ב”ה
שעור א’ מזוזה – הקדמה
הקדמה: שני טעמים למצות מזוזה, משום יחוד השם, ומשום שמירה. כתיבת שמות מלאכים במזוזה, חובת המזוזה בכל חדר.
כתב הרמב”ם:
והמצוה הט”ו היא שצונו לעשות מזוזות והוא אמרו יתע’ (פ’ שמע) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. והנה נכפל הצווי בזה (פ’ והא”ש). וכבר התבארו דיני מצוה זו כלם בשלישי ממנחות (כח א, כט א, לא ב – לד א):
טור סימן רפ”ה:
מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזת הפתח דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך וצריך ליזהר מאד בה כמו שאחז”ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא מפני שיש במזוזה יחודו של הקדוש ברוך הוא ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקדוש ברוך הוא ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואם אינו זהיר בה יתקצרו דמכלל הן אתה שומע לאו וכן דרשו חכמים בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים דכתיב דם נפשות אביונכם נקיים וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה’ שומרך וגומר מלך ב”ו מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ ואתם ישנין על מטתכם והקב”ה שומר אתכם מבחוץ וע”כ נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה ומ”מ לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה:
ובית יוסף שאל מדוע “גדולה מזה שהבית נשמר” והרי אריכות ימים גדולה יותר משמירת הבית?
ואף על גב דיותר חביב לאדם אריכות ימים משמירת הבית. משום דאריכות ימים הוא נס נסתר ושמירת הבית הוא נס נגלה שהדרים בשאר בתים שאין בהם מזוזה ניזוקין והדר בבית (ו)שיש בו מזוזה נצול קרי לשמירת הבית גדול. אי נמי משום דשמירת הבית הוא הפך מנהג מלך של בשר ודם שהוא מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ קרי ליה גדול:
וטעם המצוה כתב הרמב”ם הלכות מזוזה פרק ו’ הלכה יג:
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב”ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי’ סביב ליראיו ויחלצם, בריך רחמנא דסייען.
הפן של שמירה שיש במזוזה ע’ גם רש”י פסחים ד’ שמזוזה חובת הדר מפני שמשמרתו. וכן במנחות לג ע”ב שם הגמרא שהביא הטור. לרמב”ם צריך לומר כמ”ש בפרק ו’ הלכה יג הנ”ל שהיא שמירה מעוון[1].
כתיבת מלאכים במזוזה:
לעומת זה ע’ רמב”ם הלכות מזוזה פרק ה’ הלכה ד’:
מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.
כתיבת מלאכים במזוזה, דבר זה הביא רש”י ז”ל בסדורו עמ’ 229 הולך ומסדיר את שמות המלאכים שיש לכתוב בתוך המזוזה ואיזה שמות מימין ואיזה שמות משמאל, וכנגד אלו שיטות נכתבים השמות, ע”ש. ואין ספק שאותן הדברים לא נוצרו על ידי רש”י אלא גאוני צרפת שקדמוהו יסדום וסדרום. (הרב יוסף קאפח, על דרכו ומשנתו של הרמב”ם, תחומין כרך ח)
ורש”י גם רמז על זה בפירושו סנהדרין כא ע”ב על מה שאומרת הגמרא שהתורה חזרה ונתנה בימי עזרא בכתב אשורי, ולכותים השאירו כתב עברי ואומרת הגמרא “מאי כתב עברית א”ר חסדא ליבונא”, וכתב רש”י “ליבונאה – אותיות גדולות, כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות.”
ובמחזור ויטרי סימן תקטו כתב היכן כותבים את השמות:
ויש לדקדק שהכ”ד שמות. והי”ב מלאכים וכ”ד חותמותיהן שיהו מופלגין בגיליון בסוף השיטה. וכן השלש מקראות הכתובין למטה. שלא יהו מובלעין ומעורבין בתוך השיטות שלה. לפי שאינם מעיקר מצות המזוזה.
וכן ביראים סימן ת’ מביא את המנהג הזה:
ולבד ההלכות של מסכת מנחות האמורות במזוזה הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות כל [של] מלאכים ואינם עכובא אף לא מצוה אלא תוספת שמירה. וזו צורת המזוזה וחותמיה: שמע וגו’ ואהבת וגו’ לאלו ב’ מקראות כותב וחותם יה יה יה כותב והיו הדברים וגו’ ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וחותם מיכאל כותב ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות וחותם גבריאל וחותם זה…
אבל הרמב”ם יצא מכליו כדי לגנות מנהג זה בלשון חריפה שהובא לעיל. (ע’ תחומין כרך י’ המזוזה כסגולה לשמירת הבית, הרב יחזקאל ליכטנשטיין)
אבל נוהגים לכתוב מצד שני של המזוזה ש-ד-י וכן מה כוזו במוכסס כוזו, כמ”ש בהגהות מיימוניות פרק ה’ אות ג’:
וכן כותבין כנגד ה’ אלהינו ה’ אחד שם המתחלף מהן בא”ב שהוא כוז”ו במוכס”ז כוז”ו ונהגו להפך האותיות להיפך מכתיבת המזוזה כדי שיגיע כל אות כנגד אות שהוא מתחלף בו ע”כ:
ע”ע שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קמא
בכל חדר:
חובת המזוזה אינה רק בכניסה הראשית אלא בכל חדר, כמ”ש הרמב”ם בפרק ו’ הלכה י’:
בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה, חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין.
אבל הרמ”א בשו”ע סימן רפ”ז סעיף ב’ הביא שהיה מנהג לשים מזוזה רק על הפתח החיצוני:
המנהג נתפשט במדינות אלו דרוב עולם סומכין על מזוזה אחת שעושין על פתח בתיהם, ואינו נכון, ואין להם על מה שיסמוכו, לכן כל ירא שמים יתקן ביתו כדינו בכל הפתחים החייבים, וכמו שנתבאר (מהרי”ל בתשובה ובהל’ מזוזה).
ובתשובת מהר”ם מרוטנבורג מתייחס כנראה למנהג שלא הקפידו על מצות מזוזה וכותב:
ומה שכתבת שלא נהגו כך ושמא לבך נוקפך לומר שמנהג עוקר ההלכה, (אין) [הן] עשר שנים שבכל מלכותינו לא היתה מזוזות, וזה אינו מנהג שאפילו מנהג של חומרא והוא טעות אתה רשאי להקל לבר מכותאי ובני מדינה [פסחים נא, א] דסרכי מלתא, וכל שכן מנהג של קולא שאתה רשאי להחמיר אם טעו בקולא. ע”כ לשון רבינו תם.
ואילו היו יודעים כמה המזוזה טובה היא להם, שמא לא היו עוברים עליה, מובטחים שכל בית שמתוקן במזוזה כהלכתא אין שום מזיק יכול לשלוט בו [מנחות לג, ב]. ובבית שלנו סבורני שיש קרוב לעשרים וארבע מזוזות, עשיתי מזוזה לבית המדרש, ואף לבית החורף שלי, ולפתח הבית, ולשער החצר הפתוח לרשות הרבים, ולפתח הבית הפתוח לחצר, ולעליית המקורה שאני אוכל בקיץ, ולכל חדר וחדר של כל בחור ובחור. מאיר בר ברוך:
וכן יצא נגד זה בספר באר שבע בקונטרס באר מים חיים אות יג:
זאת ועוד אחרת שלא יכלתי לעמוד בטעם המנהג ושאלתי לחכמים ואין מגיד לי על מה סמכו העולם שסומכין על מזוזה אחת שעושין על פתח אחד או לכל היותר על שנים ושלשה אף שיש בבית פתחים הרבה החייבים במזוזה ואני חמיה היאך נתפשט המנהג הרע הזה להקל במצוה גרולה כזאת שהיא ייחוד השם של הקב”ה ואהבתו ועבודתו הלא בהדיא שנינו בפרק הקומץ את המנחה מנחות דף ל”ד ע”א בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהם חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח לשון הרמב”ם פ”ו מסת”ם הלכה י’ ע”ש.
אבל הטעות כנראה יצאה ממה שכתב רש”י ואתחנן ו’ ט’ על הפסוק “וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”: “מזזות ביתך – מזוזת כתיב, שאין צריך אלא אחת”. ופשטות כוונת רש”י היא ששמים רק על מזוזה אחת ולא משני הצדדים, אבל הבנת הטועים היתה שבבית אין צריך אלא מזוזה אחת.
ופשט זה וכן הדין מפורש במדרש משלי ח’ לד על הפסוק “אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי”:
ד”א לשמור מזוזות פתחי. אמר ר’ תנחומא חייב אדם לתת מזוזות על פתחי ביתו, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ו ט), [ר’ לוי אומר] שתי מזוזות, מזוזה אחת מכאן ומזוזה אחת מכאן, [ר’ ישמעאל אומר מזוזה אחת, וחכמים אומרים הלכה כדברי ר’ ישמעאל, למה, שאם אדם עושה שתי מזוזות, אינו יודע איזהו עיקר ואיזהו טפל, מסייע ליה לר’ ישמעאל דאמר קרא וקשרתם לאות על ידך (שם שם /דברים ו’/ ח), אם כן יעשה אדם שני תפילין תפילין מכאן ותפילין מכאן, אם עשה כן, אינו יודע איזו עיקר ואיזו טפל, אלא ודאי הלכה כדברי ר’ ישמעאל, מה מזוזות מזוזה אחת, אף תפילין תפלה אחת, אמר ר’ יודן אם כן למה נאמר לשמור מזוזות פתחי], שאם יש לאדם שני פתחים צריך ב’ מזוזות, מזוזה בזה ובזה, לכך נאמר מזוזות פתחי.
אבל מצאנו מי שלימד זכות על מנהג זה של לשים מזוזה רק בפתח אחד, בשו”ת דברי יציב יו”ד סימן קצ”א, ושם רצה לומר שזה תלוי אם טעם מצות מזוזה הוא משום יחוד השם או משום שמירה:
ב”ה, קרית צאנז, אלול תשכ”ח
מה ששאלת בדבר המנהג מאא”ז מגארליץ זי”ע ועכ”י, שרק על פתח החיצון קבעו המזוזה בטפח הסמוך לחוץ ולא בפתחים הפנימיים, ושמעת מפקפקין בזה דמאי נפק”מ. והאומנם כי מי אנכי להרהיב עוז ולחוות דעת ע”ד שסבא קדישא נהג כן, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך, ואמרתי אעלה מה שהעלתה מצודתי במקור הדברים בס”ד…
אך היותר נראה לפענ”ד, דאם טעמא משום מזיקין אז זה שייך בפתח שסמוך לרשות הרבים, ולכך נקט הש”ס במנחות שם טפח הסמוך לרה”ר עיין שם, וכן ברי”ף הנ”ל, וברא”ש בהלכות מזוזה סי’ א’, אבל בתוך הבית של ישראל עם קדוש חדר בתוך חדר ח”ו להך טעמא, וכיון שהמזוזה בפתח החיצון והשי”ת שומרו כל הבית נשמר ממילא. משא”כ אם נאמר כדי שיפגע במזוזה מיד בדרך כניסתו. וא”כ לרבנן במנחות גם בחדר לתוך חדר צריך בטפח הסמוך לפתח, ולרב חנינא רק בפתח הסמוך לרשות הרבים ודו”ק. אולם אם נאמר כהרמב”ם הנ”ל, י”ל דשייך גם בחדר בתוך חדר שיהיו המלאכים שומרים מן החטא.
אלא נראה שנדון הדברי יציב אינו על מי שלא שם מזוזה אלא בפסח הראשי, אלא שרק בפתח הראשי הקפידו לשים בטפח הסמוך לפתח ולא בשאר הפתחים. אך אמנם משום סברתו זו של שמירה ששיכת רק בכניסה מרשות הרבים, נסה ללמד זכות על מה שהביא הרמ”א ששמו מזוזה רק בפתח הראשי:
וכיון שכן נימא שמטעם זה באמת נמשך להעולם שסומכים על מזוזה אחת, וכמ”ש הרמ”א בסי’ רפ”ז ס”ב דהמנהג נתפשט במדינות אלו וכו’ ואינו נכון ואין להם על מה שיסמכו וכל ירא שמים יתקן ביתו כדינו וכו’ עיין שם. והוא ממהרי”ל ריש הלכות מזוזה, שנשאל למהר”י סגל אם מיתחזי יוהרא למאן דמרבה מזוזות בפתחי ביתו כיון דרובא דעלמא לא נהיגי, והוא השיב מי יתן והיה לבבם זה ליראה ה’ כל הימים וכו’ ועוברים אדאורייתא ואדרבנן, וכתב מהר”ם בתשובה שכל החדרים חייבין עיין שם באריכות, וכן הוא בתשובות מהרי”ל סי’ צ”ד.
מקום נוסף שלא נהגו לשים מזוזות אף שמעיקר הדין היה צריך, הם שערי העיר, וכמ”ש הב”ח בסימן רפ”ו:
ומזה הטעם נמי אין עושין מזוזה בשערי רחובותינו כגון בקראקא ובפראג שקבעו שערים ברחובות היהודים ונסגרים בלילה ולא קבעו בהן מזוזה מעולם והיינו טעמא משום סכנה דעלילות המושל מזומנות תמיד על שונאי ישראל וכיוצא בזה כתב מהר”א שטיין בבאוריו לסמ”ג (עשין כג, קו ע”ג) וכן כתב האגודה על שערי קהלות קלוני”א ושערי קהלת וירמיז”א עיין עליו פרק קמא דיומא ומביאו בית יוסף בסוף סימן זה. ועוד מטעם אחר אין עושין שם מזוזה כיון דהגוים יטלוה בודאי ויבזוה ואם כן יהיו גורמין בזיון לכתבי הקודש.
והמקור של זה בגמרא מנחות שמשמע שלא עשו לשערי מחוזא מזוזות.
א. מזוזה חובת הדר
הגמרא אומרת בכמה מקומות “מזוזה חובת הדר” (פסחים ד’ ע”א, בבא מציעא ק”א ע”ב, עבודה זרה כ”א ע”א). ההסבר הפשוט הוא שחיוב מזוזה הוא רק על מי שדר שם. ואם כן אם יש לו בית ואינו גר שם אינו חייב במזוזה.
הרמב”ם הביא לשון זה בהלכות מזוזה פרק ה’ הלכה יא:
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא.
ומשמע לכאורה שאם יש לו בית שאינו גר בו אינו חייב במזוזה.
והעיר על זה הרב יהושע ויצמן בספר מצוה ברה:
אלא שעדיין יש מקום לעיון, שכן בכל המקרים מופיע ביטוי זה אגב אורחא בנושא אחר, ובמקום הטבעי, בסוגית מזוזה אשר במסכת מנחות, אין רמז להלכה זו, ומקובלנו שדברים בגו, ואם היה דין זה יסודי ומהותי בהלכות מזוזה, לא היתה הגמרא נמנעת מלאמרו בסוגיא אשר במקומה ולא היתה מזכירתו רק אגב אורחא. אמנם אין שאלה זו מספקת להפוך הלכה על פיה, אולם יש בה כדי לעוררנו להבנה נוספת בהלכה.
ואמנם כנראה יש מחלוקת ראשונים בגדר חיוב מצות מזוזה. האם החיוב הוא רק כשגר בבבית, וכן הבינו כמה אחרונים, ע’ להלן ממגן אברהם ורע”א. ויש שרצו לומר שגם כשנכנס רק לאחר שלשים יום יקבע מזוזה. אבל נראה שיש ראשונים שהבינו שהחיוב במצות מזוזה הוא אפילו אם אינו גר בה.
בבריתא במסכת מזוזה פרק ב’ סימן יא כתוב: “בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה” ולשון זה משמע שהחיוב הוא מיד ולא כשנכנס. וצ”ע בזה בלשון החינוך מצוה תכג:
ועובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה, [או ששכר בית בארץ ולא הניח בה מזוזה] מיד ביטל עשה זה. ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מוזהר הוא לקובעה לעולם בכל עת שידור בבית.
החינוך כתב שצריך להניח מזוזה מיד, כלשון מסכת מזוזה. אבל בסוף כתב “בכל עת שידור בבית”. ולא ברור האם כוונתו שחייב מיד או כשידור בה.
ומפורש הדבר ברבנו יהונתן בשיטה מקובצת בבא מציעא דף קא ע”ב:
הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו’. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בו דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו’. ה”ר יהונתן ז”ל:
אם כן מפורש ברבנו יהונתן שהחיוב הוא בבית שראוי לדירה. ודימה את זה לבית התבן שחייב, וכן בנימוקי יוסף להלן. ופירוש חובת הדר היא מפני שזה עשוי לשמירה לכן החובה היא על הדר. אבל החיוב הוא בעצם על בעל הבית מיד כשגמר את הבית.
וכן כתב הנימוקי יוסף בהלכות קטנות הלכות מזוזה (דף ו’ ע”ב):
משכיר וכו’. על השוכר שהוא צריך לשמירה כיון שהוא דר בתוכה ואף על גב שאם לא היה שוכרה היה חייב המשכיר לעשות לה מזוזה מידי דהוה אבית התבן ובית העצים אפ”ה כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה:
אבל יתכן שהם מחייבים רק באופן שלפעמים נכנס לשם כמו בית התבן, ע’ חובת הדר פרק ב’ הערה ג’.
בית שלא גרים בו: המזוזה עמ’ מג ע’ שבט הלוי ו קסא שהאריך בזה. פעלא עשה ח’, דברי יציב לקוטים והשמטות קג. וכן בשו”ת יעבץ ח”ב קיט. וע’ על מזוזה חובת הדר באוצר עיונים, ש”ס מתיבתא מנחות עמ’ 198 מערכה יז.
השוכר:
ישנה מחלוקת ראשונים האם השוכר חייב במזוזה מן התורה או מדרבנן. וע’ ריטב”א יומא יא ע”ב לאחר שכתב שפטור ממזוזה בבית שאינו שלו, כתב:
ומיהו מדרבנן מיחייב במזוזה בשוכר בית לשלשים יום כדאיתא התם (מנחות מ”ד א’), ואפילו בביתו בשאינו משתמש בו פטור ממזוזה אפילו מדרבנן ואף על פי שעשוי לדירה וכדאמרינן בפרק השואל (ב”מ ק”א ב’) דחובת הדר היא והשוכר חייב לעשות שם מזוזה מדרבנן, והא דאמרינן בפרק רבי אליעזר מתוך שבידו להפקירן, הכי נמי מצי למימר שיש בידו שלא לדור בו, ובטלית דאי בעי לא לביש בה למאן דאמר טלית חובת גברא, אלא משום דאיכא למאן דאמר חובת טלית היא, נקט הטעם השוה במזוזה וטלית לדברי הכל, זו שיטת ר”י הידוע בעל התוספות זצ”ל שאמר בסוף ימיו, והיא הנכונה דכזקנותו דרבי קיימא לן.
ומבואר מדברי הריטב”א שאם יש לו בית שאינו משתמש בו אינו חייב במזוזה, ולכאורה משמע שהחיוב הוא רק אם דר ממש בבית.
ולכאורה היה מקום לומר שזה תלוי בטעם המצוה. האם המצוה היא משום שמירה כפי שמופיעה בכמה מקומות. או שמצות המזוזה לא תלויה בשמירה רק רק זה חובה על מי שיש לו בית דירה, וטעם המצוה הוא יחוד השם. ע’ רש”י פסחים ד’ ע”א על דברי הגמרא שמזוזה חובת הדר:
חובת הדר – לפי שהיא משמרתו, וכתיב ביתך – ביאתך, נכנס ויוצא בה.
ובדעת הרמב”ם בפשטות נראה שהחובה היא על הדר ממש ולא די שהבית שלו. ע’ רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב’:
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
הרמב”ם לא כתב שאין אדם חייב שיהיה לו בית כדי שיתחייב במזוזה אלא “לשכון בבית” ומשמע שהחיוב אינו על בית שלו אלא אם שוכן בבית.
אלא שברמב”ם אין לומר שהטעם הוא משום שמירה, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ה’ הלכה ד’:
מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.
לכן שאלה זו האם מזוזה היא חובה על הדר על על מי שיש לו בית דירה, אינה תלויה בשאלה האם טעם המצוה הוא משום שמירה או לא.
ולפי מה שהבאנו לעיל, יתכן שתלוי האם חובת השוכר היא מן התורה, או מדרבנן. שאם חובתו מדרבנן היא משום שמדאורייתא החיוב הוא על המשכיר אף שאינו גר בה, כיון שהיא בית דירה ומדרבנן הטילו את החובה על השוכר. ע’ לשונו של הרמב”ם בהלכות תפילין ומזוזה פרק ה’ הלכה יא:
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא.
הרמב”ם מדגיש שהיא חובת הדר ואינה חובת הבית. ואם הרמב”ם היה סובר שמדאורייתא החיוב על המשכיר ומדרבנן על השוכר, הרמב”ם לא היה נותן טעם מפני שאינה חובת הבית. ולכן מוכח ברמב”ם שמי שדר בבית חייב מן התורה. (ע’ חובת הדר פ”ג הערה ג’)
וע’ תשובות מהר”ם מרוטנבורג דפוס קרימונא סימן קח שמדאוריתא לא מחייב אלא שלו, בדעת השואל.
ומתוך דברי הגהות מיימוניות שם עולה שיש עוד נפ”מ: האם השוכר בית מגוי חייב במזוזה. ע’ הגהות מיימוניות שם אות ז’:
אבל הני בתים ששוכרים ישראל מכותי פסק ר”י דפטורין ממזוזה דכתיב ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים ואף לאחר שלשים יום אינו חייב אלא מדרבנן שלא יאמרו שלו הוא אבל בית כותי לא אתי למיטעי דקלא אית ליה והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שוכרו ממנו אבל לחייב ישראל כשדר בבית כותי לא. אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטר כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים ואם תתרץ דחשבינן ליה ביתו דשכירות קניא כמו כן שאלה קניא ע”כ מצאתי. ודעת רבינו המחבר דחייב אפילו בבית כותי כל זמן שהוא בתוכה כדמוכח לשון העמוד:
לדעת ההגהות מיימוניות, חובת הדר פירושו בית דירה. ולא דר ולכן אף השוכר מגוי פטור ממזוזה. אבל בדעת הרמב”ם למד הגהות מיימוניות שחייב. וזה משום שהרמב”ם הבין את המושג “חובת הדר” כפשוטו.
תלוי בדין בית התבן:
וכן תלוי במחלוקת האם בית התבן חייב או פטור. ע’ שנחלקו בגמרא יומא דף יא ע”א, וע’ רא”ש הלכות מזוזה סימן טו:
ובית התבן ובית הבקר ובית העצים והאוצרות שהנשים רוחצות בהן פטורין מן המזוזה. הא סתמא חייבין ודלא כמ”ש הרמב”ם ז”ל דדוקא כשהנשים מתקשטות בהן:
ובשו”ע הלכות מזוזה סימן רפ”ו סעיף ב’:
בית התבן, בית העצים ובית הבקר חייבים. ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.
אבל הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ו’ הלכה ז’:
בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם
שאלה זו האם בית התבן מסתמא חייב, כרא”ש, או מסתמא פטור כרמב”ם, תלוי האם יתכן חיוב מזוזה בבית שאינו גר בה. וזה בשאלה שנדונה לעיל: האם חיוב מזוזה הוא חובת הדר, ואולי אף משום שמירה ואם כן הרי זה רק חובת הדר. או שחיוב מזוזה היא חובת בעל הבית שיש לו בית דירה. ולפי זה דעת הרמב”ם שחובת המזוזה היא רק משום הדירה שדר בה. (וזה שלא כדעת הרב וייצמן בספר מצוה ברה בדעת הרמב”ם בתשובה פאר הדור סימן יח. וע’ תשובת רבי אברהם בן הרמב”ם בברכת אברהם סימן מ’ שם הדגיש שאין הבית בר חיוב, ומשמע שכך דעתו בהבנת הרמב”ם עיי”ש).
האחרונים נקטו שחובת המזוזה היא רק כשדר בה:
המגן אברהם בסימן יט ס”ק א’ הקשה, מדוע לא לברך בשעת הקשירה, ומאי שנא ממזוזה?:
וצ”ע מ”ש במזוזה דק”ל שצריך לברך כשקובעה כמ”ש בי”ד סי’ רפ”ט דהתם נמי קי”ל חובת הדר הוא דכ”ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ”כ התוס’ במנחות דף מ”ד ולכן נ”ל דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה”נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב”ו לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י”ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע’ בשבת דף קי”ח משא”כ במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו ואפשר דה”ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב”ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ”ל:
וכמו שכתב המגן אברהם כתב רע”א בתשובה סימן ט’:
ונ”ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ”מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי’ מג”א סי’ כ”א ס”ק ב’, וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו ע”ד =על דעת= שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי’ מג”א סי’ ח’ ס”ק י”ח) וצ”ע לדינא. ידידו הק’ עקיבא במוהר”ם גינז זצללה”ה מא”ש
אלא שכבר העירו האחרונים שלא מצאנו ברכה כזו “לדור בבית שיש בו מזוזה”.
וע’ מגן אברהם כא ס”ק ב’:
וכתבי האר”י כתוב על פי הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן ומביא מהאי דאמרי’ פ”ד דמנחות כיון שראה דוד עצמו ערום בבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות וק’ למה לא אמר כן בליל’ שהיה ג”כ ערום אלא ע”כ שהיה שוכב בטלית קטן ע”כ ודבריו דברי קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה די”ל דבלילה עכ”פ היה לו מזוזה בפתחו משא”כ במרחץ וכ”מ בגמ’ דאמרינן בגמרא ת”ר חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות תפילין וציצי’ ומזוזה ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך ובשעה שנכנס דוד לבה”מ וראה עצמו ערום וכו’ משמע שהיה ערום מכולם אף ממזוזה כנ”ל ועסי’ י”ח ס”א:
[1] וע’ תחומין ט’ בהערה למאמר של הרב יעקב נבון בענין גידול כלבים, כתב פשט ברמב”ם:”לדעתי, לא התכוון הרמב”ם לשלול את הדעה שהמזוזה אכן נועדה בין היתר גם לשמור על דלתות ישראל, ואין זה סותר את הטעם שכתב על יחוד השם ית’. אלא שהדברים מתאחדים ומשתלבים: כשאנו קובעים את המזוזה, ומעידים עלינו את יחודו ית’, הרי הוא שומר עלינו לבל נהיה נתונים לפגעים ולמזיקים. הרמב”ם מתרעם על אותם שכותבים על המזוזה שמות מלאכים או שמות קדושים בנוסף לכתוב בפרשת שמע, ומראים בכך שהמלאכים או השמות הם השומרים, ולא הקב”ה כביכול. כבר הביא הכס”מ שם את דברי הרמ”ך שמכמה מקומות מוכח שהמזוזה אכן נועדה לשמירה, וסיים: “המזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה, לא המלאכים הכתובים בה מבפנים. וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית, אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקב”ה, וממילא נמשך שתשמור הבית.”