של הגרמ"פ ועורך חלקים מאגרות משה, שדעתו שהרס גזע המוח לבד הוא סימן למיתה וסימן שאין נשימה, אף שיש עדיין דופק.
בדעת הגרש"ז אוירבך: ע' מכתבו בעמ' 148ב של אסיא ז' שאם המוח כולו נאכל הרי זה ספק גוסס, ומכשירי ההנשמה הם מאריכים את הגסיסה ומותר להסירם. ולדעתו הגרמ"פ לא סמך על הבדיקה להוציא אברים אלא לענין הפסקת ההנשמה. וכתב הגרש"ז שכיון שדינו כגוסס הרי אסור לגעת בו ועצם ביצוע של הבדיקה הנ"ל אסורה כמו הזה. ובמכתב הנספח כתב שאם הופסקה הנשימה והלב ואפשר על ידי הנשמה להפעילם כיון שהמוח לא מת, אינו נחשב כמת לענין להתיר להוציא איברים ממנו.
הזמן הדרוש להחלטה שהתהליך בלתי הפיך: במסכת שמחות (פ"ח ה"א) שנינו, מבקרים על המתים עד שלושה ימים, פעם אחד חי אחד אחר שכבר נקבר, כ"ה שנים והוליד בנים. ובפירוש נחלת – יעקב כתב, יוצאים ומבקרים, כלומר שרואים אחריו דילמא חי הוא עדיין. ומשמע מכאן שקביעת המוות נקבע ע"י השהיית ג' ימים. (ע' אר"ה הערה 40 וחת"ס חיו"ד סימ שלח, צי"א ח"ט סי' מו. וע' יו"ד של"ט ס"א בש"ך סק"ה ובאה"ט ס"ק ב'.)
על הניסוי של הכבשה, ע' מה שכתב על זה הרב אברהם שפירא מובא בהרצאתו המובאת בספר "גיניקולוגיה פוריות ילודים לאור ההלכה" בעריכת הר' יואל קטן, בסוף הספר.
ע' אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך רגע המות (לעיל: אר"ה). עיין נשמת אבהם סימן שלט בסיכום הדעות צילומים: יומא פ"ה ע"א
מקורות נוספים:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA3/R0031393.asp http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA3/R0031404.asp