ב”ה
מזבח מקדש את הראוי לו – זבחים פג ע”א
‘מזבח מקדש את הראוי לו’ פירוש: קרבנות שנפל בהם פסול במהלך העבודה, אם הועלו למזבח – יוקטרו על אש המערכה. קרבן פסול שעלה על מזבח העולה להקרבה – לא ירד, כיון שהמזבח מקדש אותו. המדובר הוא בקרבנות שפסולן בקודש (לפי שיטות הראשונות השונות בפירוש הדבר).
משנה זבחים פג, א:
המזבח מקדש [את] הראוי לו רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו רבי שמעון אומר הזבח כשר ונסכים פסולין הנסכים כשירים והזבח פסול אפי’ זה וזה פסולין הזבח לא ירד והנסכים ירדו:
כתב רש”י זבחים פג, א ד”ה מתני’. המזבח:
המזבח מקדש – אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח ליעשות לחמו ואין מורידין אותו.
מ”ש רש”י לחמו של מזבח, כוונתו שאין המזבח מקדש לגמרי למה שהיה קודם[1], אלא למשהו שונה שנברר להלן. וברור שזה לא מטהר לגמרי, כפי שכתבו כל האחרונים, הגר”ח בפרק יד הלכה ב’, בחזון איש זבחים יט, יב, ובאחיעזר ח”ד סי’ צד, קרן אורה ועוד. מקורו של רש”י בגמ’ בע”ב בראש העמוד ע”ש.
יש חמש דעות של תנאים בנושא זה – ע’ ברייתא פג ע”ב
נדון על שלשה דברים בסוגיה:
- דעות התנאים והלימודים מהפסוקים[2]
- חקירה לגבי הבנת המצב של אם עלה לא ירד – חקירת שיח השדה
- דרך חדשה בהבנה של “אם עלה לא ירד” – לדעתי דרך ישנה אך לא הובאה באחרונים.
במשנה הבאה יש תנאי נוסף של פסולו בקודש, האם אלו שני תנאים שונים, שצריך ראוי למזבח, ובתנאי שיהיה פסול בקדש. מקדש דוד ד’ א:
ונראה מזה דצריך ב’ תנאים שיקדש המזבח שיהא פסולו בקודש ויהא ג”כ ראוי למזבח ולא מהני מה שפסולו בקודש לבד, דמראוי למזבח ממעטינן בגמרא קמצים שלא קידשו בכלי, וזה ודאי הוי פסולו בקודש רק שאינו ראוי לו, ומקרי אינו ראוי למזבח משום דמחוסר עוד קדושה שמכשירה למזבח, ומזה נראה דהיכא דהפסול משום חסרון קדושה מקרי אינו ראוי למזבח וירד אף על גב דפסולו בקודש.
ויש לברר האם “ראוי לו” ו”פסולו בקודש” הם אותו כלל.
- הלימודים לקידוש מזבח:
ולכאורה שני לימודים למזבח מקדש, משני פסוקים. התנאים של המשנה שלנו לומדים את זה מפרשת צו: “היא העולה על מוקדה”, ואילו בבריתא התנאים לומדים את זה מפרשת תצוה.
בבריתא בדף פג ע”ב יש מחלוקת רבי שמעון, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, והם מתייחסים לפרשה הכתובה בפרשת תצוה.
אלא שבסוגיה פג ע”ב אנו רואים שגם אליבא דמשנתינו, סומכים על הפסוק “כל הנוגע במזבח יקדש, שהרי אומרת הגמרא “מזבח אחרינא כתיב”. ואומר רש”י:
מזבח אחרינא כתיב – כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט).
הרי שלומדים משני הפסוקים. אלא שמשמע שהלימוד מפסוק זה הוא שסיבת הדבר שלא ירד הוא מפני שהמזבח מקדש – ולכאורה לא משמע שזה בא ללמד דבר נוסף (שאם כן הגמ’ היתה אומרת שזה נלמד משם).
תחילת המשנה, המזבח מקדש את הראוי לו…. לאיזה פסוק מכוונת המשנה, – זה תלוי האם רבן גמליאל ורבי יהושע עוסקים במיעוט או מריבוי.
לדעת רש”י הפסוקים הם ריבוי, גם לרבן גמליאל וגם לרבי יהושע, ולתוספות (ד”ה היא העולה) זה מיעוט והריבוי הוא מזאת תורת העולה (הריבוי נמצא להלן פד ע”א בדעת רבי שמעון ופ”ה ע”ב בדעת רבי יהודה).
וע’ פד ע”א בבריתא הלימוד הוא מפרשת צו: תורת העולה, תורה אחת לכל העולין – ולפי תוספות זה הלימוד של המשנה, מזאת תורת העולה בפרשת תצוה – ע’ שיטה מקובצת
ולפי תוספות, ע”כ צ”ל כמו שכתבו בד”ה המזבח ששניהם מפרשים את הרישא שמתייחסת לפסוק אחר. וכתבו אחרונים שאם כן הרישא היא משנה קדומה, שלא נשתנתה בהקשר למחלוקת.
והרמב”ם בפירוש המשניות כתב:
הראוי לו, דבר הראוי להקרב, אבל קומץ המנחה אם לא נתקדשה בכלי שרת שאינו ראוי להקרבה אינו מתקדש ואפילו עלה על גבי המזבח ומחלוקת רבן גמליאל ור’ יהושע ברורה, ויש לכל אחד מהן תשובה לטענות חברו, ואינו מתאים לפי מטרתנו להביא טענותיהם. ור’ שמעון סובר כדעת ר’ יהושע. וסמכו כולם למה שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, ובתנאי שיהא ראוי כמו שהתנה בתחלת המשנה, והמחלוקת ביניהם בכך מה שאתה שומע. והלכה כר’ יהושע.
וכן רמב”ם פסולי המוקדשין ג, ג – הביא פסוק כל הנוגע במזבח:
וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר, ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אף על פי שאינו ראוי, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד.
אלא שמהרמב”ם בהלכות אי אפשר להסיק שעיקר הלימוד הוא מ”כל הנוגע” משום שדרכו של הרמב”ם להביא את הפסוק הפשוט אפילו אם זה לא מתאים לסוגית הגמרא.
משמע שהרמב”ם פסק כרבי יהושע שכל הראוי לאישים. ומשמע שהלימוד הוא מכל הנוגע במזבח יקדש (אף שהרמב”ם מדבר כאן על כשרים, אבל מההמשך משמע שמדבר על הכל). וכן משמע כתוספות ש”היא העולה” הוא מיעוט.
האם מדברי הספרא משמע כרש”י או כתוספות? ספרא צו פרשה א פרק א אות ב – ח
(ב) ר’ יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינן ראוים למזבח תלמוד לומר כבשים[3], מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח יצא דבר שאין ראוי למזבח.
(ג) ר’ עקיבא אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינן ראוין למזבח תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחדת שהיא ראויה למזבח אף כל דבר שראוי למזבח יצא דבר שאין ראוי למזבח.
(ד) רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד כך כל דבר שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד.
(ה) רבן גמליאל אומר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה לא ירד.
(ו) אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו.
תחילת הספרא תומכת ברמב”ם שהמקור הוא מהפסוק כל הנוגע במזבח, אך צ”ע אם תחילת הספרא “מתוך שנאמר” הוא גם על רבי יהושע ורבן גמליאל.
בדברי הספרא, בדברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא כתוב “מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש” – כמו במשנתנו. אבל בדברי רבן גמליאל ורבי יהושע אין הכרח שהם בונים עך פסוק זה.
ב. חקירת הגאון ר’ אריה צבי פרומר, ה”קוז’יקלובר”:
ספר שיח השדה שער הכללים שער ה’ חקר בלשון זה:
יש לחקור נזה דקימ”ל דהפסולין שעלו לא ירדו אם פסולן בקודש, אם הענין הוא דבבואן על המזבח נפקע פיסולן וכדמשמע לשון המשנה המזבח מקדש, וגם לישנא דקרא דילפי’ מינה כל הנוגע במזבח יקדש הייני בשעח פיסולו הי’ חסר לו קדושתו והמזבח משיב לו קדושתו, והא דאם ירדו לא יעלי היינו דכך גזה”כ דאינו נכשר רק כ”ז שהיא על המזבח וכשיורד חוזר לפסולו אבל עכ”פ בשעה שהוא ע”ג המזבח חשיב שאין בו פסול או דלמא שפסול ומ”מ גזה”כ דלא ירדו.
הרמב”ם לעיל פ”ג ה”ג[4] שדיבר על עלה לא ירד לגבי כשרים, ומקורו במשנה פד ע”א, אלא שהרמב”ם מדגיש שזה מדין עלה לא ירד שזה לא כתוב במשנה. משמע שיש גדר עלה לא ירד גם בלא שמקבל קדושה כל שהיא.
פשטות המשנה היא “מזבח מקדש”, כלומר יוצר קדושה, ואם כן אין זה רק דין באיברים שלא ירדו. ואם כן, מהי אותה קדושה?
יש להדגיש, שברור שלא נפקע פסולן לגמרי, לענין זה שאפשר יהיה לאכול את הבשר אם האימורים לנו, או להקטיר אימורים כשהדם לרבן גמליאל עלה.
כ”כ רש”י זבחים פב, א ד”ה ואין הציץ:
ואין הציץ מרצה על היוצא – דאמרינן בפרק שני (לעיל /זבחים/ כג) הא אינו נושא אלא עון טמא ואף על גב דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהא לא מרצו.
ע’ מקדש דוד קדשים סימן ד אות ה
ובכל הפסולים שאם עלו לא ירדו הקרבן פסול ואינו מרצה כלל, ואף אם עלה על המזבח כשהוא כשר ואח”כ נפסל כגון שנטמא הקרבן פסול ואינו מרצה, חוץ מלן על המזבח דאיכא למ”ד דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ואינו נפסל כלל,
(לגבי שאר הפסולים, אם זריקת הדם היה בהכשר הקרבן מכפר, אלא שכאן מדובר על הדם עצמו).
זה מוכח ממשנה מנחות כה ע”א:
מתני’ נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא:
וברור אם כן שלא יקטירו אימורים, כ”כ חזון איש יט, יב. וכ”כ אחיעזר ח”ד
וכן משמע בקרן אורה זבחים פז, א לגבי בעית הגמ’ אם כלי שרת מקדשים פסולים:
וקמיבעי ליה שמא קידשו הכלי שרת כמו הכבש, דמותר להעלות מכבש למזבח, ה”נ מכלי שרת ולא מיבעי ליה להכשיר הזריקה לגמרי כדי להעלות הבשר אח”כ לכתחילה, דזה וודאי לא אמרינן, דהזריקה פסולה היא, והקרבן ג”כ פסול, כמו כל אלו שעלו לא ירדו, ואפ”ה בפסולן קיימי, אלא הדם או הקומץ לחוד מיבעי ליה אי מעליהו מכלי שרת למזבח,[5]
וכן מדברי הרמב”ם בהמשך משמע לכאורה שאיסורן לא פקע, שהרי ברמב”ם פרק ג’ הלכה ז’ כתב:
“אע”פ שכל אלו פסולין אם עלו לא ירדו”,
אבל בפרק יח הלכה כא לגבי משלה האור, שם כתב הרמב”ם שפקע איסורם:
ופגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן…
כל השאלה לגבי הדבר עצמו שעלה, שלא ירד, האם הוא עצמו מוגדר ככשר, וזה הכשר בחפצא או שזה דין הקרבה של המזבח, וכלשון רש”י “לחמו של מזבח”.
ויש כמה נפ”מ משאלה זו:
נפ”מ למליחה: במקדש דוד סימן ד’ ס”ק ג’:
וגם בזה יש לחקור בפסולים שאם עלו לא ירדו אם צריכים מלח להקטירם דאפשר דרק קרבנות כשרים דהקטרתן הקטרה מעלייתא ומרצה צריכים מלח אבל בפסולים דאין הקטרתן מרצה ורק דינא הוא דלא ירדו אפשר דבאלו ליכא דין מלח
נפ”מ לשבת כתב החזון איש בסימן יט ס”ק לא, שחקר באימורים של קרבן ציבור שנפסלו ביוצא ועלו לראש המזבח, אם מעלה אותן על המערכה בשבת או לא.
ובשיח השדה כתב ששאלה זו תלויה בסוגיה פה ע”ב אם יש בק”ק שהעלן קודם זריקה יש מעילה.
אם יש מעילה הרי שזה מכח ההקדש, ואילו אין מעילה זה משום שזה דין הקטרה של מה שעלה על המזבח ולא מכח הפסול שירד.
אבל ע’ שעורי ר’ משולם דוד הלוי (סולובייצ’יק) זבחים פג, ב שרצה לומר כסברא זו, ודן על ראיה זו:
ולכאורה לישנא דעולא “נעשו לחמו של מזבח” משמע דלא הויא הקטרה כשרה אלא רק מדין לחמו של מזבח. וכן משמע מהא דמבואר לקמן פה: דאימורי קדק”ל שהעלן לפני זריקת דמן אין בהם מעילה, ומקופיא מסתברא דלא יתכן הקטרה כשרה דלית בה מעילה (וכדמשמע מרש”י דתלוי במעילה), וצ”ל דלא הויא הקטרה כשרה.
ואפשר דזה גופא מאי דבעי בלישנא בתרא שם אם מועלין בם, והספק הוא אם הא דפשיטא לן דאם עלו לא ירדו הוא דהוי הקטרה כשרה וממילא מועלין בם, או דלמא לא הוי הקטרה כשרה ואין מועלין בם.
אולם יש לדחות משמעות זו דאמנם חזינן דזריקה פועלת ב’ ענינים באימורים: א. מכשירתם להקטרה. ב. גורמת בהם חלות מעילה. אבל אפשר דהוו ב’ דינים שונים דלא תלו זה בזה, ואף על גב דדין מעילה לא חל אלא ע”י זריקה, הכשר הקטרה יתכן שיחול גם ע”י דין עלה לא ירד, וממילא י”ל דהוי הקטרה כשרה אף על פי שאין בהם מעילה. ומאימורי קדק”ד מוכח דחלות ב’ דינים אלו לא תלו זב”ז, דהרי מועלים בהם לפני זריקה, ומ”מ טעונים חלות זריקה כדי להכשירם להקטרה, וא”כ י”ל דיתכן גם להיפך, דהכשר הקטרה חל ומעילה עדיין לא.
אבל יש להעיר שבסוגיה בריש מעילה לגבי קדשי קדשים ששחטן בדרום, דנה הגמרא אם מועלין בהם, מעילה ב, ב:
איבעיא להו אי עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר’ יהודה לא תיבעי לך דכ”ע ל”פ דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר”ש רב יוסף כר”ש רבה אמר לך עד כאן לא קאמר ר”ש אלא בניתנין למטה שנתנן למעלה או בניתנין למעלה שנתנן למטה ולעולם דשחטן וקבל דמן בצפון אבל הכא כיון דשחטן בדרום כמאן דחנקינון דמי תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלין בהן מדרבנן
הרי מפורש בגמ’ הקשר בין אם עלו לא ירדו ובין מועלין, ואם מועלים בהם הרי ברור שאם עלו לא ירדו.
אבל נראה להסביר את הקשר לשאלת המעילה על פי ויש להביא תוספות הסבר, ע”פ מ”ש מ”ש הרמב”ן לגבי בור של הקדש שנתמלא מים, במסכת ב”ב, שכתב קצות החושן סימן ר ס”ק א:
והרמב”ן בחידושיו שם פרק הספינה כתב ז”ל, והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן, שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד אתרבי ואין יד להקדש, וכ”כ הר”ר שמואל ז”ל. (וז”ל) [ויש לומר] א”נ קני לה אין מעילה בזכייתה עכ”ל. ונראה טעמא משום דאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע”י אדם, אבל זה שאינו קדוש ע”י דעת אחרת מקנה אלא ממילא זכי לה הקדש בתורת חצר אין מועלין בו,
ואם כן ספק הגמ’ האם כשעלה ולא תרד, זה סוג קדושה חדש ולא מכוחו ולכן אין בו מעילה, או שזה מכח ההקדשה הקודמת שעדין לא פקעה לגמרי, ונחשב מעשה ידי אדם שיש בו מעילה.[6]
- הסבר שונה לדין אם עלו לא ירדו:
ונראה להסביר בדרך אחרת את ענין יעלו לא ירדו:
אנו מוצאים כמה וכמה הלכות שנוגעות לכלל שאם יעלו לא ירדו, והנפ”מ מהם היא מהאפשרות התאורטית שיכולים לעלות:
- נפ”מ מעלו לא ירדו, משנה להלן קט ע”א:
מתני’ אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ חייב:
וכתב רש”י זבחים קט, א:
מתני’. ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקדש – הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו מתקבל בפנים קרינא ביה וחייבין עליהן בחוץ כדיליף בגמ’.
וכן ע’ בכורות טז ע”א שמשום כך חייב בשוחטן בחוץ, כיון שאם עלו לא ירדו, וזו ראיה שדין עלו לא ירדו פועל בגוף הקרבן.
- לגבי קידוש לחמי תודה, ע’ במשנה מנחות עח, ב
מתני’ שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם שחטה ונמצאת בעלת מום ר’ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם:
רש”י מכת”י מנחות עח, ב
מתני’. שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה קדש הלחם ונפגל:
על מנת לאכלה חוץ למקומה קדש הלחם. ונפסל דפסולו בקדש הוא וקיימא לן בזבחים כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו בפרק המזבח מקדש:
שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא:
שחטה ונמצאת בעלת מום ר’ אליעזר אומר קדשי. מוקמינן לה בגמ’ בדוקין שבעין ואליבא דר”ע דאמר אם עלו לא ירדו בפרק המזבח מקדש:
- בתוספות לעיל סח ע”ב כתבו שפסול שמאל ולילה אין מטמא בבית הבליעה משום שאם עלה לא ירד.
- נפ”מ אם אפשר להחזיר פוקעין מאלו שלא ירדו משום שעלו, ע’ עיונים ע’ 555 ע’ רש”י פו ע”ב שכולן שפקעו לא יחזיר.
- בשיטת רבי יהודה כאן דף פד ע”ב:
ורבי יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת ציבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולי דחזו לעבודת ציבור וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה.
ונראה פירוש הדבר, שמה שגורם שאם עלה לא ירד, היא העובדה שבמקום אחר כשר, פירושו של דבר שהפסול אינו פסול גמור, וזה פירשו של ה”מיגו” שבדברי רבי יהודה.
לדוגמה, מה שהגמרא מכשירה בדיעבד חוץ לזמנו, שכן הואיל ומרצה לפיגולו, ופירושו:
קרבן שנשחט במחשבת חוץ לזמנו יש להכשיר בדיעבד אם עלה על גבי המזבח הואיל ומרצה לפיגולו מאחר והועילה שחיטה זו להכשיר את זריקת הדם שמרצית לענין זה שהקרבן נעשה פיגול והאוכלו חייב כרת שאילו לא היה הקרבן נעשה בכשרות לא היה חל עליו דין פיגול ומכיון שדינו כקרבן שנעשה בהכשר אם עלה על המזבח לא ירד (מתיבתא).
כלומר ע”כ הפיגול אינו פסול גמור, שהרי יש עליו כרת, ואילו לא היה נעשה בכשרות לא היה עליו פסול פיגול. זאת אומרת שאמנם הוא פסול אבל לא לגמרי ולכן חייבים עליו כרת.
ובפרט לפי התוספות לעיל סח ע”ב ד”ה בביאור הכלל “כל שפסולו בקודש” שיש בזה שלש שיטות, שיטת רש”י שכל שפסל בעזרה, ולתוספות כל שנפסל לאחר שחיטה, והתוספות הביא עוד שיטה בשם הגהה:
הגה”ה נ”ל פירוש דכל שפסולו בקודש היינו כל שפסולו כשר בעלמא בקודש דהא לשון זה תנן לקמן בפ’ המזבח מקדש (דף פד.) גבי אם עלו לא ירדו והתם נמי מפרש לכל אותם שלא ירדו היכן כשרים בעלמא ולעיל פ”ה (דף נא.) מפרש להו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורים וכן כולהו ובשמעתא נמי מפרש מ”ש שמאל דאינו מטמא דאית ליה הכשיר’ ביוה”כ ולילה באיברים ופדרים וזר וסכין מטמאין דלית להו הכשיר’ בעלמא ור’ יוחנן דאמר מליקת זר אין מטמאה משום דאית ליה הכשירא או בשחיטה או בבמה וכן בהמה בעלת מום דלא תרד לר”ע בדוקין שבעין הואיל וכשר בעופות ולרבנן נמי אי משכחת ליה בבהמה הכשירא לא תרד ולרבי שמעון נמי בעי הכשירא בעלמא דהיינו פסולו בקודש ולהכי תנן גבי אתנן וכלאים ירדו דלית להו הכשירא בעלמא והא דר’ יהודה בעצמו אומר מפני מה לן בדם כשר שכשר באימורין [ולן] באימורין [שכשר] בבשר לאורויי דשאר עבודות ילפינן מלכתחילה או מבמה אבל עבודות דם לא ולהכי קאמר ירדו בג’ דמכשירן ר”ש דאינו חושש כיון דמשכח הכשירא בשום מקום. וע”ש.
לשיטתם, ר’ יהודה גם הוא נוקט את הכלל של פסולו בקודש, אלא מסביר אותו בדרך של “שכן”, ומה שהגמרא מסיימת “אזאת תורת העולה סמיך” היינו שלולא הסברות הנ”ל לא הייתי משייך את פסולים אלו ל”זאת תורת העולה”.
מכל מקום הסבר הדבר הוא, שמה שנאמר עליו שאם עלה לא ירד, לא ירד הפסול המקורי ממנו, ולכן אם יש לחקור בסוגיה לגבי גדר אם עלה לא ירד, הוא האם זה היתר חדש מצד המזבח, או שאם עלה לא ירד הטעם הוא משום שעדיין לא נפסל לגמרי (וע’ הרב לכטנשטיין במאמר על פסולו בקדש בחוברת מעלין בקדש יא תשס”ו, שנקט שיש לומר שפסולו בקודש, אינו פסול אלא “תקלה”)
אם כן, כל אלו שאם עלו לא ירדו, פרושם שלמרות פיסולן יש עליהם עוד מקדושת הקרבן הקודם לענין שאם יעלו לא ירדו. שהרי לא מסתבר שחלה עליהם קדושה אחרת בגלל האפשרות שאם יעלו לא ירדו. אם כן כל שפסולו בקודש, אינו פסול לגמרי. ואם כן “מזבח מקדש” פירושו שהוא מחזיר את הקדושה שהיתה בו קודם שנפסל. ולפי זה גם הריבוי של רש”י “בהוויתה תהיה” יהיה פירושו הוויתה שהיתה קודם, בקדושה הקודמת, אם עלתה למזבח, תהיה.
נספח:
מקדש דוד קדשים סימן ו אות א
ובזה אתי שפיר ג”כ בקומץ פסול כגון שיצא והקטירו על המזבח דאינו מרצה כדאמרינן במנחות (כ”ה ע”א), וקשה אמאי אינו מרצה הא כיון שמשלה בו האור נפקע הפסול ממנו והו”ל קומץ כשר א”כ לרצויי נמי אח”כ, ובזה ניחא דאף דמשלה בו האור ופקע פסולו מ”מ אינו חוזר למצותו דהוי דחוי ומש”ה אינו מרצה, ולאידך תירוצי בתוס’ שם דמחלקין בין משלה בהם האור לנתעכלו קצת או מירדו לנפקעו מאליהן, ומוכח דס”ל להנך תירוצי דאם רק משלה בהם האור ולא נתעכלו קצת איכא מצוה לאהדורי פוקעיהן, דע”י שמשלה בהם האור ונפקע פסולין חוזרין ג”כ למצותן, א”כ קשה בקומץ שיצא והקטירו אמאי אינו מרצה אחר שמשלה בו האור.
ונראה לומר הטעם משום דהוי קומץ החסר דכשמשלה בו האור ונפקע פיסולו ונתכשר כבר הוא חסר, וכדאמרינן בזבחים (מ”ג ע”ב) וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו, ומקשינן הא בבשר ג”כ טומאה פורחת ממנו ע”י שמשלה בו האור, ומתרצינן וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו כשהוא שלם אלא כשהוא חסר, דכשמשלה בו האור דאז נתכשר כבר הוא חסר ע”ש, א”כ בקומץ כיון דקומץ החסר פסול ואימתי מתכשר הקומץ כשהוא חסר, לא שייך לומר שיהא חשוב אח”כ הקטרה וירצה, דקומץ החסר אינו מרצה.
[1] שהרי לא יתכן שהמזבח מקדש ממש כפי שאומרת זבחים מג, ב
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דיכי מזבח מקוה טהרה אמר רבי זירא שמשלה בהן האור
והדברים מבוארים באחרונים כפי שיבואר להלן שברור שלא מקדש לגמרי, ואם האימורים הפסולים עלו ולא ירדו ודאי לא יתירו בשר באכילה וכן כיו”ב.
[2] ויקרא ו, (פרשת צו)
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
שמות כט, לז – מב (פרשת תצוה)
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’: (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
[3] רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לומדים מהמשך הפסוקים בפרשת תצוה, שם כתוב כבשים, וגם כתוב שם “עולת” ע’ פירוש החפץ חיים ששניהם מתייחסים להמשך הפרשה ולא לאמור בפרשת צו.
[4] רמב”ם פסולי המוקדשין ג, ג:
וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר, ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אף על פי שאינו ראוי, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד.
[5] וע’ מה שהביא בשמו מסוגיה שם, באבן האזל הלכות פסולי המוקדשין פרק ג’ הלכה יט, לתרץ שאלת התוספות בדף פז על רש”י מלן ויוצא, שכתב הקרן אורה שודאי אף שזריקת הדם בכשרות, לא מכשיר את הבשר שלן, כי כלי שרת יכשיר רק הדם עצמו אף ששחט פסול. אבל לא יקטיר האימורים.
[6] ובשיח השדה תלה שאלה זו במחלוקת רש”י בפסחים נט ע”א עם תוספות בראש השנה ל’ ע”ב אם לכתחילה מותר להעלות על המזבח ולהלין על ראשו של מזבח. בפסחים מבואר במחוסר כיפורים שלא הביא כפרתו לפני התמיד, שיביא לאחר התמיד: “רב פפא אמר אפילו תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח” כתב רש”י שם:
מעלה ומלינה בראש המזבח – כדכתיב והקריבו לפני ה’ וכפר עליה ולמחר יקטירנה לאחר תמיד של שחר, ולינה אינה פוסלת בראש המזבח, כדאמר בזבחים בפרק המזבח מקדש (פז, א) לדברי הכל דלא ירדו.
אבל תוספות ראש השנה ל, ב ד”ה ונתקלקלו הלוים כתבו, שזה אפשרי רק אם לינה לא מועלת בראשו של מזבח:
ונתקלקלו הלוים בשיר – בתמיד של בין הערבים כדמפרש בגמרא אבל בתמיד של שחר לא תקנו שיר של י”ט כדפירש בקונטרס לפי שברוב השנים אין העדים באין קודם תמיד של שחר וספק יתקדש היום ספק לא יתקדש וא”ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר”ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ’ תמיד נשחט (פסחים ד’ נח: ושם) וכי תימא דמעלה ומלין בראשו של מזבח דעליה השלם לא שייך אלא בהקטרה ואין מקטיר עד למחר הניחא למאן דאמר בפ’ המזבח מקדש (זבחים דף פז.) אין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל למאן דאמר מועלת מאי איכא למימר.
וכתב בשיח השדה, שלרש”י מותר לכתחילה להעלות אע”פ שבסוף יהיה לן על מזבח, כיון שזה כשר לגמרי ולא נפסל כלל. מה שאין כן לתוספות.