ב”ה
שנוי מלאכה לפועל
בנושא זה יש הבדל בין עבד לבין פועל. ואף אם לענין כמה דברים נתבאר לעיל שיש הסוברים שגם פועל דינו כעבד, בענין סוג העבודה יש הבדל כמבואר ברמב”ם הלכות עבדים פרק א’ הלכה ז’: “כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר כשכיר כתושב יהיה עמך, ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים, ואם חיתה אומנותו זאת קודם שימכר הרי זה יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם, במה דברים אמורים בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.”
אם עבד מותר כיון שעושה ברצונו ומדעת עצמו, האם יכול האדון לשנות באמצע היום את העבודה שלא מדעתו ומרצונו של הפועל?
בגמ’ ב”מ ע”ז ע”א: “ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו אי נמי דכותה מפקד להו דקשה מינה לא מפקד להו ונותן להם שכרן משלם. אמאי וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי.”
וכתב על זה הנימוקי יוסף (מ”ז ע”א באלפס) “דוקא כשאמר להם בפירוש מלאכה זו הא סתמא אע”ג דמסר להם זו מצפרא כי שלימא מפקיד להו אפילו קשה מינה דהא אי בעי מסר להו קשה מצפרא וכדפרשנו לעיל”. ובשימ”ק סוף דף ע”ו ע”א הביא את דברי הנימוקי יוסף וכתב בשם הרמב”ן “ואין זה לי ראיה”.
אבל בחידושי הרמב”ן כאן שלפנינו כתב: “והא דאמר רבא דקשיא מינה לא מפקיד להו. האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא, אבל שכרן סתם אפי’ דקשיא מינה מפקיד להו, דהא מצפרא נמי אי בעי מפקיד להו הך דקשיא, והכי תניא בתוספתא רשאי בעה”ב לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שתי גפנים, פי’ ולא בע”כ, שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע”כ בא ונכש שני גפנים, אלמא דדוקא שכרו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה, ואין זה צריך לראיה”.
תוספתא בבא מציעא ז,ג השוכר את הפועל לחרוש לא יאמר לו בא ונכש לנכש לא יאמר לו בא וחרוש לחרוש בשדה זו לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת לנכש בשדה זו לא יאמר לו בא ונכש בשדה אחרת שכרו לנכש וגמר את שדהו לא יאמר לו בא ועדר שתי גפנים שכרו לעדר וגמר את שדהו לא יאמר בא ונכש את שתי גפנים גמר בחרישו היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי גמר ניכוש בחצות היום לא יאמר לו בא ונכש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה ]מתוך[ שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכן הוא שגמר חרישו בחצי היום לא יאמר לו הריני חורש בשדה פלוני גמר את נכושו בחצי היום לא יאמר לו הריני מנכש עמך בשדה פלוני ואם התנה עליה מתחלה ע”מ כן הרי זה מותר. רשאי בעה”ב לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדר שתי גפנים שכרו לעדר וגמר את שדהו אומר לו על כרחו בא ונכש שתי גפנים.
וע’ בחזון יחזקאל שמפרש שכל החלק הראשון מדבר בקבלן ולא בפועל. ובסיפא: “רשאי בעל הבית לשנותו” מדובר על פועל. והסבר זה הוא גם של מצפה בכורים ושל מנחת בכורים. אבל חסדי דוד פרש אחרת שהרישא של הברייתא האומרת שאין לשנות בכלל, מתוקמא באוכלוסא דמחוזה, דאי לא עבדי חלשי, או משום דשכר החרישה (שהיא מלאכה כבידה) מרובה משכר הניכוש (שהיא מלאכה קלה) והוא חפץ להרויח יותר (כ”ז הובא בספר “דיני עבודה במשפט העברי” ש. ורהפטיג).
אלא שמתוך הסוגיה בב”מ י”ב ע”ב ניתן ללמוד שניתן לחלק בזה: “מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן: אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת. רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן. רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות. והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי”
ולכאורה קשה: אם שכרו ללקט מציאות, והרי בבריתא כתוב שמציאתו לבעל הבית כשאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואם כן לא שכרו רק ללקט מציאות? ואיך דברי רב פפא מתאימים עם לשון הבריתא? וע’ שימ”ק בשם מהר”י אבוהב שהקשה שאלה זו וכתב: “ומהר”י אבוהב כתב וזה לשונו, רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות. יש להקשות לרב פפא איך תתיישב הברייתא. ונאמר דראוי לדקדק בלשון הברייתא דהיה לו לומר בזמן ששכרו לנכש או לעדור אבל נראה דלא מה שאמר לו עכשיו הוא מה ששכרו מתחילה אבל מתחילה שכרו ללקט מציאות ועכשיו כשבא הפועל להתחיל במלאכתו פירש לו הבעל הבית המלאכה שהיה לו לעשות שהיא נכש או עדור בזה מציאת פועל לעצמו. ואם בזמן שבעל הבית בא לתת מלאכתו לפועל לא פירש לו מלאכה פרטית אלא סתם מלאכה שזה הדבור אינו מנגד לדבור הראשון של זמן השכירות ששכרו למציאות שבכלל מלאכה סתם יכנס מציאה ומציאתו לבעל הבית אז נוכל לפרש שבתחלה שכרו סתם ומיד אמר לו נכש עמי עדור עמי וכיון שפירש לו עכשיו זו המלאכה נראה שלאלו הפרטים שכרו ולא לדבר אחר ואף על פי שבעל הבית יאמר לו לך למצוא מציאות אינו יכול להכריחו דהיכא דגלי גלי ואי איתרמי ליה מציאה הויא לפועל. אבל אם בתחלה לא גלי ליה המלאכה פרטית אלא סתם מלאכה יכול אחר כך לומר לו שילך להביא מציאות דגם כן מלאכת המציאה בכלל מלאכה סתם. עד כאן. עד כאן נמצא מפלפול מהר”י יצחק אבוהב הרב של קשטילייא”.
מתוך דברים אלו עולה, שאם פועל נשכר סתם, אבל למעשה עשה עבודה מסויימת, שוב לא יכול בעל הבית להרע את התנאים שהוא עובד בפועל.
אלא שדברים אלו של מהר”י אבוהב סותרים לדברי הרמב”ן הנ”ל (וכן רשב”א המובא במגיד משנה הלכות שכירות פרק ט’ הלכה ז’). ולפי ההסבר בתוספתא של החסדי דוד שהבאנו לעיל, עולה שבאוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, שהובא לעיל. דוגמא לאוכלוסא דמחוזא יש בתשובת הרדב”ז ח”א סימן רפ”ה במלמד שרוצה בעל הבית לתת לו עבודה קלה יותר: “שאלת ממני על השוכר מלמד ואחר כך מצא טוב ממנו אם יכול ליתן לו מלאכה אחרת אפי’ שהיא קלה מהלמוד. תשובה אינו נותן לו מלאכה אחרת והטעם כי מלאכת הלמוד יש תועלת גם למלמד ולפיכך אינו יכול לשנותו למלאכה אחרת. וגדולה מזו אני אומר אם השכירו לבניו אינו יכול ליתן לו אחרים דמצי למימר אלה קשי ההבנה יותר מהאחרים ואטרח יותר ולא אצליח אבל אם שכרו סתם ללמד נערים נותן לו נערים שירצה ואם לא מצא נערים נותן לו שכרו משלם כי המלמד אינו מרויח בזה להיות בטל שהוא מתקלקל כדאמרינן בהני אוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשו וכל שכן בלמוד שגם הוא מרויח כדכתיבנא.”
ולמעשה שולחן ערוך חושן משפט סימן שלה סעיף א השוכר את הפועל למלאכה ידועה, ונשלמה בחצי היום, אם יש מלאכה כמותה או קלה ממנה, עושה; ואם אין לו, נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: ואם רוצה ליקח מחבירו מלאכה כזו וליתן לפועל, הרשות בידו. ויש אומרים דאם רוצה להוסיף בשכרו, צריך לעשות אפילו מלאכה כבידה מן הראשונה (הכל במרדכי פרק האומנין).
וע’ בערוך השלחן כאן סעיף א’ שהוסיף שאם שכרו למלאכה מסויימת מותר לתת עבודה קלה יותר אם נגמרה העבודה. אבל אם לא נגמרה העבודה, אינו יכול לתת לפועל גם עבודה קלה יותר (א”א הוא מסכים, כמובן).
ומקורו הוא ברמב”ם הלכות שכירות פרק ט’ הלכה ז’ שכתב: “השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום, ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל, ואם יהיה מן החופרים או עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכו לטרוח הרבה ואם לא יעשה במלאכה יחלה נותן לו כל שכרו.” וכן לשון השו”ע הנ”ל.
ובנתיבות סימן של”ג ס”ק ז’ כתב שנותן לו מלאכה כמותה או קשה בתוספת שכר היינו רק אם הפועל תובע מדין מזיק, ואז כיון שנותן לו מלאכה כמותה או קשה ממנה בתוספת שכר אינו נקרא מזיק, אבל כשרוצה שכר רק עבור מה שעשה אינו יכול לכופו שיעשה אצלו אפילו מלאכה כמותה כיון שהשכירו בפירוש למלאכה זו, ומחויב ליתן לו ממה שיעשה וידו על התחתונה.
ובשו”ע סימן של”ה ברמ”א מבואר שאם נשלמה המלאכה יכול לתת לו עבודה מחברו, עיי”ש. ומקורו במרדכי סימן שמ”ו הביאו בדרכי משה ס”ק א’. ובתוספתא פ”ז ה”ג והעתיקה הגר”א בסין’ של”ג אות ו’ משמע שאי אפשר לתת בשל חברו “השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי מה שעשיתי” (הביאם בדרכי פועלים סי’ של”ה).