פסול זוחלין במקוה

ב”ה

ג. בענין פסול זוחלין במקוה

א. מקור הלימוד לפסול זחילה:

רמב”ם מקוואות פרק ח’ הלכה ט’:

…מה בין מעיין למקוה המקוה אינו מטהר אלא במ’ סאה והמעיין מטהר בכל שהוא, המקוה אינו מטהר אלא באשבורן והמים הנזחלים ממנו אינן מטהרין והמעיין מטהר בזוחלים, המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים והמעיין אם היו מימיו מים חיים הזב טובל בהן.

וכתב בית יוסף בטעם ההבדל שבין מעין ומקוה, בשם המרדכי:

וכתב דטעמא דמילתא משום דמעין נקרא בכל ענין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא אלא באשבורן כדכתיב (בראשית א י) יקוו המים אל מקום אחד ע”כ כלומר וכהאי גוונא מפרשינן מקוה דכתיב בקרא.

מקור דין זה שאינו מטהר בזחילה, בספרא שמיני פרשה ט סוף פרק י:

(ג) אי מה מעין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין ת”ל אך מעין המעין מטהר בזוחלים, והמקוה באשבורן.

אלא שלימוד זה סותר ללימוד אחר, כפי שעמד על זה החתם סופר, שהרי בפסחים טז ע”א, למי שסובר שמשקין מקבלים טומאה מדאורייתא, פירוש הפסוק “אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור” היינו שהמים הם טהורים ואינם מקבלים טומאה. ואם כן אי אפשר ללמוד מכאן את דיני מקוה שלא יהיו זוחלין ושלא יהיו שאובין?

וכתב החתם סופר בתשובה ח”ב סימן רי”ג:

וראיתי מקדמון א’ ושכחתי מקומו כעת דמסברא אמרי’ דאיך אמר רחמנא ירחץ בשרו במים הלא המים מתטמאים מהטובל בהם וחוזרים ומטמאים שטובל ואפילו למ”ד לטמא אחרי’ לאו דאורייתא רק טומאת עצמן יש בהם מ”מ הוי חוקה טפי מפרה אדומה זו שיטהר הטובל ויטמא המים.

אע”כ קרא סמך אסברה חצונה שירחץ במים שאינם מתטמאי’ והם המבוארים בקרא דאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור נמצא כל התנאי’ שצריך שיהיה טהור ואינו מקבל טומאה דהיינו מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ודוקא מעין אף בזוחלין ומקוה באשבורן דוקא וכל כיוצא בזה שאינו מקבל טומאה ויש לו דין מחובר אותן מים כשרים לוירחץ בשרו במים אבל כל שחסר א’ מאלו התנאים ומקבל טומאה אין הטמא עולה מטומאתו לטהרה ועל סברא זו נבנו כל הל’ המקוואות על פסוק זה.

ב. מה הטעם שזוחלין פסולין?

המשנה במסכת טהרות פרק ח’ משנה ט’ אומרת:

…הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה.

דוגמאות לכך כתב הרמב”ם שם בפירוש המשנה:

המשל בכך שאם יצק האדם מים מלמעלה על גבי השרץ וקלט אדם מעט מן המים מן האויר מאותו העמוד הרי אותן המים טהורין כלומר שקלט. וכן אינו חבור לטהרה, כגון שאם יצק משקין טמאין מלמעלה על המקוה אין אנו אומרין שכל העמוד טהר מפני שמקצתו במקוה.

וכתב הריב”ש בתשובה רצ”ב שזה הטעם לדין המובא בתוספתא והביאו הרמב”ם הלכות מקוואות פרק ח’ הלכה ח’:

ג’ גומות שבנחל התחתונה והעליונה של כ’ סאה והאמצעית של מ’ ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אף על פי שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב, ואין מטבילין אלא באמצעית שאין המים הנזחלין מערבין אא”כ עמדו.

כיון שהשטף של גשמים – חרדלית של גשמים בלשון חז”ל – אינו מהווה חיבור בין המקוה התחתונה והעליונה לכן אין כאן ארבעים סאה אלא באמצעית.

וכותב הגר”א בשו”ע אות צא שזה הטעם לפסול במקוה זוחלין, משום שעל ידי הזחילה אין חיבור במים ואין ארבעים סאה, וז”ל:

והטעם דאין הזוחלין מערבין כמ”ש הרמב”ם וכמ”ש בספ”ח דטהרות הקטפרס אינן חיבור כו’ והאשבורן חיבור וה”ה למקוה שלא ישאר כו’ דאינה מצטרפת עם היוצאין דהן זוחלין וקטפרס משא”כ אם ישאר מ’ סאה דא”צ לצירופו וכמו באמצעית הנ”ל וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן דזוחלין אינן מצטרפין למ’ סאה משא”כ מעין דמטהר בכ”ש וכמ”ש הריב”ש וע”ש בסי’ רצ”ב.

וע’ קהילות יעקב נדרים סימן כז.

ועי’ אמרי משה סימן א’ שהקשה על הגר”א ממשנה פרק ה’ משנה ג’:

מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו כל שהוא.

איך יתכן שיש מצב שהמעיין מטהר רק באשבורן ולא בזוחלין, והרי כשר בכל שהוא ואם כן אין צורך בחיבור של המים.

ותירץ באמרי משה באופן פשוט : “ולק”מ לענ”ד דדוקא כשהם אשבורן. והוי חיבור להמעין ע”כ מטהר בכ”ש, אבל כשיהיו זוחלים דלא הוי חיבור להמעין שוב לא יטהר גם בכל שהו”, וע’ שם מה שהקשה מהרישא של אותה משנה ומה שתירץ[1].

לפי הדברים הנ”ל מובנת הסוגיה בחולין דף לא ע”ב שם מביאה הגמרא שאין טובלין ב”חרדלית של גשמים”. מה החסרון בחרדלית של גשמים? יש מחלוקת בין רש”י לבין התוספות. רש”י בד”ה חרדלית כתב:

חרדלית של גשמים – זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חיבור ולא הוו מקוה דארבעים סאה שהרי אין מ’ סאה במקום אחד ואף על פי שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חיבור, חרדלית היינו קטפרס מדרון ורב האי גאון גריס הרדלית שבאין מדליו של הר.

ואילו התוספות שם בד”ה גזירה משום חרדלית, כתבו:

פירש בקונטרס ואין טובלין בחרדלית משום דתנן (טהרות פ”ח מ”ט) הנצוק והקטפרס אין חיבור ואין כאן מ’ סאה במקום אחד אף על פי שיש הרבה למעלה ולמטה ובחנם פירש כן דאפילו יש כמה סאין באותו מדרון אסור לטבול בו דמקוה אינו מטהר בזוחלין כדתניא בת”כ אך מעין ובור וגו’ אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה כו’ ת”ל אך מעין ובור מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ובקונטרס הביאה פרק במה אשה (שבת דף סה: ד”ה וסבר).

על פי דברי הגר”א, הרי רש”י ותוספות אומרים אותו דבר: שהרי פסול זוחלין הוא משום שקטפרס אינו חיבור. ואם כן שניהם אומרים אותו דבר. ואדרבא, מתוספות מוכח שאין פסול הזוחלין כמ”ש הגר”א, שאם כן מה הקשו על רש”י.

ג. פסול זחילה למעלה מארבעים סאה:

מה הדין אם המקוה סדוק בחלק העליון שהוא מעל מ’ סאה אבל בחלק התחתחון יש ארבעים סאה שלא זוחלין, האם הכל פסול משום זחילה או רק החלק העליון? כתב הטור:

מקוה שנסדק אחד מכותליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלים אותם אפי’ יש בו כמה סאין בענין שישארו בה מ’ סאה אחר שיצאו דרך הסדק לפי שכיון שמים העליונים ננערין לצאת חשוב כולו כזוחלין וא”א הרא”ש ז”ל כתב ודאי אם ישארו בו מ’ סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר אבל אם לא ישארו בו מ’ סאין פסול.

משנה מקוואות ה ה:

הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים ונוטפים שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל דברי ר’ יהודה ר’ יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו:

והביא בית יוסף בשם הר”ש (ע’ בר”ש שלא כל הפרטים כתובים בו):

ופירש ר”ש נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאים וזוחלין אסור לטבול בו דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה מ’ סאה אחר שיצאו הזוחלין מכל מקום השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהם זוחלין.

כלומר, מדובר כאן שרוצה לסתום את הזחילה על יד מקל או קנה. וכל זמן שלא סותם אסור לטבול, ולר”ש מדובר אף אם נפרץ על שפתו ומתחת יש ארבעים סאה. אבל הרא”ש פירש אחרת. עי’ רא”ש בתשובות כלל לא סימן ד’:

ואין לשון המשנה מורה על הפי’ הזה כלל לפי הנראה לי. דקשיא על ל’ נוטפין שעשאן זוחלין כי לא עשאן זוחלים דמעצמן נפרץ והוא בא לסתמו… ועוד הגודר בכלים[2] אי אפשר לסתום כל כך שלא יצאו המים קצת בין הכלים כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד שלא יצאו המים. ובת”כ אומר אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, משמע שלא בא למעט אלא דומיא דמעין שכלו זוחל והולך ממקום אל מקום.

והמשנה אני מפרשה כך נוטפין שעשאן זוחלין כגון מי גשמים שנתקבצו למקום אחד ורוצה להזחילן לתוך גומא אחת לעשות מקוה סומך אפילו מקל אפילו קנה והן פשוטי כלי עץ... ואל יעלה על לב אדם לפסול את המקוה אם מימיו זבין קצת לחוץ. ואף רבינו לא פירש אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ומשמע שנפרץ כל כך עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ’ סאה אם לא יסתום אותו.

זו המחלוקת בין הר”ש לבין הרא”ש האם זחילה פוסלת כשיש למטה ארבעים סאה, בעצם זו מחלוקת בפשט המשנה, האם המקוה נפרץ למעלה או שכולו נפרץ וזוחל.

בעצם המחלוקת יותר עקרונית: לרא”ש פסול זוחלין הוא רק כשכל המים זוחלים ממקום למקום אבל המקוה אינו נפסל על ידי נקב. ואילו לר”ש כל זחילה פוסלת אפילו נזילה מהמקוה דרך נקב.

בענין זה של זחילה למעלה מארבעים סאה, כתב השו”ע בסימן רא סעיף נ’:

מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ’ סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק, כשר; ואם לאו, פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין. הגה:  ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ’ סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (טור בשי”א וב”י בשם המרדכי).  וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעיין, אבל אם היא באה ממעיין, אין לחוש לזחילתה (ב”י בשם מהרי”ק שורש קנ”ו). ואין יציאת המים קרוי זוחלין, אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם, לא מקרי זחילה. (ריב”ש סימן רצ”ב). ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ’ סאה, לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה;  ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה.

מה הסברא במחלוקת? ברור שלפי סברת הגר”א לעיל שעל ידי הזחילה אין חיבור במים והוא כמו חרדלית של גשמים, הרי אין טעם לפסול את כל המקוה אם יש זחילה רק למעלה מארבעים סאה.

האם אפשר לטהר מקוה על ידי השקה בזמן שהוא זוחל? זו הבעיה באוצר זריעה, שלכאורה הרי בזמן שהאוצר גולש לתוך המקוה הרי הוא פסול שהרי הוא זוחל. תיקון החזון איש הוא שהצינור שמכניס את המים לאוצר הזריעה יהיה נמוך, כך שהזחילה תהיה למעלה ממ’ סאה, ואם כן המים השאובין שנכנסים נזרעים במקום שהוא מתחת לזחילה. ולענין זה לא מחמירים שנחשוב את כל המקוה כפסול.  עי’ אמרי משה סימן א’ שהאריך בזה.

גדר הזחילה, כתב השו”ע בסעיף נא שזחילה שאינה ניכרת אינה פוסלת:

ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת.

כן כתב הרשב”א בתורת הבית שער המים שער ב’:

ונראה לי שלא אמרו אלא בשנקב המקוה רחב שהמים היוצאין ממנו נראית זחילתן דכיון שיוצאין כל כך עד שתראה זחילתן דנין אותו כזוחל ממש הא מקוה מים שנקב מעט עד שלא יכיל המים ונוטף מעט מעט והולך וחסר אין זה נקרא זוחל שהרי הקרקע חלחולי מחלחלה ומטפטפת ונבלעין המים מעט מעט במקומן ואפילו הכי כשר

לדעת הרשב”א זחילה הניכרת היא שרואים אותו זוחל.

אבל לשיטת הרמב”ם לגבי מפץ בנהר ברור שזחילה אינה אלא כשרואים שהמים נחסרים. ואם כן אין הפירוש שרואים טפטוף החוצה מן המקוה, אלא שרואים שהמים עצמם נחסרים, כך לכאורה אפשר יהיה להסביר את מה שכתב בפרק ט’ הלכה יג:

המים הזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין לכל דבר, והמנטפין מן המעיין אף על פי שהן טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין [ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפין] הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן.

וכמו שכתבנו שמרמב”ם מוכח שהזחילה צריכה להיות נראית מלמעלה, כ”כ בשו”ת דברי מלכיאל, הובא באנצקלופדיה תלמודית ערך זוחלין, הערה 52, וראה שם עוד מ”מ לכך.

וכאמור, לשיטת הרשב”א הזחילה היא רק אם אפשר לראות את כל המקוה זוחל.

[1] “אבל מרישא דמשנה הנ”ל קשה דמאי טעמא בזוחל מתחילה מטהר, והרי לא הוי חיבור. ואולי דגם הגר”א סבירא לי’ דמעין שזוחל בטבעו לא הוי קטפרס במקום מהלכו, ורק על הא דמטהר גם במעין עומד בטבעו ורק שעשאו זוחל דמשמע מהמשנה דרק כשריבה עליו מים אין מטהר בזוחלים, אבל בלח ריבה מטהר בזוחלים, דבכה”ג שוב הוי קטפרס וע”ז הוצרך הגר”א הטעם דלכן מטהר בזוחלים משום דמטהר בכ”ש, ובזה יתישב ג”כ מה שהביא הגר”א ראי’ מגל שנתלש דמטהר גם לאדם, לא הביא מכל הנהרות דמטהרים לאדם וכמו שהקשינו לעיל, ועל פי זה ניחא דבנהרות שזוחלים בטבעם לא הוי קטפרס, אבל כל זה דוחק”

[2] פרק ה’ משנה ו’: “בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית בית הלל אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו”.