יח. הדפסת מזוזות

ב”ה

יח. הדפסת מזוזות

האחרונים דנו בהרבה תשובות בשאלת הדפסת מזוזות, (ראה במקורות שהביאו בתחומין תחומין כרך טז, הרב שמואל שפירא, כתיבת סת”ם במדפסת הזרקה כרך כב, הרב אברהם שטראוס והרב יואל קטן, הדפסת סת”ם). הדבר נפתח בדברי הט”ז שמשמע ממנו שהדפסה, בזמנו על ידי לוחות באותיות שבולטות שמונחות על גבי הניר, שזה נחשב כדפוס. אלא שזה נוגע לכמה בעיות שנוגעות בהלכות מזוזה. כתב הט”ז בסימן רע”א ס”ק ח’:

וחקיקה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא לפי ששמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב ולי נראה שאין חילוק בזה דאפילו אם נאמר דהוה חקיקה מ”מ הוה כמו כתב דהא גם גבי גט אשה כשר בחקיקות ירכות כמו שכתוב בא”ע סי’ קכ”ה אף על גב דכתיב אצלה וכתב ולא וחקק:

ועוד נראה לי ראיה ברורה מפרק עגלה ערופה דף מ”ח אבנים הללו של אפוד וחושן אין כותבין אותם בדיו שנאמר פתוחי חותם משמע חקיקה ואין מסרטין עליהן באיזמל שנאמר במלואתם שיהיו שלמות שלא יחסור מהם כלום אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ על פני הדיו בחריץ האות והן נבקעות מאליהם ואם איתא דמעשה הדפוס הוה חקיקה קשה מנא לן דהיה על ידי שמיר שהוא דבר שאינו מצוי דילמא היה על ידי הדפוס ובדיו כדפוס שלנו ונמצא שפיר מתקיים פתוחי חותם אלא ברור הוא דמעשה הדפוס מקרי כתיבה ממש ולא חקיקה כלל:

ושוב ראיתי בתשובת שאלות למה”ר בנימין ז”ל שכתב ג”כ שמעשה הדפוס הוא קודש ככתב מטעם דגם חקיקה היא קודש והביא ראיה ג”כ מאפוד אבל לפי עניות דעתי אין צריכין לזה כי הוה כתיבה ממש ואין כאן חקיקה דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת אידי ואידי כתיבה היא ומ”מ לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה אבל לענין קדושת הספרים כל המיקל עתיד ליתן את הדין:

ולגבי גט למעשה פסק בערוך השלחן סימן קכ”ה סעיף לז:

הרבה מהגדולים הסכימו דגט הנדפס וכיוונו לשמו ולשמה ונתנו לה הגט כשר דהדפוס הוא חקיקה וחקיקה באותיות עצמן כשר כמ”ש ועוד דאין זה חקיקה אלא כתיבה ממש דמה לי אם דוחק העט על הניר או שדוחק הנייר על האותיות של עופרת [ב”ש וט”ז ביו”ד סי’ רע”א ופר”ח וג”פ ות”ג] ופשוט דדווקא כשהמדפיס הוא ישראל גדול ומכוין לשמו ולשמה ובחסר אחד מכל אלו אינו גט.

ויש לברר את הדין במזוזה.

ובמגן אברהם סימן לב ס”ק נז, מדבר על עשית השי”ן של התפילין, וכתב שנהגו לעשות על ידי דפוס של מתכת. והביא המגן אברהם:

ומ”ע (רבי מנחם עזריה, הרמ”ע מפאנו, בעל עשרה מאמרות), כתב בתשו’ סי’ צ”ג דבס”ת תפילין ומזוזות אפי’ חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע”ש ול”נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא”א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה”ל שלא כסדרן.

וז”ל תשובות הרמ”ע מפאנו סי’ צג:

… אף על גב דבס”ת תפלין ומזוזות חק ירכות נמי פסול^[1] שכל שהוא מעשה בגוף האות בעינן ביה כתיבה ולא חקיקה אבל הכא בדפוסין שלנו עקר הכתיבה היא בדיו ואין האומנין כובשין את הקלף במכבש שלהם אלא כדי שתצוייר האות בדיו היטב ולא ישאר חלק ממנה בלתי מושחר [כל צרכו] כמו שיארע פעמים רבות לאומנים הבלתי בקיאים, ויותר מזה לא אומר לכם מה שאנו סוברים בדפוסים האלה, אף על פי שלא יהיו דברינו בשיור הזה אלא במקצת ולהלכה בלבד.

השאלה הראשונה שהט”ז מעלה היא שאלת החקיקה. הסוגיה בגיטין דף כ’ ע”א:

תנו רבנן וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות אבל לא בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות.

ופרש”י שם:

הא דחק תוכות – של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה.

הא דחק ירכותיהן – של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה.

האם דפוס שנותן את הלוח עם האותיות על הניר כמו חותמת אם זה דומה לחקיקה? דעת הט”ז הנ”ל שאינו דומה לחקיקה משום שזה חק יריכות, היינו עושה את הפעולה באות עצמה ולא במה שסביבה. ולכאורה ודאי שבהדפסה במזרקת דיו לא שייכת בעית חק תוכות.

אבל לדעת הרמב”ם לכאורה ענין חק תוכות פירושו שאינו דרך כתיבה. וראיה לדבר שהרמב”ם לא מנה בהל’ ס”ת (י, א) פסול זה של ‘חק תוכות’, והרי בהלכות כתיבת הגט (הל’ גרושין ד,ו) הביא את הדרשה “וכתב – ולא וחקק”? ניתן ליישב שלדעת הרמב”ם החסרון ב’חק תוכות’ הוא שאין זו דרך כתיבה, וכעין “תעשה ולא מן העשוי”. (לא ברור, ע’ א”ת ערך חק תוכות וערך כתיבת סת”ם ושם הערה 1117– ע”ש שזו דעת שו”ת זרע אמת ח”ב סי’ קיז וצ”ע)

אפשר שמאותה סיבה אין הוא מזכיר את הפסול של כתיבה בשמאל. (תחומין כב, הרב קטן והרב שטראוס). ובגט לא צריך דרך כתיבה, ולכן יש פוסקים שמכשירים גט שנכתב בשמאל אף שבשבת כתיבה בשמאל אינה כתיבה, כתב האגלי טל שבשבת צריך דרך כתיבה ואילו בגט צריך להיות כתוב. אם זוהי ההבנה של חק תוכות, יש לדון מחדש בדין הדפוס.

בעית הכתיבה כסדרה, הרי מזוזה צריכה להיות כתובה כסדרה, ולכן אי אפשר לתקן אות של מזוזה.

אלא שאם עושים מדפסת שמדפיסה אות אות, לא שייכת הבעיה כסדרה, וע’ מגן אברהם סי’ לב ס”ק נז שכתב שבדפוס לא יועיל כי שמא תודפס האות השניה קודם לראשונה.

בעיה נוספת היא השרטוט של המזוזה. הגמרא אומרת ששרטוט של מזוזה הלכה למשה מסיני, מנחות לב ע”א. בספר תורה נחלקו רש”י ותוספות במגילה יח ע”ב אם חיוב השרטוט הוא משום הלכה למשה מסיני או משום הידור במצוה. אך במזוזה זוהי הלכה למשה מסיני. הרמב”ם כתב בהלכות תפילין פרק ה’ הלכה ג’:

ואם כתבה שלא בשירטוט או שלא דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפילו אות אחת הרי זו פסולה.

לעומת זה תפילין לא צריכים שרטוט מפני שהם מחופין. כך כותב הרמב”ם בהלכות תפילין פרק א’ הלכה יב. וכתב הר”ן על הרי”ף מגילה ה’ ע”ב:

והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט. ואפשר דהיינו טעמא לפי שהמזוזה נבדקת פעם אחת בשבוע והתפילין מתוך שנשמרין אין נבדקין אלא פעם אחת ביובל ולפיכך אין צריכין כתב המיושר כ”כ ומש”ה אין צריכין שרטוט.

ואולי גם ניתן לשרטט לפני ההדפסה. האם יש פתרון לשרטט לאחר הכתיבה. אמנם לכתחילה ודאי צריך לשרטט קודם, אבל יש לומר גם לאחר כתיבה. ואולי במדפסת שכותב מיושר יהיה מותר לכתחילה לשרטט לאחר כתיבה?

בשו”ת רע”א סימן נ’ נשאל האם אפשר לשרטט לאחר הכתיבה, וכתב:

והנה לפום רהיטא נלענ”ד פשוט דלא מהני, וראיה לזה מסוגיא דמנחות טעמא דאין מורידין וכו’ והא קיי”ל דתפילין א”צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה, מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו, ואחרי העיון והחפוש לא מצאתי מזה דבר.

אך בתוס’ במס’ סוטה (דף י”ז ע”ב) ד”ה כתבה אגרת נסתפקו במגילת סוטה דבעי שרטוט אם אחר הכתיבה מהני לשרטט עיין שם, ותמוה לי דהא מסוגיא הנ”ל מוכח להדיא דלא מהני, והתוס’ הביאו שם לאותה סוגיא ולא פשטו ספיקתם מזה ולומר דבמזוזה לא מהני שירטוט אח”כ כיון דבעי כתיבה כסדרן, וכיון דבשעת כתיבה לא הי’ בהכשר לא מהני ההכשר שאח”כ הוא דוחק גדול דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר והוי כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה.

רע”א מוכיח מגמ’ מנחות לב ע”ב שאומרת שתפילין שבלו אין עושים מהם מזוזה כיון שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ושואלת הגמרא שם “הא מורידין עושין, והא בעיה שרטוט”. משום מוכיח התוספות שלא יועיל שרטוט בדיעבד.

אמנם צד אחד לקולא בזה יתכן על פי מה שכתב הרב קוק בדעת כהן סימן קס, לגבי בעיה אחרת בדפוס, שצריך לומר בפיו כל מילה:

וע”ד שחסר כאן האמירה מפיו, י”ל כיון שעיקר טעם האמירה הוא משום שלא יטעה בכתבו כדברי תוס’ מנחות ל’ ע”א ד”ה ומשה, א”כ בנ”ד, שאין שייך טעות אחר הסידור, י”ל דסגי במה שבעת הסידור יאמר מן הכתב ויסדר. ותו דלא גרע מהא דאמרינן בתפילין ומזוזות מיגרס גריסין (מגילה יח ע”ב), דזיל בתר טעמא, די”ל דמשום הכי בעי ג”כ בתו”מ שיוציא מפיו, שגם במיגרס גריסין יש מציאות לטעות, אבל בדפוס כיון ששוב אין מציאות לטעות ל”ש כלל לעכב בזה.

וראיתי בתשובת מהר”י ענזיל ז”ל שכתב שבדבר שהוא אינו מפורש מן התורה לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא, והוא מילתא דמיסתברא, וביותר במקום שהטעם הוא פשוט ומבורר כנ”ד. ומ”מ נלע”ד, שראוי שקודם הנחת הדפוס יגיה מתוך הכתב את כל האותיות ויוציא מפיו. ובזה יוצא אליבא דכו”ע.

על פי סברא האחרונה יתכן שגם לגבי שרטוט נאמר כן שדרשינן טעמא ויהיה כשר גם במדפסת, הביאו סברא זו הרב יואל קטן והרב שטראוס בתחומין כב. אבל פשטות היא שכיון שזה הלכה למשה מסיני אין מקום לדרוש טעמא דקרא.

בעית הלשמה: ספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכים להיכתב ‘לשמה’; שם ה’ צריך לכתוב במיוחד, ויש לכוון בכתיבתו בכל פעם ‘לשמה’ (שו”ע או”ח לב,יט). אלא שכתבו האחרונים שגם אותם הפוסקים שהתירו להדפיס, זה במכונות דפוס שאדם הפעיל אותם, אבל במכונות שפועלות על ידי חשמל, אין זה כח האדם, וכתב החזון איש ביו”ד סי’ קס”ז אות י’

עוד כתב הרא”ש בדעת רי”ף משום עת לעשות ור”ל דשיער הרי”ף בדורו דמותר משום עת לעשות וכ”כ המרדכי וכן פסקו אתרונים ז”ל יו”ד סי רפ”ג, ונראה דאם לא אפשר למכתב בכתב סופר אלא בדפוס, שוב אין חילוק בין ספר שלם למגלה דכיון דדפוס לא הוי כח אדם אלא הוי ככתבו קוף לא הוי ספר ולא ניתן לקרות בו וכן אם לא אפשר על הקלף או אי אפשר בדיו והלכן לדידן דהכל נעשה ע”י דפוס והוא שלא מכח אדם ושלא בדיו ולא על הקלף והסופרים נתמעטו ודאי הוי לא אפשר. ונראה דאין נפקותא לן בין ספר שלם למגלה כיון שאינו על הקלף ולא בדיו ולא ע”י סופר, ועוד דלא מקרי שלם אלא בנקראי בגלילה, ראשה של יריעה אתרונה בצד סופה של ראשונה אבל מדביק ראשי היריעות אף אם כתב על הקלף בדיו ותפר בגידין כל ראשי היריעות כקונטרס פסול, ואין זה ספר ולפיכן כשאין נביא כתוב כדינו ומפטירין בצבור בקונטרס אין נפקותא בין קונ’ של תנ”ך שלם או אפטרתא שבתומש.

ומי שמיקל במצות מכונה^[2] או טוית ציצית על ידי מכונה, ובזה זה נחשב לשמה, לכאורה יש מקום להקל גם במזוזה. ומה גם שכאן ידפיס במדפסת כל אות בנפרד ע”י הקשה על המקשים. ואדרבה, באופן זה אפשר גם לקדש את השמות, ועוד יתכן שהמדפסת תתן סימן או הודעה קולית למדפיס שצריך לקדש את האותיות.

לסיום, ע’ מ”ש הרב עובדיה יוסף ביחווה דעת ח”ו סימן נז:

ויש להוסיף שאפילו להט”ז וסיעתו דוקא בדפוסים של הדורות שלפנינו, שהיו מדפיסים בידים, הכשירו, מה שאין כן בדפוסים שלנו שהם אוטומאטיים על ידי חשמל, בודאי שלא נחשב כתיבה בידים. ע”ש. וראה עוד בשו”ת מהרש”ם חלק ג’ (סימן שנז), שצילום עוד יותר גרוע מדפוס לענין זה. ע”ש. וכן כתב הגאון הרגאצ’ובי בשו”ת צפנת פענח חלק ב’ (סימן כו), שאין בספר תורה שנעשה על ידי צילום שום קדושה, ושזהו פיסול גמור. ע”ש. וכן העלה בשו”ת משפטי עוזיאל מהדורא תנינא ליורה דעה חלק ב’ (סימן עח) לפסול מזוזה שבדפוס או בצילום. ע”ש. (וראה עוד בשו”ת יביע אומר חלק ד’ חלק יורה דעה סימן כא אות ד’). וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לפסול מזוזות שבדפוס או בצילום. ופוק חזי מאי עמא דבר. לכן צריך לעורר את הקהל לבל יתנו לרמות אותם במזוזות של צילום שהן פסולות פיסול גמור. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.\

לפני מספר שנים שאלתי את הרב הרשל שכטר שליט”א, מדוע לא להדפיס מזוזות למקומות ציבוריים כמו בתי חולים, צבא וכו’ והוא ענה לי “היוניון של הסופרים לא יתן”.

1. היינו כשדוחק בצד השני, ע’ מ”א שם. ↑
2. לגבי שחיטה קובעת הגמרא: “השוחט במוכני (גלגל שאליו צמוד סכין) – שחיטתו כשרה”, אולם זאת רק בסרנא דפחרא – “גלגל של יוצרים של חרס, והשחיטה כשרה בו, משום שאדם מגלגלו” (רש”י) – ולא בסרנא דמיא – שהמים מגלגלין אותו, ואין שחיטה זו מכח אדם. לפי רש”י שם דבר זה פוסל את השחיטה, משום שנאמר “וזבחת”. וברמב”ם הלכות שחיטה פרק ב’ הלכה יג כתב:

   גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא, במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן.

   מתחומין: דיון דומה נערך באשר למכונת טויה חשמלית, ולאפית מצות לפסח. לגבי ציצית נאמר: “חוטי הציצית צריכים שיהיו טוויים לשם מצות ציצית” (שו”ע או”ח יא,א), ונשאלה השאלה אם המעשה במכונה עונה לדרישה זו ולצורך בכח גברא. וכן הוא ביחס למצות מצוה. סקירה של הפוסקים, האוסרים והמתירים, הובאה בהרחבה בספר החשמל בהלכה (בהוצאת מכון מדעי טכנולוגי לפתרון בעיות הלכה, ח”א, ירושלים תשלח עמ’ 135-69). חלק מהמתירים סמכו על כך שבטווית הציצית אין צורך בכח גברא, ולכן, גם אם “המכונה אינו חשוב כמעשה אדם – כשרות הציציות”, וכן: “אין בהם פסול של ‘לשמה’, דמחשבת האדם בתחילתה – מועילה.” הפוסלים סוברים שצריך כח אדם, ובמכונה לא מתקיים תנאי זה. ויש מוסיפים, שגם כוונת ‘לשמה’ אינה מועילה. הדיון שם הוא בעיקר על פעולה מתמשכת של המכונה, “שכן צריכה כל טווייה וטווייה להיעשות בכח גברא ובכוונת לשמה, ואילו בטווייה על ידי המכונה אין המשך הטווייה מסבוב ראשון ואילך מתייחס אל האדם הפותח את הכפתור” (שם, עמ’ 76).

   אולם בנידוננו, כאמור, אין מציאות של “מכח ראשון ואילך”, שכן, לפי המוסבר לעיל כל אות נכתבת על ידי לחיצת כפתור, ואין פעולה מתמשכת. קרוב לומר, שרבים מהאוסרים טווית הציצית ומצות המכונה, היו מסכימים אילו היה ניתן להגיע לצורת פעולה דומה במכונות הטוויה והאפיה.

   זאת ועוד: עינינו הרואות, שלמרות המחלוקת הגדולה בנושאים הנזכרים, למעשה, נהגו רבים להשתמש גם בציציות הטוויות על ידי מכונה, וגם במצות מכונה לשם מצת מצוה. אין ספק, שדבר זה הציל ומציל רבים, שאלמלא היתר זה, לא היו משתמשים לא בציצית ולא במצות מעשה יד, בגלל יוקרם. ומאידך גיסא, אין היתר זה מונע רבים ושלמים להדר אחר מצות ובציציות מעשה יד דוקא. אם כן, גם בנידוננו, אין ספק שהכשרת מזוזות כנ”ל תציל רבים משימוש במזוזות פסולות הנעשות על ידי סופרים שאינם הגונים – שכתיבתם פסולה, או שסוחרים במזוזות מצולמות ומודפסות בדפוס רגיל. המהדרין ימשיכו גם להבא לחפש ולהדר אחרי מזוזות הכתובות ביד ממש על ידי סופרים יראי שמים. ↑