בענין גדר שאובין וגדר נתן סאה ונטל סאה

ב”ה

בענין גדר שאובין וגדר נתן סאה ונטל סאה

לע”נ א”מ הרב יהודה עמיטל ז”ל – על פי רסיסי טל ח”א סימן כ’

א.

 

בתורת כהנים מובאת הדרשה לפסול מים שאובין:

אך מעין – תניא, יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהיה טהור, ת”ל מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים [שם]:

נחלקו בזה הראשונים י”א דאע”ג דדרשינן לה מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא דמדין תורה כל מים מכונסים טובלים בהם שנאמר מקוה מים מכל מקום בין שאובין בין שאינם שאובין ומדברי סופרים שהשאובין פסולים לטבילה. ויש מרבותינו הסוברים דכולו שאוב פסול מן התורה ויש מי שהחמיר דאף שלשה לוגין שאובים כשנותנם בתחילה לתוך המקוה פוסלין מן התורה ואיכא מאן דסבר דשאוב פסול מן התורה רק אם נשאב בכלי המקבל טומאה משום דדרשינן יהיה טהור דהוייתו של המקוה תהיה בטהרה אבל בכלי גללים וכלי אדמה דאינם מק”ט אין פוסלים את המקוה אלא מדרבנן. (שערי מקוואות סעיף ג’ בשער המקוה אות יח).

מהרא”ש בתחילת הלכות מקוואות משמע שהלימוד “מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים” הוא המקור לדין שאובין, ולכן כתב בהמשך:

היה אומר ר”י דהך ברייתא דפסלה מקוה שכולו שאוב מקרא לאו דרשה גמורה היא דאפילו מקוה שכולו שאוב כשר מן התורה אלא שחכמים פסלוהו והאי קרא אסמכתא בעלמא הוא….

כך גם מבואר בתוספות (בבא בתרא דף סו ע”א ד”ה מכלל דשאיבה דאורייתא), שכתבו בשם הרשב”ם ובשם רבינו תם שכולו שאוב הוי דאורייתא והביאו ראיה מהברייתא בתורת כהנים.  לעומת זה ברשב”ם בפסחים (דף קט ע”א) מובא לימוד אחר: “כדתניא ורחץ במים את כל בשרו במים, במים במי מקוה מים המיוחדים שנקוו מתחילה מעצמן מדלא כתב במים למעוטי שאובין דאזיל השתא ומייתי וטביל”. הרי שהרשב”ם כאן מביא לימוד אחר לפסול שאובין.

וכתב א”מ ז”ל שהרשב”ם מביא פסוק אחר משום שיש בשאובין שני ענינים[1] פסול במים ופסול במקוה. פסול במים משום שהמים הם פסולים מחמת שהם שאובין. ויש גם פסול במקוה משום שהמקוה נוצר על ידי אדם. לכן מובן הא דישנם שני לימודים לפסול שאובין.

ויש להביא ראיה שיש שני פסולים במים שאובין. במשנה פרק ד’ משנה א’:

המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשוכח.

הרי שהמים נעשים שאובין על ידי אדם ששם את הכלים ואף שלא נגע בכלי עם המים. כיון שהמים נכנסו למקוה דרך כלי, הרי הם שאובין, ובלא תפיסת יד אדם. אמנם מאידך הרי בית הלל מטהרים בשוכח, ואם יש לומר שמה שפוסלים כששם בכוונה הוא משום שגם זה נחשב תפיסת יד אדם. וכן במשנה שלאחר מכן, משנה ב’:

המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת את המקוה זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה.

ומאידך מצאנו אפשרות שתפיסת יד אדם פוסלת גם בלי כלי, ע’ במשנה פ”ג מ”ג לגבי פסול ג’ לוגין מים שאובין:

הסוחט את כסותו ומטיל ממקומות הרבה והמערה מן הצרצור ומטיל ממקומות הרבה רבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלין.

הרי שסוחט את כסותו נחשב כמים שאובין לגבי גזירת ג’ לוגין. ובשולחן ערוך סימן רא סעיף לט:

זה שאמרנו כל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה, לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן; אבל אם נתנם אדם למקוה, הרי זה פוסל; שכל על ידי אדם, אפילו זילף בידיו וברגליו ואפילו עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה, פסלוהו. בד”א, כשנזדלפו ברגליו. אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה, לא פסלוהו; אעפ”י שע”י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו, אין זה כמזלף ברגליו  ( וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט”ו).

הרי שיש פסול של תפיסת יד אדם גם בלא כלי. ואם כן יתכן לומר שהפסול בשאובין הוא כפול: גם משום שהם שאובין בכלי וגם משום שיש בהם תפיסת יד אדם.

אבל אם כן צריך עיון למעשה. מה שנוהגים שעושים מקוה במקום שאין גשמים על ידי הבאת קרח. וזה משום שבקרח אין בעיה של שאובין, אבל הרי יש כאן בעיה של מקוה שנעשה על ידי תפיסת יד אדם?  כתב בספר שערי מקוואות, בבנין מקוואות סימן ד’ עמ’ רט:

אלא דעדיין יש חשש אחר והוא חשש הוייתו בידי אדם דעצם מה שהוא מביא את השלג בידיו אסור מה”ט דהוייתו ע”י אדם וכן איכא הכא הוייתו ע”י טומאה לכן כתבו האחרונים שלא ישפכו את השלג ישר לתוך בור האוצר אלא יניחוהו ע”ג קרקע בריחוק קצת מהבור כשיעור ג”ט לפחות והמים ימשכו מאליהן דהמשכה מהניא להכשיר פסולים אלו ולענין הויה ע”י דהמק”ט סגי בהמשכה כל דהו כדפסק השו”ע בסעיף מח.

אלא שהראב”ד עצמו בבעלי הנפש התייחס לשאלה זו בקשר למשנה בפרק ז’ משנה א’:

יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק אמר ר’ עקיבא היה ר’ ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה…

וכתב הראב”ד בבעלי הנפש:

ואם תאמר לאנשי מידבא משום ר’ ישמעאל הרי עושין מן השלג מקוה לכתחלה ואפילו הכי כי נותנו בידים כשר. התם לכשיתפשר קאמר, וכשנתפשר מלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי מקוה.

אם כן אין בשלג שנפשר תפיסת יד אדם כיון שהוא נפשר ממילא וזה מילתא אחריתא וממילא הוי מקוה. (וע’ בית יוסף שהראב”ד נחלק עם הרז”ה האם שאיבה פוסלת בשלג, וכאמור אכן לוקחים את הקרח בדבר שאינו כלי).

עוד ראיה שיש הבדל בין מים שאובין ובין פסול של הוויתו על ידי אדם: ע’ ש”ך סימן ר”א ס”ק מו שהוויתו על ידי אדם הוא פסול במקוה אף שלא בכוונה, אבל שאובין שלא בכוונה אינו פוסל. ולכן סוחט כסותו והגביהו – שו”ע שם סעיף טו – שפוסל בג’ לוגין מקוה חסר המים נפלו מכסותו, שם אין זה כלי אבל זה הוויתו על ידי אדם. ושאובין, הרי רק בכוונה שהרי המניח כלים תחת הצינור אם שכח אינו פוסל.

וכן נפ”מ להמשכה, ע’ גלון מהרש”א על שו”ע סעיף מד שבפסול שאובין ההמשכה מועילה כל זמן שאין רוב מקווה, אבל לגבי פסול של הוויתו על ידי אדם אפילו כל המקווה כשר.

וע”ע ט”ז ס”ק מז.  וע’ רסיסי טל ח”א סימן כ’ בענין נתן סאה ונטל סאה, שם דן על ט”ז ס”ק כח.[2]

ב.

על פי מהלך זה שבשאובין יש שני פסולים, גם משום פסול כלי וגם משום תפיסת יד אדם, ביאר א”מ את סוגית נתן סאה ונטל סאה, ושיטת רש”י שם. המשנה אומרת בפרק ז’ משנה ג’:

אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלהו פוסלו בשלשה לוגין אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:

הסוגיה  ביבמות (דף פב ע”א) מביאה ברייתא לגבי שתי קופות עם פירושו של רבי יוחנן כדי להוכיח שלדעת רבי יוחנן חיוב תרומה בזמן הזה דרבנן:

שתי קופות – אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין – אחת  של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו – הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך  תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו; ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, ור’ יוחנן אמר: אע”פ שלא רבו חולין על התרומה.

רש”י מפרש שהגמרא סברא שלדעת רבי יוחנן לא צריך רוב חולין על תרומה, כיון שבדרבנן לא צריך ריבויא, ואף בלא סברת שאני אומר. הגמרא (דף פב ע”ב) מקשה על הסברא הזאת ממקוה:

וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא בעינן רבויא, והא תנן: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, נתן סאה ונטל סאה כשר, וא”ר יהודה בר שילא אמר ר’ אסי א”ר יוחנן: עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, לא, דלא נשקול רובו. ואיבעית אימא: שאני הכא, דאיכא למימר שאני אומר.

רש”י (ד”ה נתן סאה) כתב שהמשנה מיירי במי פירות ותמד שהחמיץ:

נתן סאה ונטל סאה כשר – גבי שאר משקין ומי פירות ותמד שהחמיץ קאי במס’ מקואות ואשמועי’ דאע”ג דחזר ונטל ואיכא למימר הא חסר ליה מקוה שהסאה הזאת אין משלימתו שאין ראויה למקוה אפ”ה כשר דמכי יהבו לגביה בטל ליה והוו להו ארבעים וחד כולן ראוין וכי שקל חד סאה פשו ארבעים אבל איפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר ליה וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר דמשקין הללו אין משלימין את המקוה.

מאי לאו דנשתייר רובו – עד י”ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אף על גב דפסול שאיבה דרבנן בעיא רובא בכשרות.

דלא נשקול רובא – אבל עד פלגא שפיר דמי.

ואיבעית אימא – לעולם בעינן רבויא בדרבנן והאי דקאמר אף על פי שלא רבו חולין משום דתלינן אשאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואין כאן איסור אבל הכא ליכא למימר שאני אומר כה”ג דהא מיא מיד מבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה.

את השאלה בגמרא “מאי לאו דנשתייר רובו” הסביר רש”י: “עד י”ט סאה יכול לעשות כן אבל טפי לא דבעינן דניהוי רובא מי גשמים אלמא אע”ג דפסול שאיבה דרבנן  בעיא רובא בכשרות.” וקשה, מדוע כתב כאן רש”י שמשנה זו דנה בדרבנן משום שפסול שאיבה דרבנן, והרי מי פירות אינן ראויים למקוה מן התורה?

תוספות (ד”ה נתן סאה) הקשו את הקושיה הזו ובתירוץ השני כתבו שמדאורייתא קמא קמא בטל הלכך הפסול הוא מדרבנן, ואפילו הכי בעינן רובא, לכך פריך שפיר על רבי יוחנן. אלא שאם נאמר קמא קמא בטיל, ובגלל זה לא חוששים לפסול דאורייתא של מי פירות כל זמן שלא רבו מי פירות על המים, מדוע רש”י צריך לומר ששאובין דרבנן? גם אם פסול שאובין היה דאורייתא, לכאורה הדין של קמא קמא בטיל היה מכשיר את המקוה כל זמן שאין רוב שאובים?

ויתירה מזו, במשנה במקואות פ”ז מ”ב מבואר שמים שאובים שנפלו למקוה חסר פוסלים את המקוה, ואילו מי פירות שנפלו למקוה חסר לא פוסלים את המקוה, אם כן לרש”י יש במי פירות פסול של מים שאובים?

לפי האמור שיש בשאובין גם פסול של תפיסת יד אדם כתב א”מ ז”ל:

לפי זה אפשר לומר דהפסול של המים, דהיינו פסול שאובין, איננו חל על מי פירות משום שהם אינם מים, ועל כן מי פירות במקוה חסר אף על פי שאינם מעלים אינם פוסלים (מסכת מקוואות פרק ז’ מ”ב). אך הפסול של המקוה, דהיינו מקוה שאין הוויתו בידי שמים, יכול לחול גם על מי פירות.

הלכך, כשמי הפירות הופכים להיות חלק של המקוה, הפסול הזה שייך גם בהם. ואם כן ניתן להבין את דברי רש”י שהסביר שדין נתן סאה ונטל סאה שבמשנה מיירי במי פירות, אך הפסול שנידון במשנה הוא הפסול דרבנן של  שאובין.

לגבי השאלה מדוע אין כאן פסול דאורייתא שהרי מי פירות אינם מים ופסולים מן התורה, יש לומר כמו שכתבו התוספות שקמא קמא בטיל.

לגבי השאלה מדוע קמא קמא בטיל לא מועיל לפסול שאובין יש לומר שקמא קמא בטיל ניתן לומר רק לגבי פסול במים. אבל לגבי פסול המקוה עצמו שהוייתו אינו בידי אדם לא מועיל קמא קמא בטיל, ובעינן לכל הפחות רובו כמו שכתב הראב”ד. לכן אמר רש”י שהמשנה הצריכה רוב מים כשרים בגלל שמדובר על פסול שאובין דרבנן, כאשר כונת רש”י היא לפסול שאובין שהוא פסול במקוה, דהיינו, הוייתו על ידי אדם, ולא לפסול שאובין שחל במים. לכן מקשה הגמרא מכאן שמשמע שגם בדרבנן בעינן רבוייא.

וע’ בהמשך השעור דיון מדוע לא נאמר שיבטלו גם בפחות מארבעים סאה?

[1]   עיין זכר יצחק סימן נו, אגרות משה ח”א יו”ד סימן קכ, בית ישי סימן קלח.

[2] שם הביא מחלוקת רא”ש וראב”ד האם יש פסול נפרד של הוויתו על ידי אדם. לראב”ד יש פסול כזה רק באם רובו כך, ולרא”ש יש פסול בכל הוויתו על ידי אדם. וז”ל הט”ז: ” ועיין בט”ז (ס”ק כ”ח) שכתב בדעת הראב”ד:

דלראב”ד כל שזילף ממים שאינם שאובין אין בו פסול רק שאם רוב המקוה נעשה כן יש פיסול מצד שלא נעשה בידי שמים דרוב המקוה צריך להיות על ידי שמים. ע”כ כדי לבטל גם פיסול זה הצריכו בסיפא דתוספתא שיוליכנו עם הקרקע נמצא שאין כאן פסול לגמרי, פסול שאובין אין כאן כיון שלא היו בכלי, ופסול שלא על ידי שמים אין כאן כיון שהוליכם עם הקרקע… אבל להרא”ש והטור ותשובה להרמב”ן דלעיל ותורת הבית דלעיל סבירא להו דכל שמתחת ידו של אדם יש פסול אפילו בלא שאיבה בכלי אם כן אף אם הוליכם עם הקרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי זה הוה כמו שאר שאובים שנמשכו שדין שלהם דלא מהני המשכה אלא אם כן יש רוב המקוה בהכשר.