ב"ה
חשיפת שחיתות במחיר אישי
האם יש חובה לחשוף שחיתות, מעילה, הטרדות מיניות וכיו"ב במחיר שעלול לעלות במשרתו של החושף?
מה גדר החיוב לחשוף שחיתות? לכאורה יש כאן כמה דברים: א. השבת אבידה, לא רק השבת אבידת ממונו אלא גם השבת אבידת גופו. ב. מצד לא תעמוד על דם רעך. ג. מצד אפרושי מאיסורא.
לגבי השבת אבידה, לכאורה, במצות עשה, כל אחד חייב לתת לפום ממוניה, כמו ר"ג שלקח אתרוג באלף זוז. האם חייב לקיים מ"ע גם כשיהיה לו הפסד?
כתב הרא"ש בבא קמא פרק א סימן ז:
הדור מצוה עד שליש במצוה. אם מצא אתרוג שהוא ראוי לצאת בו שהוא כאגוז יוסיף שליש לקנות יפה ממנו ולא שיהיה מחויב לקנות אתרוג היפה ]ממנו[ שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות. ועד שליש מלגיו כיון דלא איפשיטא הבעיא ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ א):
ובית יוסף בסימן תרנ"ו היא דברי הרא"ש והוסיף בשם רבינו ירוחם שמכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנות. וכתב הבית יוסף שלא ידע מנין לו. ובשם הראב"ד כתב לא נתנו שעור משום שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור.
אלא שבהשבת אבידה, אינו חייב להוציא ממון, ע' טור סימן רס"ה:
כיון שלא חייבתו תורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר ההשבה אפי' עד כדי האבידה כגון שאינה שוה אלא ב' דינרים והיינו אם עשה מעצמו אבל אינו חייב להניח אח מלאכתו כדי להשיב ולהניח משכרו כלל.
אלא שכשזה נוגע ללאו של לא תעמוד על דם רעך, חייב להוציא ממון: ע' סנהדרין עג ע"א:
גופא מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן
במצוות "לא תעמֹד על דם רעֶך" יש חידוש, והוא שחייב אדם להשקיע לא רק מאמץ פיזי, אלא גם מאמץ כספי, כדי להציל את הזולת. אבל אומר הרא"ש (רבנו אשר, אשכנז-ספרד, המאה הי"ג) בפסקי סנהדין פרק ח' סימן ב':
והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו, היכא דאית ליה ממונא לניצול ( אבל ראה, נ' רקובר, עושר ולא במשפט, ירושלים תשמ"ח, עמ' 179, הערה 27).
צריך עיון מדוע לא תעמוד על דם רעך זה חמור יותר, האם משום שזה לאו, או משום שזה קשור לפקוח נפש?
האם יש לא תעמוד על דם רעך בממון? האם הטרדות מיניות נחשב כרציחה "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"?
ע' מאמר של הרב אריאל בתחומין לא. שם הוכיח שגם זה בכלל לא תעמוד על דם רעך, ולא רק דין רודף ממש:
גם מי שאינו חשוד על גילוי עריות ממש, אלא רק על הטרדות, אמנם אין דינו כרודף האונס ערוה, ואין היתר להורגו, אך יש חיוב הצלה. עי' ספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצז):
שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהימנע להצילו באמרו יתעלה "לא תעמוד על דם רעך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת.
הרמב"ם כולל בלאו זה גם הצלה מהפסד ממון (ומקורו בספרי);3 וא"כ ק"ו לנזקים נפשיים וחינוכיים הנגרמים כתוצאה מהטרדות. פעמים אלו הם נזקים בלתי הפיכים, או ששיקומם מחייב טיפול מקצועי ממושך. אלו חמורים יותר מנזקי ממון שניתן לשלמם. התורה השוותה אונס לרצח – "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". חז"ל למדו מכאן את ההיתר להרוג רודף אחרי ערוה (סנהדרין עג,א). אולם אין מקרא יוצא גם מידי פשוטו. התורה לימדתנו שפגיעה נפשית חמורה הנוצרת ע"י אונס הושוותה לפגיעה גופנית קשה הנוצרת ע"י רצח. מה לי מחסל חיי גוף, ומה לי הורס חיי נשמה.4 וכשנוריד דרגה, נגיע למסקנה, שגם הטרדה, הפוגעת פגיעה נפשית, פוצעת את נפש הנפגע ומקבילה לחבלה גופנית. וממילא גם חובת ההצלה היא בהתאם. כשם שמצוה להציל אדם מידי הרודף אחריו לחובלו ולהזיקו בגופו, כך מצוה להצילו מיד העומד להזיקו בנפשו. וגם אם לא ידוע לנו אם יש קרבן מסויים, העובדה שיש אפשרות סבירה לקרבנות פוטנציאליים מחייבת אותנו להצילם.
במצוות לא תעשה אדם צריך לתת כל הון שבעולם כדי לא לעבור על המצוה. ע' שו"ע יו"ד סימן קנ"ז ברמ"א סעיף א':
הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/).
וכן ברמ"א או"ח סימן תרנ"ו:
הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
אמנם ע' רע"א יו"ד שם שהביא מחלוקת בין האחרונים לגבי השאלה האם בלאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על לא תעשה (כגון לאו דלא תלין או שכפוהו שלא לבער חמץ). דעת החוות יאיר סימן קל"ט שבלאו כזה אין צריך לתת כל ממונו, אבל דעת הריב"ש משמע שגם על לאו כזה צריך לתת כל ממונו. וז"ל רע"א:
ולא יעבור לא תעשה. הנה מדברי תשובת חות יאיר (סימן קל"ט) מבואר דאם הוא לאו שא"ב מעשה הוי כמו לעבור על עשה וא"צ ליתן כל ממונו. ועיין במשבצות זהב (סימן תמ"ו סק"ו) ואולם בתשובת הריב"ש (סימן שפ"ז) מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין בו מעשה צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור.
וע' עוד בפתחי תשובה שם:
ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרו פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב (בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט) לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש.
ובהמשך שם לגבי לא תעשה דרבנן, בספק הפרי מגדים האם חייב לתת כל ממונו.
ותשובת ריב"ש זו הובאה גם בבית יוסף יורה דעה סימן רלב אות יב
כתב הריב"ש (בח"א סימן כח) (בסי' שפ"ז דף קיד ע"ד) ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עיכבו ואם יעבור על מצותו ינזק בממון, אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לי שחייב ולא יעבור על מצות לא תעשה.
ובאותה תשובה מתייחס הריב"ש גם ללא תעשה בשב ואל תעשה שנחלקו האחרונים:
ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו'. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי' למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש: עשה שבתך חול וכו'. ואמרו: המבזבז וכו'. כבר כתב הרב ז"ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה.
אלא שהגר"א שם ביו"ד כתב שעל פי מהר"י וויל יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה. וצ"ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה"ג. מ"מ הגר"א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות. (ע' בסוף ממנחת חינוך בסוף מצוה ה' לגבי לא תעשה בשב ואל תעשה שאינו מחוייב)
וז"ל שו"ת מהר"י ווייל סימן קנז
אהא דאמרו רבותי' כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחי'?… ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראייה מדאמרינן פרק בן סורר דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין תלמוד לומר והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא קמ"ל. אלמא אי ליכא קרא יתיר' לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו. וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כ"ש עצמו ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך?
ומכאן הוכיח הגר"א שלדעת המהרי"ו רק בעברות החמורות נאמר בכל מאודך.
וגם בב"ח באו"ח תרנ"ו הקשה מדוע על כל לאו יש חיוב, והרי הפסוק מיירי בשלש עברות חמורות. ותירץ שהרי הגמרא שואלת "אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך" ותרצה שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו כו'. ואומר הב"ח, שהרי היה צריך לכתוב בכל מאודך שהרי רק בג' עברות צריך להוציא כל ממונו וללמד שבשאר התורה אין צריך? מכאן מוכח שס"ל לגמ' שבכל לאוין צריך להוציא כל ממונו. וע"ע שדי חמד כללים מערכת הלמד כלל קז (כרך ד' עמ'
שו"ת מהרש"ם חלק ה' סימן נד כתב:
בדבר מה שפלפל בדין אם מותר להציל א"ע בממון חבירו היכי דהוא עני ולא יהי' לו לשלם ובתחלה נסתפק אם מחויב אדם להציל חבירו מסכ"נ בממונו דאף דהוי גם לאו דלא תעמוד על דם רעך כדאיתא בסנהדרין ע"ג מ"מ הוי בשוא"ת ודמי למ"ע כמ"ש בשו"ת חו"י וא"כ הרי במ"ע א"צ לבזבז יותר מחומש…
והנה גוף הדבר מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב ריש פ"א דפיאה דפדיון שבוים א"צ לבזבז יותר מחומש והרמב"ם ביאר זאת באריכות והרי הרמב"ם גופי' כ' דפ"ש אית בי' משום לא תעמוד על דם רעיך ואפ"ה הוי רק כעשה וא"צ לבזבז יותר מחומש אבל הוא רק מתקנת אושא כמ"ש הרמב"ם שם להדיא ובזה א"ש התוספתא פי"א דב"מ שהובא קצת בנדרים פ' ע"ב דלרבנן חיי אחרים קודמים לכביסתן ובהמתן ולר"י בהמתן קודם ומסתמא הלכה כת"ק לגבי דר"י ומוכח דחיי חבירו קודם להפסד ממונם ולפמ"ש ניחא דהתם קודם תקנת אושא צריכים להפסיד כל ממונם אבל אחר תק"א א"צ להפסיד רק חומש. וגם י"ל דהתם דמפסידין בהמתן הוי רק בהפסד חומש…. והא דכ' התוס' בגיטין נ"ח דבדאיכא סכ"נ פודין יותר מכדי דמיהן היינו אף דצריך ליתן יותר מהשיווי אבל מ"מ הוי רק עד חומש ממון הפודה ולא יותר.
ראה ההמשך שם.
וע' תורה תמימה פרשת ויצא פרק כח הערה כג:
אלא שבעיקר דברי הרמ"א באו"ח שם שעל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, וסתם דבריו, דמשמע כל ל"ת שבתורה וכל ממונו ממש, לדעתי יש לדון בזה הרבה, לפי המבואר לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ואהבת את ה', דאונס ממון רב שוה לאונס הגוף, וכעין מ"ש במכילתא בשלח על הפ' להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חייו, ומג"א בסי' רמ"ח ס"ק ט"ז כתב שאם חושש אדם שיקחו לסטים את בהמתו או כל ממונו ולא יהי' לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, א"כ לענין בזבוז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת למה יהא זה חמור מאונס הנפש שאינו צריך להרג ולא לעבור רק בג' עבירות, ע"ז וגל"ע ושפיכות דמים, ובשאר מצות רק בפרהסיא או בשעת הגזירה, כמבואר לפנינו בפ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל ובפ' ואתחנן שם, וא"כ איך סתמו הפוסקים דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו ולא הגבילו דבר זה בגדרים שונים, באיזו ל"ת, ומתי, וערך מצב לאחר נתינת הממון, וכדומה, וצ"ע ותלמוד רב:
ולדעתו אונס ממון נחשב כאונס שדוחה גם ל"ת ותמה על דברי הרמ"א.
וכן בתורה תמימה על הפסוק ואהבת, דברים פרק ו' הערה כד:
כד) עיין חולין צ"א א' שיש אנשים שממונם חביב עליהם מגופם והם אנשים המתפרנסים באמונה ואין פושטין ידיהם בגזל ובשל אחרים, ויוצא מזה דיש מקום שמצוה למסור נפשו, וזה הוא כגון שאונסין אותו לעבור על עבודת כוכבים או עריות ושפ"ד, וכנגד זה צריך להתנהג באונס ממון דבמקום שצריך למסור נפשו צריך למסור כל ממונו דהוי במקום מסירת הנפש. ויש לדון במש"כ הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו בשם הראשונים דכדי שלא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו, וסתם הדברים ולא חולק בין עבירות עבודת כוכבים וגל"ע ושפ"ד לשארי עבירות כמו באונס הנפש, כי הלא לפי המתבאר מדרשה זו שוה אונס מכל הממון לאונס הנפש, וא"כ צריך להיות שכל הפרטים הנוהגים באונס הנפש ינהגו באונס כל ממונו של אדם, וגם מצינו בכ"מ שממונו של אדם [כלומר כל ממונו] היא חיותו וכמ"ש במכילתא ס"פ בשלח על הפ' להמית אותי ואת מקני בצמא השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חיותו, ועיין במג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז שאם חושש שיקחו לסטים בהמתו או ממונו ולא יהיה לו במה להחיות עצמו הוי כמו פקוח נפשות שדוחה את השבת וא"כ איך סתמו הפוסקים דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו. – ובאמת שעל פי חידוש זה שפזור כל ממונו הוא רק בענינים אלה שצריך למסור נפש יתיישב דיוק נכון מה שבפרשה זו כתיב בכל מאדך, דהיינו בכל ממונך, ולקמן בפ' והיה אם שמע כתיב רק בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב ובכל מאדכם, וכמדומה שהעירו בזה איזו מפרשים, ונדחקו בזה, ולפי מש"כ הענין פשוט וברור, דאחרי דפרשה זו שלפנינו איירי בקבלת עול מלכות שמים והוא במצות איסור עבודת כוכבים, לכן כתיב בכל מאדך, כיון שעבור מצוה זו מחויב למסור כל ממונו, כמבואר, משא"כ הפרשה והיה אם שמע איירי בקבלת עול מצות בכלל לכן לא כתיב שם בכל מאדכם כיון דבאמת א"צ לפזר כל ממונו בשביל מצוה שאינה משלש מצות החמורות [אם לא במקום שעובד כוכבים מכוין להעביר על דת ובפרהסיא דדמי לעבודת כוכבים], ומש"כ שם ובכל נפשכם אין הכונה מסירות נפש ממש אלא בכל כונת הלב והנפש, ודו"ק. והנה עם כ"ז לדינא עדיין צ"ע:
שאלה זו נוגעת גם לרופא שמדין לא תעמוד על דם רעך צריך, למשל, לנתח חולה שמסרב לקבל טיפול, או יולדת שזקוקה באופן מיידי לניתוח קיסרי והיא מעכבת עד שתקבל תשובה או ברכה מהרבי. אם הרופא יציל, יתכן שיפוטר או יתכן שיתבע תביעה כספית גדולה וכיו"ב, ולכן צריך לומר שלא תעמוד על דם רעך לא עומד במקום כזה, לפי דעות האחרונים הנ"ל, ובפשט לסוברים שבלאו שהוא בשב ואל תעשה אינו חייב להוציא את כל ממונו אפילו לפי הרמ"א.
וכן לפי זה אין חיוב על האדם לתרום כליה לחולה מסוכן, (מלבד דברי הרדב"ז בתשובה שדרכיה דרכי נעם ולכן אינו חייב), ואינו אלא מידת חסידות. וז"ל הרדב"ז:
ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
ואדררבה, מדברי הרדב"ז מוכח שאין נפ"מ בין עבירת לאו בשב ואל תעשה או בקום ועשה, שאם היה סובר כן, אל היה צריך לחדש את סברתו שדרכיה דרכי נעם. סברת הרדב"ז לכאורה שייכת גם בנד"ד שצריך שמשפטי התורה יהיו מסכימים אל השכל והסברא ולא יתכן שאדם יפסיד את משרתו עבור כך.