ב"ה
בענין קבלת צדקה מגויים
בגמרא ב"ב י' ע"ב
תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי – אלו ישראל, דכתיב: (שמואל ב' ז') ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר: (עזרא ו) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי. ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא? והתניא: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה לעולם הבא – הרי זה צדיק גמור! לא קשיא: כאן בישראל, כאן בעובד כוכבים. נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי – אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר: (דניאל ד') להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'.
ועוד מאריכה הגמרא בכמה מימרות שכל חסד שעכו"ם עושים הוא חטאת שנאמר "חסד לאומים חטאת". וע' הטעם ברש"י ובר"ח שם כתב שכשאין מלכות של אוה"ע עושים חסד מלכותם הולכת ונשברת.
מה עושים כשכבר הגוי נתן את הכסף לצדקה? גמ' ב"ב י' ע"ב:
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה.
והנה, בגמ' ח' ע"א הובא מעשה באיפרא הורמיז ששלחה לצדקה ושם נתנו לפדיון שבויים: איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא.
ועיין קושית רש"י יא ע"א ד"ה דלא, מהא דאיפרא הורמיז שלחה למצוה וקבלו לפדיון שבויים, ותירץ רש"י שגם מעשה זה היה שקבלו משום שלום מלכות, ולא אפשר היה לחלק לעניי נוכרים משוםדאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי.
והתוספות לעיל ח' ע"א ד"ה יתיב, במעשה של איפרא הורמיז דנו בדבר זה. והוסיפו בסוף דבריהם, שלתת לבית הכנסת מותר משום שהוו כמו קרבן ואמרינן, איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, עיי"ש.
וכתב הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה טו:
ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנ' (דניאל ד כ"ד) להן מלכא מלכי ישפר עלך.
ומקורו של הרמב"ם הוא בבא בתרא ד' ע"א עיי"ש. אלא שלא כתוב כאן שלא מקבלים ממנו צדקה אלא שלא להשיאו עצה לתת צדקה.
ולכאורה נראה שיש חילוק בין צדקה שיש הבדל בין צדקה של בן נח לבין צדקה של עכו"ם, ואם כן יש הבדל בין צדקה של ממשלה של גויים לבין צדקה של ארגונים נוצריים, דבהלכות מלכים פרק י הלכה י כתב הרמב"ם:
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם.
ומשמע ברמב"ם שכל מה שאמור בגמרא הוא לגבי עכו"ם ולא לגבי בן נח, וצ"ב. ולפי זה יש יותר חומרא בקבלה של צדקה מארגונים נוצריים מאשר ממשלות. והביא את הרמב"ם הזה בדרך אמונה על מתנות עניים פרק ח' אות סא, אלא שכתב שמגר תושב מקבלים, ולא כתב בכל בן נח.
ובגמרא מסכת סנהדרין כ"ו ע"ב:
אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה – חיותיה הוא.
ופירש דבר אחר, צדקה מגויים כן פרשו רש"י ותוספות את הגמרא שם.
ואם כן מגמ' סנהדרין עולה שיחיד יכול לקבל צדקה. אבל בפרהסיא לא. ויש להוסיף שבחכמת אדם כתב הטעם משום שזה חילול השם שישראל לא מפרנסין אותו. ולפי זה אם ידוע שישראל נותנים מה שיכולים אלא שזה לא מספיק, יתכן שאין חילול השם ומותר לקחת. ואולי אין ללמוד מגמרא סנהדרין שמותר, אלא מה שנאמר שם "חיותא היא" הכוונה היא שההכרח שלו אינו פוסל אותו לעדות. אבל הרמב"ם למד מגמרא זו שמותר לטול אם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל.
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה ט
אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצנעה הרי זה מותר, ומלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך.
ולפי זה אולי יש לחלק בין נתינת צדקה לציבור ובין יחיד שמקבל צדקה. ואם כן מה הדין ברשת של בתי תמחוי ידועה שלוקחת כסף נוצרי שניתן למטרה זו? ולכאורה חילוק זה הוא גם ההבדל בין שני הסעיפים בשו"ע יורה דעה סימן רנד:
סעיף א:
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מעובדי כוכבים בצינעא, הרי זה מותר.
סעיף ב:
שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי נכרים בסתר, כדי שלא ישמע השר. הגה: וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל. (כך משמע מפירוש רש"י ותוספות מעובדא דאימיה דשבור מלכא). וכל זה דוקא כשנותנין מעות לצדקה, אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים מהם (בית יוסף בשם התוספות סימן רנ"ט בשם מ"כ והוא בדינים והלכות מהרי"ו סי' ס"ז וכן הוא בהג"ה בא"ח סי' קנ"ד סי"א). אבל לא מן המומר (ג"ז שם). ועיין לקמן סי' רנ"ט סעיף ד'.
(במה שכתב הרמ"א בסימן רנ"ד שמותר אם נותנים לבדק הבית, זה גם ברמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה ח': עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים, ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים.)
אלא שאם אנו מבססים את ההבדל בין יחיד לבין רבים על הלכה זו בשו"ע, זה אומר שאם נתנו יש לקחת משום שלום מלכות אבל אין לבקש צדקה מגוי.
ועיין ט"ז יו"ד סימן רנד ס"ק ב' שהביא דרישה שחילק בין יחיד לבין רבים, אבל הט"ז דחה וחילק באופן אחר. וכתב שבסעיף הראשון מדובר על גוי שנותן לכל אחד בגלל שהוא רחמן ולא מדובר בגוי שנותן דוקא ליהודים שבזה שייך ביבוש קצירה תשברנה ועל קבלת הצדקה גורם להאריך את הגלות.
חילוק זה בין יחיד לבין רבים מצאנו גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לג:
אנו למדים משתי הסוגיות הללו שבב"ב ובסנהדרין טעמים שונים לאיסור קבלת צדקה מן העכו"ם ומבחינים כאילו שיש חילוק בזה בין קבלה מהרשות העכומי"ת השלטונית, לבין קבלה מעכו"ם יחידי, דבקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה וגו', ובקבלה מיחיד האיסור הוא משום חילול השם. וההבחנה האמורה מקבלת חיזוק כשרואים שגם הרמב"ם בפ"ח מה' מתנות עניים ה"ט חילק נמי זאת לשתים, דין קבלה מיחיד, ודין קבלה ממלך או שר, ואותו הדבר גם הטור והשו"ע ביו"ד סי' רנ"ד, והש"ך מבדיל במפורש גם בהטעמים, בסק"א לגבי קבלה מיחיד כותב הטעם משום דאיכא חילול השם דמבזי נפשיה בפרהסיא, ובסק"ב לגבי קבלה משר מנמק הטעם משום דכתיב ביבוש קצירה וכו', ואותו הדבר כותב גם הלבוש ביו"ד שם, וגבי קבלה מיחיד מפרש ביותר ענין חילול השם שיש בזה, והוא, מפני שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסים עניים ע"ש. וטעם החילוקים בזה יש להסביר גם בסברא, והוא דענין חלול ה' וביזוי איכא רק כשמתבזים לקבל צדקה מעכו"ם יחיד, אבל לא כשהרשות השלטונית נותנת באשר לכך התמנו לתפקידם, ולהיפך, ענין ריבוי זכות ועיכוב הכיבוש קצירה תשברנה שייך לגבי קבלה או אי קבלה מהרשות העכומי"ת השלטונית המייצגת את עמה, ופועלת בשמה, אבל לא לגבי יחיד שהקבלה או אי הקבלה ממנו אין בה בכלל להכריע עי"כ ע"פ רוב את רוב העם ומעשיו. ומצאתי בספר שו"ת בית שערים חאו"ח סי' ס"א וחיו"ד סי' של"ח שכותב באמת לומר בכזאת לגבי הטעם של ביבוש קצירה, דל"ש ביבוש קצירה רק במלך ושר שהוא כדי שתמשך מלכותן ולהאריך הגלות כמו אימא דשבור מלכא ברב ור"י, אבל במקבל צדקה מגוי הדיוט יחידי אינו נמשך מלכותן בזכותו ואין כאן אריכות גלות ול"ש ביבוש קצירה כלל עיי"ש ביתר אריכות. ואם כנים אנו בחילוק זה אם כן יצא לנו להלכה דבקבלה מיחיד אם הוא בצורה ובדרך שאין בזה משום ח"ה אזי מותר לקבל ול"ש לאסור מיהת משום ביבוש קצירה תשברנה.
וע' ירושלמי שבת פ"א ה"ד (ומובא במרגליות הים) שבין הי"ח דבר גזרו על מתנותיהן של גויים.
ועל פי הרמב"ם בהלכות מלכים שהבאנו בתחילת הדברים כתב בערוך השלחן סימן רנד סעיף ג':
ואין לתמוה על מה שנהגו לקבל בלא שום פקפוק דודאי כיון שהדוחק רב מותר כמ"ש ועוד שהרמב"ם כתב בפ"י ממלכים דין י' וז"ל… ומיירי בזמן הבית ושקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ע"ש וגם עתה הפרנסה זה מזה ואין בינינו עובדי כוכבים.
הביא את ערוך השלחן בציץ אליעזר חלק טו סימן לג. ובשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן פה כתב על דברי ערוך השלחן, (בנדון קופסות רמב"נ הנמצאות במשרד של גויים: "ואף דאיכא עוד צדדי היתרא כמו"ש בערוך השלחן שם, מ"מ אינו כדאי וראוי להכנס בפירצא דחוקא". ולפי מה שכתבנו יש עוד צדדי היתר, ביחוד במקום שלא שייך חילול השם.
מקורות נוספים: שו"ת יביע אומר חלק ז – או"ח סימן כב שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג – אה"ע סימן ד לצילום: גמ' ב"ב י' ע"ב – י"א ע"א; גמ' עם תוספות ח' ע"א; שו"ע יו"ד סימן רנד; סנהדרין כ"ו ע"ב; שעור מסכת ב"ב תשס"ח דף ח' ע"א. ע' מקורות בשוטנשטיין ערכין דף ו' ע"א.