בענין בעלות על מת וניתוחי מתים
בבעית ניתוחי מתים דנים על כמה בעיות: על בעית איסור הנאה ממת, חיוב קבורה, איסור ניבול המת ועצם ענין צער הגוף וסבל הנפש. על פי החוק, כדי לנתח מת צריך הסכמת המשפחה. מה המעמד המיוחד של המשפחה בנושא זה של המת, האם יש להם “בעלות” על גופו של מת, או שיש חיובים הלכתיים מיוחדים למשפחה שהדברים תלויים בהסמכתם, או שזה רק פתרון מעשי לבעיה הלכתית, אף שאין לה מקור ובסיס הלכתי? האם על פי ההלכה מותר לקחת איברים גם בלא הסכמת המשפחה? מה המשמעות של הסכמת האדם עצמו לקחת ממנו איברים?
האם מבחינה ממונית ניתן לדון על גדרי ממון, בעלות וגזל?
וכתבו האחרונים, ע’ דובב מישרים ח”א סימן נח, ובשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ג יו”ד סימן רל שבמצות קבורה גם בני נח חייבים ומשום גזל, על פי המדרש בילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז לג עד שובך אל האדמה א”ל קומץ עפר שנבראת ממנו לא גזולה היא בידך כי עפר אתה ואל עפר תשוב מכאן רמז לתחית המתים מן התורה כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר אלא תשוב.
החתם סופר אסר ניתוחי מתים בגלל איסור הנאה ממת. אלא שאם אנו דנים על איסור הנאה, הרי ממילא אין בעלות על איסורי הנאה כפי שכתבו שלכן לא מועיל ביטול חמץ לאחר זמן האיסור משום שנאסר בהנאה וממילא אינו שלו. בגמרא עבודה זרה כט ע”ב על המשנה של האסורים איסור הנאה: גמ’. יין מנלן? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: +דברים לב+ אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה. זבח גופיה מנלן? דכתיב: +תהלים קו+ ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא: +במדבר כ+ ותמת שם מרים, וכתיב התם: +דברים כא+ וערפו שם את העגלה בנחל, מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים.
וכיון שהמת אסור בהנאה, הרי לרוב הראשונים אין גם בעלות על איסורי הנאה. וזה משום שמושג הבעלות מתייחס גם לשימושים שיש בחפץ, ולכן חפץ שאין היתר שימוש בו אין בו בעלות. ואם כן לכאורה המושג בעלות לא שייך לגבי מת, ומבחינה זו אין שום עדיפות לקרובים או ליורשים יותר מאשר אחרים.
אלא שיש הסוברים שאיסור הנאה ממת הוא רק מדרבנן כך שזה לא מונע עקרונית בעלות. מלבד זה יש לדון האם בעור למשל, יש איסור הנאה, ע’ עמ’ נו בדעת הרשב”א שאין בעור איסור הנאה.
וע’ תשובת חתם סופר (חיו”ד סימן שלו) בענין זה: נתעורר מעלתו עמ”ש בנב”י תנינא חי”ד סי’ ר”י עיינתי שם הנה לכאורה הו”מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש ואי’ הנאה דתקרובות ע”ז וי”נ מזבחי מתים נפקא לן ומת מעגלה ערופה וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ”ש למכור או לתנו לגוי אלא שלפי הס”ד של השואל ההוא בנב”י הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ”מ הא מתרפאים באי’ הנאה ע”כ האריך הגאון זצ”ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה ולפ”ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פ”נ כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב”ץ ח”א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ”נ איכא משום אי’ הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם יעיין ברמב”ן פסוק כי קללת אלקים תלוי יראה שאיננו כהבנת החצונים.
האם קיימת בעיה של מציל עצמו בממון חברו?
שו”ת בנין ציון, כתב בסימן קע שיש בעיה של מציל עצמו בממון חבירו: רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ”נ אבל נלענ”ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ”א (סי’ קס”ז) שדעת רש”י ע”פ גמרא דב”ק (דף ס’) דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספ’ והרא”ש שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי’ אסור לכתחלה להציל והנה לדעת רש”י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כש”כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו כדאמרינן בב”ק פ’ החובל בהאשה שבאת לפני ר”ע ע”ש וא”כ האיך נאמר דמשום פ”נ דהחולה יהי’ מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו דעד כאן לא פליגי תנאי בשקלים (פ’ ב’) רק אי מחיל אינש זילותי’ לגבי יורשים ומשמע דלגבי אחר מסתמא אינו מוחל אכן לא בלבד לשיטת רש”י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספ’ והרא”ש דפסקוה הטור וש”ע בח”מ (סי’ שנ”ט) נראה שהדין כן דז”ל הטור שם ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ”נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ”ל וכן נפסק גם בש”ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש”י לשיטת התוספ’ והרא”ש אלא דלשיטת רש”י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע”מ לשלם לבסוף ולשיטת התוספ’ והרא”ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע”מ שלא ישלם לבסוף ולפ”ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ’ והרא”ש אסור להציל נפש בבזיון אחר.
ואם כן, אף שבבנין ציון אסר משום שמציל עצמו בממון חברו, אבל כל מקום ברור שאין זה מצד בעלות אלא משום שאסור לאדם להציל את עצמו בבזיון חברו. אבל לא משום בעלות ממונית של ממש. ולכן פלא על אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך ניתוח המת שכתב באות ז’ שיש איסור משום גזל המת והביא תשובה זו בנין ציון. וזה קשה משום שהוא רק כתב את זה לגבי להציל עצמו בבזיון חברו ולא משום גזל ממש.
האם יש למשפחה “זכויות” יותר על המת מאשר אחרים? ניסוח הרמב”ם על מצות הקבורה, פרק יד הלכות אבל הלכה א’: רמב”ם הלכות אבל פרק יד מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע”פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. ופשטות אין ברמב”ם עדיפות למשפחה בחיובים הנ”ל.
ע’ הרב יעקובוביץ בתושב”פ ו’ עמ’ סד שאין. האם חיוב הקבורה הוא יותר על הקרובים מאשר על אחרים. האם לרמב”ם חיוב קבורה הוא רק לקרובים? ע’ עמו’ מג.
והנה יש להביא ראיה מאיסור בל תלין, ויש מחלוקת ראשונים אם היא מן התורה בשאר מתים או דרבנן. רמב”ם הלכות אבל פרק ד הלכה ז’: אין משהין את המת אלא מדחין מטתו מיד, וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה. הלכה ח: היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר, שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו, וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו. ומשמע ברמב”ם שאיסור בל תלין הוא בכל מת מן התורה.
וע’ חוות יאיר תשובה קלט שאיסור בל תלין הוא יותר על הקרובים מאשר על שאר אדם: מצינו למידין שכיון שניתן רשות מהשר לקבור התלוי מעתה בנו או היורשו אפילו אין לו דבר רק ראוי ליורשו עליו מוטל לקברו ואף את”ל דיש לפקפק אם עבר בלאו אם אח”כ נתרשל עכ”פ מוטל עליו ומחויב לקברו ושהיה אסורה וכייפינן לי’ ואם אין לו גואל בעל יכולת מוטל על כל בני ישראל ובפרט הסמוכי’ והעשירי’ לפי היכולת גם קרוב קרוב קודם ותו לא מידי והנלפענ”ד כתבתי נאם יאיר חיים בכרך
ויש להביא ראיה שיש דין מיוחד על הקרובים מגמ’ ב”ב קנ”ד ע”א: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאין לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה… מי סברת: נכסי בחזקת בני משפחה קיימי, וקא אתו לקוחות ומערערי? נכסי בחזקת לקוחות קיימי, וקא אתו בני משפחה וקא מערערי. הכי נמי מסתברא, מדקאמר להו: אי אתם רשאים לנוולו, ואישתיקו; אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי? לימרו ליה: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול! אי משום הא לא איריא, הכי קאמר להו: חדא, דאי אתם רשאים לנוולו; ועוד, וכי תימרו זוזי שקל, לינוול ולינוול, סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה. ופשטת הגמרא היא שיש איסור נוול על הקרובים יותר מאשר על אחרים. ואם כן גם על שאלת הניבול בגלל נתוח המת ודאי שיש דין על הקרובים יותר מאשר על הרחוקים.
על מכירת גופו בעודו בחיים: ע’ בסוגיה סנהדרין מו ע”ב: איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? – למאי נפקא מינה? – דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא – לא כל כמיניה. ואי אמרת משום כפרה הוא – הא אמר לא בעינא כפרה, מאי? – תא שמע: מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה – צדיקי לכפרה צריכי? – אין, דכתיב +קהלת ז’+ אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ע’ בענין ציון סימן קע מתיר, ומהר”ם שיק שמ”ז, חתם סופר חיו”ד סימן של”ו, חולק על זה (הובא לעיל), וע’ משפטי עוזיאל חיו”ד סימן כח-כט התנגדו למכירה
שו”ת חתם סופר חלק ב (יו”ד) סימן שלו אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פ”נ כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב”ץ ח”א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ”נ איכא משום אי’ הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם יעיין ברמב”ן פסוק כי קללת אלקים תלוי יראה שאיננו כהבנת החצונים.
ולגבי השאלה אם יכול להסכים, ע’ בציץ אליעזר ח”ד סימן יד, שדחה את הראיה שמביאים שמותר לנתח לצורך פיקוח נפש מאשה שישבה על משבר ומתה שקורעים את בטנה כדי להוציא את העובר, וכתב: מסתמא אדם מוחל זילותא לגבי יורשים בדבר שעלה על דעתו מחיים כת”ק פ”ק דשקלים שקבצו מעות לעני והותיר דזוכר שאפשר שימות ולא יצטרך ומוחל לגבי יורשים, משא”כ בההיא דב”ב שלא שייך לומר שעלה על דעתו מחיים שיצטרכו לפתוח קברו ולנוולו משום הנאת יורשים, וא”כ לא אפשר שמחל מחיים ואין מחילה לאחר מיתה, אבל ביושבת על המשבר בסכנת מות בהקשותה בלידתה מסתמא עולה על דעתה שאם תמות יפתחו בטנה להציל הולד, בפרט שזה ידוע בדיני רפואה, וא”כ שייך בזה כמו בהך דשקלים דמסתמא מוחלת מחיים זילותא לגבי יורשים ומה גם אצל פרי בטנה אשר נפשה קשורה בנפשו, ואיזה דמיון מזה שנאמר דאדם מוחל זילותיה גם לגבי אחר במקום שלא עלה על דעתו מחיים שיבוא לידי כך.
ובשם ספר ישמח לבב מביא שו”ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צא: והמוכר עצמו לכך ידע נאמנה שכאשר יקום בתחית המתים יהיה סומא בעיניו כמו שהקפידו חז”ל בעניני התכריכין מה”ט כנודע, ואע”פ שאמרו שכל בעלי מומין יהיו מתרפאין, היינו בנולד כך או שקרה לו מקרה ונולד בו מום, משא”כ בחובל בעצמו ומכר עיניו בכסף מלא, השכל מחייב שאין נותנין לו תמורתן עכ”ל. (ודומני שפלא שהרב וולדנברג כותב דברים אלו בלי להעיר).
ולעצם פסק הנודע ביהודה מהד”ת יו”ד סימן רי, בענין חולה לפנינו, שחידש גדר זה: את כל אלה כתבתי לפי דבריכם שאתם קורים זה פיקוח והצלת נפש. אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א”כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה ומשנה מפורשת ביומא דף פ”ג וכל ספק נפשות דוחה שבת ושם דף פ”ד ע”ב ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ע”ש. ואמנם כ”ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במס’ חולין שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו וכן אפילו לענין ממון שם במס’ ב”ב ההיזק לפנינו אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א”כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה ואפילו רופאי האומות אינן עושים נסיון בחכמת הניתוח ע”י שום מת כי אם בהרוגים ע”פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ואם אנו ח”ו מקילים בדבר זה א”כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים. ויש לדון היום על גדר חולה לפנינו, כיון שכיום כל פרסום מדעי הופך להיות נחלת הכלל עקב אמצעי התקשורת. ואכן ראה מ”ש הרב נויבירט בהערה, לגבי נדון אמבולנס שצריך לחזור למקומו בשבת, וכתב שם שמשום שבזמננו בעיר גדולה יש הרבה חולים כיון שיש הרבה קריאות בעיר ונחשב חולה לפנינו. ושאלתי אותו בזמנו (לאחר שיצאה מהדורה ראשונה של שש”כ, בשנת תשכ”ו, האם היה אומר אותו דבר לגבי ניתוחי מתים, ולא רצה לענות).
שו”ת חתם סופר חלק ב )יו”ד( סימן שלו אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר )קערפער( כי גם בגופו שהיה נרתק /נרתיק/ לנשמה נשאר בו לחלוחי’ קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרי’ עליו קללת אלקים תלוי ע”ד רמב”ן פרשת ויצא שרזמתי /שרמזתי/ הנ”ל ע”כ אסור בהנאה וממילא מטמא ועד”ז יובנו דברי חכז”ל במשנה שלהי מס’ ידים
ע’ תורה שבעל פה כרך ו’