ב"ה
מזוזה חובת הדר
הגמרא אומרת בכמה מקומות "מזוזה חובת הדר" (פסחים ד' ע"א אגב השאלה אם על המשכיר לבדוק או על השוכר, דוחה את הדימוי למזוזה שהחיוב על השוכר משום שמזוזה חובת הדר, בבא מציעא ק"א ע"ב שם הביאה הגמרא שמזוזה חובת הדר ולכן על השוכר, והבעיה היא במקום המזוזה, עבודה זרה כ"א ע"א שאין חסרון בהשכרת בתים לעכו"ם משום שמפקיע ממזוזה משום שמזוזה חובת הדר). ההסבר הפשוט הוא שחיוב מזוזה הוא רק על מי שדר שם. ואם כן אם יש לו בית ואינו גר שם אינו חייב במזוזה.[1]
הרמב"ם הביא לשון זה בהלכות מזוזה פרק ה' הלכה יא:
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית[2], וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא.
ומשמע לכאורה שאם יש לו בית שאינו גר בו אינו חייב במזוזה.
והעיר על זה הרב יהושע ויצמן בספר מצוה ברה:
אלא שעדיין יש מקום לעיון, שכן בכל המקרים מופיע ביטוי זה אגב אורחא בנושא אחר, ובמקום הטבעי, בסוגית מזוזה אשר במסכת מנחות, אין רמז להלכה זו, ומקובלנו שדברים בגו, ואם היה דין זה יסודי ומהותי בהלכות מזוזה, לא היתה הגמרא נמנעת מלאמרו בסוגיא אשר במקומה ולא היתה מזכירתו רק אגב אורחא. אמנם אין שאלה זו מספקת להפוך הלכה על פיה, אולם יש בה כדי לעוררנו להבנה נוספת בהלכה.
ואמנם כנראה יש מחלוקת ראשונים בגדר חיוב מצות מזוזה. האם החיוב הוא רק כשגר בבבית, וכן הבינו כמה אחרונים, ע' להלן ממגן אברהם ורע"א. ויש שרצו לומר שגם כשנכנס יקבע מזוזה רק לאחר שלשים יום יקבע מזוזה. אבל נראה שיש ראשונים שהבינו שהחיוב במצות מזוזה הוא אפילו אם אינו גר בה.
בבריתא במסכת מזוזה פרק ב' סימן יא כתוב: "בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה" ולשון זה משמע שהחיוב הוא מיד ולא כשנכנס. וצ"ע בזה בלשון החינוך מצוה תכג:
ועובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה, [או ששכר בית בארץ ולא הניח בה מזוזה] מיד ביטל עשה זה. ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מוזהר הוא לקובעה לעולם בכל עת שידור בבית.
החינוך כתב שצריך להניח מזוזה מיד, כלשון מסכת מזוזה. אבל בסוף כתב "בכל עת שידור בבית". ולא ברור האם כוונתו שחייב מיד או כשידור בה.
ומפורש הדבר ברבנו יהונתן בשיטה מקובצת בבא מציעא דף קא ע"ב:
הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בו דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל:
אם כן מפורש ברבנו יהונתן שהחיוב הוא בבית שראוי לדירה. ודימה את זה לבית התבן שחייב, וכן בנימוקי יוסף להלן. ופירוש חובת הדר היא מפני שזה עשוי לשמירה לכן החובה היא על הדר. אבל החיוב הוא בעצם על בעל הבית מיד כשגמר את הבית.
וכן כתב הנימוקי יוסף בהלכות קטנות הלכות מזוזה (דף ו' ע"ב):
משכיר וכו'. על השוכר שהוא צריך לשמירה כיון שהוא דר בתוכה ואף על גב שאם לא היה שוכרה היה חייב המשכיר לעשות לה מזוזה מידי דהוה אבית התבן ובית העצים אפ"ה כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה:
וכן כתב באבני נזר יו"ד שפ"א ס"ק ד':
והנה בציצית כתבו התוס' דהחיוב חל אחר שנתעטף מדכתיב אשר תכסה בה. אבל במזוזה דאין לימוד על זה ואדרבא לא נזכר בתורה שידור בו. וכן כתב בס' האשכול [לר' אברהם אב"ד חמיו של הראב"ד] [סי' כ"ה עמ' 79] דהבונה בית חדש חייב לעשות בו מזוזה תיכף. ואף דבעצמו כתב [שם עמ' 78] שחובת הדר הוא. אך הפירוש שצריך לעשות המזוזה קודם שידור בו. ויותר נראה לפרש דבריו דאם דעתו לדור בו שחייב לעשות המזוזה מיד בגמר הבית שיהי' משומר מן המזיקין תיכף ולא יוכלו ליכנוס בתוכו כלל.
אבל נראה שהם מחייבים רק באופן שלפעמים נכנס לשם כמו בית התבן[3], ע' חובת הדר פרק ב' הערה ג'. מכל מקום לשיטתם חייב במזוזה גם בבית שאינו גר שם.[4]
אלא שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בדין השוכר בית:
ישנה מחלוקת ראשונים האם השוכר חייב במזוזה מן התורה או מדרבנן. וע' ריטב"א יומא יא ע"ב לאחר שכתב שפטור ממזוזה בבית שאינו שלו,[5] כתב:
ומיהו מדרבנן מיחייב במזוזה בשוכר בית לשלשים יום כדאיתא התם (מנחות מ"ד א'), ואפילו בביתו בשאינו משתמש בו פטור ממזוזה אפילו מדרבנן ואף על פי שעשוי לדירה וכדאמרינן בפרק השואל (ב"מ ק"א ב') דחובת הדר היא והשוכר חייב לעשות שם מזוזה מדרבנן, והא דאמרינן בפרק רבי אליעזר מתוך שבידו להפקירן, הכי נמי מצי למימר שיש בידו שלא לדור בו, ובטלית דאי בעי לא לביש בה למאן דאמר טלית חובת גברא, אלא משום דאיכא למאן דאמר חובת טלית היא, נקט הטעם השוה במזוזה וטלית לדברי הכל, זו שיטת ר"י הידוע בעל התוספות זצ"ל שאמר בסוף ימיו, והיא הנכונה דכזקנותו דרבי קיימא לן.
ומבואר מדברי הריטב"א שאם יש לו בית שאינו משתמש בו אינו חייב במזוזה, ולכאורה משמע שהחיוב הוא רק אם דר ממש בבית.
וכן כתבו תוספות מנחות מד ע"א ד"ה טלית שאולה:
והא דבעי בסוף השואל (ב"מ קא:) מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז (דף כא. ושם) דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב.
ולכאורה היה מקום לומר שזה תלוי בטעם המצוה. האם המצוה היא משום שמירה כפי שמופיעה בכמה מקומות. או שמצות המזוזה לא תלויה בשמירה רק רק זה חובה על מי שיש לו בית דירה, וטעם המצוה הוא יחוד השם. ע' רש"י פסחים ד' ע"א על דברי הגמרא שמזוזה חובת הדר:
חובת הדר – לפי שהיא משמרתו, וכתיב ביתך – ביאתך, נכנס ויוצא בה.
ובדעת הרמב"ם בפשטות נראה שהחובה היא על הדר ממש ולא די שהבית שלו. ע' רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב':
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
הרמב"ם לא כתב שאין אדם חייב שיהיה לו בית כדי שיתחייב במזוזה אלא "לשכון בבית" ומשמע שהחיוב אינו על בית שלו אלא אם שוכן בבית.
אלא שברמב"ם אין לומר שהטעם הוא משום שמירה, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות מזוזה פרק ה' הלכה ד':
מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.
לכן שאלה זו האם מזוזה היא חובה על הדר על על מי שיש לו בית דירה, אינה תלויה בשאלה האם טעם המצוה הוא משום שמירה או לא.
ולפי מה שהבאנו לעיל, יתכן שתלוי האם חובת השוכר היא מן התורה, או מדרבנן. שאם חובתו מדרבנן היא משום שמדאורייתא החיוב הוא על המשכיר אף שאינו גר בה, כיון שהיא בית דירה ומדרבנן הטילו את החובה על השוכר. ע' לשונו של הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה פרק ה' הלכה יא:
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא.
הרמב"ם מדגיש שהיא חובת הדר ואינה חובת הבית. ואם הרמב"ם היה סובר שמדאורייתא החיוב על המשכיר ומדרבנן על השוכר, הרמב"ם לא היה נותן טעם מפני שאינה חובת הבית. ולכן מוכח ברמב"ם שמי שדר בבית חייב מן התורה. (ע' חובת הדר פ"ג הערה ג')
ומתוך דברי הגהות מיימוניות שם עולה שיש עוד נפ"מ: האם השוכר בית מגוי חייב במזוזה. ע' הגהות מיימוניות שם אות ז':
אבל הני בתים ששוכרים ישראל מכותי פסק ר"י דפטורין ממזוזה דכתיב ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים ואף לאחר שלשים יום אינו חייב אלא מדרבנן שלא יאמרו שלו הוא אבל בית כותי לא אתי למיטעי דקלא אית ליה והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שוכרו ממנו אבל לחייב ישראל כשדר בבית כותי לא. אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטר כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים ואם תתרץ דחשבינן ליה ביתו דשכירות קניא כמו כן שאלה קניא ע"כ מצאתי. ודעת רבינו המחבר דחייב אפילו בבית כותי כל זמן שהוא בתוכה כדמוכח לשון העמוד:
לדעת ההגהות מיימוניות, חובת הדר פירושו בית דירה ולא דר, ולכן אף השוכר מגוי פטור ממזוזה. אבל בדעת הרמב"ם למד הגהות מיימוניות שחייב. וזה משום שהרמב"ם הבין את המושג "חובת הדר" כפשוטו.
שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים האם בית התבן חייב או פטור. ע' שנחלקו בגמרא יומא דף יא ע"א, וע' רא"ש הלכות מזוזה סימן טו:
ובית התבן ובית הבקר ובית העצים והאוצרות שהנשים רוחצות בהן פטורין מן המזוזה. הא סתמא חייבין ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דדוקא כשהנשים מתקשטות בהן:
ובשו"ע הלכות מזוזה סימן רפ"ו סעיף ב':
בית התבן, בית העצים ובית הבקר חייבים. ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.
אבל הרמב"ם בהלכות מזוזה פרק ו' הלכה ז':
בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם.
שאלה זו האם בית התבן מסתמא חייב, כרא"ש, או מסתמא פטור כרמב"ם, תלוי האם יתכן חיוב מזוזה בבית שאינו גר בה אלא רק ראוי לדירה. וזה בשאלה שנדונה לעיל: האם חיוב מזוזה הוא חובת הדר, ואולי אף משום שמירה ואם כן הרי זה רק חובת הדר. או שחיוב מזוזה היא חובת בעל הבית שיש לו בית דירה.
ולפי זה דעת הרמב"ם שחובת המזוזה היא רק משום הדירה שדר בה, ולכן לדעת הרמב"ם בית התבן ובית האוצרות פטורים. (וזה שלא כדעת הרב וייצמן בספר מצוה ברה בדעת הרמב"ם בתשובה פאר הדור סימן יח. וע' תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם בברכת אברהם סימן מ' שם הדגיש שאין הבית בר חיוב, ומשמע שכך דעתו בהבנת הרמב"ם עיי"ש, וע' הערה לעיל).
האחרונים נקטו שחובת המזוזה היא רק כשדר בה:
השו"ע בסימן יט סעיף א' כתב:
ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית, ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו.
ומגן אברהם שם ס"ק א' הקשה, מדוע לא לברך בשעת הקשירה, ומאי שנא ממזוזה?:
וצ"ע מ"ש במזוזה דק"ל שצריך לברך כשקובעה כמ"ש בי"ד סי' רפ"ט דהתם נמי קי"ל חובת הדר הוא דכ"ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ"כ התוס' במנחות דף מ"ד ולכן נ"ל דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה"נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב"ו לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י"ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע' בשבת דף קי"ח משא"כ במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו ואפשר דה"ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ"ל:
וכמו שכתב המגן אברהם כתב רע"א בתשובה סימן ט':
ונ"ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ"מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי' מג"א סי' כ"א ס"ק ב', וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו על דעת שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי' מג"א סי' ח' ס"ק י"ח) וצ"ע לדינא. ידידו הק' עקיבא במוהר"ם גינז זצללה"ה מא"ש
אלא שכבר העירו האחרונים שלא מצאנו ברכה כזו "לדור בבית שיש בו מזוזה".
האם מותר לגור בבית שאין בו מזוזה, ע' אריכות באבני נזר יו"ד סי' שפא, וע' חובת הדר מהדו' חדשה פ"א סי' ה' דף ו'. וכתב בפתחי תשובה רפ"ה אות א':
ועיין פמ"ג לאו"ח סי' ל"א דאם נודע לו בשבת וי"ט שאין מזוזה בפתחו ויש לו בית אחר מחוייב הוא לצאת אבל אי לית ליה בית אחר שרי לדור בתוכו דומיא דציצית בסימן י"ג ע"ש ונראה דה"ה אפילו בחול אם אין מזוזה נמצא בעיר דינו כמו בשבת ורשאי לדור בתוכו אם אין לו בית אחר כמה שכתב המג"א בסימן י"ג סק"ח לענין ציצית וע' במג"א סי' י"ט סק"א ודו"ק.
ע' דמיון זה לציצית, מאריך באבני נזר שם. לדבריו שם יש הבדל בין מזוזה לבין ציצית, ובמזחה חייב לשים מיד אם דעתו לגור שם. והביא ראיה מספר האשכול:
וכן כתב בס' האשכול [לר' אברהם אב"ד חמיו של הראב"ד] [סי' כ"ה עמ' 79] דהבונה בית חדש חייב לעשות בו מזוזה תיכף. ואף דבעצמו כתב [שם עמ' 78] שחובת הדר הוא. אך הפירוש שצריך לעשות המזוזה קודם שידור בו.
ולכן כתב בהמשך שלא כדברי הפתחי תשובה:
ובהכי ניחא מה שמברך לקבוע מזוזה כשקובע קודם שיכנס לדור בו. ובציצית אינו מברך עד שעת עיטוף. ובמזוזה כשנכנס לדור בו אח"כ אינו מברך כלום. והמג"א סי' י"ט נתקשה בזה. ולמה שכתבתי הכל ניחא בס"ד. והמג"א לא הי' לפניו ס' האשכול שזכינו לו בזמנינו. ע"כ שפיר אמרינן דמצות מזוזה הוא מתיר. שתחילה אסור לדור בבית עד שיעשה בו מזוזה. ובשבת שאי אפשר לעשות מזוזה אסור לדור בו:
נספח:
ע' באהלה של תורה ח"א תשובה מו אות ז':
ונראה לענ"ד להוסיף, שאע"פ שמזוזה היא "חובת הדר", אין זו רק חובת "גברא" של הדר, אלא גם חובת "חפצא" על הבית. ומכיון שהדר בבית הוא המשתמש בפועל, חלה עליו האחריות לכך. אך כשהוא פטור, החיוב באמת חל על הבעלים.
ולסברא זו יש כמה ראיות:
א. יש הסוברים שאם גוי או קטן קבעו מזוזה, יוצאים בכך ידי חובה למרות שהם פטורים ממצוות מזוזה (עי' שד"ח, כרך ה' עמ' 67), כי החיוב הוא גם על הדירה, שתהיה בה מזוזה.
מיהו קשה על כך, מדוע מברכים "לקבוע מזוזה" ולא "על מצוות מזוזה", ככל מצוה המוטלת על ה"חפצא"? ויש לומר שלכתחילה המצוה היא על הדר כחובת "גברא", ורק בדיעבד, כשגוי קבע, פטר את ה"חפצא". מיהו על כך קשה ממצוות כיסוי הדם, שגידרה דומה, וגם שם מברכים עליה "על כיסוי הדם בעפר" (עי' שו"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' א').
ב. בזה מתורצת הקושיא המובאת בשו"ת רעק"א (סי' ט' בסופו, ד"ה ונ"ל), מדוע הנכנס לביתו אינו מברך על המזוזה בכל פעם מחדש. כי כאמור, החיוב במזוזה הוא גם על ה"חפצא", ובחיוב זה לא היה שום הפסק.
ג. פונדק בבעלות של יהודי, שהאורחים מתחלפים בו כל הזמן חייב במזוזה (עי' קונטרס המזוזה סי' רפ"ו סעי' א' ס"ק ע"ה; ועי' ס"ק ל"ו, שם הוא מכריע שגם שותפין חייבים, וכן עמא דבר). וזאת אע"פ שהאורחים פטורים. וע"כ הוא משום שהחיוב חל גם על ה"חפצא", וכשהדר פטור, חוזר החיוב אל הבעלים. והדבר אינו דומה לבית חולים, שיש שפטרו אותו מן המזוזה מצד זה, מפני שהשם "בית חולים" מעיד על כך שהמבנה אינו מיועד למגורים אלא לאישפוז, הנעשה בעל כרחו של האדם הנכנס אליו. ואעפ"כ יש המחייבים אותו במזוזה (עי' לעיל אות ה', מחלוקת הגרש"ה ואזנר והגרי"י נויבירט).
ולכן נראה שגם במחנה צבא יש לחייב את המדינה ושלטונות הצבא במזוזה.
[1] מרומי שדה יומא יא ע"ב: "והא דקיי"ל מזוזה חובת הדר הוא, לא נתבאר מנלן. ונראה שהוא מדרבא דדריש דרך ביאתך, אלמא דבעינן שיבא לביתו. והיינו שמביא הגמ' דרשא זו. ומדרשא זו דרשינן דרשא שניה, ביתך ולא בית אחר"
[2] אמנם ע' תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהביא הכסף משנה הלכות תפילין פרק א' הלכה יא שם מסביר הרמב"ם מדוע מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ותפילין כן: "לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובה הגוף התדירה עכ"ל."
ובתשובת בנו רבי אברהם בן הרמב"ם דן בזה בסימן מ': "ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים".
[3] וע' תוספות הרא"ש יומא י' ע"א, שגם אם לפעמים גר, צריך שיגור ביום ובלילה ולא רק בלילה: "כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו דירה. והלשכות שהיו שומרים בהם אף על פי שהיו שומרים בהם בימות החמה והגשמים כיון שאינו אלא ללילה ולא ליום אינו דירה כך ס"ל לר' יהודה, ורבנן סברי כל דירה שהיא ליום וללילה אף על פי שאינה לכל השנה אלא לז' ימים בשנה כגון לשכת פרהדרין שמה דירה אבל דירה שאינה אלא ללילה לא שמה דירה".
[4] בענין בית שלא גרים בו: המזוזה עמ' מג ע' שבט הלוי ו קסא שהאריך בזה. פעלא עשה ח', דברי יציב לקוטים והשמטות קג. וכן בשו"ת יעבץ ח"ב קיט. וע' על מזוזה חובת הדר באוצר עיונים, ש"ס מתיבתא מנחות עמ' 198 מערכה יז.
[5] וע' תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונא סימן קח שמדאוריתא לא מחייב אלא שלו, בדעת השואל.