ב"ה
כ. גדר דירת עראי וקבע לחיוב סוכה
הגמרא ביומא י ע"א משווה בין סוכה לבין מזוזה, וסוכה פטורה ממזוזה משום שדירת עראי בעינן, ולרבי יהודה חייבת משום שסוכה היא דירת קבע.
לכאורה הדין הזה שצריך קבע לגבי מזוזה עולה גם מדין השוכר שפטור כל שלשים יום. ופשטות היא משום שזה גדר של מגורי עראי.
ולפי זה גם אדם שגר באופן עראי בדירת קבע יהיה פטור ממזוזה, ולכן יתכן שאדם שנמצא בבית חולים פטור ממזוזה משום שדירתו שם היא דירת עראי. ומאידך, אדם שיגור דירת קבע בקרואן נגרר, יתחייב משום שאף שהבית הוא עראי, ישיבתו שם היא קבע.
אבל יש לפקפק לגבי מזוזה האם הקבע והעראי הינו הקבע והעראי של ישיבת הגברא, או קבע ועראי של הבית עצמו. ויתכן שסוכה פטורה ממזוזה בגלל העראי של הסוכה עצמה, ולא בגלל ישיבת העראי של הגברא.
ברמב"ם בפרק ו' הלכה א' נאמר בסוף ההלכה של עשרה תנאין שיש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה: "ויהיה עשוי לדירת אדם ועושוי לדירת כבוד ועשוי לדירת קבע":
עשרה תנאין יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף , ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר, ויהיה הבית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע.
כלומר שהבית עצמו צריך להיות עשוי לא רק לדירת אדם, לאפוקי בית התבן לשיטת הרמב"ם, אלא גם לקבע.
ומפורש כתב את זה הרמב"ם בהלכה י' שם:
בית שיש לו פתחים הרבה אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהן חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח, פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה, חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין.
וברור שכאן הקבע מתייחס לחוזק הבנין. ונראה שזהו דין הקבע לעומת עראי, ואין דין נוסף של קבע ועראי בישיבה עצמה.
ובענין הקשר שבין מזוזה לסוכה כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה ט':
בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת כבוד, סוכת חג בחג ובית שבספינה פטורין מן המזוזה לפי שאינן עשויין לדירת קבע, שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, החנויות שבשוקים פטורין מפני שאינן קבועים לדירה.
השגת הראב"ד: שתי סוכות של יוצרים כו' עד לפי שאין לה קבע. כתב הראב"ד ז"ל אף הפנימית אין לה קבע.
לדברינו הדירה בספינה ובסוכה, פירוש הפטור הוא לא מצד הגברא שאינו קבוע אלא עראי, אלא שהבית עצמו הוא עראי. וכן כתב רש"י בסוכה כב ע"ב על המשנה "העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה":
העושה סוכתו בראש העגלה – אף על גב דמטלטלא ולא קביעא. ובראש הספינה – שהוא מקום גבוה של ספינה, והים גבוה מאד, ואין הרים מקיפין והרוח שולטת שם ועוקרתה. כשרה – דדירת עראי סגי בה.
אבל הרמב"ם בהלכה ט' הנ"ל כתב שהפטור בבית שבספינה לגבי מזוזה הוא משום "שאינן עשויין לדירת קבע". ולפי זה אפילו אם אדם יגור בים את רוב ימיו יהיה פטור משום שבית שבספינה אינו עשוי לקבע, וזה נקבע לפי הבית. ואולי נאמר ההיפך: הבית שבספינה היום הוא קבע, ולכן אפילו מי שנמצא שם עראי חייב – ובגדרי השוכר.
וכן כתב לגבי ספינה בערוך השולחן סי' רפ"ו סעיף כז:
וכן יראה לי הך דבית שבספינה זהו כשעשו בית עראי בספינה אבל בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים וגם בספינות ההולכות על הנהרות שיש בכל ספינה בית קבוע וקורין לה קאיוט"א חייבת במזוזה שהרי היא דירה קבועה [ודין ספינה לא ידענו מקורו והב"ח כתב שמצא כתוב דתוספתא היא ע"ש וחפשתי ולא מצאתי].
ויש להביא ראיה לדברינו שבספינה הפטור הוא משום העראי של הספינה עצמה ולא של הגברא, מרמב"ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה ב':
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה
הרי שכל ימיו ישכון באוהל או בספינה, ויהיה פטור, והרי הישיבה מבחינת הגברא הוא קבע, אבל הפטור הוא משום העראי של החפצא של הבית.
אבל אבל בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי פב כתב:
הנה לפענ"ד אין הטעם הרמב"ם לפטור ממזוזה בבית שבספינה, משום עצם בנינו שבנוי באופן עראי, או מטעם המקום רעוע שעומד עליו הבנין, שעי"ז יקרא רק בנין עראי, דבאמת מה שבנוי בספינה אין חסרון בעצם הבנין ולא במקום שעומד עליו הבנין, וכדמוכח מסוכה שבנוי על ספינה (במס' סוכה כ"ב כ"ג).
המנחת יצחק הבין שגדר הקבע והעראי הינו בגברא ולא בבית, וכן כתב במרכבת המשנה על הרמב"ם הנ"ל בהלכה ז':
אמנם כוונת רבנו דודאי אין הפרש כלל בין בנין חזק לסכך עראי אלא עיקר הדבר תלוי אם הוא דר בו בקביעות או דרך עראי והיינו דמסיק הש"ס דאע"ג שבפנימית הוא דר בקביעות מ"מ החיצונה פטורה ממזוזה דאינה בית שער קבוע דלפעמים סותר החיצונה וזה ברור שאין הבדל בין בנין חזק וחלש אלא שידור בקביעות ובבית שער שיהיה דריסת הרגל בקביעות.
אבל לדברינו יותר פשוט לומר שהעראי לגבי מזוזה הוא בבית עצמו. ולפי זה אפשר לומר שגם בסוכה כך, שגדר דירת עראי בסוכה הוא כך, העראי הוא על החפצא של הסוכה. ולכן סוכה שלמעלה מעשרים אמה פסולה משום שהיא קבע כפי שאומרת הגמרא בריש סוכה.
אבל ישיבת הסוכה ודאי שהיא קבע שהרי כך אומרת המשנה בסוכה כח ע"ב: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי" כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. אם כן הקבע והעראי של הסוכה מתייחס לחפצא, ואם כן יש לומר שגם הפטור של סוכה ממזוזה הוא בגלל העראי של החפצא של הסוכה ולא כתוצאה מישיבת הסוכה.
והרי בסוגיה ז' ע"ב הגמרא תולה שאלת קבע ועראי בסוכה במחלוקת אם צריך בסוכה ג' דפנות ורבעית טפח כרבי שמעון או שים כהלכתן ושלישית טפח. וכן סוכה ע"ג עגלה כשרה אם סוכה דירת עראי בעינן. ומקרים אלו הם קבע ועראי בחפצא של הסוכה.
אמנם לשון הגמרא בסוכה ב' ע"א:
ורבא אמר מהכא בסכת תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי
ומשמע שזה הישיבה, אך כבר רש"י שם כתב:
שבעת ימים – סוכה של שבעה ותו לא, דהיינו עראי, ודייה במחיצות קלות.
הרי שרש"י פירש את הדרשה על המחיצות שהם גוף הסוכה. וע' ברע"ב שאכן הביא פסוק אחר:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה – דסכה דירת עראי בעינן דכתיב (דברים ט"ז) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים. ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע:
אלא שצריך להבין מדוע סוכה שעשאה קבועה כשרה הואיל וראויה לקבע, וההסבר הפשוט הוא שזה משום שהישיבה היא עראי. ואולי בסוכה יש גם דין בישיבה וצ"ע.
ולפי מזה מיושבת הגמרא ביומא י' ע"א:
תנו רבנן כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה בית דירה לכהן גדול אמר רבי יהודה והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה.
מאי טעמא דרבי יהודה אמר רבה קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית… איתיביה אביי סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ותני עלה רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר וכי תימא מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר מי איכא למימר מדרבנן דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב…
אלא אמר רבא בשאר ימות השנה כולי עלמא לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעה וסוכה טעמא לחוד ולשכה טעמא לחוד סוכה טעמא לחוד רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ומיחייבא במזוזה ורבנן לטעמייהו דאמרי סוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייבא במזוזה ולשכה טעמא לחוד רבנן סברי דירה בעל כרחה שמה דירה ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה ומדרבנן הוא דתקינו לה שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין
הגמרא מתקשה בסתירה בדברי רבי יהודה, אם סובר שכל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית, והרי סוכת החג בחג מחייב. ואילו בשיטת רבנן הגמרא לא מתקשה, שהרי לרבנן, סוכת החג בחג פטורה ואילו לשכת פלהדרין חייבת.
ולדברינו ההסבר ברור. כיון שהדיון הוא בקבע ועראי על החפצא, הרי לרבנן ודאי לא קשה שהרי סוכה היא דירת עראי אבל הלשכה היא דירת קבע. ודברים אלו מפורשים בריטב"א שם יא ע"א ד"ה דאי רבי יהודה:
לרבנן חיוב מזוזה בלשכה מדאורייתא היא, ועדיפא מסוכה שבנינם בנין עראי, משא"כ בזו שהיא בנין קבוע, ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה, אבל דירה דסוכה לאו דירה בעל כרחה היא דהא דר שם עם אשתו ובני ביתו, וכיון דסוכה דירת קבע היא לרבי יהודה, דירה דבית גמור חשיבא.
אבל התוספות שם התקשו בזה ותרצו אחרת:
וכי תימא מדרבנן מכל מקום תיקשי אכתי דרבנן אדרבנן מכ"ש דהכא פטרי אפילו מדרבנן ולעיל מחייבי אפי' מדאורייתא וי"ל דרבנן אדרבנן לא קשה דשאני סוכה דדירת עראי היא דבקל יכול להיות שהוא יוצא ממנה כגון אם הוא מצטער או ירדו גשמים וכהנה רבות אבל לשכת פרהדרין שהיה בתוכה בקביעו' מחייבי.
להבנת התוספות, הקבע ועראי לגבי מזוזה ולגבי סוכה היא הישיבה של הסוכה, ולא כמו שאמרנו שזה מתייחס לחפצא של הסוכה.[1]
וכן סובר רש"י שהקבע והעראי אינו על החפצא של הבית אלא על הישיבה: בגמרא במנחות דף לב ע"ב מבואר שפונדק פטור ממזוזה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ"ט בשעריך בעינן תניא נמי הכי תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה.
וכתב רש"י שם:
היו עושין בפונדקותיהן כן – פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו.
וכאן ודאי שהקבע ועראי הוא על הגברא. אבל המאירי שם כתב:
ופונדק שעוברי דרכים ושבים נכנסים בו כגון בית המיוחד לאורחים וכיוצא בו פטורין מן המזוזה שאינו דירת קבע.
הרי שהמאירי מבאר את הפטור לא משום האנשים שלא גרים בקבע אלא שהבית לא עשוי לקבע.
לרמב"ם הנ"ל בהלכה ט' זה גם פטור החנויות, משום שאינם עשויות לדירת קבע. והאחרונים לא מצאו מקור לרמב"ם. ולפי הסבר זה זה דין הקבע והעראי שנלמד מסוכה וכן עפ"ז גם חנויות כיום לא יתחייבו במזוזה משום כך. אבל הט"ז לא הבין כך את החנויות, וכתב בס"ק י':
והחנויות שבשוקים פטורים. דלאו דירות נינהו ונ"ל אפי' אם יושבין בהם בכל יום פטורים דכיון דאינם שם בלילה מיקרי עראי כדמצינו בח"מ סי' ק"מ סעיף ח' לענין חזקה ובפרישה הניח זה בצריך עיון ולע"ד נראה כמו שכתבתי ולא דמי לבית התבן או אוצר דשם תשמיש השייך לו אין חילוק בין יום ללילה כן נראה לי אבל חנות שהוא בביתו פתוח לרשות הרבים פשיטא שצריך מזוזה לפתחיו:
והיינו משום שלפי דעתו הקבע והעראי הוא בגברא.
ראיה שתלוי בקביעות של הבית ולא בקביעות של האדם ואף אם האדם עראי מצד הבית חייב במזוזה, ממה שכתב הרמב"ם שבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה מפני האורחים. והרי האורחים אינם נמצאים שם ל' יום והם פטורים. אלא צריך לומר שכיון שהמקום הוא מקום שגרים בו בקביעות זה חייב במזוזה כיון שהוא בית שאינו של עראי. וכתב על זה ערוך השולחן סימן רפו, סעיף יח:
ויש בזה שאלה נהי שהאורחים דרים שם מ"מ מסתמא לא ישהה ל' יום ויתבאר לקמן דהדר בפונדק פטור כל ל' יום די"ל כיון שבכפרים עשויה לכך שידורו שמה האורחים הוה עכ"פ כבית דירה לעיר בשביל אורחים ועמ"ש בסעי' מ"ח:
אם כן זו מחלוקת בין הראשונים אם גדר הקבע והעראי שייך לבית או לגברא. ולפי זה מובנת מחלוקת האחרונים גבי השאלה האם יש חיוב במזוזה בסוכה שעושים בתוך הבית כשמורידים חלק מהגג, או שעושים במרפסת שכל השנה היא חייבת במזוזה, האם בסוכות היא תהיה פטורה מן המזוזה, ולפחות הפתח יהיה חייב מצד השני, משום שזה פתח כניסה לחדר הפנימי.
כתב הפרי מגדים במשבצות זהב סוף תרמ"ג:
מזוזה בסוכה פטור, ומשמע חדר של כל השנה שדר בו תמיד ובסוכות מסיר הגג והמכסה, אפילו הכי בסוכות פטורה, דבז' ימים לאו קבע מיקרי. ומי שיש לו ב' חדרים זה לפנים מזה, אם הולך מחדרו לסוכה פשיטא שפתח הסוכה צריך מזוזה, משום חדרו, ואם הולך מסוכה לחדרו בענין שפתח הוא מחדר הסוכה, י"ל שחייב בפתח בסוכה הפתוח לרשות הרבים וכדומה דהוה כבית שער, ולא דמי לסוכת היוצרים, עיין יו"ד [סימן] רפ"ו [ס"ק] כ"ב בש"ך.
והביאו המשנה ברורה בסימן תרכ"ו ס"ק כא. ומה שדימה את הסוכה לבית שער, כתבו האחרונים שכל זה רק בסוכה בתוך חדר שמשמש כל השנה ולא בסוכת עראי שעושה בפתח ביתו (שו"ת שלמת חיים סי' רמ"ב, ס' הסוכה השלם בפסקים מאת הגרש"ז אויערבך זצ"ל אות י"ד).
וכותב הר"י עטלינגר בשו"ת בנין ציון צט שיש נפ"מ למקום המזוזה:
נ"ל ג"כ בנדון של הפרי מגדים בחדר פתוח לסוכה שאף שכל ימות השנה שהסוכה ג"כ חייבת במזוזה צריך לקבוע המזוזה בימין הפתח שמן החדר לסוכה כיון שדרך הכניסה היא מן החדר לסוכה וכל שכן אם היכר ציר ג"כ הוא בסוכה מכ"מ בימי הסוכות שהסוכה פטורה והחדר לבד חייב וחיוב הפתח במזוזה הוא בשביל החדר צריך להפוך מקום המזוזה לקבעה בשמאל הנכנס מן החדר לסוכה שהיא הימין של הנכנס מן הסוכה לחדר בין שהיכר ציר בסוכה בין שהוא בחדר
וכן כתב בבכורי יעקב, בתוספת ביכורים לסימן תרכ"ה אות ד':
צריך מזוזה משום חדרו אם כל השנה הי' המזוזה לימין פתח הסוכה אחר היכר ציר צריך אז לקבעה בשמאל הפתח כיון דמשום סוכה לא צריך רק משום חדר שנכנס בו כששב מהסוכה א"כ צריך לקבוע בימין הכניסה לחדר, כן העליתי בשו"ת.[2]
ובפתחי תשובה רפ"ו ס"ק יג הביא בשם שו"ת ארבעה טורי אבן סי' י"ד דמעולם לא יצא הסוכה הנ"ל מידי חיוב מזוזה דאי משום דסוכה דירת עראי הרי חדר זה דירת קבע כל השנה וע"כ לא פטרינן סוכת החג אלא כשעושה לשם חג אף כשעושה אותה דירת קבע פטורה דמקרי דירת עראי אבל בחדר זה שהוא דירת קבע כל השנה ודאי גם בימי סוכות לא נפטרה.
וכן בערוך השולחן ביו"ד סימן רפ"ו סעיף כז:
ודע דהא דסוכה פטורה מן המזוזה זהו בסוכה שרק בסוכות יושבים בה ולא בכל השנה אבל סוכות שלנו העשויים בחדר שדרים בה כל השנה ובסוכות נוטלים הגג ומסככין אותה נראה דגם בסוכות חייבת במזוזה שהרי עכ"פ היא דירה קבועה לכל השנה כולה.
וביאור מחלקותם על פי הנ"ל, אם הקביעות והעראי שבסוכה מתייחס לבית, הרי גם בסוכות הבית עדיין קבע ויתחייב במזוזה. אבל אם זה על האדם, יש לומר שהאדם שגר בחדר ללא תקרה אלא בסכך, או במרפסת מסוככת כהלכתה, בסוכות זו דירת ארעי ופטורה.
אבל אם כן נצטרך להסביר את דין השוכר. אם נאמר שחיוב השוכר הוא רק מדרבנן, ומדאורייתא צריך רק בעלות גמורה, אפשר לומר שחייבוהו רק לאחר ל' יום, אף שבדאורייתא חייב אם היה שלו מיד. אבל אם חיוב השוכר הוא מדאורייתא, צריך עיון למה פטרוהו תוך ל' יום, אם נאמר שקבע ועראי לא קאי על הגברא?
ויש לומר כמו שכתב הקרן אורה במנחות מד ע"א, שאם אם חייב מן התורה זה משום שיש לו קנין על הבית רק לאחר ל' יום:
ע"כ הי' נראה דמזוזה וציצית דין א' להם, דאם הם שאולים או שכורים חייבין מה"ת, דזה מיקרי כסותך וביתך, כיון דבא לידו ע"י שאלה ושכירות ושכירות ליומי' ממכר הוא, אלא דפחות מל' יום לא מיבעי' במזוזה דפטורה דלא חשיבה דירה כלל, אלא אפילו ציצית כל שלא שאלו על ל' יום פטורה, ואימעיט מקרא דכסותך, ולהכי לא קאמר גבי מזוזה ג"כ דביתך אתי למעוטי תוך ל' משום דלא צריך קרא להכי דפחות מל' יום הוי כמו פונדק בעלמא.
אלא שלפי זה יצא שאם אדם גר בבית של הפקר, יהיה פטור ממזוזה אפילו לאחר ל' יום כיון שאין זה שלו.
ונפ"מ מהסבר זה, מה דין מי ששוכר ליותר משלשים יום, בשלשים יום הראשונים, האם יתחייב. אם זה משום שעד ל' יום אין לו קנין המחייב במזוזה, אם כן זה תלוי בשכירות עצמה.
-
אלא שיש להוסיף, שלגבי סוכה, הרי צריך שתהיה ראויה לעראי אף עם עושה אותה במחיצות קבע, ואם כן מה לגבי סוכה אם יעשה אותה במחיצות קבע? מדוע תהיה פטורה ממזוזה.
ונראה שלגבי מזוזה, הרי צריך שתהיה תקרה, ולכן לגבי מזוזה תמיד סוכה היא דירת עראי לרבנן, אף אם יש לה מחיצות קבע. ↑
-
אעפ"כ כתב בבבית ברוך קונטרס המזוזה רפ"ו קמא, והביאו הרב אשר וייס שם בהערה:
מציון שנה ג' חוברת ג' והסתמך ע"ז לעניינים אחרים ונראה דלמעשה אין לנהוג כן דהא הרבה אחרונים ס"ל דלא נפטר כלל בימי סוכות וכדלעיל ס"ק קל"ט וגם עיקר הדבר לקבוע בימין לחיצוני החייב אינו ברור מיהו אף באין פנימי וחיצוני אלא שקבע משום היכר ציר דברור הדין לקבוע בימין לחייב נגד היכר ציר אפ"ה בנודע דירן שהרבה אחרונים כתבו דלא נפטר בימי הסוכות אין לנו כח להוריד המזוזה ושב ואל תעשה עדיף. ↑