עשיית מקוה מקרח

ב”ה

                                             ד. עשיית מקוה מקרח

מקואות פרק ז’ משנה א’:

יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק אמר ר’ עקיבא היה ר’ ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה ר’ יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים כיצד מעלין ולא פוסלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהם סאה לתוכו והעלהו נמצאו מעלין ולא פוסלין:

 

כתב הרע”ב: “והלכה כעדותן של אנשי מידבא שעושין מצוה מן השלג אפילו לכתחילה”. השאלות שצריך לברר: א. האם השלג והברד יכולים רק להשלים את שיעור המקוה, לכאורה כך משמע מדברי המשנה: “כיצד מעלין ולא פוסלין…” או שאפשר את כל המקוה לעשות משלג?  ב. האם המשנה מדברת בשלג כשעדיין לא הופשר או גם אם הופשר, האם יש נפ”מ?  ג. מה הדין במים שאובין שהוקפאו, האם אבדו את דין שאובין? ד. האם בכלל יש דין מים לשלג?

 

ברש”י סוכה יט ע”ב משמע שאין להכשיר מקוה שכולו עשוי משלג:

לא עלתה לו טבילה – דהכי תנן במסכת מקואות (פרק שביעי, משנה א), אלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק, ומעלין – היינו משלימין, אשלומי – אין, בפני עצמו – לא.

 

אבל הרמב”ם בפרק ז’ הלכה ג’ כתב:

ואלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק, כיצד מקוה שיש בו מ’ סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מא’ מאלו ה”ז עולה למדתו והרי המקוה כשר ושלם, נמצאו מעלין ולא פוסלין, אפילו הביא מ’ סאה שלג בתחילה והניחן בעוקה וריסקו שם ה”ז מקוה שלם וכשר.

 

ואם יכול להביא גם ארבעים סאה של שלג, מדוע המשנה אומרת את דין זה רק לגבי מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת?  נראה שכוונת המשנה למה שכתב הרא”ש בהלכות מקואות סימן יח והביאו בית יוסף:

ואפי’ עשה כל המקוה מאלו והביאו לתוך המקוה בכלי כשר. ותניא בתוספתא עיגולי שלג המשוקעין בבור הרי אלו מעלין רבי יהודה אומר אין מעלין ומודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנדוק בעריבה ומשיקה ויורד וטובל משמע דשלג אף על פי שלא נימוח סאה אחת ממנו משלמת למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת דחשיב כמים אף על פי דלכשנמוח יחסר ממנו ונראה דלהכי תנא בתוספתא עיגולי שלג דצריך שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח.

 

ולפי דברים אלו בשלג שלא נמס, אפשר רק להשלים בהם שיעור מקוה,[1] ומסתבר שזה רק כשיהיה רוב שיעור מקוה ממים שאינם שאובים.

 

אבל לגבי טבילה במקוה של שלג לפני שנימוח, ע’ בית יוסף שהביא את המרדכי בשם רבנו שמריה, וז”ל המרדכי בשבת רמז שכ:

מעשה בא לפני רבי שמריה משפירא באדם [רמז שלב] אחד שאנס אשתו והטביל אותה בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ’ סאה והורה רבינו שמחה שעלתה לה טבילה וראיה ממסכת מקואות [פ”ז מ”א] דתנן השלג והברד מעלין המקוה ולא פוסלין אלמא מותר לטבול בשלג וליכא למימר דבהופשרו קא מיירי דאז פשיטא דהוי כמו שאר מים [*וכ”כ ר”ב ממגענצא] והר’ אליעזר מביה”ם מפרש ההיא דמסכת מקואות שהבאתי איירי שהופשרו והא קמ”ל דאין דין שאובין עליהם:

 

אבל זה תלוי מה הפשט ברמב”ם הנ”ל כשכותב על שלג “כשרסקו” האם זה רק למעך את החלל או שהכוונה לרסקו עד שיהיה מים. ע’ בית יוסף בזה ובש”ך ס”ק עא.

 

שו”ע סעיף ל:

אין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי, אין שאיבה פוסלת בהם שאם שאב מאלו למקום החסר, לא פסלוהו. ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה, כשר. הגה: וכשמשער שיעור המקוה בשלג, ימעך חללו תחילה (ב”י בשם הראב”ד והרא”ש וכ”כ הרמב”ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס”פ במה טומנין בשם ר’ שמריה). ויש מחמירין לטבול בכל אלה, עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר”ר שמחה והר”א מביהם). וטוב להחמיר לכתחלה (ב”י) ועיין בא”ח סימן ק”ס.

 

ובשו”ע סעיף ל’ משמע שמתיר לטבול בשלג אף שלא נימוח, ממה שכתב הרמ”א שיש שמחמירים שלא לטבול עד שנימוח, וממילא משמע שאפילו אם כל המקוה עשוי מהשלג  ע’ באור הגר”א אות סה שהבין כך.

 

אבל בש”ך מחמיר שלא לטבול בשלג עצמו, ראה סיום דבריו בס”ק עא:

ולא תמצא בשום פוסק מפורש דעלתה טבילה בכולו שלג זולתי ה”ר שמריה דמיקל וכבר חלקו עליו הבאים אחריו כדאיתא במרדכי וכן פסק הבית חדש לאסור שוב מצאתי במהרי”ל בהלכות טבילה וז”ל אמר מהר”י סג”ל דאיתמר בש”ס שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי של שלג בימות הגשמים וכן הלכה עכ”ל ונראה דדברים אלו לא דסמכא נינהו וניכר שאיזה תלמיד מבהיל כתבן שכתב דאתמר בש”ס ואינו בש”ס אלא המעשה הוא במרדכי סוף פרק במה טומנין שבא לפי ר”ש והורה כן להתיר וכבר חלקו עליו חביריו וגם ר”ש גופיה חזר בו כדאיתא במרדכי שם ע”ש:

 

אלא שלפי הסברא שאפשר לטבול בשלג, צריך לומר שיש לשלג דין מים, ואם כן מדוע לא נפסל בשאובין?

 

הטעם שהקילו בשלג שאין בו דין שאובין, כתב הראבי”ה סימן תתקצא:

אבל שלג תנן בפ”ד דמקוואות שעושין ממנו מקוה לכתחילה כיון שיכול להביאו או בידו או בסל או בקופה לא גזרו עליו אפילו נעשה בידי אדם.

אלא שטעם זה הוא נכון אם פסול שאובין הוא דרבנן.

 

בחזון איש מקוואות תניינא סימן ו’ ס”ק ד’, הביאו בשערי מקוואות סעיף ל’ אות קל”ב:

דכל דין שאוב הוא רק כשנתלש ע”י האדם דתו לא הוי בידי שמים והיינו דוקא במים שצרופן יחד למקוה לא היה אפשרי בלתי תפיסת ידי אדם אבל השלג והברד צרופן יכול להיות שלא ע”י האדם שהרי אפשר לטבול בשלג אף אם אינו בחפירה אלא כשהוא על הארץ להכי לא חיישינן אף אם נקבצו ע”י אדם בכלי דהכלי כמאן דליתיה מאחר שא”צ לו.

 

כאורה גם תלוי בטעמים אם מותר לטבול בשלג בכלים: הרי אסור לטבול בכלים. אבל מה הדין אם שלג נמצא בכלים? ניתן לומר שכיון שאין צריך את הכלי בשביל השלג, הרי שאין פסול של טבילה בכלים. וכך אכן הביא בספר שערי מקוואות בשם ספר גולות עיליות.

 

כתב הטור סימן רא:

אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והטיט שהוא עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה חסר לא פסלוהו ולא עוד אלא יא]שאפי’ עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה כשר

הלשון שכתב הטור “אין שאיבה פוסלת אלא במים” היא מהרא”ש בהלכות מקואות סימן יח. ומשמע מדברי הרא”ש ששלג לאחר שהפשיר המים אינם נחשבים לשאובין.

 

 

ובחתם סופר יו”ד ח”ב סימן ס’ כתב:

גי”ה [גליל ידו הטהורה] הגיעני ונפשו בשאלתו איך להכשיר מקוה שאין בו מים כלל ע”י שלג שממלאי’ בכתף. שמע נא אין להתיר אלא למלאות ע”י סלים הצרים בנקבי’ מרווחי’ כדי שיזובו המים מהם ולא יתקבצו ג’ לוגי’ בשולי הכלי מהפשרת השלג דה”ל ג’ לוגי’ שאובי’ שפוסלי’ המקוה ולאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצק עלי’ מים חמין כיון דקיי”ל שלג שלא הופשר אין טובלי’ בו נמצא המים חמין השאובי’ פוסלי’ המקוה טרם שנפשר מ’ סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלי’ הרבה ע”ג עד שיופשר השלג ממילא זולת זה אין להתיר בשום אופן.

 

בשו”ת רב פעלים יו”ד ח”ב סימן כד נשאל מקהילת בומביי שאלה זו של עשית מקוה משלג:

שאלה, מעיר במביי. הנה מצינו כתוב בשו”ע יו”ד סי’ ר”א, שמותר להביא שלג בידים ולעשות ממנו מקוה שכשר לטבול בו הנדה, והנה במקומינו עושין את המים שלג ע”י אדם במכונה, אם שלג זה דינו שוה לשלג הנז’ שכשר לעשות ממנו מקוה או לאו, יורינו ושכמ”ה.

אבל בהצעתו של החתם סופר להמיס את השלג על ידי טס של מתכת מלובן, חולק שם ברב פעלים וטוען שזה יהיה מקוה שהוויתו על ידי אדם:

מיהו נ”ל דהפשרה של השלג אחר שהניחו במקוה צריכה להיות בידי שמים, דהיינו שיהיה נפשר מאיליו ע”י חום האויר, אבל לא יהיה נפשר בידי אדם. אמנם ראיתי להגאון ח”ס שם בסי’ רי”ג, שהתיר להפשירו ע”י המצאה זו, דהיינו אחר שהונח כולו בתוך המקוה, יביאו טס ברזל מלובן ועליו גחלים בוערות, ויניחנו על השלג, ואז נפשר מאיליו, וכתב דאין בזה חשש משום הוייתו בידי אדם, דלא מקרי זה הוייה, אלא הוי כמו הסרת המניעה, דלא מקרי הוייה אלא כמו הבאת מים, וכן הסכים בהמצאה זו רב אחד שהזכירו שם בשאלה הנז’.

ולדידי אנא עבדא יש לפקפק בהיתר זה, להפשיר השלג ע”י הנחת הברזל, דודאי חשיב זה הווייתו ע”י אדם, דהא לסברת הראב”ד ודעמיה בעודו שלג אסור לטבול בו, דלא מקרי מים, והכי קי”ל להלכה, וע”י שהוא מפשירו בהנחת הברזל, נמצא הוא עושהו מים להיות מוכשר לטבילה.

 

ועיי”ש מה שכתב על דברי החתם סופר שזה רק הסרת מונע.

ובקשר לשאלה האם יכול גם לקחת מים שאובין ולהפוך אותם למקוה כשר על ידי שיקפיא את המים, כתב הבית יוסף בשם הרא”ש:

כתב הרא”ש בתשובה כלל ל”א סימן ב’ דתניא בתוספתא דטהרות (פ”ב ה”ג) מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימוחו כשר להקוות ומשמע מדבריו דכשר להקוות דקתני פירושו כשר לטבול בו שהוא מקוה כשר וכן פירש סמ”ג (עשין רמח רמב.)

 

לעומתם סובר הרז”ה, הובא בבעלי הנפש והביאו בית יוסף וז”ל בית יוסף:

והרז”ה (בספר סלע המחלוקת נדפס בספר בעלי הנפש עמ’ קסא) כתב על זה אנו תמהים מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה או שהביאו את השלג בכלים שמא בידיהם משכו והוליכוהו עם הקרקע עכ”ל ובסוף דבריו כתב הילכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאיבה פוסלת בשלג ונראה לי שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר ע”כ.

 

האם מותר לעשות קרח ממים שאובים ולהפשיר למקוה, האם הדין יהיה כמו שלג, בזה נחלקו האחרונים.  בשו”ת הר צבי יו”ד קפד, מחמיר בזה, ולאחר שדן אם אפשר להתיר על המשכה של כולה, כתב:

ובכלל הרי יש הרבה מפקפקים במקוה הנעשה מגליד, כמו הגידולי טהרה ובספר לחם ושמלה ובספר יד דוד להגאון הר”ד מקארלין ז”ל והבו דלא לוסיף עלה בקרח הנעשה ממים טמאים שכתב הצל”ח דהמים פסולים מן התורה, וכן נראה שגרת לשון החתם סופר (יור”ד, סימן ריג, בד”ה וראיתי מקדמון אחד) דמים טמאים פסולין מן התורה.

וזכורני שהגאון מוהרא”י קוק זצ”ל התיר בקרח הנעשה ע”י מכונה. אבל עכ”ז לדעתי אין להתיר לכתחילה, אבל מ”מ אין חיוב להודיע ולהכריז על אלו שכבר עשו כן, כי סוף סוף לא הובא בפוסקים המפורסמים לפסול בפשיטות בנ”ד. ולדעתי רשאי להיות שב ואל תעשה במקום שכבר נעשה מעשה.

 

ובאחיעזר ח”ג סימן לג רצה לומר שזה תלוי במחלוקת שדנו קודם אם אפשר לטבול בשלג, אם הוא נחשב כמים:

והנה אם נאמר דדוקא לכשהופשר, אבל לכשלא הופשר אין לעשות המקוה, וע”כ אם הובא ע”י אדם ודבר המקבל טומאה מ”מ לכשהופשר פנים חדשות בא לכאן, והוי כבידי שמים, וזהו אם נימא לשי’ הרמב”ם והרא”ש דבלא נפשר לא הוכשר, אבל אם נימא דהוכשר מתחלה, א”כ ודאי אם הובא ע”י אדם או דבר המקבל טומאה פסול.

 אבל יש לדחות. ובאגרות משה או”ח ח”ב סי’ מב כתב בסוף התשובה:

ובדבר שאין זמן גשמים במחנו וצריך להכשיר המקוה בקרח ולהשיג קרח טבעי עולה בהוצאה מרובה אם רשאין ליקח קרח שנעשה ע”י מכונות, הנה אף שיש טעמים גדולים להכשיר גם קרח זה מ”מ למעשה צריך להשיג קרח טבעי אף שיתארך עי”ז קצת זמן ואין להשגיח על ההוצאות שיעלו בזה. ידידו, משה פיינשטיין.

[1] וכתב דרכי משה: בשם בית יוסף “וכתב עוד דהרמבם מחמיר ואוסר לעשות מקוה שלם מאלו דברים וסובר דדוקא מצטרף למים אבל בפני עצמו לא והרז”ה מחמיר עוד וסבירא ליה דשאיבה פוסלת בדברים אלו אבל דעת הראש כדעת רבינו” ובהגהות אורח מישור העיר שאדרבא בבית יוסף לא כתב כך.