ב”ה
כד. פתח שאינו משמש לכניסה ויציאה כלל
השאלה היא לגבי פתח שנבנה אך לא משמש ולא שימש מעולם לכניסה ויציאה. האם פטור ממזוזה?
ברמב”ם כתב בפרק ו’ הלכות י-יא:
בהלכה י’:
בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה, חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין.
משמע בהלכה זו שגם בפתח שאינו רגיל לצאת ולבא חייב במזוזה, ולכאורה גם פתח שאינו משמש למעשה פטור מזוזה.
אבל בהלכה הבאה, הלכה יא כתב הרמב”ם:
פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח חייב במזוזה, פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה.
ובהלכה זו משמע שפתח שאינו רגיל להכנס ולצאת פטור ממזוזה. וכתב הכסף משנה, וכן בבית יוסף שם:
שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ”ל לדעת רבינו.
לרמב”ם בהלכה י’ כל הפתחים חייבים, ואם כן לא יתכן לפרש שפתח שאינו רגיל פטור. אלא הסיבה לפטור כיון שזו כניסה לבית המדרש והוא פטור. ואם כן כשרגיל הרי זה חייב משום שבפתח כזה גם פתח בית המדרש חייב.
ואם כן לדעת הרמב”ם כל פתח חייב אף אם אינו רגיל, מלבד פתח בית המדרש. וע’ בשו”ע סי’ רפ”ו הביא את הרמב”ם, והרמ”א הוסיף עליו:
סעיף יז
אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לרשות הרבים, ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית, כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהם.
סעיף יח
בית שיש לו פתחים הרבה, אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהם, חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. הגה: הואיל ונעשו לכניסה ויציאה (משמעות הטור)…
ובסעיף י’ כתב המחבר:
בית המדרש פטור מהמזוזה. ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו, חייב במזוזה באותו פתח. וי”א שבית המדרש חייב במזוזה, ונכון לחוש לדבריהם, אבל לא יברך עליה.
לכאורה סעיפים אלו הם כמו הרמב”ם. אבל יש כאן שתי תוספות. א. המחבר בסעיף יז כתב “אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהם”. ועוד, בסעיף יח כתב הרמ”א “הואיל ונעשו לכניסה ויציאה”.
התוספת בסעיף יז היא ע”פ טור שכתב:
וכן אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לר”ה ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית כולם חייבין אפילו נתמעטו הדיורין שאינן רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהן אבל מי שיש לו פתח קטן לצאת בו לבדו למדרשו וכיוצא בו שאין בני הבית רגילין לצאת בו פטור.
משמע שאם לא נתמעטו הדיורים, אלא מתחילה לא היה מיועד למעבר, אינו חייב במזוזה. וכן עולה מתוך דברי הרמ”א בסעיף יח שהוסיף “הואיל ונעשו לכניסה ויציאה. ומשמע שפתח שלא נעשה לכניסה ויציאה, אף שיש לו שם פתח, אינו חייב במזוזה. וזה שלא כפשט הרמב”ם.
זה מחזיר אותנו לסוגית פתח שרגיל בחד:
“במזוזה הלך אחר הרגיל”, הסוגיה מנחות לג ע”א:
אמר רב יהודה אמר רב עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עבידן וההיא פיתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא לא הוה לה מזוזה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאיסתוירא איני והא ההוא פיתחא דהוה עייל בה רב הונא לבי מדרשא והויא לה מזוזה ההוא רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל.
רש”י שם:
ההוא פתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא – פתח קטן היה לו לרבי אצל מקומו ונכנס ויצא בו כדי שלא יטריח תלמידיו לעמוד בפניו אם יעבור לפניהם.
איסתוירא – היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה כשירה.
עבידא כסיכתא – נגר כשל אומנים כזה פסול – ל”א איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה /במקור יש במקום זה שרטוט/ כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף.
רגיל הוה – רוב הנכנסין לבית המדרש באותו פתח.
הלך אחר הרגיל – אם יש ב’ פתחים לחדר א’ באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה.
מרש”י כאן למדנו שהולכים אחר הרגיל, פירושו שכשיש שני פתחים יש אפשרות שאחד מהם פטור ממזוזה ומניח המזוזה רק בפתח אחד מהם. צ”ע האם זה נכון גם כשיש כמה פתחים ואחד עיקרי האם נלך אחר הרגיל. זה מבואר בגמרא להלן לד ע”א וברש”י שם, ולכאורה בגמ’ לד ע”א מבואר שלא מתחשבים אחר הרגיל:
איתמר לול פתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו ב’ פתחין חייב בשתי מזוזות אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא האי אינדרונא דאית ליה ארבעה באבי חייב בארבע מזוזות פשיטא לא צריכא אף על גב דרגיל בחד
ופרש”י:
אף על גב דרגיל בחד – מינייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה”מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטילה אידך לגביה אבל תלתא לגבי חד לא בטלי
ל”א מתשובת הגאונים הלך אחר הרגיל שהיה רגיל שבני אדם רגילים לצאת ולבא בו ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאיתויי פתחא דרב הונא שהיה רגיל אף לאחרים אבל ב’ פתחים או ג’ לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהיו מרובין ותשמיש אחד בחדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבין במזוזה ואף על פי שנתמעט תשמיש ואינן צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהן.
לפי פירוש ראשון, החידוש הוא שאף אינדורנא דאית ליה ארבעה באבי חייב בארבעתן ולא אומרים ששלשה בטלים לאחד, ורק בשנים אפשר לחייב רק אחד. ולפי פירוש שני, יש רגיל רק לו. ויש רגיל גם לאחרים, ויש שגם אחרים כשהם רבים משתמשים יותר בפתחים אחרים, אבל משתמשים גם בזה, כולם חייבים. ורק בפתח שמיוחד לאדם אחד, הולכים אחר הרגיל. וכן הנימוקי יוסף סובר כרש”י:
אחר הרגיל. ואם יש ב’ פתחים לחדר אחד בפתח שרגילין לצאת ולבא יותר בו יניח המזוזה:
מכל מקום מבואר ברש”י שדין זה שהולכים אחר הרגיל, הוא רק בשנים ולא כשיש כמה פתחים, וכן לא כשיש כמה בני אדם שמשתמשים בפתח, לפי שני הפירושים שברש”י שם. ומכל מקום יתכן לדעת רש”י פתח שאינו חייב במזוזה.
ונראה שיש מחלוקת בין רש”י והרמב”ם. לרש”י יתכן שיש פתחים ללא מזוזה לרמב”ם לא. ונראה שההבדל בין רש”י והרמב”ם נובע מחמת המחלוקת אם לפי סוגייתנו בית מדרש חייב במזוזה או אינו חייב במזוזה
ולכאורה אם הדיוק שלנו במחבר נכון, הרי שהמחבר לא פסק כרמב”ם שכל פתח חייב. וע’ גר”א על הרמ”א שהוסיף “הואיל ונעשו לכניסה ויציאה” ועל זה העיר הגר”א:
הגר”א על סעיף יח עמ”ש הרמ”א “הואיל ונעשו לכניסה ויציאה”:
(יז) הואיל כו’. לפי’ השני שברש”י הנ”ל שבסי”ז אבל ש”ע העתיק לשון הרמב”ם שמפרש מש”ש הלך אחר הרגיל היינו בפתח שבינו לבין בה”מ וע”ש:
הגר”א הבין שלדברי הרמ”א, שהוסיף: “הגה: הואיל ונעשו לכניסה ויציאה (משמעות הטור)…” זה לומר שזה כפירוש שני ברש”י שהפתח חייב הואיל ונעשה לכניסה ויציאה.
אם כן צריך עיון האם יש כאן מחלוקת הרמ”א והמחבר. ובבית יוסף הביא את רש”י ורמב”ם ולא ציין שיש מחלוקת אלא שפירוש רגיל לגבי בית המדרש, לרמב”ם, שזה כדי לחייב בית המדרש שפטור, צריך להיות רגיל והוסיף כס”מ: “ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו”.
אבל קשה, שהמחבר, אם הלך בדרך רש”י, הרי צריך לחלק בין הסוגיות, ולומר את אחד החילוקים שיש ברש”י, או שהלך אחר הרגיל זה רק בחד מול חד ולא לבטל רבים מול הרגיל, או לחלק בין מיועד לאדם אחד או מיועד להרבה. וחילוקים אלו לא הביא המחבר. מכאן נראה שהלך בדרך הרמב”ם, ואם כן כל פתח חייב.
מאידך, אם הלך בדרך הרמב”ם, מדוע הוסיף בסעיף יז: “אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לרשות הרבים, ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית, כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהם.” כאן משמע שאם לא נתמעטו אלא מראש היו מיועדים שלא לעבור בפתח, פטורים.
ולכאורה המחבר הוסיף את זה כדי ליישב את הסוגיות, אם אם אינו רגיל פוטר או חייב אף שאינו רגיל, משום שלא נראה לו המהלך שכתבנו לדעת הרמב”ם, שרק בבית המדרש שאינו רגיל פטור, ולא בפתח הבית, כיון שבית המדרש פטור בהגדרה (שלא כרש”י). למחבר לא נראה חילוק זה שהרי פתח בית המדרש הוא פתח הבית, ומדוע לא יתחייב פתח הבית אף שהוא מכיוון בית המדרש, אף שאין רגיל. לכן הוסיף בהלכה יז, כדי שנבין שאם מראש לא היה מיועד למעבר לרבים, פטור. ואין דין מיוחד לבית המדרש.
לדברינו, ההבדל בין פתח בית המדרש לפתח הבית שכולם חייבים, הוא שפתחי הבית מראש היו מיועדים למעבר, מה שאין כן פתח בית המדרש, מראש הוא מיועד רק לאחד ולכן רק ברגיל יתחייב.
מכל מקום, בין אם המחבר כרמב”ם, או כרש”י באחד הפירושים, ע’ באר הגולה והאחרונים, משמע במחבר שאם אין דיורים עוברים הפתח פטור ממזוזה.
ומסקנה זו שפתח שאין עוברים בו מראש פטור, עולה מהמשך הרמ”א:
מרתף שיש לו פתח מן הרחוב, שמכניסין בו יין בחביות גדולות, ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסים ויוצאים בו תמיד, אם הפתח הקטן ראוי למזוזה, היא חייבת והגדולה פטורה, ואם אין הקטן ראוי למזוזה, הגדולה חייבת והקטן פטור (ב”י בשם תשובת אשכנזית והיא בת’ מהרי”ל סי’ צ”ט).
שו”ת מהרי”ל סי’ צד:
ועוד יש פתח מרחוב למרתף וכמה פעמים שנכנסים מרחוב למרתף בשעת הבציר בהכנסת החביות, או בשעת שפיכת היין מדנא לדנא, או כשמטלטלין גיגית גדול, או כה”ג עניינים הנשמרים מקור וחום כגון בשר ומיני לפתות. ופתח קטן דלא גבוה י’ ולא רחב ד’ יוצא מבית למרתף ולא חזי לאלו תשמישי’. וכמה פעמים כשפותחי’ ההוא פתח שבין מרתף לרחוב נכנסין מרחוב דרך מדרגה של מרתף ודרך פתח קטן לבית והנה מיבעי’ לי אם הוא כבית האוצרות דפטור לדברי הרמב”ם או דילמא חייב לדברי אלפס וסמ”ג שכתבו בית אוצרות חייב. ושמא אף הרמב”ם מודה, מטעם דלעיל שמיוחד לפעמים לצורך הלוך הבית… ופתח המרתף לרחוב, אי הוה פתח מבית למרתף, הוה ענ”ד נוטה דאותו פתח שברחוב פטור, דאין אלו תשמישי’ קבועי’ כמו שכתבת ותשמיש הרגיל הוי דרך הפתח הפתוח לבית, אבל כתבת דפתח הפתוח לבית לית ביה לא ד’ ולא י’, א”כ חור בעלמא הוא ועיקר פתח האוצר הוי ההוא דברחוב וחייב דלא ניחא תשמישתי’ לאותן שבבית, ובטלה דעת המשתמשי’ דרך שם אבל תמיהני אם לא יהא ההוא פתחא זוטא לכל הפחות כדי לחוק ולהשלים, דהיינו ברגליה ג’ רוחב ד’ וגבוה י’ באמצעו, דקי”ל כר’ מאיר דחוקקין להשלים.
א”כ הרמ”א הוא ע”פ תשובת מהרי”ל שהביא בית יוסף, וכתב הש”ך ס”ק כו:
אם הפתח הקטן ראוי למזוזה. שיש בו גבוה עשרה ורחב ארבע כדלקמן סימן רפ”ז כיון שנכנסים ויוצאים תמיד דרך אותו פתח הקטן ושם הוא עיקר תשמישו והגדול פטור מפני שאין תשמישו שם בכניסה ויציאה אלא לפעמים כשצריך להכניס בו היין בחביות ואין זה תשמיש קבוע ובטלו היא לגבי הפתח קטן אבל כשאין בקטן שיעור הראוי למזוזה אף על פי שמשתמשין בקטן אינו אלא כחור בעלמא והגדולה היא עיקר הפתח:
וזו גם מסקנת ספר חובת הדר פרק ו’ סעיף א’ שכתב:
א בית שיש לו כמה פתחים אע”פ שאינו רגיל אלא באחד מהם ובהשאר אינו משתמש אלא באקראי כולם חייבים במזוזה ואם אינו משתמש בהם כלל אם מתחלה לא נעשו לכניסה ויציאה אינו חייב אלא בהרגיל ואם מתחלה נעשו לכניסה ויציאה אלא שנתמעטו הדיורים חייב בכולם.
נספח:
על הרמ”א שמביא את תשובת מהרי”ל על מרתף, כתב בערוך השלחן:
הטור דקדק לומר אם יש בבית הרבה פתחים וכו’ ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית כולן חייבין וכו’ עכ”ל כלומר דדווקא פתח שנעשה להילוך הוה פתח לעניין מזוזה אבל פתח הנעשה רק לפרק משאות דרך שם ומיד אחר פירוק המשא סוגרין אותה אין זה פתח ופטורה ממזוזה וז הו שכתב רבינו הרמ”א בסעי’ י”ח מרתף שיש לו פתח מן הרחוב שמכניסין בו יין בחביות גדולות ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסים ויוצאים בו תמיד אם פתח הקטן ראוי למזוזה [שגבוה י’ ורחבה ד’ טפחים] היא חייבת והגדולה פטורה ואם אין הקטן ראוי למזוזה הגדולה חייבת והקטן פטור עכ”ל כלומר דהגדולה אינו להילוך אלא להכניס בו היין ואח”כ סוגרין אותו וזהו כשהקטן שם פתח עליו אבל כשאינו פתח כלל בע”כ שהגדולה היא הפתח גם להילוך והקטן הוא כחור בעלמא [וזהו כוונת הש”ך סקכ”ו] אמנם בזמנינו יש מרתפים שיש בהם שני פתחים גדול וקטן ושניהם עשויים להילוך אף דע”פ הרוב אינם הולכים רק דרך אחד מהם מ”מ שניהם חייבים במזוזה וכמ”ש בסעי’ ל”ז:
קונטרס המזוזה קע”ח:
האריכו האחרונים בביאור דברי השו”ע בב’ הסעיפים ודין הרמ”א והאריכו בזה באופנים שונים להלכה. ונסדר בקצרה דינים היוצאים
א. פתה שאינו משמש לכניסה ויציאה כלל ומעולם לא שימש לכניסה ויציאה כגון שעשוי לנוי וכדומה ודאי פטור ממזוזה.
ב. פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה אלא לעתים ידועים והוא דין הרמ”א דמרתף יין שיש לו פתח אחר והפתח הגדול סגור ומשמש רק לעת הכנסת חביות גדולות הדין תלוי אם הפתה האחר אינו ראוי למזוזה אמרינן דהפתח הגדול עיקר הפתח וחייב ואם הפתח האחר ראוי אמרינן דהוא עיקר הפתח והפתח הגדול פטור [ועי’ בס”ק ק”פ]
ג. פתח שעשוי לכניסה ויציאה בתמידות אלא שאינו רגיל לכניסה ויציאה ועיקר רגילות כניסה ויציאה מפתח אחר חייב במזוזה לעולם בין בהרבה פתחים ורגיל באחד ובין בשני פתחים ורגיל באחד, ויש אומרים דדוקא בהרבה פתחים שאינם רגילים אמרינן דלא בטלי לרגיל אבל בשני פתחים חד לגבי חד בטל ואינו חייב אלא בפתח הרגיל.והעיקר כדעה ראשונה ומ”מ ראוי לחוש ולקבוע המזוזה בלא ברכה בשני פתחים אם קובע מזוזה באינו רגיל לחוד.
שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קעז
דהנה יש תימה גדולה בדברי המחבר ביו”ד סי’ רפ”ו שכתב בסעי’ י”ז אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לרה”ר ונעשו כולם לכניסה ויציאת בני הבית כולם חייבין אפילו נתמעטו הדיורין שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהן ותיכף בסעי’ י”ח כתב בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחד מהם חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח והוא תמוה מאד דאם בסעי’ י”ז דוקא קתני שמתחלה היו מרובים ונשתמשו בכולם אז חייבין אף שאח”כ נתמעטו ואין רגילין אלא באחד דמאחר שנתחייבו לא נפטרו כל זמן שהוא בשם פתח אבל אם מתחלה לא היו רגילין אלא באחד מהן פטורין השאר, הרי סתרי ב’ הסעיפים הסמוכין זה לזה. ואם לאו דוקא נקט בסעי’ י”ז שבעת עשיית הפתחים היו מרובים והוצרכו לכל הפתחים אלא דאף אם מתחלה לא הוצרכו לכולם ולא נשתמשו אלא באחד כולם חייבין כדמפרש כן בפרישה א”כ היינו דין דסעי’ י”ח ולמה ליה למינקט דין זה הא הוא עוד מכ”ש. וברש”י מנחות דף ל”ד ד”ה אף על גב יש שתי לשונות לתרץ מה שקשה מהא דא”ר יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל והכא אר”פ ש”מ מדר’ הונא האי אינדרונא דאית ליה ארבעה באבי חייב בארבע מזוזות אף על גב דרגיל בחד, בלשון ראשון מחלק בין תרי באבי שבטל לגבי הרגיל ופטור לתלתא שלא בטילי לגבי חד. ובלשון ב’ מחלק בשם תשובת הגאונים דהתם מתחלתו לא היה רגיל ולכן פטור והכא הוצרכו מתחלה כל הפתחים משום שהיו בני בית מרובין רק אח”כ נתמעטו עיין שם ופליגי ב’ הלשונות וא”כ משמע שבסעי’ י”ז הוא כלשון ב’ דרש”י וסעי’ י”ח הוא כלשון א’ דרש”י כדאיתא בבאר הגולה וזה שלא חילק בסעי’ י”ח בין תרי באבי לתלתא הוא משום שבזה פליג הרמב”ם ארש”י וסובר דבכל אופן חייב אף האינו רגיל ור’ יהודה אמר רב איירי בפתח שבבית המדרש כדאיתא בהגר”א ס”ק י”ז וא”כ סתרי ב’ הסעיפים אהדדי.
והנכון לע”ד דהמחבר סובר שיש ב’ דינים באינו רגיל דאם מתחלתו אינו רגיל רק באחד אז אם כל הפתחים הם למקום אחד כולם לחצר או כולם לרה”ר פטורין האינם רגילין אבל אם הם לשני מקומות שאחד לרה”ר ואחד לחצר ומ”מ אינו רגיל אלא בפתח אחד משום שאין לו צודך /צורך/ להשתמש במקום השני כ”כ או מטעמים אחרים חייב גם בהאינו רגיל כיון שעכ”פ נעשה לכניסה ויציאה כשיהיה לו צורך ויסתלקו הטעמים וזהו דין דסעיף י”ח. אבל אם מתחלתו היו רגילין בכולם אף שהיו למקום אחד מחמת שהיו בני בית מרובים ואח”כ נתמעטו הדיורים ואין רגילין אלא באחד חייבים כולם מאחר שכבר נתחייב והוא לשון ב’ דרש”י וזהו דין דסעי’ י”ז. ולכן בסעי’ י”ז כתב שהפתחים כולם היו למקום אחד או לרה”ר או לחצר וע”ז מצריך שמתחלה הוצרכו כולם ובסעי’ י”ח לא כתב שהם למקום אחד משום דשם איירי דהם לב’ מקומות כמו עובדא דמרתף שכתב הרמ”א שאיירי לב’ מקומות ולכן אף שמתחלה לא היה רגיל חייב. ושאני ממרתף משום דהכא נעשה לתשמיש קבוע אם יצטרך להשתמש שם ובמרתף נעשה לתשמיש שאינו קבוע כדאיתא בש”ך ס”ק כ”ו עיין שם. זהו באור דברי המחבר. (ודברי הפרישה צע”ג דאיך יפרש ברש”י) וא”כ חזינן מכאן שאם נתחייב במזוזה משום שאז היו רגילין אינו מועיל מה שעתה אין רגילין לסלק החיוב ולפוטרו רק שלכתחלה עושה שלא יתחייב במזוזה.
צירוף מה שזה משרד, ודינו כחנויות,
פתח חדר האוכל, שיש שם שני פתחים, לכאורה בצד אחד יש צירף אף אם יש פצים באמצע.
