בעיות בשימוש ברשת המים בעיר להכשר מקוה

מקוואות ו –שימוש בצינורות להובלת המים למקוה.

מדוע אי אפשר להשתמש במים מרשת המים הביתית למקואות?  לכאורה יש שתי בעיות: א. לכאורה המים שאובים כיון שהמים עוברים בצינורות שיתכן שהם בית קיבול, וכן עולים על ידי משאבות שהם כלים או על ידי הברזים. וכן יש לדון על מקווה שהוייתו על ידי דבר המקבל טומאה כיון שהמים עוברים בצינורות שעשויים ממתכת.

• הגדרת מים שאובין.
• הגדרת הוויתו על ידי טהרה.
• תפיסת יד אדם.

• הגדרת מים שאובין.

משנה מקוואות פרק ד’ משנה ג’:

…סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה.

הרמב”ם בפירושו למשנה זו כותב:

… וסלון הם הביבים שעושין כדי להעביר בהם את המים כאשר רוצים להביא מים ממקום למקום פעמים עושים אותם של חרש ועושים אותם מן העופרת על הרוב כדי שיעברו המים בתוכן ולא יבלעו באדמה. אמר שאם היה הסלון צר משני צדדיו ויש לו חלל והרבה שעושין כן כצורה זו /במקור יש שרטוט/ והיו המים עוברים בו למקוה, הרי זה כשר אף על פי שהמים מתקבצים באותו החלל והוא מקבל כמות מרובה, לפי שלא נתכוונו בחלל זה שיהא כלי קבול, אלא היתה המטרה שיצאו המים מן המקום הצר בלחץ.

ואמרנו בצנור שקדם שאם היה בו מקום עמוק פוסל את המקוה מפני שהוא עשוי לקבלה, כלומר לקבל צרורות. וכבר קדם בשני דכלים כי מכלל הטהורים בכלי חרש הסלונות אף על פי כפופים ואף על פי מקבלין, וטעם הדבר כפי שאמרנו שלא נעשו לקבלה. והנה יצא לך כלל גדול מאד והוא שלא כל מקבל פוסל את המקוה ועושה את המים העוברים בו מים שאובין אלא כל שהוא עשוי לקבלה, דע כלל זה ויתבאר לך שגם סלון של מתכת אינו פוסל את המקוה לפי שהכלל כפי שאמרו שיהא עשוי לקבלה, אבל שאינו מקבל אין מה לדבר בו שאינו פוסל.

רמב”ם הלכות כלים פרק יח ה”א:

כלי חרס אינו מקבל טומאה עד שיהיה מקבל ועשוי לקבלה, אבל אם לא היה לו בית קיבול או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, לפיכך הכסא והמטה והספסל והמנורה והשלחן של חרס, וכן כל כיוצא בהן מכלים שאין להם תוך אינן מקבלין טומאה, וכן הסילונות שהמים מהלכין בהן אף ע”פ שהן כפופין ואף ע”פ שהן מקבלין הרי הן טהורין מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שיצאו מהן המים…

וע’ להלן שמכל מקום לגבי כלים שהם יותר ממ’ סאה, אף שאינם מקבלים טומאה עושים את המים לשאובין. וכן ההיפך, כלי קטן שאינו מקבל טומאה כיון שהוא כלי גללים או כלי אבן, עושה את המים לשאובין. מכל מקום לגבי סילונות, הרמב”ם משווה את הכללים בכלים לכללי שאובין, שהרי כתב “וכבר קדם בשני דכלים…”. וצ”ב.

לפי דברים אלו יוצא שכל כלי שלא עשוי לקבלה אלא שהמים יזרמו בתוכו אינו נחשב לכלי כדי שיהפוך את המים לשאובין. בתחילת אותה משנה מובא שאם חקק בצינור לקבל צרורות הרי הוא כלי ופוסל את המקוה. וכתב על זה הר”ן בב”ב ס”ה ע”ב והובא בבית יוסף, ביאור הדבר:

אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות שכך היה דרכן לעשות לו בית קיבול באמצע כדי שיתעכבו שם הצרורות וכיון שיש לו בית קיבול צרורות פוסל את המקוה.

הרמב”ם בהלכות מקואות פרק ח’ הלכה ז פסק כך הלכה זו, שאם אינו עשוי לקבלה אינו פוסל:

מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב, כיצד מביאין סילון של חרס או של אבר וכיוצא בהן שאין הסילונות פוסלין את המקוה ומניח את ידיו תחתיו עד שיתמלא מים ומושכו ומשיקו עד שיתערב המים שבסילון עם מי המקוה כאחד אפילו כשערה דיו והרי שני המקואות שהסילון ביניהן כמקוה אחד.

השגת הראב”ד: פוסלין את המקוה. א”א בתוספת’ ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסל וקשיא לי שהרי אמרו במשנה הכלים הטהורים שבכלי חרס הסילונות אף על פי שהם כפופים ואף על פי שמקבלים. ואולי אף על פי שהן טהורין לעצמן מ”מ כיון שבני קבלה הם ומקבלין פסולין למקוה מידי דהוה אכלי גללים וכיוצא בהן מפני שיש עליהן תורת כלי קיבול.

אם כן נחלקו הרמב”ם והראב”ד בסילון כפוף, לרמב”ם אינו עושה מים לשאובין כיון שלא עשוי לקבלה, אבל הראב”ד פסק כתוספתא שזה פוסל את המקווה.

בשו”ע סימן ר”א סעיף לו כתב המחבר כרמב”ם שסילון שצר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול את המקוה, והוסיף הרמ”א:

הגה: ולכן מותר לעשות מקוואות ע”י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם הר”ר שמריה ור”ן ה”נ ותשובת רא”ש וכן הוא דעת הטור ורמב”ם), או צנורות של הגגות (מהרי”ק שורש נ”ד /נ”ו/); ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים,  דלא מקרי קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר”ש)…

הרי שהרמ”א מסכים עם המחבר שפסק כרמב”ם שכלי שלא עשוי לקבלה אינו פוסל את המקוה ומים שבו אינם הופכים לשאובין.

אם כן הרי שאלה זו לגבי צינור שיש בו זויות וכיפופים, אם הוא גורם למים להיות שאובין, וכן לכאורה גם לגבי שעון מים, זו מחלוקת רמב”ם וראב”ד.

אלא שבדעת הרמב”ם צריך ליישב את התוספתא, וכתב בית יוסף שהתוספתא מייר שמתחילה נעשה על דעת קבלה.

וכן בדעת הראב”ד צריך עיון, הרי בספר בעלי הנפש הוא הביא את לשון המשנה שצינור שהוא רחב מכאן ומכאן אינו פוסל, משום שאינו עשוי לקבלה, ומאידך כתב שצינור כפוף פוסל:

החוטט בצנור לקבל צרורות, בשל עץ כל שהוא, בשל חרס רביעית. היו צרורות מתחלחלות לתוכו פוסל את המקוה, ירד לתוכו עפר ונגפס כשר. סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל לפי שלא נעשה לקבלה. פי’ הצנורות דרכן לעשות להן בית קבול באמצע כדי לקבל עפר הגג והצרורות היורדים עם שטף המים כדי שלא יכלה כל עפר הגג, וכל אחד מעכב את חברו, וכשיתמלא אותו בית קבול עד שאינו מעכב עוד את העפר היורד, חוטטין אותו ומחזירין אותו העפר וטחין אותו שם כתחלתו. וקודם החטיטה אם היה בו עפר כבוש שנעשה כעין גפסים, כבר נסתם אותו בית קבול וכשר. אבל אם נתמלא מן הצרורות, והמים מתחלחלין בתוכו בין חלל הצרורות הרי הוא פוסל, לפי שאין הצרורות מבטלין את הגומא. למדנו מכאן כי הצנור המפולש אינו כלי אלא א”כ יש בו בית קבול צרורות. ואותה שאמרו בברייתא צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, בשיש בו בית קבול קאמר כי הך מתניתין. והנך צנורות דתנן במתניתין דלעיל דמשמע הצנור עצמו אינו פוסל, בשאין לו בית קבול. והסילון אף על פי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אף על פי שיש לו בית קבול במקום רחבו אינו פוסל, לפי שאין נותנין סלונות במקום שיהא צריך לקבל שום דבר אלא העברת המים לבד. ואותו הרוחב שבאמצע לא נעשה כדי לקבל אלא שלא בכוונה נעשה או לנוי בעלמא. אבל אם נכפף הסילון מעט, ההוא ודאי פוסל שלכך נכפף כדי לקבל, והכי איתא בתוספת מקואות (פ”ה ה”ד).

אבל משמע בראב”ד שפסול צינור שנכפף הוא רק אם נכפף כדי לקבל. אבל אם הוא כפוף משום שצריך רק לאפשר למים לזרום בכיוון מסויים אין זה פוסל, גם בדעתו. כך דעת רוב האחרונים, וכן הוכיח בספר בנין מקואות סי’ ה’ מב”י בדעת הרמב”ם.

וכתב בחידושי הגר”ח על הרמב”ם שגם לראב”ד בהשגות, צינור כפוף פסול רק להשקה. ובזה מדברת התוספתא שאם הצינור כפוף פסול. (ע’ בנין מקוואות סימן ה’). ולפי זה אין סתירה בין התוספתא שפוסלת סילון כפוף ובין המשנה שאומרת שמה שלא נעשה לקבלה אינו פוסל.

אבל פשטות האחרונים הבינו את הראב”ד שפסול משום מים שאובין אם הצינור כפוף.

ראיה שהראב”ד לא פוסל כל כיפוף בצינור ממה שכתב הרמב”ם בפרק ו’ הלכה ב’:

כל כלי שלא נעשה לקבלה אף על פי שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה, כגון הסלונות שהמים נמשכין מהן אף ע”פ שהן רחבים באמצע ומקבלין אין פוסלין את המקוה בין שהיו של מתכת או של חרס.

וכאן הראב”ד לא חלק. ולפי דברי הגר”ח הלוי אתי שפיר. וע’ דברי חיים הלכות מקוואות סעיף לג (הובא בבנין המקואות סימן ה’ עמ’ רכב)

וראה בבית יוסף אות מ”ט, נג, (לפני סעיפים יז-יח) שפוסל סילון כפוף, ומשמע פשטות כראב”ד בהבנה פשוטה שפוסל לגמרי סילון כפוף. וע’ דרכי משה אות כו* שפוסל צינור כפוף.

למעשה דעת הרבה אחרונים להחמיר בזה. ע’ בנין מקואות סימן ה’ עמ’ רכה. וע’ בדרך החזון איש יו”ד קכו ס”ק א’ וסי’ קל ס”ק יב, יב, שלדעתו הראב”ד פסל רק באופן שהסילון מביא מים מלמעלה לתוך מים שאובין להכשירן בדרך קטפרס (לכאורה דומה לתי’ הגר”ח) ולשיטתו אין מי שפוסק שאם לא נעשה לקבלה שאינו פוסל.

אבל לכאורה יש לדון אם יש ברז באמצע הצינור, הרי כשהברז סגור כל הצינור לכאורה יחשב כלי. וצ”ע. וע’ בשערי מקוואות ס”ק קנב שכיון שיש היום שינויים בטכניקה מידי יום, אי אפשר להכשיר באופן זה.

אלא שכיום שרוב המים במדינה הם ממפעלי התפלה, כנראה שיש בהם שימוש במיכלים גדולים המיועדים לטיהור וגם בהם המים נעשים שאובין כמבואר בשו”ע סעיף לד:

אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה, אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו ושיתמלא לדעת, ואז פוסל בין אם הוא כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, בין אם הוא כלי קטן ביותר, ואפילו הם כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה.

כלומר, אף כלי שאינו מקבל טומאה ויצא מכלל כלי, לגבי שאובין הוא כלי (ט”ז ס”‘ מב). אלא אם כן קבעו ולבסוף חקקו.

ויש מהאחרונים שמחמירים לגבי קבעו ולבסוף חקקו למ”ד שאובין דאורייתא, ע’ שערי מקוואות אות קמד. אבל כתב החתם סופר יו”ד רי”ז:

הנה במכתבי העבר מבואר דדעת רמב”ם ורשב”א ואגודה ורא”ש וש”ע ותשו’ ת”ח ח”ג וס’ באר יעקב וס’ מרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ותלוש לבסוף חברו הוה כמחובר לענין זה ואסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו.

אלא כפי ששאלתי את אוריאל מרקוביץ, מהנדס קוים ראשי של מקורות, מנוף איילון, התהליך במערכת ההתפלה הוא תהליך רציף, כלומר שתמיד המים נכנסים ויוצאים מן המיכל של ההתפלה, כך שאיך לזה שם שם כלי. אלא שצריך לברר אם היציאה מהמכלים של ההתפלה כולם בתחתית ואין בהם כאלו שהיציאה גבוהה במספר ס”מ מן התחתית כך שיש שם בית קיבול.

*ויש עוד לדון על ההתפלה, שכיון שזה תהליך רציף הרי הוא מחובר למעין – לים, כל הזמן. אמנם החיבור למעיין לא מועיל אם המים עוברים דרך כלי, ע’ בית יוסף אות מט:

ואף על גב דממשיך מים מן המעין לכלי נפסלו אפילו מים היוצאים מן הכלי משום שאובים ולא מהניא להו חיבורם למעין כמו שנתבאר לעיל (צט: ד”ה ומ”ש) בדברי הרמב”ם והרא”ש שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובין אבל הכא דאין לו בית קבול אף על גב שהוא מקבל טומאה שפיר הויא השקה אף על פי שהמים נמשכים עליו.

ואכמ”ל.

שאלה זו של חקקו ולבסוף קבעו, קשורה לשאלה נוספת שאוריאל העלה: יש קוי מים שהם בקוטר של 2-2.5 מטר, וכשיש מקום שצריך תיקון, יש מגופים שסוגרים אותם וכמויות עצומות של מים נסגרות בתוך הצינור, וכמובן יש חשיבות שמים אלו לא ילכו לאיבוד וזה לכאורה כלי.

אלא שכאן יש לדון שכיון שקודם מניחים חלקים של צינור באדמה, ואחר כך שמים את המגופה, הרי זה קבעו ולבסוף חקקו ואם  אין בעיה.

שאלת שעון המים, דן עליה בדבר אברהם חלק ג’ סימן יג:

ע”ד המקוה שרוצים לבנות מחדש שהמים באים מן הנהר ע”י סילונות שבארץ, ודא עקא שעוברים דרך כלי “מודד המים” שהוא כמו סילון קטן ובאמצעיתו מקום מרווח להעמיד שם מכונה קטנה שנעשית מצלולויד, ואח”כ מחברים את מודד המים הזה אל הסילונות שבארץ, ויש אומרים דיש למודד המים הזה דין כלי קיבול בשביל המכונה שמעמידים בתוכו.

הנה לכאורה דבר פשוט הוא שלהקערורית שבאמצע המודד יש דין בית – קיבול ופוסל משום שאיבה, שהרי נעשה הבית קיבול לשם קבלת המכונה הצולולודית והרי זה כמתנית’ דמקואות פ”ד מ”ג החוטט בצנור לקבל צרורות כו’, פוסלים את המקוה ומ”ל צרורות מ”ל מכונה.

… כמו”כ לא נתברר לי אם הקערורית תופסת כל רוחב הצינור או שרחבה קצר מרוחב הצינור ונשאר מצדדין חלק צינור משהו שאינו קערורי שגם שם זורמים המים, וכן אם בחלק הצינור שע”ג הקערורית בגובה ג”כ זורמים המים.

ואם הוא באופן זה יש לנו צד היתר, שלפי שכתבתם שהמים נמשכים ישר מהנהר א”כ דינו ממש כמעין שהעבירוהו ע”ג השוקת שאם העבירו ע”ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה כבמקואות ריש פ”ה ושו”ע רס”ח ומסתמא יש בצינורות כשפפה”נ למאן דבעי גם בזה שיעור לחיבור להכשיר שאובין או כולו שאובין

ובסיכום שם הוסיף:

כמדומני שמודד המים א”א להיות מחובר בקרקע טמון באדמה וכל חיבורו יהיה רק ע”י שנכנס ע”ע שרויבע בסילונות האחרים המחוברים לקרקע, ומסופקני אם זה הוי חיבור גמור, ע’ ברמב”ם הל’ כלים פ”י הט”ו וצ”ע. וטוב יותר לחבר על יד התכה.

מה שכתב שיש שהבדל בין אם הקערורית תופסת את כל הרוחב, לכאורה על ידי השקע הכל הופך להיות כלי, ואכמ”ל, ועוד שגם הפשט במשנה שם שהמים הם מחוץ לכלי ועל על שפת הכלי ממש.

ועוד כתב שם  בנדון זה:

א) כמדומני שמודד המים א”א להיות מחובר לקרקע טמון באדמה וכל חיבורו יהיה רק ע”י שנכנס ע”י שרויבע בסילונות האחרים המחוברים לקרקע ומסופקני אם זה הוי חיבור גמור. עי’ ברמב”ם הל’ כלים פ”י הט”ו וצ”ע. וטוב יותר לחבר ע”י התכה:

ב) לעיין במקום מכונת הספקת המים אם אין שום חשש שאוב ע”י גיגית או משאב (פומפען) שיש שחושבין אותו לב”ק.

ג) בסוף הסילונות מסתמא יעשו המשכה ג”ט כנהוג בכ”מ:

וראה ערוך השלחן רא שבאמת רוצה להכשיר את המים מרשתות המים שבעיר:

סעיף קסה

ולפ”ז בזמננו שהרבה מקואות שממשיכים ע”י סילונות מהמעיין שבעומק הארץ ומעלים המים למעלה ע”י סילונות של ברזל אם הסילונות מחוברים לכתלים וודאי מותר ואף כשהם אינם מחוברים מ”מ מותר כשבסוף כל הסילונות עושים סילון של עץ גדול עגול ונקוב נקב גדול וממנו יורד המים להמקוה העליונה והמקוה העליונה עושים מרצפת וכתלים של לבנים ואבנים ומדינא מותר כשהסילון של עץ הוא רק בסופו ולהמחמירים עכ”פ די בג’ טפחים כמ”ש בסעי’ הקודם וכ”ש אצלינו שעושים עץ ארוך ועב ונקוב

סעיף קסח:

ודע כי כמה מקואות בזמננו שמעלים המים מהמקוה העמוקה שהוא מעיין ומעלים למעלה את המים ועושים מקוה סמוכה לארץ וגם בעירנו עשו כן וכיצד מעלין המים למעלה שמעמידים בגובה כלים גדולים ועושים סילונות של ברזל או נחשת היורדים מאצל הכלים אל המקוה העמוקה ומעלים המים להכלים ע”י פלומפ”א ואח”כ יורדים המים להמקוה העמוקה דרך הסילונות ומשם יוצאים המים מתחת לארץ ונמשכים איזה משך דרך סילונות עד לא רחוק מהמקוה העליונה ובשם עושים סילון של עץ שדרך הסילון הזה יורדים המים להמקוה העליונה וכמ”ש בסעי’ קס”ה ולפ”ז אם המים מחוברים אל המקוה התחתונה גם אחרי שירדו המים דרך הסילונות יש להמקוה העליונה דין מעיין ומטהר בזוחלין ג”כ אבל אם נפסקו מי המקוה העליונה מהמים של התחתונה אין לעליונה רק דין מקוה ואינו מטהר אלא באשבורן ולא בזוחלין:

סעיף קסט:

ויש מקוות בערים הגדולות שבשם הולכים המים מהנהרות לכל בתי העיר דרך צנורות וסלונות תחת הקרקע בעומק ונקרא בלשון המדינה וואד”א פראוואדי”ן וממשיכין גם למקואות המים האלו צריכים ליזהר או שיפלו למקוה מהצנורות והסילונות של ברזל המחוברים לקרקע או שקודם המקוה יעשו קצת סילון של עץ במשך ג’ טפחים כמ”ש בסעי’ קס”ד ובמים האלו מוכרחים לסגור המים אחרי הכנסם למקוה ולכן אין עליהם דין מעיין רק דין מקוה לטהר באשבורן ולא בזוחלים וצריכים ליזהר בכל זה שבארנו:

על ערוך השלחן הזה, כתב הרבי מסטמר ר’ יואליש, המובא בספר טהרת יום טוב על משניות בשאלות ותשובות עמ’ 345 על דברי ערוך השלחן בסעיף קסה ואילך המתיר לעשות מקוה ממים שבאים בצנורות:

מ”ש מדברי הערוך השולחן שיש סומכין עליו לעשות מקוה ע”י הוואסער לייטונג ח”ו לא כוון הערוך כלל על אופן הוואסער לייטונג שלנו, אלא אז היה באיזה עיירות שהם מושכין מים מהנהרות אך בצינורות ישרים בלי שום עשי’ אחרת ולא הי’ שם חשש, ומזה מדבר בערוך השולחן. אבל בהוואסער לייטונג שעושין כעת באים באים באופנים שעוברין דרך מקומות שיש להם דין כלי, ונתברר שאף בעיר אחת לאו כל המקומות שוין באופן המשכת המים ותיקונם לנקיון המים. וק”ו שאין שום דמיון וערך להנעשה בדורות שלפנינו באיזה עיירות וגם עכשיו נשתנה עשייתם מזמן לזמן שעושין בכל עת שנויים בצנורות שונות שעושין תחת הקרקע. כללו של דבר המים הבאים מהוואסער לייטונג באים דרך כלים מכלים שונים ולזה אינו מועיל חיבור לקרקע, שאך בפשוטי כלים שאין להם חשש בית קיבול ואין האיסור אלא בשביל שמקבל טומאה בזה י”ל הסברא שע”י חיבורן לקרקע בטל מהם תורת טומאה אבל אם יש שם בית קיבול שנעשו המים שאובין, אין נ”מ כלל בחיבורן לקרקע ואף בקבעו ולבסוף חקקו כתב הנוב”י שאינו מועיל אלא בדרבנן ובדאורייתא פסול אבל חקקו ולבסוף קבעו מבואר בש”ס בלי שום חולק שפסול אפי’ בדרבנן ואינו מועיל הקביעות כלל. והיעלה על הדעת להכשיר מקוה הנעשה ע”י גוים בלי שום השגחה ובכל מקום שעושין צריך השגחת הבי”ד בהצנורות מתחלת ירידתן מהגג עד שבאים לתוך הבור ולפעמים יש בזה שאלות עמוקות שצריכין עיון הרבה וכמה קולמסין נשתברו ע”ז בכל דברי הפוסקים בשאלות שבצנורות והוואסער לייטונג נעשה בכמה מיני סילונות אין מספר כפופים ועקומים וסובבים את כל רחובות העיר והבתים בדרכים שונים ומשונים ולפעמים בכמה פרסאות והמצאות שונות להיות עולה ויורד ומנוקה מכל דבר ובכח הדוחה שיבוא כשפע רב וחדשים לבקרים המצאות ופעולות חדשות בכל עת. והבי”ד אינם יודעים מאומה מה נעשה תחת הקרקע כעצמות בבטן המלאה. ונמצא שכל כשרות המקוה תלוי בית עכו”ם כפי עבודתם ולפעמים גם אחר שכבר נגמרה המקוב מוסיפין העכו”ם פסול חדש באיזה מקום לדרך ביאת המים האלה. והבי”ד אינם רואים מזה מאומה בתוך המקוה. וכי יש מקום לחשוב לסמוך ע”ז במה שנוגע לכל טהרתן של ישראל וא”צ להאריך בדבר פשוט כזה ומקוה של וואסער לייטונג פסולה לגמרי שאין לצרפה לשום סניף בעולם ככל מים הנשאבין בבית ר”ל והשי”ת יזרוק עלינו מים טהורים ויטהרנו והנני ידידו דושת”ה באה”ר הק’ יואל

• בענין הוייתו על ידי טהרה:

על המשכה בדבר שאינו מקבל טומאה, ודין סילון של מתכת, שו”ע סימן רא סעיף מח:

הבא להמשיך מים למקוה, צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה, כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה,  לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו, אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו. וכן סילון של מתכת, אסור להמשיך בו מים למקוה, שמקבל טומאה; והוא שיהיו המים נופלים להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה, אבל אם נופלים על שפתו בחוץ, ונמשכין לתוכו, או שמחבר לפי הסלון של אבר צנור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנו למקוה, כשר. ואם הסלון של מתכות מחובר לקרקע, אפילו מקלח, להדיא לתוך המקוה, כשר שהרי אינו מקבל טומאה, לפי שהוא בטל אגב קרקע. ( ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא) (כתב הב”י שכן משמע מתשובת הרא”ש ותשובת רמב”ן ורשב”א ומרדכי בשם הרא”מ ור”ש בר”ב).

אם כן מצד זה אין בעיה, ואף אם הצינור אינו מחובר אפשר לעשות את העצה שכתובה בשו”ע. אבל כמ”ש עיקר הבעיה היא כיום שיש הרבה דברים חדשים, וכלים שמשמשים לטיהור וקרוב לודאי שיש כאן כלים לגבי שאובין.

נספחים:

אנצקלופדיה תלמודית ערך כלים:

אין כלי חרס מקבל טומאה, אף על פי שיש לו בית קיבול⁶⁶³, אלא אם כן הוא עשוי לקבלה⁶⁶⁴, לפיכך סילונות שהמים מהלכים בהם, אינם מקבלים טומאה, אף על פי שהם כפופים – משני צידיהם⁶⁶⁵ – ואף על פי שהם מקבלים⁶⁶⁶, היינו [טור שנה] שיש להם בית קיבול⁶⁶⁷, כיון שלא נעשו לקבלה אלא כדי שיצאו מהם המים⁶⁶⁸, שכל שלא נעשה לקבלה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים⁶⁶⁹, ודוקא שלא עשה בהם בית קיבול לצרורות, אבל אם חטט בצינור לקבל שם צרורות, הרי זה מקבל טומאה⁶⁷⁰.

לגבי משאבה, ע’ דובר בהלכה, הרב אליעזרוב הלכות נדה ומקוואות סימן כט אות ד:

ומזה אפשר להוליד חדשות לגבי משאבה שקורין בל”א פלומפ שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה דאין לה בית קיבול והיא מחוברת לקרקע ונעשית מלכתחילה באופן שלכל הדיעות אין זה מקבל טומאה אלא שהבעיה היא שזה נקרא תפיסת ידי אדם שמכוחו באים המים למקווה.

והנה לפי מה שכתבנו יוצא שאין כאן חשש מכיוון שהמים אינם מוגבהים בידיו אלא שהם נעקרים ממקום למקום כגון מהנהר למקווה והוי כאילו דוחפים למקווה מבלי שיגביהם אך מדברי תשובות רע”א הנספחים לדו”ח שם בנידון כזה כתב וז”ל: מסקינן בסוגיא דזבחים שם (כה ע”ב) דאמרינן עלה ז”א אויר ככלי דמי ועיין רש”י שם דאל”כ אמאי פסול דהא מן האויר באים לו, הרי אם אינה באים בידו ממש למקווה ויש הפסק בנתיים לא פסול וראי’ זו כתב הרא”ש דבהמשכה אחר שיצאו המים מהצנור שמקבל טומאה דכשר (ואף בדין המשכה כתב הרמ”א סמ”ו דבקרקע דוקא הראוי לבלוע זה רק בהמשכה שבא ע”י שאובין ממש ולא שבא ע”י צורך של הוויתן ע”י טהרה), דהא חזינן דאילו אויר כלי לאו ככלי היה הפסק האויר מועיל להתיר הרי דלא דהמשכה זו ראויה לבלע רק בהפסק בעלמא עכ”ל עכ”פ חזינן מדבריו דרק מפני שיש הפסק בין הידים למקווה אבל אם המים באים מידיו בלי הפסק נראה שיש להחמיר א”כ הוא סובר שכל שבא ע”י אדם הרי הוא פוסל בכל אופן אפילו מבלי שהגביה המים בידיו דהתם גם לא היה בהגבהה כ”א שהרים המים ע”י “אוהר ווערך” שזה כעין פלומפין הנ”ל.

ומדברים אלו מוכח מש”כ לעיל ג”כ לחלק בין שאובין שצריך ע”ג קרקע לבין מים שבאים ע”י דבר שהוויתו אינה ע”י טהרה וא”כ עכ”פ חזינן מהכא דדין תפיסת ידי אדם פסולו משום שאין הוויתו ע”י טהרה ולא משום שאינו בידי שמים. וראה זה פלא שהגרע”א ז”ל לא התייחס לשיטת הראב”ד ולא הביא שיש כאן פסול משום שאינו ע”י שמים (וצ”ע ועתה ראיתי שמביאו לבסוף)

ועוד יש לבאר את הוכחתו מזבחים שלא שייך דיני המשכה בהוויתו ע”י טהרה דכל דין זה של הפרטים בהמשכה זה רק מדרבנן ולא מדין תורה ובזבחים הרי אמרינן במי חטאת שדין הוויתן בטהרה הוא מהמשנה מהתורה וא”כ איך אפשר להשוות את זה להמשנה ועיין בדברי חיים לה’ מקוואות בענין הפלומפין ובתשו’ הר המור להגר”מ בנעט ז”ל בסי’ כ”ב עיי”ש

ע’ שו”ת שערי דעה שאין לחוש למים החוזרים מהמשאבה משום שאובין משום שאין זה דרך קבלה

ראה קונטרס של הרב יהושע בן מאיר על מקוואות.

כתב הרב יהושע בן מאיר על סבו הרב יודל רוזנברג שהיה רב בלאדז’ ובטורנטו ומנטריאול קנדה, שתשובתו הובאה לעיל, בקונטרס על מקוואות שכתב הרב יהושע בן מאיר:

זקני הגאון הרב יהודה יודל רוזנברג זצ”ל פעל רבות לקדם הצעה שכל אדם יעשה לו בביתו מקווה קטנה תוך שימוש במערכת המים העירונית. בזמנו נשים רבות נמנעו מלטבול עקב המצב הסניטרי של המקוואות בימיו וכן עקב ריחוקם מחלק מהתושבים היהודים בעיקר העשירים שלא גרו בגטו’. זקני זצ”ל קיווה שמקוואות קטנים בבתים יביאו לכך שגם הנשים של עשירי העם והמשכילים’ יקפידו על טבילה כהלכה. מתוך חילופי המכתבים שבין זקני לבין בנו סבי הגאון הרב מאיר יהושע רוזנברג זצ”ל עולה באופן ברור שכבר בשנת תרע”ג עוד בהיותו רב בלאדז הפיץ את הרעיון שיעשו מקוואות קטנות בבתים בקנדה פרסם בדפוס חוברת בשם מקוה יהודה בו פירסם וביאר את שיטתו בעניין מקוואות בספר אמר ודעת חלק התשובות יחוה דעת עסק באריכות חצי תשובה יז וכל תשובה יח לבניית מקווה קטן בכל בית תוך שימוש במערכת המים העירונית הספר הודפס בפיעטרקוב בשנת תרצ”ד

להלן הבעיות המרכזיות בהם דן זקני זצ”ל בשאלת כשרות מי העיר

1. צינורות של ברזל באדמה

א האם פוסלין מדין שאובין

ב האם פוסלין מצד שאין הוויתן על ידי טהרה

2. [אין להתיר אלא במקום שמערכת המים באה מנהרות גדולים שיש להם דין מעיין המשאבות המעלות את המים מהנהר למאגר העירוני]

א האם פוסלין את המים מצד תפיסת יד אדם

ב האם פוסלין את המים מצד שאין הוויתן על ידי טהרה לא דן בשאלה

ג האם המשאבות עושים את המים שאובין האם מאגרי המים עושים את המים שאובין האם מותר לעשות מקווה קטן בבית או שיש לחוש שמא יטבלו באמבטיות של ברזל.

3. המשאבות המעלות את המים מהנהר למאגר העירוני

א האם פוסלין את המים מצד תפיסת יד אדם

ב האם פוסלין את המים מצד שאין הוויתן על ידי טהרה [לא דן בשאלה ג האם המשאבות עושים את המים שאובין]

4. האם מאגרי המים עושים את המים שאובין
5. האם מותר לעשות מקווה קטן בבית או שיש לחוש שמא יטבלו באמבטיות של ברזל
6. הברז שבראש הצינור שעל ידו ממלאים את המקווה [וראה בהמשך סעיף ח ג.

א. האם יש לו בית קיבול ודין כלי שיפסול את כל המים שבצינורות מדין שאובין

ב האם פתיחת הברז פוסלת מצד תפיסת יד אדם

7. מד שעון המים שדרכו עוברים המים לבית

א האם פוסל מצד הוויתו על ידי דבר המקב”ט

ב האם פוסל מצד שעושה את המים שאובין

משאבה ידנית:

במתקני התפלה ודאי שיש מיכלים שהופכים את המים לשאובין, ראה:

⁶⁶³ . עי’ לעיל: מהותם וצורתם.

⁶⁶⁴ . רמב”ם כלים פי”ח ה”א; רא”ש כלים פ”ב מ”ג, ועי’ ציון 673.

⁶⁶⁵ . ר”ש ורע”ב שם, ועי’ תוי”ט שם.

⁶⁶⁶ . כלים שם; רמב”ם שם.

⁶⁶⁷ . פיהמ”ש שם, ועי’ תוי”ט שם; רא”ש שם.

⁶⁶⁸ . רמב”ם שם; רא”ש שם.

⁶⁶⁹ . רמב”ם שם.

⁶⁷⁰ . ר”ש ורע”ב שם, ע”פ מקואות פ”ד מ”ג.