ב"ה
מידת התשלום עבור חומרות
ההוצאה שכל אדם מוכן להוציא עבור מצות גם היא שייכת לתחום הערכים שלו, מה חשוב יותר ומה פחות. אבל קודם כל יש גדרים הלכתיים. גדרים שונים יש כשאדם צריך לשלם עבור קיום התורה, יש כדי שלא לעבור על לא תעשה, ויש כדי שיוכל לעבור על עשה, ויש גדרים מיוחדים להידור מצוה. אבל כמה צריך לשלם עבור חומרות?
במצות עשה:
במצות עשה, כל אחד חייב לתת לפום ממוניה, כמו ר"ג שלקח אתרוג באלף זוז.
אלא שכתב הרא"ש בבא קמא פרק א סימן ז:
הדור מצוה עד שליש במצוה. אם מצא אתרוג שהוא ראוי לצאת בו שהוא כאגוז יוסיף שליש לקנות יפה ממנו ולא שיהיה מחויב לקנות אתרוג היפה ]ממנו[ שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות. ועד שליש מלגיו כיון דלא איפשיטא הבעיא ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ א):
ובית יוסף בסימן תרנ"ו היא דברי הרא"ש והוסיף בשם רבינו ירוחם שמכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנות. וכתב הבית יוסף שלא ידע מנין לו. ובשם הראב"ד כתב לא נתנו שעור משום שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור. וכן הביא המ"ב בסימן תרנ"ו ס"ק ח' שעישור נכסיו חייב לתת עבור מצוה, וע' באור הלכה שם.
ולשון הרמב"ם בכמה מקומות לגבי מצות עשה שצריך לחזר אחריהן: הלכות ברכות פרק יא הלכה ג':
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן".
ובהלכות שבת פרק כט הלכה ו':
"ואין מחזרין אחר האור, כדרך שמחזרין על כל המצות"
ועוד בהלכות שבת בפרק ה' הלכה א':
"הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה".
וע"ע במועדים וזמנים ראש השנה סימן ג' שדן על מידת החיוב במצוות עשה.
כתב בית יוסף אורח חיים סימן תרנו
כתב הרא"ש (שם) ומדאמר אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה [אחת] ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב ותלמודא בפרק לולב הגזול (מא:) חשיב גוזמא על רבן גמליאל שהיה נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.) עכ"ל: ורבינו ירוחם כתב דברים אלו בנתיב י"ג חלק ג' (קד ע"ד) ובסוף כתב ומכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנותו עכ"ל ולא ידעתי מנין לו והרשב"א (בחי' ב"ק ט: ד"ה מהא) כתב מהא דאמרינן אילו מיתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחוייב לתת אפילו שליש ממונו וזה תימה איך [לא] נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו [(שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומכל מקום לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו עד כאן לשונו:
על לא תעשה:
מקור דברי הבית יוסף הם בגמרא בב"ק ט' ע"א מבואר שבהידור מצוה צריך להוציא עד שליש. וכתב הר"ן בסוכה (טז ע"א ברי"ף):
ולהדור מצוה עד שליש במצוה. עיקר מימרא התם והכי איתא [ב"ק דף ט ב] אמר רבי זירא למצוה עד שליש ופרכינן מאי שליש אילימא שליש ביתו אילו מתרמיין ליה שלשה מצות יהיב כוליה ביתיה אלא אמר רבי זירא להדור מצוה עד שליש במצוה וממאי דפרכינן מעיקרא משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחויב לתת אפילו שליש ממונו וזה תימה היאך נתנו [קצבה] למצוה עוברת וכתב הראב"ד כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרי' [כתובות נ א] המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מפני שהעוני כמיתה ומיהו מסתברא דלא אמרי' הכי אלא במצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני אבל במצות לא תעשה את כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה.
אם כן מבואר שצריך לתת את כל ממונו על כך. וכן כתב הרמ"א בשו"ע יו"ד סימן קנז:
הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/).
וכתב הגר"א שם הוכחה מאיסור כיבוי דליקה בשבת, אף אם ממונו נשרף.[1]
וכן כתב ברמ"א בשו"ע תרנ"ו:
הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
וכתב המשנה ברורה ס"ק ט':
אבל מצות לא תעשה וכו' – דבטול עשה הוא במניעה מלקיים ואינו עושה שום מעשה נגד רצון הש"י משא"כ בלא תעשה אם יעבור. כתב המ"א משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שהיה מותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות דעכו"ם והאחרונים מפקפקים ע"ז דהתם פיקוח נפש היה:
ואם כן החילוק הוא בין קום עשה ובין שב ואל תעשה, ואם כן יש לשאול גם על לא תעשה עצמה, האם ניתן לחלק בין לעבור בשב ואל תעשה ובין קום עשה. (כגון לא תעמוד על דם רעך, לאו דלא תלין או שכפוהו שלא לבער חמץ, או לגלח את פיאותיו וכיו"ב). ומאידך יתכן לעבור על עשה בקום ועשה, כגון לאכול פירות שביעית.
אמנם ע' רע"א שם שהביא מחלוקת בין האחרונים לגבי השאלה האם בלאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על לא תעשה. דעת החוות יאיר סימן קל"ט שבלאו כזה אין צריך לתת כל ממונו, אבל דעת הריב"ש משמע שגם על לאו כזה צריך לתת כל ממונו. וע' עוד בפתחי תשובה שם.[2]
ותשובת ריב"ש זו הובאה גם בבית יוסף יורה דעה סימן רלב אות יב :
כתב הריב"ש (בח"א סימן כח) (בסי' שפ"ז דף קיד ע"ד) ולענין טענת האונס שטוען בעל הדין שהיה אנוס לפי שהסוכן עיכבו ואם יעבור על מצותו ינזק בממון, אפילו לא היה יכול לבטל אנסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לי שחייב ולא יעבור על מצות לא תעשה.
ובאותה תשובה מתייחס הריב"ש גם ללא תעשה בשב ואל תעשה שנחלקו האחרונים:
ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו'. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי' למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש: עשה שבתך חול וכו'. ואמרו: המבזבז וכו'. כבר כתב הרב ז"ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה.
וע' ציץ אליעזר חי"ח סימן מ' בזה. וע' פתחי תשובה יו"ד קנז ד' שאפילו על איסור דרבנן צריך להוציא את כל ממונו. וכתב פת"ש:
שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א /ח"ד/ סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ליתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עובר בלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש:
אלא שהגר"א שם ביו"ד קנז ס"ק ה' ע' לשונו להלן, כתב שעל פי מהר"י וויל שהביא הרמ"א יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה.[3] וצ"ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה"ג. מ"מ הגר"א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות.
וז"ל שו"ת מהר"י ווייל סימן קנז
אהא דאמרו רבותי' כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה שאלת טעמא מאי איך אנו יוצאים ידי חובותינו שאין אנו מוחי'?… ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראייה מדאמרינן פרק בן סורר דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין תלמוד לומר והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא קמ"ל.[4] אלמא אי ליכא קרא יתיר' לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו. וכ"ש הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כ"ש עצמו ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך?
ומכאן הוכיח הגר"א שלדעת המהרי"ו רק בעברות החמורות נאמר בכל מאודך. וז"ל הגר"א (על דברי הרמ"א לעיל "ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה"):
ובמקום כו'. כמ"ש בר"פ בתרא דקדושין (ע"א א') ישבו ובדקו כו' ופירשו ואפילו בממונו ממ"ש בסנהדרין ע"ג א' אי מהתם ה"א בנפשיה אבל כו' אלמא אי לאו קרא ה"א דאפילו להציל נפש חבירו אינו מחוייב להוציא ממונו אבל משמע שם מדבריו דאכל מל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל מאדך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל:
וגם בב"ח באו"ח תרנ"ו הקשה מדוע על כל לאו יש חיוב, והרי הפסוק מיירי בשלש עברות חמורות. ותירץ שהרי הגמרא שואלת "אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך" ותרצה שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו כו'. ואומר הב"ח, שהרי היה צריך לכתוב בכל מאודך שהרי רק בג' עברות צריך להוציא כל ממונו וללמד שבשאר התורה אין צריך? מכאן מוכח שס"ל לגמ' שבכל לאוין צריך להוציא כל ממונו.[5] וע"ע שדי חמד כללים מערכת הלמד כלל קז (כרך ד' עמ' 79)
ובספר החינוך במצות תשלום שכר שכיר ביומו כתב במצוה תקפ"ח (הובא ברע"א שו"ע חו"מ סימן של"ט סעיף י':
אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים.
והרי במצוה זו יש גם לאו, ובכל זאת כתב החינוך שאינו חייב לאבד הרבה. אלא שהחינוך עצמו במצוה רל של לא תלין לא כתב הגבלה זו, וע' שדי חמד שם.
הידור מצוה עד שליש, וכמ"ש בגמ' ב"ק הנ"ל.
השאלה היא בכלל על הגישה לחומרות, יש חומרות מכל מיני סוגים, יש חומרות משובחות ויש חומרות שנוהג בהם נחשב הדיוט. (ע' שערי תלמוד תורה בקונטרס חומרות משובחות הדיוטיות ואפיקורסיות), יש חומרות שיש בהם חשש יוהרא. וע' גמ' חולין דף קה עמוד א
אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא.
ולכאורה קשה: מדוע הוא חלא בר חמרא, מה קשה לו בעצמו לנהוג כמו אביו? אלא ברור שגדר החומרות תלוי גם ברמה הרוחנית של האדם, ולא כל אחד יכול לנהוג בכל חומרות. (כבש יכול להיות מובחר לקרבן גם אם כל רגליו קצרות, אך אם רגל אחת בלבד ארוכה מדאי, הרי הוא בעל מום…).
על חיפוש החומרות, כתב בשו"ת שבות יעקב חלק ג סימן צח:
ודע שאין דעתו נוחה באלו ספרי לקוטים של אחרונים כמו לחם הפנים וגן נטע ובאר היטב כי לא הטיבו אשר דיברו שהם רק כמעתיקים מספר אל ספר לבדוק בחורים וסדקים כל מקום שימצאו איזה חומרא מציאה הוא בידם להעתיקם ואל תסמוך עליהם כלל כי די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושארי גדולי האחרוני' אשר בידם להכריע אבל בעלי ליקוטים אלו לאו דסמכא אינן כי אין בידם הכרע להכריע מדעת עצמן או מדעת הפוסקים הלכה כמאן וכ"ש להקל אין שומעין להם ולא נאה להם חיבורים כאלה אם לא שהם מפורסמים למומחין שהומחו רבים עליהם כמו בעל פנים חדשות וכנסת הגדולה ולקט הקמח וכה"ג.
על החומרות:
אין הידור מצוה בלא תעשה, אלא זהירות. וזוהי הפרישות שמדבר עליה במסילת ישרים פרק יג. ולכן אין שיעור של שליש וכיו"ב (ובגידול פיאות יש ענין של מנהג, חסידי או תימני וכיו"ב ולא ענין של הידור מצוה, ע' שו"ת ארץ צבי סימן ג' שהעיר ע"ז שהפיאות שיוצאות מלמעלה זה ממקום שמותר לגלח לגמרי. אלא ששם כתב להשאיר פיאות ארוכות זה הידור מצוה כמו מי שאוכל יותר מכזית מצה או מחזיק לולב יותר מהדרוש למצוה. אבל צ"ע שכל הדוגמאות הן ממצות עשה ואילו איסור הקפת הראש הוא לא תעשה). אלא שבדרך כלל חומרות הם במקום שיש המחמיר ויש המיקל, והמחמירים מתחלקים לשנים: הסוברים שזה אסור מן הדין כמו המחמירים שלא לסמוך על היתר המכירה בשביעית, ויש חומרות שגם המחמיר יודע שהם חומרות כמו לאכול מצה שמורה כל הפסח. ואם כן יש לחלק בין סוגי החומרות.
ונראה שגדר החיוב הוא דומה, כמו לגבי שאלת התרת נדרים שמן הראוי להביא את הכללים לפני הדיון בעניננו. ועיין חיי אדם – חלק שני – כלל קכז:
ז) דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור מחמת שהיו סוברים שהוא איסור ועכשיו נתברר לו שהוא מותראו שהיה סבור שהוא איסור גדול ונתברר לו שאין איסור כל כך, אע"ג שי"א דצריך התרה, כבר כתב רמ"א ביו"ד סימן רי"ד סעיף א', דנוהגין כסברת האומרים דאינו נדר כלל וא"צ התרה. ולפ"ז אותן הנוהגין לאכול כל ימי הפסח מצה שמורה מחמת שהיו סוברים שמצוה לאכול שמורה כל ימי פסח, רשאין לשנות בלא התרה, דבאמת אין מצוה כלל, רק בלילי פסח למצת מצוה (פ"ח בא"ח סימן תצ"ו). ונ"ל דאם הוא מטעם שחששו לשאר חטים שבאו עליהם מים ונוהגים כן מחמת סייג, דינו כדבסמוך סי' ט'. ולפ"ז נ"ל פשוט, דמה שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח, מותר להתיר להם בפשיטות, דבודאי בזה לא שייך שום סייג:
ח) אבל אם נהגו מחמת פרישות וחסידותכגון הרגילים להתענות בתעניתים לפני ר"ה ובעי"ת והנוהגים שלא לאכול בשר ויין מי"ז בתמוז וכיוצא בהם, זה הוי כנדרואם רצה לחזור מחמת שאינו בריא, צריך להתיר נדרו בג', ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר, ואילו ידע שיתחרט, לא היה נודר בלשון נדר. אבל כשאירע ברית בימים האלו, א"צ התרה וגם מותרים לאכול בשר, כיון שמתענה אדעתא דמנהג, ואין המנהג להתענות בהם כשיש ברית. אבל בחולה, ודאי לא אסיק אדעתא שיחלה (ש"ך ביו"ד שם):
ט) ואם נהגו מחמת סייג כגון שלא לילך ליריד ביום עש"ק (כעובדא דבני בישן בפסחים), בזה מחלוקת בין הפוסקים, די"א דהוי כאילו קבלו עליהם באיסור תורה, וא"כ לא מהני התרהוי"א דגם בזה מהני התרה, ולזה נוטה דעת פ"ח. ואם הוא דבר שכל בני העיר נהגו כך, אפילו לדעת המתירין שיכולין להתיר בחרטה, היינו שכל בני העיר מתחרטין, אבל היחיד אינו יכול להתיר עצמו בחרטה. ואפילו אם התירו לו, אינו מותר. ואפילו הולך לעיר אחרת, כל שדעתו לחזור, חייב לנהוג כחומרי מקום שיצא משם (פ"ח שם). ודוקא בדבר שנהגו מקצת עם או אפי' איזה קהלות. אבל דבר שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו, א"א להתיר בשום ענין (ש"ך שם בשם רש"ל):שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו, א"א להתיר בשום ענין (ש"ך שם בשם רש"ל):
י) וכל זה, בדבר שקבלו מעצמם. אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרא"כ לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר, אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן, לא מהני בזה שום התרה, שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר, כ"א אפשר לחד בדרא (פ"ח שם סימן ב'). ולפ"ז אותן אנשים שנוהגים שלא לשתות ולאכול חדש, היינו עפ"י דעת כל הפוסקים ראשונים, ומחמת חולשתם או שאינם בריאים רוצים להתיר נדרם, נ"ל דאם קיבל עליו מחמת שחשש שידע שכל הראשונים אוסרים, וא"כ כבר קיבל עליו באיסור תורה ולא מחמת נדר, ודינו ככל איסורי תורה שאסור, רק לחולי שיש בו סכנה לא מהני התרה. אבל אם לאו בר הכי הוא רק שסבר שהוא חסידות, א"כ דינו כמקבל משום פרישות בסימן ח'ונ"ל דדוקא בזה. אבל במי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב ו' שעות, ועכשיו מפני חולשתו רצה לנהוג כהמקילין להמתין רק איזה שעות, כיון דלכל הדיעות, אין האיסור רק מחמת סייג וגדר, וא"כ מהני לזה התרה להמקילין בסי' ט':
אמנם מה שכתב הפרי חדש שאין מקור בהלכה לאכילת שמורה כל הפסח, יש לדון בזה שלכאורה מדעת הרמב"ם משמע שכל הפסח צריך לאכול שמורה, משום שהרמב"ם הביא דין זה לא בדיני אכילת מצה אלא בפרק העוסק באיסור חמץ.
ולענינו: כל השאלה כמה כסף צריך להשקיע בחומרא, השאלה כמובן אם אין כאן חשש נדר. אם החומרא היא מחמת חשש לשיטה מסויימת בפוסקים, ומבחינתו זה לא דבר שכבר נהג או שרוצה לעשות התרת נדרים. הרי מידת ההשקעה עבור החומרא היא כל אחד לפי מה שהוא ואי אפשר לתת כללים ולא שייך כאן גדרים של הידור מצוה. אבל אם הוא נוהג כך או רוצה לנהוג כך משום שסבור שזה מן הדין, הרי זה דבר שבגדרי מנהגים נראה שלא היה שייך בזה התרה אם היה נוהג, בזה לכאורה צריך לנהוג כמו בכל לא תעשה שחייב לתת כל ממונו כדי לא לעבור.
אלא שיש הבדל: כיון שאין כאן בעיה בנדרים, הרי שגם הוא מודה שיש כאן מחלוקת בין הפוסקים. ובמקום שיש מחלוקת בין הפוסקים הרי יש גדר של הפסד מרובה. ואףשהרמ"א בהקדמת תורת חטאת מחמיר בזה וכתב שכל מקום שהוא מקיל בהפסד מרובה הרי זה משום שהוא סבור שמעיקר הדין ההלכה כדברי המיקל. אלא שדומני שהרבה פוסקים חולקים על זה, והולכים גם אחר דעת יחיד שלא נתקבלה להלכה במקום הפסד מרובה. אלא השאלה היא מהו גדר הפסד מרובה.
ועיין רשב"א (שו"ת סי' רנג) שכתב:
"שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהלכה פסוקה דהולכים אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים, אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה וכיוצא בזה, כמ"ש פ"ק דנדה." אמנם בזה יש לדון במקום שאתמר הלכתא, ואם יש נפ"מ בין איסור תורה לדרבנן, (ע' ע"ז תחומין כרך יא על שעת הדחק כגורם בפסיקת הלכה). ובאגרות משה חלק או"ח ד סימן ו ד"ה ולענ"ד נראה, כתב: "ובשעת הדחק הא יש לסמוך על דעת יחיד נגד רבים באיסור דרבנן אף להש"ך בהנהגת הוראת או"ה בסוף סימן רמ"ב ולהב"ח אף בדאורייתא סמכינן עיי"ש".
ולפי זה יש לדון גם בחומרות: אם החששות הם לדאורייתא ודאי שיש להחמיר יותר מאשר חששות לאיסור דרבנן. ומכל מקום במקום הפסד יש מקום להקל. והרי חומרות הם רק במקום שמבחינת עיקר ההלכה היא כמיקל. ואם כן לכ"ע אין צורך להחמיר במקום הפסד, ואולי אפילו שלא במקום הפסד.
ובגדר הפסד מרובה כתב שו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן יז:
והנה בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בקצור הנהגות הוראת או"ה אות ג' משמע שאם מפסיד קצת מקרן הוא הפ"מ שכתב שאף שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן לא מיקרי הפ"מ, משמע שאם מפסיד מקרן אף מקצת הוא הפ"מ וכוונתו צריך לומר משום שמצטרף לזה גם הפסד הריוח דאל"כ ודאי אין סברא שהפסד קצת יחשב הפ"מ. ולפלא שלא הביאו הנ"ש והפ"ת דברי הש"ך. עכ"פ חזינן שאין להחמיר בחשיבות הפ"מ והעיקר לע"ד בזה לפי האדם והזמן. ובודאי זה שלא ירויח איזה ימים למחיתו באיש עני יש ג"כ להחשיב הפסד גדול כי יפסיד בהוצאתו.
ובפחד יצחק ערך הפסד מרובה הביא שדנו בזה בספר סלת למנחה ושמן למנחה "ואחר שהביא הרבה דעות פסיק דהכל לפי המקום ולפי הזמן ואין שעור להפסד מרובה אלא הכל לפי דעת ואומד המורה".
ולגבי פסח עצמו מצאנו בגמ' שחששו להפסד: בפסחים דף ל' ע"א:
אמר רב: קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן! – גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו, ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי: אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא – דרשינא לכו כרבי שמעון. – ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה! – אתריה דרב הוה.
וע' מ"ש הרב קוק לגבי שאלת חלב מפרות שאוכלות גם חמץ בשו"ת אורח משפט או"ח סימן קב ד"ה והנה בעיקר
ועל כן המקיל בזה בודאי יש לו על מה לסמוך, וחלילה לערער ולהרהר אחריו. רק אם נהגו מפורש כדברי האוסרים המחמירין בזה, שאז הוי כקיבלו עליהם חומרא זו, או ליחידים הרוצים להחמיר על עצמם בחומרות באיסורים בכלל, ובעניני פסח בפרט, שהם יכולים להחמיר על עצמם. אבל חלילה להורות איסור לאחרים, בפרט באתרי' דרב המתיר, ע"פ יסודות ואשלי רברבי, וברכות יחולו על ראש כת"ר, שדאג לטובת הרבים, וסמך על גדולי הדורות המתירים בפשיטות.
השאלה היא גם לגבי מוסד שצריך להוציא כספים למזון, על איזו רמת כשרות הוא צריך להקפיד כשזה כרוך בהוצאות גדולות, למשל בבשר לקחת רק בהכשר הבד"ץ וכיו"ב.
שאלה: מזכירה שהבוס מכריח אותה לשלוח מכתבים של לשון הרע, ואם לא תשלח היא תפוטר. האם צריכה לסכן את עבודתה בגלל כך?
נספח:
שו"ת אגרות משה חלק חו"מ א סימן צג
ובדבר אם מותר לקבל עבודה במקום שיצטרך ללכת בגילוי ראש, פשוט שמותר דאינו מחוייב להפסיד ממון בשביל זה דאינו איסור ממש אף מדרבנן אלא הוא מנהג טוב, שודאי לא חמור מבטול עשה שאינו מחוייב להפסיד סך גדול, ומניעה מליקח עבודה שהיא עיקר פרנסתו הוא כהפסד גדול. ואף להט"ז שסובר שבזה"ז הוא אסור מצד חק עכו"ם שא"כ הוא לאו שיש לאסור אף במקום הפסד ממון, הא לבד שאין דינו ברור הנה תלוי דבר זה להט"ז בהמקומות ובמדינה זו ודאי אין זה משום חק עכו"ם דרובן אינם זהירים בחוקיהם. אבל ודאי רק במקום עבודתו שע"ז הם מקפידין יהיה רשאי אבל כשיצא לחדר אחר וכ"ש כשיצא לשוק יהיה אסור אף אם ילעיגו עליו כיון שלא יפסיד משרתו ועבודתו בשביל זה.
ובדבר לגלח בין המצרים בשביל עבודתו, הנה אם אינו יכול לילך לעבודתו כשאינו מגולח רשאי לגלח כדי שלא יפסיד, ואם הוא רק בשביל שילעיגו עליו אבל לא יהיה לו הפסד ממון אסור. ידידו, משה פיינשטיין.
ע"ע פתחי תשובה יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ד':
(ד) ל"ת – עבה"ט מ"ש אבל מ"ע כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אי דוקא בכה"ג שבא האנס לבטל אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן לו ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל אם בא האנס ליטול ממנו ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דלמא ל"ש ושוב הביא ראיה דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור אמ"ע בכדי שלא יהיה לו היזק ממון רב ע"ש. ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש. עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול להציל עצמו בממונו צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א /ח"ד/ סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ליתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עובר בלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש:
שו"ע תרנ"ו סעיף א':
אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו, יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו. הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
ע' באור הלכה סימן תרנ"ו:
יותר משליש – עיין במ"ב במש"כ דאפילו מי שאין חייו נדחקין א"צ לבזבז יותר משליש ולהיפך מי שמזונותיו מצומצמין אם צריך לדחוק חייו להוסיף שליש בשביל הידור יש ג"כ דיעות בפוסקים דמן נ"י והרמ"ה משמע דגם בזה צריך להוסיף עד שליש והמהרש"ל ביש"ש בב"ק חולק ע"ז ועיין בשמ"ק בשם הראב"ד וז"ל עד שליש משלו. פי' בהדור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה וכו' ומשמע לכאורה דס"ל כשיטת הנ"י והרמ"ה ואפשר דמה שכתב אם מעט היינו באדם שנכסיו מועטין אבל אין חייו נדחקין והנה מפירש"י והרא"ש ותוס' והריא"ז והרשב"א בביאור דברי הגמרא עד כאן משלו לא הוזכר כלל חילוק לענין מצות הידור עד שליש בין איש אמיד או לא ומ"מ י"ל דלדחוק חייב בשביל הידור גם הם מודים דא"צ והגמרא לא איירי באיש כזה:
* יותר מחומש – עיין במ"א שכתב בשם רבינו ירוחם דמ"מ חייב להוציא עישור נכסיו לזה וכתב הב"י ע"ז ולא ידעתי מנין לו וכתב הא"ר ע"ז דלא סיימיה קמיה דהב"י דהא סיים רי"ו כדפירשתי גבי צדקה ולענ"ד דסברת הב"י דאין אנו יכולין ללמוד משם דאף דהון רב מסתברא דאין אנו חייבין מהא דר"ג דאמר ע"ז בגמרא דכמה חביבין מצות על ישראל ומשמע לא מדינא וגם דשליש בית אין חייבין מהא דב"ק דקמקשה אלו איתרמי תלתא מצותא וכו' עכ"פ אולי ביותר מזה יש חיוב חמישית או ששית וכדומה ואין אנו יכולין ללמוד מצדקה [דשם השיעור חומש לא מדינא רק המבזבז וכו'] דשם הוא מצוה שאינה עוברת ואפילו אם איכא עניים דקיימי הלא יכול להתקיים ע"י אחרים משא"כ באתרוג וכדומה שהיא מצוה עוברת וחל על גוף האדם ותדע דקמקשה הגמרא אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא וכו' ולא קמקשה בפשיטות והא אמרו אל יבזבז יותר מחומש אלא ע"כ דהכא בענינינו דהוא מצוה עוברת חמור טפי ומה דסמכו הפוסקים לענינינו מהא דהמבזבז היא רק להשמעינו כמו שם חששו שמא יעני ויצטרך לבריות וע"כ אין נכון יותר מחומש כן יש לחוש בענינינו. ובדוחק יש ליישב דבר הרי"ו דכונתו דמעשר בודאי חייב להוציא על מצוה דעכ"פ לא גרע משם אבל אין כונתו להחליט דזהו שיעורו. וע"כ מה שסיים רי"ו והעישור כדפירשתי גבי צדקה ור"ל דשנה ראשונה מן הקרן ואח"כ מן הריוח כמו שפירש הא"ר ר"ל ג"כ דשיעור זה בודאי חייב בענינינו דעכ"פ לא גרע משם ואפשר דיותר מזה:
* אפילו מצוה עוברת – כצ"ל וכן הוא בדפוס ישן ור"ל דאף דהמבזבז לא איירי במצוה עוברת מ"מ דינא הוא דאף בעוברת א"צ לבזבז הון רב וכדאיתא ברא"ש ורי"ו. והנה על עצם הדין דמבואר כאן בשו"ע דאין צריך לפזר הון רב על מצוה ונובע זה מסוגיא דב"ק אלא מעתה אי אתרמי לי תלתא מצותא ליתיב לכולא ביתה וסמכו זה לדין צדקה דהמבזבז וכו' לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש ולכאורה לפי סוגיא דב"ק אשר ממנו נובע דין השו"ע דכאן אינו מחוייב לתת כל אשר יש לו בענין מצוה ואף רק שליש ביתו ג"כ אין מחוייב. וגם מעשה דר"ג לכאורה קשה לפ"ז דמאי רבותא שלקח אתרוג באלף זוז משום חבוב מצוה הלא אף מי שאין לו רק ה' סלעים מחוייב ליתן לכהן לפדות עצמו או לעלות לרגל וכ"ש ר"ג שהיה עשיר ושיעור זה בודאי היה רק חלק מהונו. ולמען ליישב הסוגיות שלא יהיו סותרות היה אפשר לכאורה לומר במעשה דר"ג דהרבותא היתה שם שפיזר הון רב יותר על שויה דאינו שכר המצוה ורק מפני ששם בספינה לא היה אפשר להשיג אתרוג ונתן לאחד הון רב שיתרצה למכרה לו וזה אין אנו מחוייבין מן הדין דכיון דאינו מוצא אותה כפי שויה הרגיל אנוס הוא ואין מחוייב ורק משום חבוב המצוה עשה זה ואפשר לפרש גם הסוגיא דב"ק דמיירי בכגון זה דעלתה שכר המצוה הרבה יותר משויה וס"ד דהש"ס דעד שליש ביתו מחוייב וע"ז דחי דאינו מחוייב אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל אם יש לו אף מעט וכההיא דקדושין הנ"ל ורק באין לו פטור וכההיא דירושלמי פ"א דפאה [וז"ל שם כבד את ד' מהונך ממה שחננך מפריש לקט שכחה ופיאה ומפריש תרומה וכו' ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים וכו' אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך כבד א"א ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים] אכן זהו נגד סתימת כל הפוסקים דמשמע שתפסו בפשיטות מסוגיא דב"ק וממעשה דר"ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה. וצ"ל דהם מחלקין מסוגיא דקידושין להא דב"ק וסוכה באופן זה דלפזר בהון רב אמנם אין מחוייב ומשום הטעם דשמא יעני ויצטרך לבריות וכמש"כ הראב"ד וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיו"ב ומתפרנס ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה וכן להיפך לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא. ומדברי הנ"י והרמ"ה מוכח ג"כ הכי דאף במי שחייו נדחקין צריך להוציא אף בשביל הידור וכ"ש למצוה עצמה וזהו דלא כדעת רש"ל שחולק על הנ"י והרמ"ה בזה וכתב דאפשר דאף לגוף המצוה אינו מחוייב כיון שחייו בדוחק דאצלו הוא כהון רב אבל מסוגיא דקידושין הנ"ל לא משמע הכי וכן מירושלמי הנ"ל מוכח ג"כ [אפילו לפי מה שהעתיקו הע"ת והא"ר את דברי הירושלמי וכ"ש לפי מה שנבאר לקמיה] רק דאינו מחוייב לחזור על הפתחים בשביל מצות תפילין וציצית וכו' אבל אם יש לו כדי לקנות תפילין וציצית וכה"ג בודאי חייב ולא נחשב זה כהון רב (ואף דלמעלה צידדנו להלכה כהרש"ל היינו רק לענין הידור אבל לא לענין מצוה עצמה) ועיין בספרי אהבת חסד ח"ב פרק כ' אות ג'. ואגב אעורר פה במה שהיה קשה לי על מה שהעתיקו הע"ת והא"ר בסימן כ"ה ראיה מירושלמי שאין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וכדומה שאר מצות והלא קי"ל דעל נר חנוכה וד' כוסות צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצות דרבנן וכ"ש בענינינו ואפילו אם תאמר דמשום פרסומי ניסא תקנו רבנן כן מה יענה בהא דקיי"ל לעיל בסימן רס"ג ס"ב דלנר שבת שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת הוא והלא עונג שבת הוא רק מ"ע מדברי קבלה כמו שנאמר וקראת לשבת עונג ותפילין ושופר וכה"ג הוא הכל מ"ע של תורה וחפשתי ומצאתי קושיא זו בספר מור וקציעה ע"ש שהאריך ונשאר בקושיא ומה שהביאו ראיה מירושלמי הנ"ל לכאורה לאו ראיה היא בשנדקדק על לשון הירושלמי דקאמר ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית מאי לשון ועושה דקאמר הי"ל לומר ויושב בסוכה ונוטל לולב ותוקע בשופר ולובש תפילין וציצית וע"כ נלענ"ד דהירושלמי אזיל לשיטתו דאיתא שם בברכות פ"ט הלכה ג' העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה נכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות לולב כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות תפילין כשהוא לובש אומר על מצות תפילין וכן חושב שם מזוזה וכמה מצות הרי דסובר הירושלמי דעשיית המצות הוא מצוה בפ"ע מדמברך עליה (ועיין במנחות דף מ"ב ע"ב בתוספות דהירושלמי חולק בזה על הגמרא שלנו) ואינו יכול לפטור עצמו במה שיקנה תפילין או סוכה מחבירו במעותיו ולזה קאמר הירושלמי דענין זה לא חייבתו התורה לעשות בעצמו הסוכה וכן ליקח קלף ולעשות מזוזה ובתים ופרשיות כ"א כשיש לו אבל אם אין לו לא חייבתו התורה בזה לחזור אחר עצים לסוכה וקלף לתפילין וכה"ג אלא קונה במעותיו תפילין ומזוזה שעשו אחרים וכן בסוכה וכל המצות דהעשייה אינה אלא הכשר אבל עצם המ"ע ללבוש תפילין וכן כה"ג בקיום שאר המצות מזה לא פטרתו התורה כלל שהוא חוב המוטל על גופו ולא גרע מנר של שבת ונר חנוכה וד' כוסות דמוכר כסותו כדי להשיגם. ואפילו את"ל דאין הדין שיצטרך לחזור על הפתחים להשיג מעות לקנות תפילין אבל עכ"פ מחוייב לחזור ולבקש מישראל שישאול לו תפילין לקיים המ"ע:
ע' מנחת שלמה א ז, ח"ב פו ד'.
ספר ערך החיים בהלכה, ד חובת הצלת חיים, הלברטל. (צלום בספרית לא שלי)
ע' יחל ישראל ח"א סימן יב
ע' בספרית לא שלי מאמרים על כך.
פעמי יעקב, ס"ח עמ' 100 אב תשס"ח "החיוב להוציא ממונו על לאו שאין בו מעשה" הרב יהודה לייב נחמסון. (צלום בספרית לא שלי)
- וז"ל הגר"א: "ואם יוכל כו'. דאפילו שבות דשבת אסור בהפסד ממון כמ"ש בפט"ז דשבת (קכ"א א') א"א כבה כו' ובפ"ב די"ט (כב א') כי קמיבעיא לי משום הפסד ממון ובפ' בתרא דע"ז (ע' א') כמה כיסי משתכחי כו' ולא ידענא כו' וכיוצא בו הרבה" ↑
- וכתב בציץ אליעזר חלק יח סימן מ': ואנן נקטינן להלכה למיזל בזה אחר החיתום, ה"ה גאון הדורות החתם סופר ז"ל אשר כללא כייל לנו בזה בהגהותיו לאו"ח סימן תרנ"ו בזה"ל: לפענ"ד לאו במצות עשה ול"ת תליא מילתא, אלא או קום ועבור או שב ואל תעשה אשר ע"כ לאכול פירות שביעית אף על פי שאינו אלא עשה, וכן טעם כעיקר שאינו אלא עשה לחד דעה, מ"מ יתן כל אשר לו ולא יעבור, וההיפוך אין צריך להוציא כל ממונו שלא יביאוהו לידי לא תותירו ממנו עד בקר אף על פי שהוא ל"ת מ"מ כיון שאינו בקום ועבור אינו צריך להוציא כל ממונו עכ"ל, וא"כ כל ל"ת שהוא בשב ואל תעשה אין צריך להוציא כל ממונו כדי שלא יעבור על זה, וכן לא להוציא למעלה מיכלתו הרגילה. ↑
- בגר"א על דברי הרמ"א בשו"ע ס"א "ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה", כתב הגר"א: "במקום כו'. כמ"ש בר"פ בתרא דקדושין (ע"א א') ישבו ובדקו כו' ופירשו ואפילו בממונו ממ"ש בסנהדרין ע"ג א' אי מהתם ה"א בנפשיה אבל כו' אלמא אי לאו קרא ה"א דאפילו להציל נפש חבירו אינו מחוייב להוציא ממונו אבל משמע שם מדבריו דאכל מל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל מאדך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל" ↑
- ז"ל הגמרא בסנהדרין עג ע"א:
גופא מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן ↑
- ז"ל הב"ח:
ואיכא למידק דמדקאמר ביומא (פב א) ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד א) אם נאמר (דברים ו ה) בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש אדם שחביב עליו ממונו מגופו לכך נאמר בכל מאודך והתם בעבודה זרה קאמר דיהרג ואל יעבור ומשמע דבשאר לא תעשה אין לו להפסיד כל ממונו וי"ל דאדרבה משם ראיה דאם לא כן מאי קשיא למה נאמר בכל מאודך הא איצטריכא ליה ללמד דדוקא משום עבודה זרה יפסיד כל ממונו ולא יעבור אבל שאר מצות לא תעשה יעבור ולא יפסיד אלא ודאי דאין חילוק ולכך קא קשיא ליה למה נאמר בכל מאודך ועיין במה שכתב הריב"ש בסימן שפ"ז ועיין עוד ביורה דעה בסימן קנ"ז: ↑