יא. שוכר ושותפים

ב”ה

יא. שוכר ושותפים

עסקנו בעבר בכך ש”מזוזה חובת הדר” ולא חובת בעל הבית. האם זה מן התורה, ואז מוכח שלהתחייב במזוזה לא צריך להיות בעלים על הבית אלא די בזכות מגורים. או שזה רק מדרבנן, ואז יתכן שמן התורה צריך שני דברים: גם בעלות וגם מגורים. ואולי יתכן גם לומר שדי בבעלות כדי להתחייב, אלא שאם יש בבית שוכר זו חובת השוכר.

מנחות מד ע”א:

אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מיכן ואילך חייבת. תניא נמי הכי הדר בפונדקי בא”י והשוכר בית בח”ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא”י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב דא”י^[1].

יש הבדל בין הדר בפונדק שגם בארץ ישראל פטור כל שלשים יום, ובין שוכר שחייב מיד בארץ ישראל, משום ישוב ארץ ישראל.

גם בגמרא במנחות דף לב ע”ב מבואר שפונדק פטור ממזוזה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ”ט בשעריך בעינן תניא נמי הכי תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה.

וכתב רש”י שם:

היו עושין בפונדקותיהן כן – פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו.

בגמרא מבואר שגם בפונדקי בארץ ישראל פטור כל שלשים יום. מה ההבדל בין שוכר בארץ ישראל שחייב מיד? האם אדם שגר במלון, הוא גר בפונדקי או שוכר? מה הדין בבית חולים לחולה שמשלם, האם הוא כמו פונדק או שוכר. וכן מה הדין בבית סוהר, האם האסיר חייב במזוזה או אינו חייב במזוזה?

נראה שההסבר פשוט: הטעם של ישוב א”י שייך רק בשוכר ולא בפונדק. אפילו אם יחייבו את האורח בפונדק הרי יעזוב, כיון שלכן מיועד הפונדק. ולכן לא חייבוהו.

ע’ חוט השני רפ”ו סעיף כג שכתב שההבדל בין פונדק לבין שוכר הוא שאפילו אם הוא שוכר ליום אחד חייב במזוזה, משום שבפונדק בעל הבית יכול להעבירו מחדר לחדר אף שמשלם על שהותו במקום והוא תלוי בדעת בעל הבית. משא”כ שכירות אפילו ליום אחד הוא הוא בעלים גמור לאותו היום ואינו תלוי בדעת בעל הבית.

ולכן במלון, אינו חייב עד ל’ יום כיון שאפשר להעבירו ממקום למקום. וע’ שם באות ב’ שכתב שבבתי חולים אפילו אם החולה נמצא יותר משלשים יום ואפילו משלם, אין דינם כפונדק ולא כשוכר ואינו חייב במזוזה אף לאחר ל’ יום דלא שייך בשהות כזו מיחזי כשלו, ואין זה מגורים שלהם.

האם שוכר חייב מן התורה:

אלא שסברא זו היא נכונה רק אם שוכר חייב רק מדרבנן, שאז חייב לאחר שלושים משום שנראה כשלו. אבל אם שוכר חייב מן התורה, אי אפשר לומר סברא זו.

לכאורה פשטות גמרא זו משמע שחיוב השוכר הוא רק מדרבנן, שהרי אם השוכר חייב מן התורה, איך אפשר לחלק בין תוך שלשים יום וחוץ לשלושים יום, וכן איך אפשר לחלק בין חוץ לארץ ובין ארץ ישראל?

אלא שמצאנו מחלוקות ראשונים בזה. וכבר בתוספות על הגמרא במנחות שם הביא שתי דעות בזה:

תוספות מנחות מד ע”א ד”ה טלית:

… אף על גב דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם (שם:) דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך (לעיל דף לד.) ופ”ק דיומא (דף יא:) נמי איכא הכי וה”ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל”ש מיהו כל ל’ יום פטור דלאו בית דירה דידיה … ומיהו י”ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל (ב”מ קא:) מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה”ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם …

ולפי הדרך הראשונה של תוספות שהשוכר חייב מן התורה, אם כן מדוע תוך ל’ פטור? על זה כתבו התוספות שכל ל’ יום “דלאו בית דירה דידה הוא”. ורש”י שם בגמרא כתב סברא אחרת, שפטור שמא יחזור בו.

והשוכר בית כו’ – פטור שמא יחזור בו.

משום יישוב א”י – דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי’ יוצא ממנו כדאמר בפ’ השואל בב”מ (דף קב) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי’ יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א”י מיושבת.

רע”א תשובה סו:

וממרוצת דבריהם שם נראה דס”ל עיקר כסברא ב’ הנ”ל, דמאורייתא גם אחר ל’ פטור וכ”כ בפשיטות תוס’ ע”ז (דף כ”א ד”ה והא אמר רב משרשיא) וכ”כ הרא”ש בהלק”ט.

אם כן לפי הדרך השניה בתוספות מן התורה צריך גם בעלות וגם מגורים. ואומרים תוספות שמזוזה חובת הדר הכוונה לומר שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו גר.

וכן בגמ’ פסחים ד’ ע”א, שם שואלת הגמרא “המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי”. והגמרא רוצה ללממדו מהדין שעל השוכר לעשות לו מזוזה, ודוחה הגמרא שמזוזה חובת הדר היא. וכתב ברבנו פרץ שם:

ת”ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וקא סלקא דעתין דמזוזה חובת בעל הבית הוא ואע”ג דאינו דר בה חייב לעשות מזוזה. ואם כן חל עליו חיוב על בעת הבית, ואעפ”כ פקע החיוב מן המשכיר וחל על השוכר והכא נמי גבי חמץ נמי נימא הכי דאע”ג דחל חיוב הבדיקה על המשכיר אפילו הכי על השוכר לבדוק דפקע חיובא מן המשכיר וחל על השוכר כדחזינן הכא. מזוזה חובת הדר היא. פי’ אע”ג דהבית שלו, בעינן שיהא דר בתוכה, ואותו משכיר לא היה דר בתוכה, ואם כן לא נתחייב מעולם במזוזה, ומשום הכי על השוכר לעשות לו מזוזה.

וחיובא דשוכר היינו מדרבנן דמן התורה אינו חייב עד שיהא בעלה ודר בתוכה כדפי’. וראיה דקאמר (מנחות מד ע”א) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור ממזוזה דלא חייבוהו חכמים במזוזוה עד לאחר שלשים, ואי אמרת דשוכר חייב במזוזה מדאוריתא אמאי פטור שלשים יום, כיון דלא גלי בקרא דפטור בפירוש. אי נמי יש לפרש מזוזה חובת הדר היא, פי’ מי שדר בבית הוא חייב במזוזה, בין השוכר בין המשכיר,וא”כ לא נתחייב המשכיר מעולם דהא לא דר בה. והא דקאמר התם כל שלשים יום פטור ממזוזה, היינו משום דאינו קבוע בה ולא מיקרי ביתך עד לאחר ל’ יום.

בקטע הראשון כתב ר”פ שהספק בגמרא שם הוא האם בעלות מחייבת במזוזה גם כשלא גר בבית. ובקטע השני, שתי דעות אם חיוב השוכר הוא מדרבנן, או שהוא מן התורה, אלא שקודם ל’ יום אינו ביתו.

אם כן שתי דעות ברבנו פרץ אם השוכר חייב מדאורייתא או מדרבנן. והדעה שכתב שזה מדבנן, היא הסברא שהתקשנו לעיל, שאם זה מן התורה למה פטור תוך ל’ יום?

וכן משמע בספר החינוך, מ”ע תכג.

ועובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה, [או ששכר בית בארץ ולא הניח בה מזוזה] מיד ביטל עשה זה. ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מוזהר הוא לקובעה לעולם בכל עת שידור בבית.

שותפות עכו”ם במזוזה:

בגמרא חולין דף קלה ע”ב יש מיעוט לשותפות עכו”ם בראשית הגז, תרומה, לחלה ועוד. ואומרת הגמרא שם:

פאה אף על גב דכתיב שדך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא ובקצרכם את קציר ארצכם אלא שדך ל”ל למעוטי שותפות עובד כוכבים בכורה אף על גב דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות עובד כוכבים. מזוזה אף על גב דכתיב ביתך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואלא ביתך למאי אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין. מעשר אף על גב דכתיב מעשר דגנך דילך אין דשותפות לא כתב רחמנא מעשרותיכם אלא מעשר דגנך למאי אתא למעוטי שותפות דעובד כוכבים.

מתוך מהלך הגמרא משמע, ממה שלא אמרה כמו בשאר דברים ש”ביתך” למעט שותפות עכו”ם, משמע ששותפות עכו”ם חייבת. וכן דעת הרשב”א בחולין קלו ע”א כתב:

ביתך דרך ביאתך, וא”ת אמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דנכרי כדאמרי’ בכל הני דלעיל, נראה לי משום מזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה.

ומוכח ברשב”א שמן התורה חייב, שהרי שאלת הרשב”א לגבי הדרשה שלומדים מהפסוק, שנאמר שזה ממעט גוי, אם כן משמע מתירוצו, שיש חיוב בשותפות.

אלא שבראשונים נחלקו גם לגבי שותפות עכו”ם האם גורמת שאין חיוב דאוריתא. במרדכי מסכת עבודה זרה פרק לפני אידיהן רמז תתי הביא:

וה”ר אביגדור שאל לחמיו ה”ר חיים בית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו אם חייב במזוזה מההיא דראשית הגז דלא קאמר אלא ביתך למה לי למעוטי שותפות של עובד כוכבים מכלל דשותפות דעובד כוכבים חייב במזוזה או דלמא כיון דכתיב למען ירבו ימיכם דמרבינן מיניה שותפות ממילא שמעינן דלא דבר הכתוב אלא בשותפות ששניהם ישראלים שהקפידה תורה בריבוי ימיהם ומביתך לא מצי למעוטי שותפות דעובד כוכבים דאם כן ימין מנא לן ואין לומר מביתך דפרשה שניה ההוא למעוטי שואל ושוכר דפטור מן התורה כדמשמע פרק התכלת וה”ר חיים השיב נראה לי דבית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו פטור מן המזוזה והאריך ולא נפניתי עתה להאריך בזה:

ובמרדכי מסכת חולין הגהות מרדכי פרק שלישי (א) רמז תשמ, הביא את כל דבר הר”י חיים:

וזאת אשר השיב אומר אני בקוצר דעתי הואיל והרשני הרב כי נ”ל שבית שישראל ועובד כוכבים שותפות בו פטור מן המזוזה אף על גב דלא אשכחן קרא בפ’ ראשית הגז למעוטי שותפות בכל הני דממעט התם מכל מקום פטור דכיוצא בו מצינו בפ”ק דיומא גבי הא דתניא בית השותפין מטמא בנגעים וכו’ דמרבה שותפות דישראל ולא ממעט שותפות דעובד כוכבים ואפ”ה שותפות דעובד כוכבים לא מטמא בנגעים כדתניא בתוס’ דנגעים והטעם כיון שיש לעובד כוכבים חלק בבית זה ועובד כוכבים לאו בר טמויי בנגעים הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם עם כל זויותיו.

וכן לגבי מזוזה כיון שיש לעובד כוכבים חלק בגוף הבית ובשער ועובד כוכבים לאו בר מזוזה הוא הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטינן בפ”ק דסוכה בית שאין בו ד’ אמות וכן שער שלם בעינן וכי שקלת לחלק עובד כוכבים הוי חצי בית וחסר ולענין מזוזה ונגעים דהבית עומד בחזקת שניהם וכל פורתא ופורתא יש בו חלק דעובד כוכבים לא צריך קרא למעוטי ואפילו אם לא נאמר הטעם שאמרתי אלא דבלא קרא לא ממעטינן שותפות דעובד כוכבים לענין מזוזה מ”מ הא חזינן דבית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו לא מטמא בנגעים וה”ה לענין מזוזה דדין אחד להם ושלום חיים:

להלכה פוסק הרמ”א בסימן רפ”ו ס”א, עמ”ש המחבר שבית השותפים חייב:

הגה: ודוקא כשבית השותפים ישראלים, אבל בית של ישראל ועובד כוכבים פטור ממזוזה (מרדכי ספ”ק דעבודת כוכבים) וכן חצירות או עיירות שמקצת עובדי כוכבים דרים שם, פטורין ממזוזה (חידושי אגודה פ”ק דיומא).

האם יש קשר בין שתי המחלוקות, האם לסובר ששוכר חייב מן התורה גם שותפות עכו”ם תהיה חייבת? ע’ רע”א סימן סו שאכן כתב כן:

ונ”ל דשותפות נכרי וישראל י”ל דתלי בשתי סברות הנ”ל, דאם אמרינן דלא בעי ביתך דידך ממש ותליא רק בדירה וחובת הדר היא לשמרו, ה”ה שותפות נכרי חייב במזוזה דסוף סוף שמירה בעי כיון דדר בה, אבל אי אמרינן ביתך דידך בעי י”ל דשותפות נכרי פטור דלאו ביתך מיוחד הוא כמו כל הני דריש פרק ראשית הגז עי”ש.

ובזה מיושב מה דפסק בפשיטות הרמ”א (סי’ רפ”ו ס”א) דשותפות עכו”ם פטור ממזוזה והוא מהמרדכי פ”ק דע”ז והרי הב”י שם הביא דברי הרשב”א בחי’ לחולין דשותפות נכרי חייב במזוזה והיאך לא חשש הרמ”א להחמיר ולפמ”ש ניחא, דטעמא דהרשב”א דמחייב כסברא א’ הנ”ל דלא בעי ביתך ממש, וא”כ למסקנת תוס’ והרא”ש דשוכר אף לאחר ל’ פטור מה”ת דבעי ביתך דידך, ממילא שותפות נכרי פטור וכנ”ל, מש”ה הכריע כן הרמ”א כיון דדעת תוס’ והרא”ש גם כן כהמרדכי בזה.

לעומת זה מסתפק רע”א בשו”ע סימן יד לגבי ציצית, האם שותפות עכו”ם פוטרת מציצית.

טלית של שותפין. נ”ב יש לעיין. טלית שישראל ונכרי שותפים בו מה דינו. ע’ יו”ד סי’ רפ”ו ס”א בהג”ה ולטעם הש”ך שם ל”ש כאן בציצית. ולטעם בנימין זאב סי’ קס”ו יש לדון כן גם בציצית. וע’ בב”י י”ד שם בבד”ה הביא דברי הרשב”א דהוכיח דבמזוזה חייב. ומאותה הוכחה עצמה מוכח ג”כ דחייב בציצית. מדלא מוקי הש”ס דכסותך למעט שותפות עם נכרי ובתשובה הארכתי:

אם יש קשר בין ציצית לבין מזוזה, אם כן זה אינו דין ששייך דוקא במזוזה, אלא גם בציצית.

מה הדין שוכר על ידי חוזה ליותר מל’ יום?

בדברי הנמוקי יוסף (סוף הלכות מזוזה) משמע שדווקא אם שכר לפחות משלושים יום פטור מזוזה אבל כששכר לשלושים יום חייב במזוזה מיד. וכן כתב על זה בערוך השולחן יורה דעה סימן רפו סעיף מט:

ונראה ברור דזה שנתבאר דל’ יום פטור זהו כששכר לפחות מל’ יום או שכר סתם אבל שכרו לל’ יום חייב מיד דשכירות ליומא ממכר הוא לכמה דברים אלא דפחות מל’ מקרי עראי אבל כששכרו לל’ יום ויותר פשיטא דמיד חייב

וכן הביא המאירי שבת דף קמ”ח ע”א, לגבי הדין שטלית שאולה כל ל’ יום פטורה מן הציצית:

וי”מ בה לאחר שלשים חייבת כלומר אם שאלה ליותר משלשים חייבת מיד וכן במזוזה השוכר בית כל שלשים יום פטורה מן המזוזה הא משלשים ואילך חייבת כלומר שאם שכרה ליותר משלשים חייבת לאלתר הואיל ודעתו לדור בה כל כך

ע’ בית הלוי על התורה בסוף שדייק מסמ”ג עשה כג שאינו חייב אלא אם כן כבר גר שם שלשים יום, וז”ל הסמ”ג:

ותניא בפרק התכלת (מנחות מד, א) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלושים יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת, פירוש [משום] דמשם ואילך הוא קבוע שם

ויש לשאול מה הדין בבית של הפקר, האם פטור ממזוזה או חייב. ולכאורה מפורש בסוגיה שבת קלא ע”א-ע”ב, שם נאמר שלא לכל אמר רבי אליעזר שמכשירי מילה דוחין שבת:

אמר רב אדא בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תניא נמי הכי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן אמר ליה אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלא אמר רב נחמן אמר רבי יצחק ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע הואיל ובידו להפקירן.

ומוכח שאם מפקיר את ביתו שפטור ממזוזה.

והקשה בקרן אורה על מנחות מד ע”א, לפי השיטה ששוכר חייב מן התורה:

ולפי שיטה זו דמזוזה חייב אפילו בבית של אחרים מ”מ תוך ל’ פטורה, דלא חשיבה בית דירה עדיין, יקשה לי לפי שיטה זו, הא דאמרינן בשבת (קל”א ע”ב) דר”א מודה דמכשירי ציצית אין דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן, ומאי אהני הפקר לענין מזוזה, הא מ”מ הוא דר שם, ולא עדיף ההפקר (ואם) [מאם] הי’ הבית מתחלתו שאינו שלו, כיון דלא בעינן ביתך כלל

עיי”ש בקרן אורה שזה תלוי אם יש לו זכויות בבית. ובבית שאין לו שום זכויות ממוניות לא בעלות ולא שכירות פטור. ולכן כתב גם כן להסביר את מה שמובא בפתחי תשובה סימן רפ”ו ס”ק א’

עיין בה”ט של הרב מהרי”ט ז”ל שכתב בשם תשובת ש”א סימן פ”ג קהל שהיה להם בית האסורים והשיבו שם באחד מהחדרים ליהודי אחד בתורת קנס על כמה חדשים דצריך לקבוע מזוזה דדירה בע”כ שמיה דירה ע”ש ועיין בר”י שהביאו ג”כ וכתב עליו דיש לצדד בזה לפי שהוא דירת עראי והוי כבתים שבספינה ולא דמי לפונדק דשם עשוי לדירת קבע ע”ש.

וכתב הקרן אורה שכיון שאין לאסיר שום זכויות, לכן אינו חייב במזוזה בכלל, והוי כמו הפקר.

עיין במתיבתא מנחות אוצר עיונים דף לד עמ’ 201 ומצויין במפתח בדין שוכר ומשכיר – ע’ דבר אברהם ח”א סימן לז.

1. פרש”י: “משום יישוב א”י – דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי’ יוצא ממנו כדאמר בפ’ השואל בב”מ (דף קב) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי’ יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א”י מיושבת”. ↑