יט. גדר דירה לחיוב מזוזה

ב”ה

יט גדר דירה לחיוב מזוזה

המקרים שצריך לדון בהם לגבי גדר דירה: משרדים, בית סוהר, בית חולים, מקלט, חממות, חנויות. מזוזה בפתח במחיצות ארעי, מזוזה בסוכות בסוכה במרפסת בית.

ישנה מחלוקת בין האחרונים בנוגע לסוכה שנעשית בתוך הבית כשהוריד את התקרה, או אפילו במרפסת, שכל השנה חייבת במזוזה לפחות מדין חצר, אם לא בית ממש. האם כשהיא משמשת לסוכה היא חייבת במזוזה או אינה חייבת במזוזה.

כתב הפרי מגדים במשבצות זהב סוף תרמ”ג:

מזוזה בסוכה פטור, ומשמע חדר של כל השנה שדר בו תמיד ובסוכות מסיר הגג והמכסה, אפילו הכי בסוכות פטורה, דבז’ ימים לאו קבע מיקרי. ומי שיש לו ב’ חדרים זה לפנים מזה, אם הולך מחדרו לסוכה פשיטא שפתח הסוכה צריך מזוזה, משום חדרו, ואם הולך מסוכה לחדרו בענין שפתח הוא מחדר הסוכה, י”ל שחייב בפתח בסוכה הפתוח לרשות הרבים וכדומה דהוה כבית שער, ולא דמי לסוכת היוצרים, עיין יו”ד [סימן] רפ”ו [ס”ק] כ”ב בש”ך.

והביאו המשנה ברורה בסימן תרכ”ו ס”ק כא. ומה שדימה את הסוכה לבית שער, כתבו האחרונים שכל זה רק בסוכה בתוך חדר שמשמש כל השנה ולא בסוכת עראי שעושה בפתח ביתו (שו”ת שלמת חיים סי’ רמ”ב, ס’ הסוכה השלם בפסקים מאת הגרש”ז אויערבך זצ”ל אות י”ד).

וכותב הר”י עטלינגר בשו”ת בנין ציון צט שיש נפ”מ למקום המזוזה:

נ”ל ג”כ בנדון של הפרי מגדים בחדר פתוח לסוכה שאף שכל ימות השנה שהסוכה ג”כ חייבת במזוזה צריך לקבוע המזוזה בימין הפתח שמן החדר לסוכה כיון שדרך הכניסה היא מן החדר לסוכה וכל שכן אם היכר ציר ג”כ הוא בסוכה מכ”מ בימי הסוכות שהסוכה פטורה והחדר לבד חייב וחיוב הפתח במזוזה הוא בשביל החדר צריך להפוך מקום המזוזה לקבעה בשמאל הנכנס מן החדר לסוכה שהיא הימין של הנכנס מן הסוכה לחדר בין שהיכר ציר בסוכה בין שהוא בחדר

וכן כתב בבכורי יעקב, בתוספת ביכורים לסימן תרכ”ה אות ד’:

צריך מזוזה משום חדרו אם כל השנה הי’ המזוזה לימין פתח הסוכה אחר היכר ציר צריך אז לקבעה בשמאל הפתח כיון דמשום סוכה לא צריך רק משום חדר שנכנס בו כששב מהסוכה א”כ צריך לקבוע בימין הכניסה לחדר, כן העליתי בשו”ת.^[1]

ובפתחי תשובה רפ”ו ס”ק יג הביא בשם שו”ת ארבעה טורי אבן סי’ י”ד דמעולם לא יצא הסוכה הנ”ל מידי חיוב מזוזה דאי משום דסוכה דירת עראי הרי חדר זה דירת קבע כל השנה וע”כ לא פטרינן סוכת החג אלא כשעושה לשם חג אף כשעושה אותה דירת קבע פטורה דמקרי דירת עראי אבל בחדר זה שהוא דירת קבע כל השנה ודאי גם בימי סוכות לא נפטרה.

וכן בערוך השולחן ביו”ד סימן רפ”ו סעיף כז:

ודע דהא דסוכה פטורה מן המזוזה זהו בסוכה שרק בסוכות יושבים בה ולא בכל השנה אבל סוכות שלנו העשויים בחדר שדרים בה כל השנה ובסוכות נוטלים הגג ומסככין אותה נראה דגם בסוכות חייבת במזוזה שהרי עכ”פ היא דירה קבועה לכל השנה כולה.

וצריך להסביר את טעם המחלוקת ביניהם. אלא שקודם יש להסביר את מחלוקת הראשונים לגבי סוכות היוצרים.

בסוכה דף ח’ ע”ב:

אמר רבי לוי משום רבי מאיר שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה והחיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תהוי חיצונה כבית שער הפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביע.

וכתב רש”י שם: “משום דלא קביע – לא זו ולא זו דבר קבוע, ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער” המאירי בסוכה הבין הביא דבר זה כשתי שיטות:

ושמא תאמר תהא כבית שער לפנימית ותהא קרויה דירה מצד הפנימית ותתחייב במזוזה טעם הדבר משום דלא קביעא כלומר שאף הפנימית אינה קבועה כל כך שתהא ראויה להיות לה בית שער וי”מ על החיצונה אלא שזה עיקר:

כלומר העיקר לדעתו תלוי במה שהפנימית אינה קבועה. לדבריו יקשה הסוכות שהם בפתח הבית, שיתחייבו במזוזה מדין בית שער, שהרי הבית הוא קבוע.

הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ו’ הלכה ט’ כתב:

שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.

השגת הראב”ד: שתי סוכות של יוצרים כו’ עד לפי שאין לה קבע. כתב הראב”ד ז”ל /א”א/ אף הפנימית אין לה קבע.

הרי לדעת הרמב”ם, החיצונה היא אינה קבועה. ולפי זה לדעת הרמב”ם אכן הטעם הוא משום החיצונה, ולדעת הרמב”ם די במה שהחיצונה אינה קבועה כדי לפטור.

ביאור המחלוקת, בארו האחרונים, על פי מחלוקת הראשונים בטעם מדוע שער החצר חייב במזוזה אף שאין לחצר תקרה. כתב הבית יוסף בסימן רפ”ו בענין הגמרא במנחות האומר שבית שלית ליה שיקפי פטור:

ופירש רש”י (מנחות שם ד”ה תקרה וד”ה שקפי) תקרה אסקופה עליונה לשון אחר שאין הבית מקורה. וכתב הרא”ש (שם סי’ יא) ללישנא אחרינא קשה דמי גרע משערי חצרות דחייבים במזוזה ונראה לי דאין ראיה מחצר לבית דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים אבל בית אינו ראוי לבית דירה כשאינו מקורה וכן כתב הרמב”ם (שם ה”ה) דבית שאין לו תקרה פטור מן המזוזה עכ”ל. וה”ר מנוח כתב ואף על גב דשערי חצרות חייבים התם שבתים מקורה פתוחים לחצרות. וכתב רבינו ירוחם (נתיב כא חלק ז, קפ ע”א) על דברי הרמב”ם דכן מסתבר דאינו ראוי לדירה אם לא יהיה מקורה עכ”ל.^[2]

שתי דעות אלו הובאו בשו”ע יו”ד סי’ רפ”ו סעיף ז’:

מרפסת, שהיא דרך לעלות בה לעליות, ובית שער והגנה, פטורים. ואם בית פתוח לאחד מאלו, חייבים. ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו (טור והפוסקים בשם ר”י).

לדעה אחרונה זה חיוב עצמאי ולכן חייב אפילו אם אין בית פתוח לו.

וכותב הרב אשר וייס שליט”א (דרכי הוראה קובץ ו’):

ונראה דנחלקו בגדר חיוב בית שער במזוזה דהרא”ש ס”ל דהוי חיוב עצמי דשימוש של בית שער ה”ז תשמיש המחייב במזוזה ולכך הקשה מ”ט חצר חייבת במזוזה הא אין לה תקרה שהוא מתנאי חיוב מזוזה ולא ניחא ליה בדברי רבינו מנוח משום דאף לבית שער בעינן תנאי חיוב מזוזה ולכך הוצרך לחדש דהיכא דדרך תשמישו ללא תיקרה אין חיסרון כמה שאינו מקורה.

ורבינו מנוח ס”ל דחיוב בית שער הוא מחיובי הבית הפנימי דחשוב פתח של הבית הפנימי מכיון שדרכו נכנסים לפנימי ואי”ז חיוב עצמי ולכך לא בעינן בזה תנאי חיוב מזווה דרק בבית המחייב בעינן תנאי חיוב מזווה וכיון שהבית הפנימי מקורה מתחייב בית שער דידיה במזוזה.

ונראה דבזה נחלקו הרמב”ם והראב”ד בטעמא דסוכת היוצרים החיצונה פטורה ממזוזה דהרמב”ם כתב משום שאינה קבועה ס”ל דדין בית שער הוא חיוב עצמי ולכך בעינן תנאי חיוב מזוזה וכיון שאינה קבועה פטורה ממזוזה והראב”ד ורש”י ס”ל דחיוב בית שער אינו חיוב עצמי רק משום דחשוב פתח הפנימי ואי”צ בו תנאי חיוב מזוזה וטעם פטור החיצונה הוא משום דהפנימית לא חשיבא להיות לה בית שער והיינו דבית שהוא מקום קבוע וחשוב כל השערים המובילים אליו ומשמשים אותו חייבים במזוזה מרין משמשי הבית אבל סוכת היוצרים הפנימית אינה חשובה וקבועה לחייב בית שער המשמש לה ואף שהיא עצמה חייבת במזוזה אין בית שער שלה חייב במזוזה

אבל נראה שאי אפשר ללמוד כך ברמב”ם משום שאדרבה ברמב”ם נראה שחיוב הפתחים אינו חיוב עצמי אלא החיוב הוא בגלל שהוא פתח לפנימי, ע’ רמב”ם פרק ו’ הלכה ז’:

מרפסת, שהיא דרך לעלות בה לעליות, ובית שער והגנה, פטורים. ואם בית פתוח לאחד מאלו, חייבים. ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו (טור והפוסקים בשם ר”י).

ומסתבר שטעמו של הרמב”ם שכל אלו חייבים אם פתוחים לבית, משום שזה דין “בשעריך”, מגדר שער לבית. ולכן אף אם בעצמם אינם דירה, אם פתוחים לבית חייבים. וכן משמע שם בהלכה ח’ ברמב”ם:

לפיכך אחד שערי חצרות ואחד שערי מבואות ואחד שערי מדינות ועיירות הכל חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן, אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין, ומפני זה אמרו שער הפתוח מן הגינה לחצר חייב במזוזה.

אלא טעמו של הרמב”ם שדי בכך שהסוכה החיצונית של יוצרים אינה קבע אבל הפנימימית היא קבע, משום שלרמב”ם דין קבע ועראי נאמר על החפצא של הבית, ולא על/רק המגורים שיהיו קבע ולא עראי.

ברמב”ם בפרק ו’ הלכה א’ נאמר בסוף ההלכה של עשרה תנאין שיש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה: “ויהיה עשוי לדירת אדם ועושוי לדירת כבוד ועשוי לדירת קבע” – כלומר שהבית עצמו צריך להיות עשוי לא רק לדירת אדם, לאפוקי בית התבן לשיטת הרמב”ם, אלא גם לקבע.

ומפורש כתב את זה הרמב”ם בהלכה י’ שם:

בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה, חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין.

וברור שכאן הקבע מתייחס לחוזק הבנין.

על הרמב”ם הנ”ל בהלכה ט’ לגבי סוכות של יוצרים, כתב במרכבת המשנה:

אמנם כוונת רבנו דודאי אין הפרש כלל בין בנין חזק לסכך עראי אלא עיקר הדבר תלוי אם הוא דר בו בקביעות או דרך עראי והיינו דמסיק הש”ס דאע”ג שבפנימית הוא דר בקביעות מ”מ החיצונה פטורה ממזוזה דאינה בית שער קבוע דלפעמים סותר החיצונה וזה ברור שאין הבדל בין בנין חזק וחלש אלא שידור בקביעות ובבית שער שיהיה דריסת הרגל בקביעות.

הרי שפשוט לו שדין מזוזה לא תלוי בנין קבע ולא עראי, אלא תלוי רק במגורים^[3]. אבל נראה לפרש ברמב”ם בהלכה א’ שעשוי לדירת קבע, פירושו מבחינת החוזק של המבנה, ולא מבחינת המגורים. ולענין זה הדימוי בסוגיה בין סוכה, מזוזה ומעשר – שכולם הם מבנה שעשוי לדירת קבע והם קבע.

וזה מה שכתב הרמב”ם בפרק ו’ הלכה ט’:

סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע.

משמע שהקבע הוא דין בדירה ולכן תלוי אם “עשויין” לדירת קבע או לא.

ונראה שגם הקבע והעראי של סוכות היוצרים פירושו קבע של החפצא ולא של המגורים, ע’ רמב”ם הלכות מעשר פרק ד’ הלכה ד’:

הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כותלים וכן סוכות שעושין בני הכרמים ובני הגנות בימי הקיץ אף על פי שדרין בהן כל ימי הקיץ ויש בהם רחים ותרנגולין אינן קובעין למעשר, וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין שכל אלו אין דירתן קבע.

ולכאורה הרי גם בסוכה הפנימית לא דרים בימי הקיץ, שהרי אלו הסוכות שעושים רק לימי הקיץ (אלא אם נאמר שזה אינו המשך של המקרים הקודמים). וצריך לומר שמכל מקום הסוכה עצמה הפנימית היא מבנה של קבע מה שאין כן החיצונית.

וכן משמע בהלכות מזוזה שם פרק ו’ הלכה ט’:

… שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה…

משמע שהחפצא של הסוכה אינו קבוע^[4].

וכן משמע ברמב”ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה ב’:

יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה

הרי שכל ימיו ישכון באוהל או בספינה, ויהיה פטור, והרי הישיבה מבחינת הגברא הוא קבע, אבל הפטור הוא משום העראי של החפצא של הבית. ובעצם זה הירושלמי בסוף מגילה:

תפילה ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב חונה אמר תפילה קודמת מה טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות מה טעמא דרב חונה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים.

הרי נאמר בסתם שמפרשי ימים פטורים.

ראיה שתלוי בקביעות של הבית ולא בקביעות של האדם ואף אם האדם עראי מצד הבית חייב במזוזה, ממה שכתב הרמב”ם שבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה מפני האורחים. והרי האורחים אינם נמצאים שם ל’ יום והם פטורים. אלא צריך לומר שכיון שהמקום הוא מקום שגרים בו בקביעות זה חייב במזוזה כיון שהוא בית שאינו של עראי. וכתב על זה ערוך השולחן סימן רפו, סעיף יח:

ויש בזה שאלה נהי שהאורחים דרים שם מ”מ מסתמא לא ישהה ל’ יום ויתבאר לקמן דהדר בפונדק פטור כל ל’ יום די”ל כיון שבכפרים עשויה לכך שידורו שמה האורחים הוה עכ”פ כבית דירה לעיר בשביל אורחים ועמ”ש בסעי’ מ”ח:

ולכאורה גם גדר דירת עראי בסוכה הוא כך, העראי הוא על החפצא של הסוכה. ולכן סוכה שלמעלה מעשרים אמה פסולה משום שהיא קבע. אבל ישיבת הסוכה ודאי שהיא קבע שהרי כך אומרת המשנה בסוכה כח ע”ב: “כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי” כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. אם כן הקבע והעראי של הסוכה מתייחס לחפצא, ואם כן יש לומר שגם הפטור של סוכה ממזוזה הוא בגלל העראי של החפצא של הסוכה ולא כתוצאה מישיבת הסוכה.

והרי בסוגיה ז’ ע”ב הגמרא תולה שאלת קבע ועראי בסוכה במחלוקת אם צריך בסוכה ג’ דפנות ורבעית טפח כרבי שמעון או שים כהלכתן ושלישית טפח. וכן סוכה ע”ג עגלה כשרה אם סוכה דירת עראי בעינן. ומקרים אלו הם קבע ועראי בחפצא של הסוכה.

אמנם לשון הגמרא בסוכה ב’ ע”א:

ורבא אמר מהכא בסכת תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

ומשמע שזה הישיבה, אך כבר רש”י שם כתב:

שבעת ימים – סוכה של שבעה ותו לא, דהיינו עראי, ודייה במחיצות קלות.

הרי שרש”י פירש את הדרשה על המחיצות שהם גוף הסוכה. וע’ ברע”ב שאכן הביא פסוק אחר:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה – דסכה דירת עראי בעינן דכתיב (דברים ט”ז) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים. ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע:

אלא שצריך להבין מדוע סוכה שעשאה קבועה כשרה הואיל וראויה לקבע.

ולפי מזה מיושבת הגמרא ביומא י’ ע”א שמתקשה בסתירה בדברי רבי יהודה, אם סובר שכל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית, והרי סוכת החג בחג מחייב. ואילו בשיטת רבנן הגמרא לא מתקשה, שהרי לרבנן, סוכת החג בחג פטורה ואילו לשכת פלהדרין חייבת.

ולדברינו ההסבר ברור. כיון שהדיון הוא בקבע ועראי על החפצא, הרי לרבנן ודאי לא קשה שהרי סוכה היא דירת עראי אבל הלשכה היא דירת קבע. ודברים אלו מפורשים בריטב”א שם יא ע”א ד”ה דאי רבי יהודה:

לרבנן חיוב מזוזה בלשכה מדאורייתא היא, ועדיפא מסוכה שבנינם בנין עראי, משא”כ בזו שהיא בנין קבוע, ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה, אבל דירה דסוכה לאו דירה בעל כרחה היא דהא דר שם עם אשתו ובני ביתו, וכיון דסוכה דירת קבע היא לרבי יהודה, דירה דבית גמור חשיבא.

אבל התוספות שם התקשו בזה ותרצו אחרת:

וכי תימא מדרבנן מכל מקום תיקשי אכתי דרבנן אדרבנן מכ”ש דהכא פטרי אפילו מדרבנן ולעיל מחייבי אפי’ מדאורייתא וי”ל דרבנן אדרבנן לא קשה דשאני סוכה דדירת עראי היא דבקל יכול להיות שהוא יוצא ממנה כגון אם הוא מצטער או ירדו גשמים וכהנה רבות אבל לשכת פרהדרין שהיה בתוכה בקביעו’ מחייבי.

להבנת התוספות, הקבע ועראי לגבי מזוזה ולגבי סוכה היא הישיבה של הסוכה, ולא כמו שאמרנו שזה מתייחס לחפצא של הסוכה.^[5]

ולכן גם כתבו התוספות במנחות מד ע”א לגבי ההשוואה בין טלית ובין שוכר שעד ל’ יום פטור, כתבו התוספות שם בהסבר ראשון, שאף שטלית החיוב רק מדרבנן דמדאוריתא פטורה לעולם, ושוכר חייב גם כשאין הבית שלו, כתבו התוספות:

אף על גב דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם (שם:) דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך (לעיל דף לד.) ופ”ק דיומא (דף יא:) נמי איכא הכי וה”ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל”ש מיהו כל ל’ יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ”ק דבבא בתרא (דף ח.) גבי נשתהה שם ל’ יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא.

ואף שאין צריך שהבית יהיה שלו, אבל נראה לפרש שצריך מכל מקום קנין פירות של שוכר, ותוך ל’ יום עדיין “לאו בית דירה דידיה”. ויותר נראה שתוספות לשיטתם שצריך להיות דירת קבע מצד הגברא, וכל ל’ יום אין זו דירה (וכ”כ ערוך השלחן יו”ד רפו סעיף מט).

וכן סובר רש”י שהקבע והעראי אינו על החפצא של הבית אלא על הישיבה: בגמרא במנחות דף לב ע”ב מבואר שפונדק פטור ממזוזה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ”ט בשעריך בעינן תניא נמי הכי תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה.

וכתב רש”י שם:

היו עושין בפונדקותיהן כן – פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו.

וכאן ודאי שהקבע ועראי הוא על הגברא.

אבל המאירי שם כתב:

ופונדק שעוברי דרכים ושבים נכנסים בו כגון בית המיוחד לאורחים וכיוצא בו פטורין מן המזוזה שאינו דירת קבע.

הרי שהמאירי מבאר את הפטור לא משום האנשים שלא גרים בקבע אלא שהבית לא עשוי לקבע.

אבל יש להבין דין שוכר שהרי השוכר כל ל’ יום פטור, ולכאורה כאן זה משום שזו דירת עראי. אבל יתכן להבין אחרת את דין השוכר, שהרי נחלקו הראשונים אם השוכר חייב מן התורה או רק מדרבנן.

וע’ תוספות מנחות מד ע”א ד”ה טלית שהבאנו לעיל שכתבו “כל ל’ יום פטור דלאו בית דירה דידה הוא”, והפשט הוא שאין לו שום קנין ולכן פטור לגמרי ואף אם אין צריך בעלות לחיוב במזוזה צריך מכל מקום קנין שכירות. ואין צריך לומר שזה משום דירת עראי. וצ”ע.

לפי זה יש לברר את דין החנויות, שכתב הרמב”ם הנ”ל בפ”ו הלכה ט’:

בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת כבוד, סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע, שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.

שתי סוכות של יוצרים כו’ עד לפי שאין לה קבע. כתב הראב”ד ז”ל אף הפנימית אין לה קבע.

ונושאי הכלים דנו מה מקור הרמב”ם לפטור חנויות.

לדעת הרמב”ם דין חנויות מובן, שאף שניתן היה לדמות לבית העצים ובית האוצרות, אבל לרמב”ם גם הם פטורים כפי שכתב בהלכה ז’:

בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם.

וגדר הפטור לרמב”ם בשניהם הוא משום שאינם מיוחדים לדירת האדם. ולרמב”ם גם בחנויות שלנו יהיה הדין שפטורות מן המזוזה.

אבל קשה משולחן ערוך שהביא את דין החנויות בסעיף יא:

סוכת החג, בחג, והבית שבספינה והחנויות שבשוקים, פטורים.

והרי לדעת השו”ע בסעיף ב’ בית התבן ובית האוצרות חייבים, ואם כן מאי שנא מחנויות שאינן אפילו בגדר של בית האוצרות שחייבים לשיטתו?

אלא כתב הט”ז בס”ק י’:

והחנויות שבשוקים פטורים. דלאו דירות נינהו ונ”ל אפי’ אם יושבין בהם בכל יום פטורים דכיון דאינם שם בלילה מיקרי עראי כדמצינו בח”מ סי’ ק”מ סעיף ח’ לענין חזקה ובפרישה הניח זה בצריך עיון ולע”ד נראה כמו שכתבתי ולא דמי לבית התבן או אוצר דשם תשמיש השייך לו אין חילוק בין יום ללילה כן נראה לי אבל חנות שהוא בביתו פתוח לרשות הרבים פשיטא שצריך מזוזה לפתחיו:

אבל ובפתחי תשובה רפ”ו ס”ק י’ כתב:

והחנויות שבשוקים עבה”ט ועיין בס’ יד הקטנה על הרמב”ם פ”ב מהלכות מזוזה אות כ”א שתמה ע”ז דאם יש בחנות איזה סחורה המונח שם תמיד הוי ליה ממש בית האוצר ואף אם מפנה הסחורה משם בלילה ואינו משאיר שם כלום מ”מ ראוי לחייבה כמו בבהמ”ד דאמרינן לפי שיושבין בו כל היום הרי זה דירה והעלה דכוונת הטור והש”ע בחנויות שעושין ביומא דשוקא בכרכים גדולים ועומדים שם החנויות בשוק רק כל משך היריד ואחר כך מפרקים אותם או עומדים פנוי בלי שום תשמיש דזה ממש כמו סוכת החג בחג ע”ש.

ובזה תלויה גם מחלוקת האחרונים לגבי ספינה היום, ע’ שו”ע סי’ רפ”ו סעיף יא שבתים שבספינה פטורים מן המזוזה.^[6] ואם הפטור הוא משום העראי של הגברא, גם היום יפטר משום שאף אם הוא הרבה זמן על המים, מכל מקום כל זה גדר עראי. אבל אם תלוי בבית עצמו, הרי כיום יתכן בית בספינה שקשה להגדיר אותו בית של עראי.

וע’ או”ח סי’ שס”ו סעיף ב’ ברמ”א שכתב:

בתים שבספינה צריכים עירוב אף על פי שיש לספינה מחיצות.

וע’ רע”א שם שהקשה:

אולם לענין בית שבספינה חלוקים לדינא דהא פטור ממזוזה כדאיתא בש”ע יו”ד סי’ רפ”ו סי”א וכללא כייל לה התם בחדא מחתא עם סוכת החג. דבתרווייהו הטעם מטעם דאין להם קבע. ואלו הכא בתים שבספינה חייבים בעירוב כמ”ש בהג”ה ואם כן לכאורה גם סוכת החג חייב בעירוב. וצ”ע לדינא. ואח”ז ראיתי שהמגן אברהם סימן ש”ע סק”ב כתב בפשיטות דסוכת החג בחג אינו אוסר. ולמד זה מסוגיא דיומא הנ”ל:

האם יש הבדל בין גדר עראי לגבי מזוזה ובין עראי לגבי חיוב בעירוב? ע’ הסבר החזון יחזקאל על התוספתא שבית שבספינה פטור ממזוזה, משום שלגבי מזוזה תלוי במגורים הגברא וזה ודאי עראי, אבל הבית עצמו הוא קבע. ולכן לגבי עירוב, אוסר. ורק לרבי יהודה שסוכה דירת קבע, הסוכה חייבת במזוזה ומחייבת בעירוב.

אבל לדעת הרמב”ם שכתבנו שגם במזוזה תלוי בקביעות של הבית, יתכן שכפי שבית שבספינה פטור ממזוזה כמ”ש בהלכה ט’, לא יהיה חייב בעירוב, שהרי ברמב”ם לא מובא דין זה של ספינה לגבי עירוב.

אבל במנחת יצחק ח”ב סי’ פב כתב:

… וע”כ נראה לענ”ד, דהרמב”ם למד דין בית שבספינה מדין סוכת החג בחג, מדכללם אותם ביחד, ובסוכת החג ע”כ ל”ה הפטור ממזוזה משום החסרון בעצם הבנין, דאף דלמ”ד סוכה דירת קבע בעינן, צריך להיות בנין הסוכה באופן קבוע, וכמפורש יוצא ממס’ סוכה (דף ב’ וד”ז), אבל למ”ד סוכה דירת ארעי בעינן, א”צ להיות עשוי’ באופן עראי דוקא, דגם כי עביד לי’ בנין קבוע נמי נפיק …

ואיך שיהיה, עכ”פ בסוכת החג, אין הפטור ממזוזה לרבנן, תלי’, במה שהבנין הוי בנין ארעי, אלא בהדירה שהוא דר שם באופן עראי, וכמו בחניות המבואר ברמב”ם וטוש”ע (סי’ רפ”ו סעי’ י”א), ובכה”ג הוי ג”כ בבית שבספינה, אף שהבנין הוא בנין קבוע, ומ”מ הוא דר שם, רק בדרך נסיעתו למחוז חפצו, ולא באופן קבוע, ובזה י”ל דדין סוכת החג הוי מקור דינו של בית שבספינה, דנלמד זה מזה, וע”כ כללם יחד, לומר, דבא זה ללמד על זה.

ולדברינו, יש לומר שאדרבה, נכון שהרמב”ם למד דין בית בספינה מסוכת החג, אלא שגם שם הפטור משום החסרון בעצם הבנין. ולפ”ז בספינה כיום שהבית ניתן לראותו כקבע, יתחייב.

נספח:

סוגיה ביומא י’ ע”א דימתה סוכה למזוזה וכן לעירוב ומעשר:

תנו רבנן כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול אמר רבי יהודה והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה מאי טעמא דרבי יהודה אמר רבה קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית איתיביה אביי והכתיב והכיתי (את) בית החרף על בית הקיץ אמר ליה בית חורף ובית קיץ איקרי בית סתמא לא איקרי איתיביה אביי סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ותני עלה רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר וכי תימא מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר מי איכא למימר מדרבנן… אלא אמר רבא בשאר ימות השנה כולי עלמא לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעה וסוכה טעמא לחוד ולשכה טעמא לחוד סוכה טעמא לחוד רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ומיחייבא במזוזה ורבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה ולשכה טעמא לחוד רבנן סברי דירה בעל כרחה שמה דירה ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה ומדרבנן הוא דתקינו לה שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין.

אבל צריך עוד לדון במה שכתב בבנין ציון הנ”ל לגבי כיון המזוזה, שצריך להפוך אותה. וזה נכון לגבי סוכה במרפסת פתוחה. שאם נחשוב אותה לבית דירה, הרי המזוזה מימין הכניסה למרפסת, אבל אם נחשוב אותה כחצר, הרי זה תלוי במחלוקת האחרונים אם זה מקום דירה רגיל, ברור ששמים את המזוזה בצד ימין של הנכנס לחדר פנימי, ואם כן הוא הדין במרפסת. אבל נחלקו בזה בספר חובת הדר והחזון איש. כתב החזון איש סימן קסח אות ז’:

בית הפתוח למרפסת (טרס”א בלע”ז) כדין בית הפתוח לחצר, דהטרסא משמשת כדירת חצר לישיבה ולטיול ולאכילת עראי ולשינת עראי, וקובעין בימין כניסת בית אף שהטרסא סתומה ויש בתוכה דע”ד. ומיהו כל שהיא סתומה נראה דלא יברך בין שיש בה דע”ד בין שאין בה דע”ד. אבל אם יש לה פתח לרה”ר אפשר לברך אף שהדלת נפתתת לטרסא

ראה חובת הדר פ”ח ח”א הערה ו’ שחלק על החזון איש:

החזו”א בהלכות מזוזה יו”ד סימן קסח סק”ו העלה להלכה אפילו בחצר סתם ואפילו במרפסות שלנו שאין להם דין חצר שבימיהם לחייבם קובע בימין הנכנס לבית אפילו כשהחצר או המרפסת סתומה וצ”ע מדוע לא יהא למרפסות שלנו דין דירה גמורה כיון שמשתמש שם תשמיש דירה ואפילו כשאינו משתמש שם כי אם לאויר וטיול גם זה בכלל תשמיש דירה הוא וכמו שכתבתי בפרק ב הערה א בשם האחרונים דכל החדרים ביחד שדרכם להיות בבית דירה הרי הם בכלל דירתו של אדם.

ואם דינה כחדר, לכאורה ודאי שצריך לשים בכניסה לחדר ולא בכניסה ממנה לבית, אם יש בה ד’ על ד’.

בענין זה ראה סיכום של הדברים בפניני הלכה על ש”ס מתיבתא סוכה ג’ ע”ב:

נחלקו הפוסקים בדין מרפסת שיש בה ד’ אמות על ד’ אמות אם צריך לתת את המזוזה בימין הנכנס למרפסת או בימין הנכנס מהמרפסת לבית עיקר המחלוקת היא לענין חצר שדעת הבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג שמקום המזוזה הוא בימין הנכנס מחצר לבית וראייתו היא מלשון בני האדם שכאשר הולכים לחצר הם אומרים הריני יוצא לחצר ואינם אומרים הריני נכנס לחצר ואם כן מוכח שהחצר אינה חדר פנימי אלא חדר חיצוני וממנה נכנסים לבית ולא להיפך אך דעת הט”ז שם סק”ד ומהרי”ל שגם חצר הרי היא כחדר פנימי מחמת תשמישיה שאינם כתשמישי רשות הרבים ומקום קביעת המזוזה הוא בימין הנכנס מהבית לחצר וכן נוגעת מחלוקתם לענין מרפסת דדעת החזו”א יו”ד סי’ קסח ס”ק ה ו היא שצריך לקבוע את המזוזה בימין הנכנס מהמרפסת לבית כדעת הבית מאיר אך דעת רוב הפוסקים ראה חובת הדר פ”ח ס”ק ו מנחת יצחק ח”א סי’ ח ומנחת אלעזר ח”ב סי’ מ להכריע כדעת הט”ז שמקום המזוזה הוא בימין הכניסה מהבית למרפסת

ונפרט: בבית יוסף סימן רפ”ט כתב:

וכתוב בתשובות אשכנזיות (שו”ת מהרי”ל סימן צ”ד)… וכתוב עוד שם פתח שבין בית לחצר אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר היכר ציר אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר עכ”ל:

וע’ ט”ז ס”ק ד’ שהסביר את דברי מהרי”ל. מכל מקום ודאי שלדברי מהרי”ל מקום המזוזה הוא בימין הכניסה מבית אל החצר. אבל הבית מאיר כתב בסימן רפ”ט:

ואם שאיני כדאי לחלוק על המהרי”ל תורה היא וללמוד אני צריך כי לדעתי תמוה הוא. דהא לדעתי דין חצר וגנה אחת הם ששניהם בפני עצמם פטורים ואינם חייבם במזוזה אלא מפני שבתים פתוחים לתוכו כדמבואר בהרמב”ם סוף הלכות מזוזה הל’ ז’ והלכה ח’. וכן הוא בפרישה סי’ רפ”ו בשם רבנו מנוח דלולא שסתם חצירות בתים פוחחם לתוכו אף הם היו פטורים מפני שאינם מקורים כמו גינה.

ולכאורה דין המרפסת תלוי במה שדברנו לעיל: אם המרפסת היא כחצר, המחלוקת תלויה במה שכתבנו לעיל בין רבנו מנוח ובין הרא”ש האם חיוב המרפסת הוא מצד עצמה או משום שהיא פתוחה לבית. שהרי אם מצד שפתוחה לבית, הרי שהיא כניסה לבית, ואם חיובה מצד עצמה, הרי שהיא חייבת במזוזה משום עצמה ובימין הכניסה לחצר.

נספח:

גדר דירה תלוי במחלוקת גם האם בית התבן חייב או פטור. ע’ שנחלקו בגמרא יומא דף יא ע”א, וע’ רא”ש הלכות מזוזה סימן טו:

ובית התבן ובית הבקר ובית העצים והאוצרות שהנשים רוחצות בהן פטורין מן המזוזה. הא סתמא חייבין ודלא כמ”ש הרמב”ם ז”ל דדוקא כשהנשים מתקשטות בהן:

ובשו”ע הלכות מזוזה סימן רפ”ו סעיף ב’:

בית התבן, בית העצים ובית הבקר חייבים. ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.

אבל הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ו’ הלכה ז’:

בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם

ופת”ש רפ”ו ס”ק טז כתב בשם שו”ת רע”א ח”א סי’ סו ד”ה אמנם דלית דחש לרמב”ם שפוטר. וערוך השולחן כותב שגם הגרסה ברי”ף היא כמו ברמב”ם ולכן היה מן הראוי שישים מזוזה בלי ברכה כדי לחוש לדעת הרי”ף והרמב”ם, אבל כתב ערוך השולחן רפ”ו סעיף ט’ שנהגו העולם לברך וצ”ע.

אלא שזה תלוי בשאלה עקרונית, האם חיוב בית התבן ובית הבקר הוא משום שהם בפועל משמשים לפעמים לאנשים לדירה, ולכן חייבים במזוזה, או משום שהם מיועדים לשימושי דירה?

אם נאמר שטעם החיוב הוא משום שהם עצמם משמשים לדירה, הרי אם יש לנו מחסן שלא נכנסים אליו בכלל אלא לעיתים רחוקות, אינו נחשב.

זה תלוי במחלוקת שדנו בה כבר, האם חיוב בית שער וחיוב חצר הם חיובים מצד עצמם או משום שמהם נכנסים לבית.

ש”ך רפ”ו ס”ק ג’:

רפת בקר. דאע”ג דהוא במקום הטנופת מכל מקום לא נפיש זוהמייהו והדרישה כתב כלל הדברים דהיכא דאיכא משום קדושה כגון בית הכנסת או היכא דאיכא מקום טינופת אז בעינן בית דירה ממש שידור בו תמיד אבל היכא דליכא חד מהנך כגון מתבן כו’ וכל אחד מהנך אפילו אינם דרים שם ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה, עד כאן:

כתב בנשמת-אברהם (יו”ד סי’ רפ”ו סעי’ א’) בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שבית חולים פטור ממזוזה למרות שיש בו ציוד הנמצא שם דרך קבע, מכיון שהוא מיועד לשימוש עבור חולים הנמצאים שם רק בעל כרחם ודרך עראי, א”כ גם הציוד פטור ממזוזה, והוא הדין למקלטים.

ילקוט יוסף שובע שמחות עמ’ תקסא

ראיה שתלוי בקביעות של הבית ולא בקביעות של האדם, ממה שכתב הרמב”ם שבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה מפני האורחים. והרי האורחים אינם נמצאים שם ל’ יום והם פטורים. אלא צריך לומר שכיון שהמקום הוא מקום שגרים בו בקביעות זה חייב במזוזה כיון שהוא בית שאינו של עראי. וכתב על זה ערוך השולחן סימן רפו, סעיף יח:

ויש בזה שאלה נהי שהאורחים דרים שם מ”מ מסתמא לא ישהה ל’ יום ויתבאר לקמן דהדר בפונדק פטור כל ל’ יום די”ל כיון שבכפרים עשויה לכך שידורו שמה האורחים הוה עכ”פ כבית דירה לעיר בשביל אורחים ועמ”ש בסעי’ מ”ח:

ומה ההבדל בין בית כנסת של כפרים ובין פונדק? והרי גם פונדק מיועד בקביעות לדיור? זה תלוי בהבדל שבין הדר בפונדק ובין שוכר. וע’ בשעור על שוכר שההבדל לפי חוט השני שבשוכר בעל הבית אינו יכול להעבירו מחדר לחדר מה שאין כן בפונדק, ולכן שוכר יש לו בעלות ולא הדר בפונדק. ונפ”מ למי שגר במלון.

ובערוך השולחן רפ”ו סעיף כז אכן כתב לחייב כשהבנין הוא של קבע:

ודע דהא דסוכה פטורה מן המזוזה זהו בסוכה שרק בסוכות יושבים בה ולא בכל השנה אבל סוכות שלנו העשויים בחדר שדרים בה כל השנה ובסוכות נוטלים הגג ומסככין אותה נראה דגם בסוכות חייבת במזוזה שהרי עכ”פ היא דירה קבועה לכל השנה כולה וכן יראה לי הך דבית שבספינה זהו כשעשו בית עראי בספינה אבל בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים וגם בספינות ההולכות על הנהרות שיש בכל ספינה בית קבוע וקורין לה קאיוט”א חייבת במזוזה שהרי היא דירה קבועה [ודין ספינה לא ידענו מקורו והב”ח כתב שמצא כתוב דתוספתא היא ע”ש וחפשתי ולא מצאתי]:

וע’ ברכי יוסף סימן רפ”ו ס”ק ג’ שהביא סברא שלא לחייב בבית האסורים משום דדירה בעל כורחו הוי דירה:

אמנם לכאורה יש לצדד לפיטורא בבית האסורין וכן בלאזאריט”ו שיושבין מ’ יום ולפעמים שני חדשים, אף במקום שישאר בבית ההוא כל אותו זמן וליכא שום סכנה ולא ביזוי, מטעם דמקומות אלו עיקרן לדירת עראי ולא לדירת קבע, והו”ל כבתים שבספינה ודכוותייהו דפטורים. ולא דמי לפונדק, דשם עשוי גם לדירת קבע. ודוק.

אלא שדירת קבע מפורש ברמב”ם בסוף הלכה א’. אלא השאלה מה כוונתו אם קביעות בגברא או בחפצא.

פונדק ושוכר

1. אעפ”כ כתב בבבית ברוך קונטרס המזוזה רפ”ו קמא, והביאו הרב אשר וייס שם בהערה:

   מציון שנה ג’ חוברת ג’ והסתמך ע”ז לעניינים אחרים ונראה דלמעשה אין לנהוג כן דהא הרבה אחרונים ס”ל דלא נפטר כלל בימי סוכות וכדלעיל ס”ק קל”ט וגם עיקר הדבר לקבוע בימין לחיצוני החייב אינו ברור מיהו אף באין פנימי וחיצוני אלא שקבע משום היכר ציר דברור הדין לקבוע בימין לחייב נגד היכר ציר אפ”ה בנודע דירן שהרבה אחרונים כתבו דלא נפטר בימי הסוכות אין לנו כח להוריד המזוזה ושב ואל תעשה עדיף. ↑

2. ושייך לענין זה של גדר החיוב בחצר, ע’ בשיעור על חיוב מזוזה במרפסת מפניני הלכה על ש”ס מתיבתא סוכה ג’ ע”ב: “נחלקו הפוסקים בדין מרפסת שיש בה ד’ אמות על ד’ אמות אם צריך לתת את המזוזה בימין הנכנס למרפסת או בימין הנכנס מהמרפסת לבית עיקר המחלוקת היא לענין חצר שדעת הבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג שמקום המזוזה הוא בימין הנכנס מחצר לבית וראייתו היא מלשון בני האדם שכאשר הולכים לחצר הם אומרים הריני יוצא לחצר ואינם אומרים הריני נכנס לחצר ואם כן מוכח שהחצר אינה חדר פנימי אלא חדר חיצוני וממנה נכנסים לבית ולא להיפך אך דעת הט”ז שם סק”ד ומהרי”ל שגם חצר הרי היא כחדר פנימי מחמת תשמישיה שאינם כתשמישי רשות הרבים ומקום קביעת המזוזה הוא בימין הנכנס מהבית לחצר וכן נוגעת מחלוקתם לענין מרפסת דדעת החזו”א יו”ד סי’ קסח ס”ק ה ו היא שצריך לקבוע את המזוזה בימין הנכנס מהמרפסת לבית כדעת הבית מאיר אך דעת רוב הפוסקים ראה חובת הדר פ”ח ס”ק ו מנחת יצחק ח”א סי’ ח ומנחת אלעזר ח”ב סי’ מ להכריע כדעת הט”ז שמקום המזוזה הוא בימין הכניסה מהבית למרפסת” ↑
3. וכן שו”ת מנחת יצחק חלק ב סימן פב

   (ה) ואיך שיהיה, עכ”פ בסוכת החג, אין הפטור ממזוזה לרבנן, תלי’, במה שהבנין הוי בנין ארעי, אלא בהדירה שהוא דר שם באופן עראי, וכמו בחניות המבואר ברמב”ם וטוש”ע /יו”ד/ (סי’ רפ”ו סעי’ י”א), ↑

4. לפי זה אדם שגר בקראון נגרר על ידי מכונית, אף אם גר בו כמה חדשים יהיה פטור, ע’ שו”ת חלקת יעקב יו”ד קסג. ↑
5. אלא שיש להוסיף, שלגבי סוכה, הרי צריך שתהיה ראויה לעראי אף עם עושה אותה במחיצות קבע, ואם כן מה לגבי סוכה אם יעשה אותה במחיצות קבע? מדוע תהיה פטורה ממזוזה.

   ונראה שלגבי מזוזה, הרי צריך שתהיה תקרה, ולכן לגבי מזוזה תמיד סוכה היא דירת עראי לרבנן, אף אם יש לה מחיצות קבע. ↑

6. בערוך השולחן רפ”ו סעיף כז כתב שהיום חייב בספינות:

   ודע דהא דסוכה פטורה מן המזוזה זהו בסוכה שרק בסוכות יושבים בה ולא בכל השנה אבל סוכות שלנו העשויים בחדר שדרים בה כל השנה ובסוכות נוטלים הגג ומסככין אותה נראה דגם בסוכות חייבת במזוזה שהרי עכ”פ היא דירה קבועה לכל השנה כולה וכן יראה לי הך דבית שבספינה זהו כשעשו בית עראי בספינה אבל בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים וגם בספינות ההולכות על הנהרות שיש בכל ספינה בית קבוע וקורין לה קאיוט”א חייבת במזוזה שהרי היא דירה קבועה [ודין ספינה לא ידענו מקורו והב”ח כתב שמצא כתוב דתוספתא היא ע”ש וחפשתי ולא מצאתי]:

   אבל בשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי פב כתב:

   הנה לפענ”ד אין הטעם הרמב”ם לפטור ממזוזה בבית שבספינה, משום עצם בנינו שבנוי באופן עראי, או מטעם המקום רעוע שעומד עליו הבנין, שעי”ז יקרא רק בנין עראי, דבאמת מה שבנוי בספינה אין חסרון בעצם הבנין ולא במקום שעומד עליו הבנין, וכדמוכח מסוכה שבנוי על ספינה (במס’ סוכה כ”ב כ”ג). ↑