כג. ברכת מזוזה

ב”ה

כג. ברכת המזוזה

א. האם צריך לקבוע מזוזה רק כשנכנסים לגור או אפשר להקדים?

ב. האם שוכר יכול לברך קודם שלשים יום?

ג. אם שכח ולא ברך, האם יכול לברך לאחר זמן?

לגבי השאלה האם אפשר להקדים את קביעת המזוזה לפני המגורים, לפי הראשונים שהבאנו שיש חיוב מזוזה למי שיש לו בית דירה אף אם לא גר, אין מקום לשאלה. אבל לראשונים שחובת הדר פירוש ממש כשהוא דר בבית, יש מקום לשאול האם יכול להקדים. ולכאורה תהיה כאן גם שאלה של תעשה ולא מן העשוי, אם שם מזוזה בזמן פטור.

אבל המניעה לשים לפני המגורים, לכאורה אין כאן תעשה ולא מן העשוי, כיון שהחפצא הוא ראוי למזוזה. אבל אם נאמר שזה ימנע ממנו לברך את ברכת המזוזה, הרי משום כך אין להקדים, כיון שאם יקדים, ישים מזוזה בלא ברכה, ודאי בשוכר תוך ל’ יום שפטור ממזוזה, הרי אחר כך כשיתחייב יפסיד את הברכה כיון שכבר יש לו מזוזה.

לגבי השאלה אם לא ברך בשעת קביעה, האם יברך לאחר זמן^[1]:

יש להקדים ולשאול שאלה עקרונית, שיתכן ששיכת גם בעוד מצוות שמברכים עליהם. האם הברכה היא על קיום המצוה או שהברכה היא על עשיית המצוה?

לכאורה הברכה היא על עשיית המצוה, שהרי לכאורה גם אדם אחר יכול לברך ואני אקיים את המצוה. ולכן אילם יכול לשחוט ואחר יברך, ע’ יו”ד א,ז. והוא הדין שיכול לתרום תרומה כשאחר מברך (ב”י שם).

ואין ראיה ממה שאחר יכול למול את בני, או להפריש תרומה מתבואתי, כיון שהברכה שלו מתייחסת למעשה המצוה שלו, ואולי לקיום שלו. אבל בפשטות המצוה היא הקיום שלו ועל זה הברכה.

ובענין מזוזה, יש לשאול האם הברכה מתייחסת למגורים או לקביעת המזוזה? ובהלכות מזוזה פרק ה’ הלכה ז’ כתב הרמב”ם:

וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה, ברוך אתה יי’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה זו היא המצוה.

האם ‘קביעתה’ זה בא לאפוקי שעת כתיבה, או גם בא לאפוקי לאחר קביעת המזוזה?

לכאורה שעת קביעת המזוזה היא שעת המצוה, שאם לא כן לא היתה ברכה, ע’ רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ח’:

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.

כל הברכות שמנה כאן הרמב”ם הם שעת עשית מעשה מצוה. וגם במצות סוכה שלכאורה המצוה היא הישיבה והיא פאסיבית, כותב הרמב”ם בהלכות סוכה פרק ו’ הלכה יב:

כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה

הרי שגם כאן יש מעשה של כניסה לישיבת סוכה.

אם כן הברכה היא על מעשה המצוה. האם במזוזה יש מעשה לאחר הקביעה?

הכלל הוא שכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן. ולכן צריך לברך קודם שנכנס לבית לקבוע מזוזה.

כתב הרמב”ם בהלכות ברכות פרק יא:

הלכה ה

העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.

הלכה ו

אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה.

לכאורה מזוזה הייא מצוה נמשכת במו תפילין וסוכה, ואם לא ברך בזמנו, יברך לאחר זמן. וע’ יביע אומר ח”ח סי’ כז שהביא רשימה של פוסקים שכן הסיקו מתוך הרמב”ם.

אבל מתוך דברי הש”ך לכאורה משמע, שלא כן, ולא יברך על מזוזה לאחר זמן. הש”ך ביו”ד סי’ רפ”ה סעיף טו, שם הביא המחבר מחלוקת האם חיוב הבית במזוזה הוא דוקא אם יש דלתות, וכתב הש”ך שם:

ויש מי שפוטר. ואם קבעה קודם תליית הדלת לא יצא ידי חובתו כשנותן הדלת אח”כ דהוי תעשה ולא מן העשוי עכ”ל עט”ז ולצאת ידי שניהם יתלה בה הדלת מיד ויקבענה ואם אי אפשר לתלותה מיד יקבענה בלא ברכה או יברך מתחלה גם על אחרת ויהא דעתו גם על זו וכשיתלה בה הדלת יטלנה ויחזור ויקבענה בלא ברכה או יברך על אחרת ויהא דעתו גם אזו ובזה יוצא ידי כולם ודו”ק:

ולכאורה מוכח מהש”ך שמזוזה הנתונה כבר במזוזה בלא דלת, אין אפשרות לברך עליה כשישים דלת אלא צריך לברך מתחילה על אחרת ואת זו כשיטלנה יחזור ויקבענה בלא ברכה. הרי שאי אפשר לברך לאחר זמן.

וע’ רע”א שם שהקשה:

יש לע’ אמאי יקבענה בלא ברכה דאף לאותה שיטה דמתחילה היתה ג”כ חייבת במזוזה מ”מ נראה כיון שנטלה אם יחזור ויקבענה צריך לברך זולת שנאמר דכוונת הש”ך לשיטת הפוסקים בא”ח (סימן ח’) דפשט טלית אדעתא לחזור וללובשו מיד אם צריך לברך או לא עיין שם והיינו ע”כ כיון שדעתו לחזור וללובשו הוי כאלו לא פשט כלל א”כ לאותה שיטה אפשר דה”ה במזוזה אם נטלה אדעתא לחזור ולקובעה מיד הוי כלא נטלה וא”צ לברך ועיין:

משמע שרע”א מודה לעקרון שאין לברך בלא קביעה. וזה סותר לדברי רע”א בתשובה שהבאנו בתשובה ט’ שרצה לומר שמי שיוצא מביתו הרי הוא כמוריד טלית שלא על מנת לחזור ולהתעטף מיד שצריך לברך כשחוזר לביתו. משמע שיש ברכה כשחוזר לביתו.

וכן במגן אברהם סי’ יט ס”ק א’ דן בפירוש בנדון שאלתנו, במי ששם מזוזה קודם שדר בו. שם בשו”ע נאמר שלא מברך בשעת עשיית הציצית, וכתב מג”א:

שאין בעשייתה מצוה אלא בלבישתה עיין בגמ’ פ”ד דמנחות, וצ”ע מ”ש במזוזה דק”ל שצריך לברך כשקובעה כמ”ש בי”ד סי’ רפ”ט דהתם נמי קי”ל חובת הדר הוא דכ”ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ”כ התוס’ במנחות דף מ”ד ולכן נ”ל דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה”נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב”ו לעשות ציצית כמו במזוזה… ואפשר דה”ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב”ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ”ל:

וכתב בחוט שני סי’ רפ”ט:

ולפ”ז הקונה או שוכר בית שכבר יש בה מזוזה כשירה קבועה במקומה יהיה צדך לברך אמנם כבר נתבאר לעיל שמנהג העולם לא לברך אז על המזוזה עיי”ש

האם לדעת הש”ך אי אפשר לברך על המזוזה כשנזכר שלא בירך? ע’ חוט שני שיתכן שכוונת הש”ך במקום שנקט את העצה הראשונה שכתב, שיקבע מזוזה במקום החייב בברכה, ועם זה יקבע מזוזה בפתח שאין לו דלת. ובכה”ג ודאי שאם ישים דלת אחר כך שלא יברך.

אלא שעדיין יש ספק מה תהיה דעת הרמב”ם בהלכות ברכות הנ”ל, לגבי מזוזה שלא ברך, האם יברך בהמשך. מדוע הרמב”ם נקט דוגמאות של מצות על גופו כמו ציצית תפילין וסוכה, ולא הביא דוגמאות כמו מעקה, מזוזה, הדלקת נרות שבת וחנוכה, שעוסק בהם באותו פרק?

אולי יש לדמות מזוזה למצות קידושין שעליה כותב הרמב”ם בפירוש שלא יברך אם לא ברך בשעת האירוסין:

דעת הגר”ש משאש נר”ו בשו”ת תבואות שמש (חיו”ד סי’ צו) שנשאל אם שכח ולא בירך בשעת קביעת המזוזה, והביא לשון הרמב”ם הנ”ל, וכתב לדקדק ממה שתפס הרמב”ם דוגמא למצות הקיימות ונמשכות כגון ציצית ותפלין וסוכה, ולא נקט מזוזה ומעקה, דמוכח שדוקא באלו שהם חובת הגוף ממש, ללבוש הציצית והתפלין על גופו, וכן סוכה שמכניס גופו בסוכה, בזה הוא דוקא שיכול לברך אח”כ, שבכל רגע במצות אלו הוא עושה המצוה, ולכן לא הצריכוהו אפי’ להסירם ולהניחם שנית כדי לברך, משא”כ במעקה ובמזוזה, שאף שהמצוה נמשכת זמן ארוך, מכל מקום עשייתה נגמרת כרגע, ולא מקרי עובר לעשייתן. ע”כ.

ונראה להסביר את החילוק על פי מה שכתב הרב סולוביצ’יק בכמה מקומות ברשימות שעורים ברכות, שלדעת הרמב”ם גדר ברכת המצוות הוא מתיר, כפי שברכות הנהנין הם מתיר כך ברכת המצות היא המתירה את קיום המצוה. ע’ רמב”ם הלכות ברכות פרק א’:

הלכה ב: ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח”כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח”כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח”כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.

הלכה ג: וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח”כ יעשה אותה, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.

הרי שהרמב”ם השווה את ברכת המצוות לברכת הנהנין. ולכאורה אם ניתן לדבר על “מתיר”, הרי זה מתיר למעשה קיום המצוה. אבל אין צריך למתיר בדבר שהוא קיום ממילא.

ולכן אפשר להבין את הרמב”ם על פי הרב משאש. מצוות שהם חובת הגוף, הם צריכות מתיר על ידי ברכה ומברך אף אם לא ברך בתחילת הקיום. אבל במזוזה ומעקה, כיון שהקיום הוא ממילא, אין צורך לברכה כדי לשמש מתיר. ולפי זה מה שלא יברך במזוזה אינו משום שלא מועילה ברכה כיון שאין קיום, אלא שאין צריך ברכה מדין מתיר.

ובפתחי תשובה רפ”ו ס”ק יז כתב בדין האפשרות של שוכר לקבוע מזוזה תוך ל’ יום:

פטור ממזוזה ל’ יום: עיין באשל אברהם מ”ש אם רצה כו’ ועיין באשל אברהם בא”ח סי’ י”ד סק”ב דפשיט ליה דרשאי להחמיר ולברך מהא דאיתא בש”ע שם סעיף ג’ דטלית שאולה פטור מציצית כל ל’ יום וכתב המג”א שם בשם תוס’ והרא”ש דהמברך לא הפסיד ע”ש וכן העלה בשו”ת רב משולם סי’ א’ ע”ש ועיין בנ”צ מ”ש בזה.

אבל באגרות משה יו”ד א’ קעט, לגבי שוכר תוך ל’ יום, כתב לקבוע מזוזה:

מה ששאל ידידי אם לקבוע המזוזה תיכף או לחכות עד לאחר שלשים יום שיהיה מחוייב בבית שכורה ושאולה. עיין בפ”ת יו”ד סי’ רפ”ו ס”ק י”ז בשם אשל אברהם דרשאי להחמיר וגם לברך קודם ל’ יום ובנחלת צבי לבעל הפ”ת נשאר בצ”ע דאולי יותר טוב לחכות עד שיתחייב. ולע”ד ודאי ראוי להחמיר בדירה שדעתו לקביעות לקבוע מיד דהא דעת סדור דה”ח לבעל חו”ד שחייב מיד ומקורו מהש”ך כדאיתא שם בנחלת צבי ולכן אף שרוב האחרונים חולקין עליו מהראוי להחמיר. וכן נוהגין העולם בדירה ששוכרין לקביעות שאין מחכין. ורק בדירות ששוכרין בקאנטרעס לימות הקיץ יש אולי לחכות משום דהתם הוא בעצם עראי אף אם חושב להשהות יותר מל’ יום דעצם הדירה שם הוא עראי וכ”ז שיזדמן לו שיותר טוב לפניו לילך בחזרה לביתו הקבועה בעיר ילך משם. ובדירות אלו יודה גם הדה”ח שפטור קודם ל’ אבל בדירה הידוע שהוא לקביעות יש להחמיר.

וכבר הבאנו אחרונים הסוברים ששוכר פטור כל ל’ יום הוא כששכר לפחות מל’ יום ולא כששכר מראש ליותר.

וכותב הגרמ”פ שאם שם מזוזה בתוך שלשים, לאחר שלשים יכול להוציאה ולהחזירה ולברך, אפילו לסוברים שבטלית אם הוריד על מנת להחזיר אינו מברך:

ובעצם רשאי גם לברך אך אם ירצה לחכות עם הברכה עד לאחר שלשים אולי יותר עדיף. ואף שפטור לברך בהסיר המזוזה אדעתא דלחזור ולקובעה שמצד זה סובר הנחלת צבי שצריך לחכות… לע”ד אין שייך זה בלא בירך בשעת קביעותה שעדין לא נפטר מהברכה דמ”ש מתפילין שהניחם קודם עלות השחר שכשיגיע הזמן ממשמש בהן ומברך כמפורש במנחות דף ל”ו וכתבו התוס’ שם דלא רק בתפילין שהמשמוש מצוה אלא אף כשהתעטף בציצית קודם היום כשיאיר היום א”צ להסיר טליתו כדי לחזור וללבוש ולברך דכיון שמשמש בו יכול לברך עיין שם

אך העיקר דכיון שלא בירך עדין עליו ולא נפטר מהברכה רק שאין יכול לברך משום שצריך עובר לעשייתם מועיל זה שפושט וצריך ללובשו להחשיב עובר לעשייתן דעכ”פ הא אחר שפשטו אם לא ילבשנו עוד הפעם לא יקיים המצוה מכאן ולהבא הוי שפיר עובר לעשייתן.

1. ע”ע יביע אומר ח”ח יו”ד סי’ כז ↑