ב"ה
יד. בדיקת מזוזה וברכה לאחר הבדיקה – ההשוואה בין ציצית לבין מזוזה.
בגמ' יומא יא ע"א נאמר "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל" וכן נפסק בשו"ע יו"ד רצ"א סעיף א'.
יש ראשונים שגרסו שצריך לבדוק מזוזת יחיד פעם בשבע שנים. שם הריטב"א כותב שתפילין אין צריכים שרטוט משום שתפילין אין קורין בהם לעולם, "אבל במזוזה שקורים בהם אחת לז' שנים (עי' יומא י"א א') צריכה שרטוט כדי שיהא הכתב מיושב, "אבל במזוזה שקורים בהם אחת לז' שנים (עי' יומא י"א א') צריכה שרטוט כדי שיהא הכתב מיושב". וכן עוד ראשונים, ע' מאמר על בדיקת מזוזה ב'שמעתין' 175, תשס"ט, מהרב אלחנן פרינץ. ודעת התוספות במנחות מג ע"א בשם מכילתא שצריך לבדוק כל שנה.
עצם העובדה שיש הבדל בין מזוזה של יחיד למזוזה של רבים, זה מוכיח שחיוב הבדיקה הוא מדרבנן משום שמדאורייתא יש חזקת כשרות. וע' עמק ברכה, מזוזה אות יא. אלא אם נאמר שאין חזקת כשרות בגלל שדרך להתקלקל.
האם צריך לתת את המזוזה לסופר לבדוק? ע' רש"י ביומא שם שכתב בטעם בדיקת המזוזה:
נבדקת – שמא נרקבה או נגנבה.
ושל רבים – שערי חצירות ומדינות ועיירות.
פעמים ביובל – כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטרח יהא כל אחד אומר יעשו חביריי.
וברמב"ם הלכות ספר תורה ומזוזה פרק ה' הלכה ט' כתב:
מזוזת היחיד נבדקת פעמים בשבוע, ומזוזת רבים פעמים ביובל, שמא נקרעה ממנה אות אחת או נמחקה מפני שהיא קבועה בכתלים מרקבת.
לפי שני הטעמים, לא צריך למסור לסופר אלא צריך לראות האם נרקבה או נפלו אותיות, אבל לא צריך לבדוק ולהגיה את המזוזה מחדש, כיון שכבר הוגהה וחזקה לא לא נסתרת. וכן כתב החתם סופר בתשובה סימן רפ"ג:
אמנם מה ענין הבדיקה כבר ביארו בתוס' מנחות מ"ג ע"א דלאו לענין חסירות ויתירות קאמר אלא שמא בלו ונתקלקלו בתפילין וה"ה במזוזות שמא נרקבה או נגנבה כפירש"י דיומא י"א אך פשוט דבדיקה בפנים בעינן לעיי' האותיות אם לא ירקב אות א' אבל לא בעי מומחה הבקי בחסירות ויתירות אלא כל אדם יכול לבודקן אבל עכ"פ צריך לפותחן ולעיי' בכל אות אם לא נרקב כיון שעשוי' להתרקב ולבלות באורך הימים ורמב"ן כ' בפסוק שמלתך לא בלתה שאם יכסה הקורה בבגד ארבעי' שנה יתבלה ע"ש מכ"ש מזוזה שמזיעת החומה והגשמים שמזלפים שם רגילות היא להתרקב.
וכן כתב הרב שריה דבליצקי שליט"א בחוברת "האגרת הזאת":
א. על פי הדין זמן בדיקת מזוזות (א) הוא כל שלש שנים וחצי והיות ולא כל אחד יכול להחזיק את החשבון לכן (ב) קיים מנהג קדום לבדוק בכל שנת העיבור בחדשי אדר וראוי לכל אחד לאחוז במנהג הזה דבלי זה הנסיון הראה שאפשר שיעברו עשרות שנים בלי בדיקה
ב. אחרי שבדקו המוחה בשעת קביעתה (ג) אין צריך כל פעם לבדוק מחסרות ויתירות או נגיעות רק מהפסקי אותיות על ידי לחות ויושן.[1]
יתר על כן מובא בהליכות שלמה, תפילה, בפרק על תפילין סעיף לו עמ' נט שאחר שכתב שלא נוהגים לבדוק את התפילין אם נעשו בהידור וללא כל סיבה מיוחדת (למשל אם היו חשופים בשמש וכ'):
וכן לענין מזוזה במקומות שקובעיס המזוזה בתוך הכותל בכלי זכוכית ואינה נוגעת בכותל אין מקפידים לבדוק פעמים בז' שנים.
ואף על פי כן, כיון שבקלות אפשר לבדוק ולראות אם הכתב תקין, וכל אחד יכול לעשות כך, אין צורך להקל משום זה.
אבל צריך עיון, במי שמוריד את המזוזה האם צריך לחזור ולברך כשמניח שוב את המזוזה. בפתחי תשובה יו"ד רפ"ט ס"ק א' כתב:
כ' בר"י ס"ס רפ"ו אם הסיר המזוזה לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה יש להסתפק אם יברך כשחוזר וקבעה. לשון למודים א"ח סימן ט'. והנה אין התשובה הנ"ל לפני וכעת לא ידעתי מקום הספק בזה אמאי לא הוי זה כמו פשט טליתו ע"ד לחזור ולהתעטף בו או בתפילין ע"מ לחזור ולהניחם ע' באו"ח סימן ח' סי"ד בהגה ובסימן כ"ה סי"ב בהגה. ושמא י"ל דהכא לא הוי ע"ד לחזור ולקבעה דשמא ימצא פסול ולכן נסתפק בזה. ונראה דאם נפל המזוזה מעצמו לארץ ורוצה לקבעה צריך ודאי לברך כמו נפל טליתו שם ופשוט הוא:
וכך כתב המשנה ברורה לגבי טלית, שאם מוריד על מנת להחזיר לאחר זמן מברך. בשו"ע סימן ח' סעיף יד כתב המחבר:
אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב).
ולכאורה שתי הדעות הנ"ל יהיו גם לגבי מזוזה. אלא שאם לא היה דעתו להטעטף בו מיד מברך. וצריך עיון מה גדר מייד לגבי מזוזה. לגבי ציצית, כתב המשנה ברורה "אחר איזה זמן", בשו"ע הרב סעיף כד כתב שלאחר כמה שעות צריך לברך, ובהלכות סוכה סי' תרל"ט סעיף יג כתב לאחר שעה או שעתיים.
ואכן בערוך השלחן דימה את זה לציצית, ולדעתו במזוזה השעור הוא לאחר יום. בסימן רפ"ט סעיף ד':
הקובע ב' או ג' מזוזות או יותר מברך ברכה אחת לכולן רק לא יפסיק ביניהם בשיחה בטילה שלא מעניינא דמזוזה ואם נוטלה מהפתח לבודקה ונמצאת כשירה וחוזר וקובעה א"צ לברך כמו הפושט טליתו לפי שעה לחזור ללובשו דאינו מברך ואם קבעה לאחר יום וודאי דמברך ואם נמצאת פסולה וקובע מזוזה אחרת מברך ג"כ וכן אם נפלה מעצמה מברך כשיקבענה כמו נפלה טליתו בא"ח סי' ח'.
וכן בכמה אחרונים דימו מזוזה לציצית, ע' אגור באהלך פרק ז' בהערות לסעיף כג. ושם במקורות שיש אומרים שרק המחזירה לאחר שינת הלילה מברך, וכתב שכך נוהגים עיי"ש. וזה גם מה שכתב בערוך השלחן שאם מחזירה לאחר יום מברך.
ולכן כתבו אחרונים שגם אם לא מברך כשבודק את המזוזות, אם הוא שם מזוזות חדשות צריך לברך, כפי שפסק הרמ"א ע"פ תרומת הדשן בסימן ח' סעיף יב:
אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה א'. אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם. הגה: וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני, צריך לחזור ולברך (ת"ה סימן מ"ה).
אבל צריך לברר, האם אין ביטול מצות עשה כשמסיר את המזוזה לבדיקה? ולכאורה אם נוהג לבדוק כל שנה בחודש אלול הרי זה יותר ממה שצריך, ואם כן הרי בנתיים לכאורה מבטל מצות מזוזה? אבל כתב הרב ניסים קרליץ בחוט שני סי' רפ"ה ס"א:
והנראה לכל שהאדם מתעסק בשביל שיהיה לו את המצוה אין זה נחשב מבטל את המצוה וכיון שחכמים תקנו לבדוק את המזוזה הרי זה לצורך מצוה שהוא מתעסק שיהיה לו מזוזה וממילא אין זה מבטל את המצוה, ואין לו איסור לגור אז בבית.
ועדין צ"ע על מה שכתבו האחרונים ז"ל שנהגו אנשי מעשה לבדוק את המזוזות כל שנה בחודש אלול והרי תקנת חכמים הוא לבדוק פעמיים בשבע שנים וכן צ"ע מה שבודקים את המזוזות בעת צרה וי"ל כנ"ל שכל שמתעסק שיהיה לו מזוזה כמו שצריך אין זה מיקרי מבטל את המצוה ואינו צריך אז לצאת מן הבית.
אלא שמה מזכיר שאם מבטל המצוה צריך לצאת מן הבית, כתב המגן אברהם יט ס"ק א':
ואה"נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב"ו לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י"ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע' בשבת דף קי"ח משא"כ במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו
דבר נוסף, לגבי מזוזה שנפלה, כתב השו"ע בהלכות ציצית סי' ח' סעיף טו:
אם נפלה טליתו שלא במתכוין, וחוזר ומתעטף, צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך.
אבל מסברא יש לחלק, שהרי מי שנפלה טליתו ואינו לבוש בבגד של ד' כנפות פטור מציצית. וכיון שגם לא היתה דעתו להוריד על מנת להחזיר, הרי זה גרע ממ"ש קודם בשו"ע שאם הוריד על מנת להחזיר שלא יברך לדעת המחבר בסעיף יד. אבל במזוזה, אף כשנפלה הרי עדיין החיוב במזוזה עליו ויש לומר שכשמחזיר אינו מברך כי זה המשך של אותו חיוב ולא חיוב חדש. מה שאין כן בטלית שזה חיוב חדש.
ובעיקר הדין לגבי טלית שנפלה, מובא בהערות לשש"כ פרק הערה עט, לגבי מה שכתב למעלה שאם כבתה הלהבה מתחת הקדירה, כשאין ברירה אחרת מותר לכתחילה לשים על גבי אש מכוסה:
וגם י"ל דאף בלא ידע שתכבה הלהבה מ"מ כיון דבשעה שמעמידים את הקדירה על האש הלא ודאי שרוצים להשהותה עד לזמן הסעודה ולכן הוה כמו שדעתו לכך… ודוגמא לדבר דין היסח הדעת של ציצית ותפילין דאף שאם נפלה טליתו או נשמטו תפיליו ממקומן חוזר ומברך מ"מ אם אירע דבר זה באמצע התפילה אין נוהגים לברך והוא משום שבתחילת הלבישה ודאי דעתו להיות לבוש בהן כל זמן התפילה עיין סי כה במ"ב ס"ק מד ועיין תהל"ד סי ח ס"ק יב ה"נ כאן הכל יודעים שדעתו ודאי להשהות הקדירה ע"ג האש עד זמן סעודתו וכיון שלא עשה שום מעשה שנראה כהסיח דעתו מלהחזיר מסתבר דאין להחמיר.
אם כן לגבי טלית כתב הגרש"ז שנהגו שלא לברך. וצריך עיון מה יהיה הדין במזוזה שנפלה, האם גם שם נאמר שנוהגים שלא לברך, כפי שלא מברכים על ציצית.
דמיון נוסף בין ציצית לבין מזוזה יש לגבי זמן הברכה. בשו"ע סי' יט סעיף א' כתוב שציצית חובת גברא ולא חחובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית, לפיכך אינו מברך על עשיית הציצית שאין מצוה אלא בלבישה. וכתב המשנה ברורה בס"ק ד':
אלא בלבישתו – וה"ה במזוזה דקי"ל חובת הדר היא אין לברך על המזוזה רק כשהוא נכנס לדור בהבית תיכף ומיד דאז הוא ממש דומיא דעטיפה או כשכבר דר בה [ברכ"י וכן משמע מדברי המ"א להמעיין בו היטיב ועי"ש עוד במ"א ובברכ"י ובתשובת רע"א בסוף סימן ט']:
אבל המגן אברהם בס"ק א' התקשה בקשר שבין מזוזה לבין ציצית:
וצ"ע מ"ש במזוזה דק"ל שצריך לברך כשקובעה כמ"ש בי"ד סי' רפ"ט דהתם נמי קי"ל חובת הדר הוא דכ"ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ"כ התוס' במנחות דף מ"ד ולכן נ"ל דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה"נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב"ו לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י"ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע' בשבת דף קי"ח משא"כ במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו ואפשר דה"ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ"ל:
החידוש האחרון של המגן אברהם אינו מקובל, ואינו מברך כשנכנס, ובפרט שזה נוסח של ברכה שלא הוזכרה בחז"ל. אלא שגם חידש שבמזוזה יכול לקבוע קודם, אלא שיברך כשנכנס, וזה חידוש גדול.
אלא שרע"א בסוף תשובה ט' מסיק עוד מההקבלה בין ציצית לבין מזוזה:
ונ"ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ"מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי' מג"א סי' כ"א ס"ק ב', וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו ע"ד =על דעת= שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי' מג"א סי' ח' ס"ק י"ח) וצ"ע לדינא. ידידו הק' עקיבא במוהר"ם גינז זצללה"ה מא"ש
אחר זמן רב בא לידי ספר. ברכי יוסף, וראיתי שכתב בפשיטות (באורח חיים סי' י"ט) בדין הראשון הנ"ל דשוכר בית שיש בו מזוזה דאינו מברך, דלא תקנו הברכה רק על שעת קביעת המזוזה, וממילא גם בדין הב' הנ"ל בנוסע מעירו ואח"כ חוזר לביתו אינו מברך, ולדינא צל"ע.
אלא שבפסקי תשובות מביא בשם ספר מזוזת ביתך, לגר"ח קנייבסקי, סימן רפ"ו ס"ק עח, שיכול לברך ולקבוע מזוזה כשכבר מכניס כלי תשמישו לבית. וזה שלא כדברי רע"א שמשמע שפוטר אם יש לו כלים בבית. דבריו מסתברים, אלא שאין לדמות לבית האוצר שחייב, כיון שבית האוצר נמצא ליד בית, והוא משמש את הבית, מה שאין כן אם אין בית ליד מסתבר שאינו חייב במזוזה רק משום הכלים.
וע' כף החיים סי' יט ס"ק ג' שכתב שיש הבדל בין מזוזה לבין ציצית. שהרי ציצית אין מצוה לעשות ציצית ולכן אינו מברך בשעת העשיה. ובשעת לבישה יש מעשה של לבישה שעליו מברך. מה שאין כן במזוזה, המצוה לקבוע מזוזה, אבל כשהמזוזה נמצאת בפתח אינו עושה שום מעשה שניתן לומר שעליו מברכים, שהרי הברכה היא רק על עשיה. ולכן חולק על מגן אברהם ורע"א וסובר שאין לברך על המזוזה ללא קביעה בפועל.
וצריך עיון האם אמנם בזה דומה ציצית למזוזה, ע' רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ה':
העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
וז"ל כף החיים, על פי יסוד הרמב"ם שמברך רק על התעסקות במצוה:
ובעיקר קושית המ"א נלענ"ד לתרץ דחכמים ז"ל לא תיקנו ברכת המצוה אלא בשעה שעוסק במצוה ומקיימה, ואם כן בקשירת הציצית דאותה שעה אינו מקיים מצוה דאינה חובת מנא, וגם אינו יכול ללובשה כ"ז שלא נגמרו קשירת ציצית של ד' כנפות אינו מברך דלא הוי באותה שעה שעוסק במצוה ומקיימה, אלא עושה הכנה לקיום המצוה. לא כן כשקובע מזוזה בשעה שדר בבית או אח"כ דאז נתחייב במזוזה דמברך כיון שעוסק במצוה ומקיימה, אבל קבעה קודם שבא לדור בבית דבאותה שעה אינו חייב במזוזה אינו מברך דלא חשיב עוסק במצוה באותה שעה ומקיימה, וגם אח"כ כשנכנס לדור בתוכה אינו מברך כיון שאינו מתעסק במצוה באותה שעה דכבר נעשית המצוה ממילא. ואע"ג דאם לבש הטלית קודם זמנו מברך אח"כ, טלית שאני כיון שהוא על גופו ומעוטף בו חושב מתעסק במצוה ומקיימה, לא כן במזוזה שהיא קבועה בפתח ולא יש עתה מעשה לא חשיב מתעסק במצוה.
ולמעשה לא נוהגים כמ"ש המ"א והרע"א ואין ברכה על מזוזה ללא קביעה. ולגבי הנוטל לבדוק, ע"פ ערוך השולחן, וכמ"ש בספר מזוזת פתחי, שאם עבר לילה מברך ואם לא עבר לילה אינו מברך. ולפמ"ש בבדיקת המזוזה, שכל אחד יכול לעשות את הבדיקה, אין צורך להגיע לשאלה זו אלא לבדוק ולהחזיר מיד.
-
א. יור"ד סי' רנ"א סע' א' ושעור ג' שנים וחצי, יוסף אומץ אשכנזי סי' תע"ט.
ב. מנהג פפד"מ הובא בהגהת מהר"מ מיינץ ליוסף אומץ אשכנזי סי' תע"ט ומשם לבית ברוך ח"ב קונטרת המזוזה סי' רצ"א אות ג'.
ג. פשוט וכלשון הרמב"ם בפרק ה' הל"ט שמא נקרעה ממנה אות אחת או נמחקה ש"ע פת"ש ס"ק ג". ↑