יסודות בהלכות מקוואות

יסודות בהלכות מקוואות -א 

 

 

שו”ע יו”ד ר”ב סעיף א’:

אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ. ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבין עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם ארבעים סאה; ושיעורם, אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע, באמה בת ששה טפחים וחצי אצבע, ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך, כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת; וצריך שיעלה בתשבורת מ”ד אלף וקי”ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד”ע בב”ה); וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה, כדי שכשתכנס הטובלת ויתפחו המים ישארו שם ארבעים סאה (תוס’ פ’ ערבי פסחים).

ארבעים סאה אלו צריך שלא יהיו שאובין, ולכן אנו עושים אוצר של מי גשמים ליד המקוה וכך אין אנו משתמשים באוצר אלא על ידי האוצר מכשירים את מקוה של מים שאובין על ידי השקה.

 

שלשה אוצרות בתרשים: אוצר זריעה, אוצר השקה ואוצר השקה תחתון, שזהו מנהג חב”ד (ויש לציין שהרב נויבירט זצ”ל, כשבנו את המקוה בבית וגן בירושלים, סרב בכל תוקף לעשות את האוצר הזה כדי שלא להוציא לעז על מקוואות אחרים). להלן נסביר מהו אוצר זריעה ומהו אוצר השקה, ומה החסרונות שבכל אוצר ולמה עושים שני אוצרות כיום. בנוסף אנו רואים את ההמשכה כאן, מעל בטון קל, ולהלן יוסבר.

כמו כן נסביר איך משיגים מים שאינם שאובים במקומות שאין מי גשמים.

 

אע”פ שמים שאובים פסולים לטבילה בכל זאת יש אפשרות להכשיר המים שאובים על ידי ב’ אופנים א השקה: שמים שאובים נוגעים במים כשרים של מי גשמים. ב זריעה שהמים שאובים עוברים דרך מים כשרים של מי גשמים ובאים למקוה

הרווח הוא כיון שמים שאובים יש לנו בשפע ואם נוכל לטהר מים אלו נוכל להחליף את המים השאובים כמה פעמים בשבוע ויהיו מים נקיים וצחים ולכן אנו מחפשים דרכים איך להכשיר את המים השאובים.

 

נאמר בויקרא יא, לו:

אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא: 

נאמרו כאן כמה דרשות בחז”ל, להלן מובאות מתוך התורה תמימה על פסוק זה:

אך מעין – מה ת”ל אך, שיכול כשם שמעין מטהר בכל שהוא כך מקוה מטהרת בכל שהוא, ת”ל אך מעין, מעין מטהר בכל שהוא והמקוה מטהרת בארבעים סאה [תו”כ]:

אך מעין – תניא, יכול כשם שמעין מטהר בזוחלין כך מקוה מטהרת בזוחלין. תלמוד לומר אך מעין, מעין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין אלא באשבורן [תו”כ]:

אך מעין – תניא, יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהיה טהור, ת”ל מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים [שם]:

יהיה טהור – תנן התם, נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחביות פסולים, עלי קנים ועלי אגוזים כשרין, זה הכלל, דבר שמקבל טומאה פסולין, דבר שאינו מקבל טומאה כשרין, מנה”מ, דאמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, הווייתן ע”י טהרה תהא [זבחים כ”ה ב’]:

 

הערה קמ”ה לתורה תמימה הנ”ל, לגבי פירוש מעין מטהר בכל שהוא:

הרבה ראשונים הסכימו דהפירוש מעין מטהר בכל שהוא לאו דוקא כל שהוא ממש אלא ר”ל לאפוקי ארבעים סאה, אבל צריך שיהיה כל גופו עולה בהן, ואם הנטבל הוא גוץ די בפחות, ואם ארוך צריך יותר, וטעם הדבר דל”ל כל שהוא ממש, דהא כתיב (פ’ מצורע) ורחץ את כל בשרו במים ודרשינן (חגיגה י”א א’) מים שכל גופו עולה בהן, וא”כ ל”ל כל שהוא ממש, אבל במי מקוה בעינן מ’ סאה לכל אדם ואפילו גוץ, וכמו שיתבאר בפ’ מצורע. זו היא דעת רמב”ם וראב”ד ורשב”א ועוד ראשונים.

אבל הר”י בעל התוס’ בפסחים י”ז ב’ ובכ”מ כתב דהא דמעין סגי בכל שהוא הוא רק לטבילת כלים, אבל לטבילת אדם בעינן אפילו במעין מ’ סאה,[1] ואפי’ באדם גוץ שכל גופו עולה בפחות ממ’ סאה, ויסוד ראיתו מחגיגה כ”ב ב’ דאמרו שם ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה, יעו”ש, וחלחולי מחלחלא לא שייך במקוה אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע, ובכ”ז קאמר דבעינן מ’ סאה, והרא”ש הלכות מקואות ס”ס א’ כתב על ראיה זו שאין עליה תשובה.

 

יש הבדל בין מקוה ובין מעין, מעין מטהר בזוחלין ומקוה רק באשבורן, זו משנה במסכת מקוואות פ”א מ”ז:

למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא.

לא נעסוק בשלב זה בפירוש המשנה, מתי מעין זה שהוסיפו עליו מים נחשב למעין ומתי למקוה, אבל הכלל הוא, הכתוב במשנה, מעיין מטהר בכל שהוא ומקוה צריך ארבעים סאה. וכן שמקוה מטהר רק באשבורן ומעיין מטהר גם בזוחלים.

 

שו”ע יו”ד ר”ב:

סעיף ב

 מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים); מי גשמים אין מטהרין אלא  באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) ( אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה) (ב”י בשם (מהרי”ק שורש קט”ו) אם הם לחוד בלא מעיין)…

סעיף ג

ארבעים סאה שאמרו, צריך שלא יהיו שאובים; שאם הם שאובים, פסולים. הגה: ואם כל המקוה הוא שאובין, פסול מן התורה, וספיקא לחומרא; אבל אם רוב המקוה כשר והמיעוט הוא שאובין, אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (טור בשם הרא”ש ור”ש והרבה פוסקים).

 

דבר נוסף, הוא גזירת ג’ לוגין מים שאובין, מובא במשנה מקוואות ב, ד:

רבי אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין על פני המים וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין:

ובמשנה עדויות פרק א’ משנה ג’:

הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו ושמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם:

 

ובשו”ע שם:

סעיף טו

 מקוה שיש בו ארבעים סאה, ומעין כל שהוא, יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה  והם כשרים, אף על פי שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא, כמו שנתבאר, ועיין לקמן סעיף מ’ דיש חולקין) (ב”י בשם תשובת רמב”ן סימן רל”א). אבל כל זמן שאין במקוה מ’ סאה, אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא, אם נפלו לתוכו ג’ לוגים מים שאובים, פסלוהו. לא שנא שאבן בכלי, לא שנא סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (רמב”ם פ”ה)…

 

הסיבה לגזירת ג’ לוגין שבסעיף טו, ומבוארת באריכות במשניות, היא משום ששלשה לוגין היא שיעור חשוב שהרי משלשה לוגין ואילך חשוב הוא וגזרו עליו שהרי ג’ לוגין הן רבע ההין שהוא השיעור הקטן ביותר בנסכי צבור והואיל וג’ לוגין חשוב לקרבנות צבור חשוב הוא גם לפסול את המקוה בשאובין (ראב”ד בפירוש עדויות פ”א מ”ג) א”נ כמו שכתבו תוספות בב”ב סו ע”ב, שהם ראויים להדיח את גופו והוי כעין מקוה (ע’ שערי מקואות בשער המקוה אות עה).

 

השקה וזריעה:

 

שני האוצרות, אוצר זריעה ואוצר השקה, מתוארים באופן דומה במשנה מקואות פרק ו’ משנה ח’:

מטהרים את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה:

 

אמנם קוראים לזה בשם אוצר זריעה ואוצר השקה, אבל בעצם גם השקה היא זריעה, משום שעיקר גדר השקה במקוה הוא נאמר לגבי טהרה מים מטומאה על ידי שמשיקים את הכוס עם המים במקוה. וראה באנצקלופדיה תלמודית ערך השקה, לגבי טומאה וטהרה:

גדרה של טהרת ההשקה הוא בתורת זריעה, שהרי הם כאילו זרועים במקוה, ומים במים זוהי זריעתם, שמשעברו עליהם מי המקוה ונעשה [טור קצ] חיבור ובטלו זוהי זריעתם, ונעשים עם מי המקוה כדבר אחד, אבל אין טהרתם בתורת טבילה, שאין אוכל ומשקה נטהרים במקוה, שלא כתובה טבילה אלא באדם וכלים, אלא משום זריעה, וכמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם שטהרו מליטמא, שהזריעה מטהרתם.

 

אלא שיש מחלוקת אם השקה של מקוה היא כמו השקה מטומאה שהיא בגדר של זריעה או מטעם חיבור.[2] ע’ א”ת בהערה שכתב שזו מחלוקת הרא”ש ומהרי”ק. ובית אפרים תשובה נג ביו”ד כתב שנפ”מ היא אם חור ההשקה צריך להשאר פתוח או יכול להיות סגור. וע’ שערי מקואות עמ’ קג, בשער המקוה אות רכט. בשו”ע סעיף נב כתב שדי שיהיה פתוח רגע אחד, והש”ך כתב שטוב להחמיר כרבנו ירוחם שישאר פתוח, ויסוד המחלוקת היא האם השקה היא מדין חיבור ואז צריך להיות מחובר כל הזמן או שזה מטעם זריעה ודי רגע אחד.

 

נתן סאה ונטל סאה:

 

הטעם שעושים שני אוצרות, אוצר זריעה ואוצר השקה: לגבי אוצר זריעה לבד, הבעיה היא שהרי המים שבאוצר מתחלפים כל הזמן. ואמנם כתוב בשו”ע בסעיף כד:

… אבל במים שאובים שנפל סאה למ’ סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר.

אלא שיש בדבר מחלוקת ראשונים. דעת הראב”ד שאם נתן סאה ונטל סאה כשר רק עד רובו. כתב הבית יוסף בסימן רא:

ובשם הראב”ד מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובין אם נפלו בו למחצה וכל שכן אם נפלו בו רוב פסולים ע”כ ונראה דבנתן סאה ונטל סאה קאמר דעד רובו כשר וכדעת הרמב”ם (פ”ד ה”ז) אבל בנתן ולא נטל אפילו באלף סאין אינו נפסל דברי הכל:

מה שכתב הבית יוסף שזו גם דעת הרמב”ם, אמנם כן הוא ברמב”ם שציין, אלא שלדעת הרמב”ם שם:

הלכה ו’

כיצד פוסלין המים השאובין את המקוה בשלשה לוגין, שאם היה במקוה פחות ממ’ סאה [ונפל לתוכן שלשה לוגין והשלימום לארבעים סאה] הכל פסול, אבל מקוה שיש בו מ’ סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ’ סאה מים כשרין והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ’ סאה הרי התחתון כשר.

הלכה ז

מקוה שיש בו מ’ סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל אח”כ ממנו סאה ה”ז כשר, וכן נותן סאה ונוטל סאה והוא כשר עד רובו.

 

והרא”ש כתב על הרמב”ם, בהלכות מקואות סימן א’:

ודבריו תמוהין מתחלה כתב כיון דיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אף על פי שרבין עליו מים שאובין כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונוטל סאה ביותר מרובו

והבית יוסף הבין את הרמב”ם כמו רבנו ירוחם שפסול ביותר מרובו משום מראית העין. מכל מקום רוב הראשונים חולקים על הראב”ד ודעת הראב”ד שנפסל מדאוריתא הוא דעת יחיד. מכל מקום מטעם זה עושים גם אוצר זריעה וגם אוצר השקה.

 

וטעם נוסף, הוא משום שבאוצר זריעה יש חשש שאם יש שארית של מים שאובין שניקו בהם את המקווה, שלשה לוגין  ולגבי פסול שלשה לוגין הם פוסלים את המקווה. וצריך להקפיד שהמקוה יהיה יבש לגמרי לפני שמגיעים מים מהאוצר.

 

חשש נוסף באחרונים הוא שהזריעה היא בזמן שהמקוה זוחל, ולדעות מסויימות כשהמקוה זוחל אינו מטהר מים נוספים בהשקה או זריעה. הש”ך כתב בס”ק נה שיש מחלוקת ראשונים אם השאובין יכולים לטהר בזריעה בזמן שהמקוה זוחל. ולכן כתב החזון איש ביו”ד סימן קכג שצריך לעשות את הברז בחלק הנמוך של האוצר זריעה, כדי שלמעלה יצאו המים לבור הטבילה ולמטה לא תהיה זחילה.

 

הטעם שלא מסתפקים באוצר השקה לבד, על פי מה שהבאנו לעיל, בשו”ע סימן רא סעיף נב כתוב:

הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר, להכשירו; או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם, צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד  ( וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב”ש סימן רצ”ב בשם א’ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף), ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר, אפילו רגע, נשאר  לעולם בהכשרו, אפילו נסתם הנקב אח”כ…

וכתב הש”ך בס”ק קיב:

לעולם בהכשרו כו’. ורבינו ירוחם כ’ שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר ולפסולו כבתחלה ומביאו ב”י וד”מ וטוב להחמיר לכתחלה.

על פי זה כתב החתם סופר בתשובה חיו”ד סימן ריז, שיש לחשוש שמא יסתמו את נקב שפופרת הנאד ולא יפתחו אותו:

אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא”ז אין פקפוק אך כשסותמים הנקב אף על גב כשהושקו שעה א’ נזרעו והוכשרו השאובים מכל מקו’ כיון שהשיעור מועט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור אפי’ אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הימים יזלזלו בפתיחה ובידי הוה עובדא בקהלה הסמוכה לכאן והיה מכשול רב בעו”ה ע”כ חכם וצדיק שכמותו עיניו בראשו ואחתום בברכה א”נ דש”ת. משה”ק סופר מפפד”מ.

(ומעשה שהיה בחודש האחרון (סיון תשע”ז) שנשאל הרב בן שלמה בנדון כזה, ששכחו לפתוח את נקב שפופרת הנאד, ושבוע שלם זה היה סגור)

והרב טוקוצ’ינסקי כתב, הובא בשערי מקואות, בבנין המקואות סימן א’ שלא סומכים על זה לבד פן יארע באיזה סמן איזה פסול בחפירה, או שישה בה סדק ותהיה זוחלת או שיחסר משיעור, לכן מעדיפים ועושים עוד מקוה.

 

 

חב”ד עושים עוד אוצר השקה מתחת למקוה, והטעם משום שגם באוצר השקה בסופו של דבר יש חשש של נתן סאה ונטל סאה, כיון שבזמן שמרוקנים את המקוה יוצאים מים מאוצר ההשקה ואחר כך כשממלאים ופותחים את הפקק שוב זורמים מים לאוצר (אלא שבעצם אפשר לפני שמרוקנים את המקווה לסגור את פתח שפופרת הנאד). וראה בשערי מקואות, בנין המקואות סימן א’, עמ’ קסז:

תיקון האדמו”ר מלובביץ (הרש”ב) הואיל ועל ידי בור השקה סמוך למקוה אכתי איכא חשש של נתן סאה ונטל סאה כמו שנתבאר לכן תיקן הרש”ב ז”ל לעשות מקוה על גבי מקוה דהיינו שחופרים את בור ההשקה בקרקעית המקוה לא בצידו ושם מכניסים ארבעים סאה מי גשמים ומכסים את הבור במכסה העשוי מאבן גדולה שמשמש גם חלק מרצפת המקוה העליון שבו טובלים ובזה מרויחין שאין כל כך חשש של התחלפות המים באוצר ההשקה כמו באם היה הבור מן הצד ויוצאין בזה דעת הראב”ד הפוסל בנתן סאה ונטל סאה ומקיימין בכך גם את דינו של רבינו ירוחם שהצריך השקה תמידית.

 

נספח:

שיעור ארבעים סאה: לגבי המידות של זמננו מקובלות שתי שיטות בישראל א. שיטת הגאון חזון איש זצ”ל ב. שיטת הגאון הרב אברהם חיים נאה זצ”ל לשיטת החזון איש יש להחמיר לכתחילה שיהא במקוה לא פחות מ 750 ליטר מים ובשעת הדחק על כל פנים אין לפחות מ 648 ליטר (עיין שיעורין של תורה להגר”י קניבסקי) ואילו לשיטת הרא”ח נאה יש להחמיר לכתחילה שיהא במקוה 921.6 ליטר מים והשיעור שאין לפחות ממנו הוא 454.283 ליטר (עיין שיעור מקוה להגרא”ח נאה)

[1] ואף על פי כן אפשר להוסיף מים שאובין אפילו הרבה ויהיה כשר לטבילת אדם. ע’ מה שדן בזה בשערי ישר שער ג’ פרק כז.

[2] א”ת שם: “כשם שהשקה מועילה למים הטמאים לטהרם, כך מועילה השקה למים שאובים – שהם פסולים למקוה – להכשירם, וכל מקוה שיש בו ארבעים סאה, שאם נתנו עליו כל מים שאובים שבעולם אין פוסלים אותו, הרי הכשרו הוא בתורת השקה וזריעה. ולא זו בלבד שמים שאובים שנפלו למקוה, שהוכשרו לטבול בהם, אלא אפילו מקוה שכולו שאוב, ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפופרת הנוד כשר לטבול בו, ומועילה זריעתו להיות כמקוה עצמו. ויש חולקים וסוברים שאין השקה בשאובים בגדר זריעה, ואין השקה מועילה אלא מטעם חיבור, שכיון שהשיקם יחד והם מחוברים, השאובים נגררים אחר המקוה, והכל שם מקוה עליו, ואינה דומה השקה בשאובים להשקה בטומאה, שבטומאה ההשקה כזריעה ומסלקת הטומאה, אבל בשאובים אינה מסלקת הפסול, אלא שנעשו כמקוה מחמת חיבורם.”