כא. חיוב מזוזה בצימר

ב”ה

כא. חיוב מזוזה בצימר

א. האם יש חיוב על המשכיר:

בצימר, על מי החובה לשים מזוזה, על האורח או על בעל הצימר? לכאורה מזוזה חובת הדר היא, ובעל הצימר פטור ממזוזה.

גמ’ פסחים ד’ ע”א:

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי תא שמע המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי

גמ’ ב”מ קא ע”א

תנו רבנן המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא אלא מקום מזוזה על מי אמר להו רב ששת תניתוה דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו והאי נמי לאו מעשה אומן הוא אפשר הוא בגובתא דקניא

והעיר הרב יהושע ויצמן בספר מצוה ברה:

אלא שעדיין יש מקום לעיון, שכן בכל המקרים מופיע ביטוי זה אגב אורחא בנושא אחר, ובמקום הטבעי, בסוגית מזוזה אשר במסכת מנחות, אין רמז להלכה זו, ומקובלנו שדברים בגו, ואם היה דין זה יסודי ומהותי בהלכות מזוזה, לא היתה הגמרא נמנעת מלאמרו בסוגיא אשר במקומה ולא היתה מזכירתו רק אגב אורחא. אמנם אין שאלה זו מספקת להפוך הלכה על פיה, אולם יש בה כדי לעוררנו להבנה נוספת בהלכה.

אבל בבריתא במסכת מזוזה פרק ב’ סימן יא משמע אחרת, שם כתוב: “בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה” ולשון זה משמע שהחיוב הוא מיד ולא כשנכנס. וצ”ע בזה בלשון החינוך מצוה תכג:

ועובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה, [או ששכר בית בארץ ולא הניח בה מזוזה] מיד ביטל עשה זה. ואף על פי שעברה השעה שהיה חייב להניחה, מוזהר הוא לקובעה לעולם בכל עת שידור בבית.

הרמב”ם הביא לשון זה בהלכות מזוזה פרק ה’ הלכה יא:

המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית^[1], וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא.

ומשמע לכאורה שאם יש לו בית שאינו גר בו אינו חייב במזוזה.

אבל עדיין יש לשאול, האם מזוזה חובת הדר היא אמנם לאפוקי המשכיר שהוא בעל הבית שאינו חייב בכלל כיון שאינו גר או שזה בא לומר שזה חובת הדר, לאפוקי שאינו חובת הבית בלי קשר למגורים, ובית החייב הוא רק בית דירה ולא דבר שאינו בית דירה. אבל בבית דירה בעל הבית חייב אף שאינו גר שם, אלא שאם יש שוכר הוא חייב והוא קודם.

הפשטות היא כדעה ראשונה, ואז זה חובת הדר ממש. אבל הבאנו מחלוקת ראשונים אם יש לאדם דירת מגורים שאינו גר בה האם חייב במזוזה גם כשאינו שם.

ומפורש הדבר ברבנו יהונתן בשיטה מקובצת בבא מציעא דף קא ע”ב:

הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו’. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בו דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו’. ה”ר יהונתן ז”ל:

אם כן מפורש ברבנו יהונתן שהחיוב הוא בבית שראוי לדירה. ודימה את זה לבית התבן שחייב, וכן בנימוקי יוסף להלן. ופירוש חובת הדר היא מפני שזה עשוי לשמירה לכן החובה היא על הדר. אבל החיוב הוא בעצם על בעל הבית מיד כשגמר את הבית.

וכן כתב הנימוקי יוסף בהלכות קטנות הלכות מזוזה (דף ו’ ע”ב):

משכיר וכו’. על השוכר שהוא צריך לשמירה כיון שהוא דר בתוכה ואף על גב שאם לא היה שוכרה היה חייב המשכיר לעשות לה מזוזה מידי דהוה אבית התבן ובית העצים אפ”ה כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה:

וכן כתב באבני נזר יו”ד שפ”א ס”ק ד’:

והנה בציצית כתבו התוס’ דהחיוב חל אחר שנתעטף מדכתיב אשר תכסה בה. אבל במזוזה דאין לימוד על זה ואדרבא לא נזכר בתורה שידור בו. וכן כתב בס’ האשכול [לר’ אברהם אב”ד חמיו של הראב”ד] [סי’ כ”ה עמ’ 79] דהבונה בית חדש חייב לעשות בו מזוזה תיכף. ואף דבעצמו כתב [שם עמ’ 78] שחובת הדר הוא. אך הפירוש שצריך לעשות המזוזה קודם שידור בו. ויותר נראה לפרש דבריו דאם דעתו לדור בו שחייב לעשות המזוזה מיד בגמר הבית שיהי’ משומר מן המזיקין תיכף ולא יוכלו ליכנוס בתוכו כלל.

ובדעת הרמב”ם בפשטות נראה שהחובה היא על הדר ממש ולא די שהבית שלו. ע’ רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב’:

יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.

הרמב”ם לא כתב שאין אדם חייב שיהיה לו בית כדי שיתחייב במזוזה אלא “לשכון בבית” ומשמע שהחיוב אינו על בית שלו אלא אם שוכן בבית.

מרע”א שדן לגבי ברכה, מדוע לא יברך מי שהלך לשוק, כשחוזר הביתה, מוכח שסובר שאין בכלל חיוב אם אינו גר שם. רע”א בתשובה סימן ט’:

ונ”ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ”מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי’ מג”א סי’ כ”א ס”ק ב’, וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו על דעת שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי’ מג”א סי’ ח’ ס”ק י”ח) וצ”ע לדינא. ידידו הק’ עקיבא במוהר”ם גינז זצללה”ה מא”ש

אלא שכבר העירו האחרונים שלא מצאנו ברכה כזו “לדור בבית שיש בו מזוזה”.

לפי דברינו, זו מחלוקת ראשונים אם בעל הצימר חייב לשים מזוזה או לא.

ונראה להביא ראיה בדעת הרמב”ם שבעל הצימר חייב, מרמב”ם פרק ו’ הלכה ו’:

הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קדש, בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו חייב במזוזה, וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה חייב…

הרי שבית הכנסת של כפרים חייב מפני האורחים. וברור שהאורחים עצמם פטורים כל שלשים יום שהרי זה כפונדק שאפילו בארץ ישראל פטור. ודוחק לומר שהמדובר כאן כשהאורחים נמצאים בבית הכנסת יותר משלשים יום.

אלא ע”כ דעת הרמב”ם שכשיש לבעל הבית בית דירה, חייב במזוזה אף שאינו דר בה ולכן בני הכפר חייבים לשים מזוזה בבית הכנסת מפני האורחים.

אבל בעצם כך עולה מהסוגיה, שהרי לשכת פרהדרין חייבת במזוזה, ומי חייב? הכהן הגדול או הציבור? ע”כ שהציבור שיש לו בית דירה חייב במזוזה, אף שבפועל הוא אינו גר שם, וזה מוכיח שחובת הדר פירושה חובת בית דירה.

א. גדר חובת השוכר:

אבל השאלה היא האם מי שגר בצימר גם הוא חייב כיון שהוא רק דייר עראי ואינו דומה לשוכר ששוכר להרבה זמן.

גדר עראי וקבע על פי ההשוואה בין מזוזה לבין סוכה. הגמרא ביומא י ע”א-ע”ב משווה בין סוכה לבין מזוזה, וסוכה פטורה ממזוזה משום שדירת עראי בעינן, ולרבי יהודה חייבת משום שסוכה היא דירת קבע:

תנו רבנן כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול אמר רבי יהודה והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה מאי טעמא דרבי יהודה אמר (רבא) +מסורת הש”ס [רבה]+ קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית איתיביה אביי והכתיב והכיתי (את) בית החרף על בית הקיץ אמר ליה בית חורף ובית קיץ איקרי בית סתמא לא איקרי איתיביה אביי סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ותני עלה רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר…

…כי פליגי בשבעה וסוכה טעמא לחוד ולשכה טעמא לחוד סוכה טעמא לחוד רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ומיחייבא במזוזה ורבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה ולשכה טעמא לחוד רבנן סברי דירה בעל כרחה שמה דירה ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה ומדרבנן הוא דתקינו לה שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין.

אם כן, עקרונית יש השוואה בין חיוב מזוזה ובין גדר סוכת עראי וקבע. ובמגורי עראי אין חיוב במזוזה.

לכאורה הדין הזה שצריך קבע לגבי מזוזה עולה גם מדין השוכר שפטור כל שלשים יום. ופשטות היא משום שזה גדר של מגורי עראי.

ולפי זה גם אדם שגר באופן עראי בדירת קבע יהיה פטור ממזוזה, ולכן יתכן שאדם שנמצא בבית חולים פטור ממזוזה משום שדירתו שם היא דירת עראי. ומאידך, אדם שיגור דירת קבע בקרואן נגרר, יתחייב משום שאף שהבית הוא עראי, ישיבתו שם היא קבע.

אבל יש לפקפק לגבי מזוזה האם הקבע והעראי הינו הקבע והעראי של ישיבת הגברא, או קבע ועראי של הבית עצמו. ויתכן שסוכה פטורה ממזוזה בגלל העראי של הסוכה עצמה, ולא בגלל ישיבת העראי של הגברא.

והרי סוכה שלמעלה מעשרים אמה פסולה כיון שאין זו דירת עראי. וזה המקור לצורך בעראי בסוכה, וכאן זה החפצא של הסוכה.

מחלוקת הריטב”א ותוספות. הגמרא ביומא דף י’ ע”א-ע”ב מתקשה בסתירה בדברי רבי יהודה, אם סובר שכל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית, והרי סוכת החג בחג מחייב. ואילו בשיטת רבנן הגמרא לא מתקשה, שהרי לרבנן, סוכת החג בחג פטורה ואילו לשכת פלהדרין חייבת.

אם נאמר שהדיון הוא בקבע ועראי על החפצא, הרי לרבנן ודאי לא קשה שהרי סוכה היא דירת עראי אבל הלשכה היא דירת קבע. ודברים אלו מפורשים בריטב”א שם יא ע”א ד”ה דאי רבי יהודה:

לרבנן חיוב מזוזה בלשכה מדאורייתא היא, ועדיפא מסוכה שבנינם בנין עראי, משא”כ בזו שהיא בנין קבוע, ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה, אבל דירה דסוכה לאו דירה בעל כרחה היא דהא דר שם עם אשתו ובני ביתו, וכיון דסוכה דירת קבע היא לרבי יהודה, דירה דבית גמור חשיבא.

אבל התוספות שם התקשו בזה ותרצו אחרת:

וכי תימא מדרבנן מכל מקום תיקשי אכתי דרבנן אדרבנן מכ”ש דהכא פטרי אפילו מדרבנן ולעיל מחייבי אפי’ מדאורייתא וי”ל דרבנן אדרבנן לא קשה דשאני סוכה דדירת עראי היא דבקל יכול להיות שהוא יוצא ממנה כגון אם הוא מצטער או ירדו גשמים וכהנה רבות אבל לשכת פרהדרין שהיה בתוכה בקביעו’ מחייבי.

להבנת התוספות, הקבע ועראי לגבי מזוזה ולגבי סוכה היא הישיבה של הסוכה, ולא כמו שאמרנו שזה מתייחס לחפצא של הסוכה.^[2]

אם כן זו מחלוקת בין הריטב”א לבין התוספות האם הקבע והעראי מתייחס לאדם או לבית.

ברמב”ם בפרק ו’ הלכה א’ נאמר בסוף ההלכה של עשרה תנאין שיש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה: “ויהיה עשוי לדירת אדם ועשוי לדירת כבוד ועשוי לדירת קבע”:

עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף , ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר, ויהיה הבית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע.

כלומר שהבית עצמו צריך להיות עשוי לא רק לדירת אדם, לאפוקי בית התבן לשיטת הרמב”ם, אלא גם לקבע. ואם כן לכאורה גם במזוזה הקבע והעראי יקבע לפי הבית עצמו.

ומפורש כתב את זה הרמב”ם בהלכה י’ שם:

בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה, חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין.

וברור שכאן הקבע מתייחס לחוזק הבנין. ונראה שזהו דין הקבע לעומת עראי, ואין דין נוסף של קבע ועראי בישיבה עצמה.

ואם כן, בצימר שהוא בנין קבע שעשוי למגורי קבע, אמנם של אורחים ארעיים, יש חיוב במזוזה.

וראיה לזה, מרמב”ם בפרק ו’ הלכה ו’:

…בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו חייב במזוזה, וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה חייב…

הרי שאף שהאורחים ודאי לא קבועים ולא יושבים ל’ יום, זה נחשב מקום שעשוי לדירה וקבוע, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכה י’.

אלא שיש לשאול, אם זה דין בחפצא של הדירה, אם כן מאי נפ”מ בשוכר אם הוא תוך שלשים יום, והרי זה תלוי אם זה קבע או לא.

וצ”ל כמו שכתב בקרן אורה מנחות מד ע”א:

ע”כ הי’ נראה דמזוזה וציצית דין א’ להם, דאם הם שאולים או שכורים חייבין מה”ת, דזה מיקרי כסותך וביתך, כיון דבא לידו ע”י שאלה ושכירות ושכירות ליומי’ ממכר הוא, אלא דפחות מל’ יום לא מיבעי’ במזוזה דפטורה דלא חשיבה דירה כלל, אלא אפילו ציצית כל שלא שאלו על ל’ יום פטורה, ואימעיט מקרא דכסותך, ולהכי לא קאמר גבי מזוזה ג”כ דביתך אתי למעוטי תוך ל’ משום דלא צריך קרא להכי דפחות מל’ יום הוי כמו פונדק בעלמא.

ג. גדר חיוב שוכר:

מנחות מד ע”א:

אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מיכן ואילך חייבת. תניא נמי הכי הדר בפונדקי בא”י והשוכר בית בח”ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא”י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב דא”י^[3].

יש הבדל בין הדר בפונדק שגם בארץ ישראל פטור כל שלשים יום, ובין שוכר שחייב מיד בארץ ישראל, משום ישוב ארץ ישראל.

גם בגמרא במנחות דף לב ע”ב מבואר שפונדק פטור ממזוזה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ”ט בשעריך בעינן תניא נמי הכי תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה.

וכתב רש”י שם:

היו עושין בפונדקותיהן כן – פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו.

בגמרא מבואר שגם בפונדקי בארץ ישראל פטור כל שלשים יום. מה ההבדל בין שוכר בארץ ישראל שחייב מיד? האם אדם שגר במלון, הוא גר בפונדקי או שוכר? מה הדין בבית חולים לחולה שמשלם, האם הוא כמו פונדק או שוכר. וכן מה הדין בבית סוהר, האם האסיר חייב במזוזה או אינו חייב במזוזה?

נראה שההסבר פשוט: הטעם של ישוב א”י שייך רק בשוכר ולא בפונדק. אפילו אם יחייבו את האורח בפונדק הרי יעזוב, כיון שלכן מיועד הפונדק. ולכן לא חייבוהו.

ע’ חוט השני רפ”ו סעיף כג שכתב שההבדל בין פונדק לבין שוכר הוא שאפילו אם הוא שוכר ליום אחד חייב במזוזה, משום שבפונדק בעל הבית יכול להעבירו מחדר לחדר אף שמשלם על שהותו במקום והוא תלוי בדעת בעל הבית. משא”כ שכירות אפילו ליום אחד הוא הוא בעלים גמור לאותו היום ואינו תלוי בדעת בעל הבית.

ולכן במלון, אינו חייב עד ל’ יום כיון שאפשר להעבירו ממקום למקום. וע’ שם באות ב’ שכתב שבבתי חולים אפילו אם החולה נמצא יותר משלשים יום ואפילו משלם, אין דינם כפונדק ולא כשוכר ואינו חייב במזוזה אף לאחר ל’ יום דלא שייך בשהות כזו מיחזי כשלו, ואין זה מגורים שלהם.

אבל על פי מה שהסברנו כמה פעמים בדעת הרמב”ם, שלרמב”ם ההגדרה היא שהבית צריך להיות עשוי לדירת קבע, ע’ רמב”ם פרק ו’ הלכה א’

עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף , ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר, ויהיה הבית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע.

וכן הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ו’ הלכה ט’ כתב:

שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.

אם כן ברור טעם ההבדל בין פונדק לבין שוכר. בשוכר הוא שכר בית שעשוי לדירת קבע, אמנם של השוכר. אבל פונדק, הוא עשוי לדירת עראי, ולכן פטור ממזוזה.

ואם ההבנה הזו ברמב”ם היא נכונה, הרי שהצימר יהיה פטור ממזוזה, גם מצד השוכר, אפילו לדעות שבעל הבית חייב גם כשאינו גר שם, וגם השוכר את הצימר אינו חייב אף בארץ ישראל משום הפטור שלו תוך ל’ יום ואפילו בארץ ישראל.

אבל לפי מה שהבאנו את הרמב”ם בפרק ו’ הלכה ו’ לגבי בית כנסת של כפרים שחייב מפני האורחים. אבל האורחים הם כפונדק לגביהם ואינם דרים שם דירת קבע? ואת מי נחייב? ע”כ שלרמב”ם נחייב את הציבור שהוא בעל הבית אף שאינו גר שם משום שזה נחשב בית שמיועד למגורי קבע, למרות שהאורחים מתחלפים.

וזה ראיה שלרמב”ם חובת הדר היא כמו הדרך השניה שבררנו. ומשם לכאורה ראיה שזה כן נחשב לקבע של דירה. וצריך לומר שזה נמדד לפי בעל הבית, ולדידו הרי זה מגורי קבע, אף שמתחלפים, ולא תלוי באורחים.

נספח:

ובענין הקשר שבין מזוזה לסוכה כתב הרמב”ם בפרק ו’ הלכה ט’:

בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת כבוד, סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע, שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.

השגת הראב”ד: שתי סוכות של יוצרים כו’ עד לפי שאין לה קבע. כתב הראב”ד ז”ל אף הפנימית אין לה קבע.

וביאור מחלוקת על פי השאלה מדוע חצר חייבת והרי אין לה תקרה ויש כאן תשובה של רבנו מנוח ותשובה שאלת הרא”ש מדוע חצר חייבת הרי אינה מקורה, הרא”ש בסימן יא בהלכות מזוזה כתב (והובא בב”י):

ומה שפרש”י בלישנא אחרינא דלית להו תיקרה שאין הבית מקורה קשה דמי גרע משערי חצרות דחייבין במזוזה כדאיתא בפ”ק דיומא (דף יא א) וי”ל דאין ראיה מחצר לבית. דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים. אבל בית אינו ראוי לבית דירה כשאינו מקורה וכ”כ הרמב”ם ז”ל דבית שאין לו תיקרה פטור מהמזוזה:

אבל כתב בבית יוסף סימן רפ”ז בשם המרדכי:

וכתב המרדכי (הלכות קטנות סי’ תתקסא) פירש רש”י שאין הבית מקורה וקשה דכי גרע מן חצר ואין סברא לחלק בין סופו להיות מקורה ובין אין סופו להיות מקורה עכ”ל ולעיל (סי’ רפו רלא. דיבור ראשון) כתבתי בשם ה”ר מנוח ליישב זה.

ושם כתב בשם רבנו מנוח:

וה”ר מנוח כתב ואף על גב דשערי חצרות חייבים התם שבתים מקורה פתוחים לחצרות.

ביאור מחלקותם: האם חיוב החצר הוא מדין עצמו – ואם כן גם מקום שיש בו שימושי דירה דינו כדירה לגבי חיוב מזוזה, וכדעת הראשונים שלהלכה רפת בקר ואוצרות חייבים במזוזה.

או שחיוב החצר הוא משום שזה פתוח לבית, כלומר וזה משמש כניסה לבית ומדין “בשעריך”,

חילוק זה של רבנו מנוח, כן כתב הרמב”ם לגבי בית שער בהלכה ז’:

… בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה.

ומקור החילוק בסתירת הסוגיות שבמקום אחד כתוב שבית שער חייב ובמקום אחר כתוב שבית שער פטור.

שתי דעות אלו הובאו בשו”ע יו”ד סי’ רפ”ו סעיף ז’:

מרפסת, שהיא דרך לעלות בה לעליות, ובית שער והגנה, פטורים. ואם בית פתוח לאחד מאלו, חייבים. ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו (טור והפוסקים בשם ר”י).

אם כן סוכת היוצרים החיצונית, אם נאמר שחיובה מדין בית שער וזה חיוב בפני עצמו, אם כן צריך רק גדרי קבע של החיצונית ולא משנה הקבע של הפנימית. אבל אם החיצונה היתה חייבת מדין בית שער וזה משום שהיא פתוחה לפנימית. אם כן חיובה בגלל הפנימית, ואז צריך גדרי קבע בפנימית.

1. אמנם ע’ תשובת הרמב”ם לחכמי לוניל שהביא הכסף משנה הלכות תפילין פרק א’ הלכה יא שם מסביר הרמב”ם מדוע מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ותפילין כן: “לפי שעצמו של ס”ת ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס”ת ותפילין חובה הגוף התדירה עכ”ל.”

   ובתשובת בנו רבי אברהם בן הרמב”ם דן בזה בסימן מ’: “ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז”ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים”. ↑

2. אלא שיש להוסיף, שלגבי סוכה, הרי צריך שתהיה ראויה לעראי אף עם עושה אותה במחיצות קבע, ואם כן מה לגבי סוכה אם יעשה אותה במחיצות קבע? מדוע תהיה פטורה ממזוזה.

   ונראה שלגבי מזוזה, הרי צריך שתהיה תקרה, ולכן לגבי מזוזה תמיד סוכה היא דירת עראי לרבנן, אף אם יש לה מחיצות קבע. ↑

3. פרש”י: “משום יישוב א”י – דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי’ יוצא ממנו כדאמר בפ’ השואל בב”מ (דף קב) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי’ יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א”י מיושבת”. ↑