טו. נורמות בדיני פועלים

ב”ה כא טבת תשע”א

נורמות בעבודה – בהלכות פועלים

לצערינו היום מתקבל הרושם בחברה שעובד שעובד באמונה מבלי לבזבז זמן ולהשתמש בטלפונים בזמן העבודה, או שלא מציץ בחדשות באינטרנט, הוא מידת חסידות. והרי כל הדברים הללו הם מעיקר הדין ולא מידת חסידות, ואם כן האם ניתן בכלל לעבוד כפי הצריך?

הפועל חייב לעבוד בכל כוחו, ע’ רמב”ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ז:

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד.

הלימוד מלבן הארמי הוא מאד משמעותי, שהרי יתכן שמי שנבא אליו היום שיקפיד על זמנו של בעל הבית, הרי יאמר: “וכי בעל הבית מתנהג איתי כראוי? הרי אינו נותן לי את שכרי כמו שצריך, מנצל אותי וכו'” לכן בא הלימוד מלבן, שרימה את יעקב ועשק אותו ובכל זאת מיעקב לומדים שצריך הפועל לעבוד בכל כוחו.

ויש להעיר על הביטוי “יעקב הצדיק” שהרי במקומות אחרים אומר הרמב”ם יעקב אבינו. ע’ מלכים ה’, יא. ומקורו של הרמב”ם הוא מגמ’ ב”מ צ”ג ע”ב, אמנם שם מובא שרק חזני מתא צריכים לשמור כך. ואמנם הרמב”ם לא הביא את הפסוק “ביום אכלני חורב” (וע’ מסילת ישרים להלן שהוא הביא את הפסוק הזה) אלא הרמב”ם הביא הפסוק “בכל כוחי עבדתי את אביכן”. וזה המקום היחיד שהרמב”ם קורא ליעקב אבינו “צדיק” (מצאנו גם לגבי יוסף, בהלכות מלכים פרק ה’ הלכה יא: “ואעפ”כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.” וכן בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה י’)

וכן מובא שמלמדי תינוקות אסור להם להשאר ער עד שעות מאוחרות כדי שהעבודה לא תפגם, ולא יצום וכו’. ע’ שו”ע סימן של”ז סעיפים יט-כ:

סעיף יט

אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח.

סעיף כ

 מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה; וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן (בראשית לא, ו); לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל, מג).

ומעיקר הדין הרי פועל פטור מברכה לפני המזון ומברכה רביעית של ברכת המזון. ע’ רמב”ם הלכות ברכות פרק ב’ הלכה ב’:

הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה, ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית, ברכה ראשונה כתיקונה שנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין ד’ ברכות כתיקונן כשאר כל אדם.

לאור זה ניתן לשאול האם הנורמות הנוצרות תוך כדי עבודה יכולות לקבוע גם את היחס ההלכתי לעבודה.

ואולי אפשר להביא ראיה מהלכה בענין ברכות לפועל כפי שנוהגים היום, וכפי שפסק בשו”ע סימן קצ”א סעיף ב’:

והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.

מאידך לגבי פועלים נאמר במשנה ב”מ פ”ג ע”א בריש השוכר את הפועלים “הכל כמנהג המדינה”:

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב – אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה.

וכן בשו”ע חו”מ של”א סעיף ב’:

“מקום שנהגו לזון, יזון; לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהם, יספק; הכל כמנהג המדינה”.

ולכן לגבי חובת פיצויים למשל, בזה ילכו אחר החוק הקיים, ולו משום מנהג לבד.

ע’ בפתחי החושן פרק ז’ הערה טו שהקשה מדוע נקטו בגמ’ הכל כמנה המדינה בשכירות פועלים יוותר משאר דיני ממונות. אבל נראה פשוט: שהרי הכל כמנהג המדינה שנאמר בהלכות פועלים נאמר רק לגבי חיובי בעל הבית לפועל ולא לגבי חובת פועל לבעל הבית, ולכן יש צורך להדגיש רק בהלכות פועלים את הכלל “הכל כמנהג המדינה” (אבל צריך עיון אם זה כך, שהרי גם אם נהגו להשכים ולהעריב תלוי במנהג). ואם כן שאלתנו נשאלת ביתר שאת: האם נורמות של מנהג המדינה יכולות לקבוע גם לגבי איכות נצול הזמן של הפועל? מה הדין כשהנורמה לעשות הפסקה ולשתות קפה באמצע העבודה? האם יש מקום לסמוך על המנהג שמדברים בטלפון שיחות פרטיות (קצרות) בזמן העבודה וכו’? האם מותר להתפלל מנחה באמצע העבודה? ואולי גם לקיים שעור דף יומי? האם חובות הפועל לבעל הבית הם חובות ממוניות או איסור (שאלת קונטרס הספיקות מכל ספק ממון מדוע לא יהיה ספק גזל ע’ כלל א’ ס”ק ו’[1])

ובשו”ע חו”מ סימן של”א סעיף א’:

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן, אפילו הוסיף על שכרן, כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן. הגה: לא היה מנהג בעיר, או שאמר להן: אני שוכר אתכם כדין תורה, חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים (טור ס”ד). ובערב שבת, מקדים עצמו לביתו שיוכל למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק את הנר (שם ס”ה בשם הירושלמי). לא היה מנהג בעיר, אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש שם מנהג, אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם. הלך ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב או איפכא, אזלינן בתר המקום ששכר שם הפועלים (נ”י ר”פ הפועלים בשם הירושלמי). ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג (ריב”ש סי’ תע”ה).

ומה שהביא בשם הירושלמי הוא בבבא מציעא פרק ז’:

השוכר את הפועלין כו’ אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה אמר רבי אימי כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טבריא שעלו לשכר בית מעון נשכרין בבית מעון בני בית מעון שירדו לשכר בטיבריא נשכרין בטיבריא אבל שעולה מטיבריא לשכר פועלין מבית מעון יכילו מימר לון כן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מיגר פועלין מטיבריא אלא בגין דשמעית עליכון דאתון משכימין ומעריבין בגין כן סלקית הכא מקום שאין מנהג.

מוכח בירושלמי שדין כמנהג המדינה לא נאמר רק לגבי החובות של בעל הבית לפועל אלא גם לגבי החובות של הפועל, אם נהגו להשכים ולהעריב או לא נהגו, גם זה תלוי במנהג המדינה. ולהלן נדון ביתר אריכות בדברי הירושלמי: “זאת אומרת מנהג מבטל הלכה”.

ברכות ט”ז ע”א:

והתניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה.

ובגמ’ ברכות מ”ו ע”א:

…הכא בברכת פועלים עסקינן דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ… אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה.

בשו”ע או”ח סימן קצ”א סעיף ב’ כתב שהאידנא לעולם מברכים כל ד’ ברכות שאין דרך בני אדם להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכר פועלים שיברכו כתקנם. ובהערה לפתחי החושן פרק ז’ סעיף י’ הערה כה כתב שאפשר שבמקום ששעות העבודה הם בזמן התפילה מותר גם להתפלל בצבור מטעם זה.

ולכאורה אם מועיל מנהג לגבי ברכת המזון או לגבי תפילה עצמה כמ”ש בפתחי החושן, אם כן כל נורמה יכולה להפוך למנהג.

ובנוגע להגדרת מנהג שכתב הרמ”א שמנהג שאינו שכיח אינו מנהג, ע’ מה שכתב בפתחי החושן פ”ז הערה יז (ע’ בפנים – ראה צילום).

ובדברי הירושלמי שמנהג מבטל הלכה, יש לדון מהו מנהג. האם דבר שנוצר כתוצאה מן המציאות במקום מסויים גם הוא מבטל הלכה, או שמדובר במנהג שהנהיגו?

תשובת רשב”א ח”ב סימן מג:

וכל שכן אם נהגו כן במקומות הללו, וכבר באו מעשים לפני הבית דין שבעירכם על דבר זה, ודנו בו דור אחר דור בכך, שאין זה יכול למחות. ואפילו אם היה הדין כך מדין הגמרא. לפי שהמנהג מבטל הלכה. שהסכימו בו הראשונים, ודנו בו הדיינים. שאנו אומרים: תקנה מצאו בדבר לפי המקום, וגבלו ראשונים כן. וכל כיוצא בזה, המנהג המוסכם מבטל הלכה.

שו”ת הרשב”א חלק ה סימן פה ד”ה ואני אומר:

ועוד, שהרי הוכיחו המפרשי’ בנימוקיה’, בב”ב בפרק מי שמת (דקמ”ה ע”א), דלא אמרו בירושלמי דפרק השוכר את הפועלים, דמנהג מבטל הלכה פסוקה מדין תורה, אלא במנהג שהתנו עליו בני העיר, או פרנסי העיר במעמד כל בני העיר. אבל מנהג סתם, אינו מבטל אלא הלכה רופפת, כלומר דבר רופף בידינו, ואין דינו מחוור יפה. ואנן, אין בנו כח לבטל דין גמור וברור. אבל כשהדבר כנגד הדין, אנו עושין בו הדין, ואין משגיחין למנהג. וכן העידו הרמב”ן ז”ל והריטב”א ז”ל שכתב הרי”ף ז”ל בתשובה.

ולפי תשובה זו האחרונה, ודאי אין במנהג שפועלים הנהיגו בעצמם כדי לבטל את ההלכה שפועל צריך לעבוד בכל כוחו. אלא שלפי זה צריך עיון למה מברכים ברכת המזון כולה, ועוד.

וכן בשו”ת מנחת יצחק חלק ז סימן קכו ד”ה אמנם:

אמנם מש”כ כ”ת דאף מה שנהגו כן ל”מ, דאף דמבואר בירושלמי (ב”מ פ”ז ה”א) בדיני ממונות המנהג מבטל הלכה, אבל ידוע מש”כ התוס’ (ב”ב ב’ ע”א ד”ה בגויל) בשם ר”ת, וכ”ה במרדכי שם, דלא בכל מנהג אזלינן בתרי’, וע”ע במרדכי (ריש השוכר את הפועלים) על הירושלמי הנ”ל, בשם או”ז, שכתב כגון שהוא מנהג קבוע עפ”י חכמי המקום וכו’ פי’ מנהג ותיקון, אבל מנהג שאין לו ראי’ מה”ת, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת, וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדפירש ר”ת בב”ב כנ”ל עכת”ד.

אלא שמצאנו בשו”ת רדב”ז חלק ג סימן תנא ד”ה תשובה איברא:

ומעתה כיון שמנהג הסוחרים הוא כך מנהג מבטל הלכה בכיוצא בזה כיון שאין בו איסור תורה וע”ז אנו סומכים למכור באשראי דברים שאין שומתן ידועה…

הרי שהוא כתב גם על מנהג הסוחרים שמנהג מבטל הלכה, ואף שאין זה מנהג קבוע על פי חכמי המקום.

ולכאורה נראה שזה תלוי איזה מנהג. אם זה דבר שלא שכיח, הרי צריך שיהיה על פי חכמי המקום. ואם שכיח הרי די בכך שנהגו אנשי המקום. ולכאורה הרי על זה מדבר הרמ”א שהרי לא כתב התנאי שיהיה מנהג על פי חכמי המקום.

ועל שאלה זו עמד במשא מלך (נעילת שערים במנהגי ממון עמ’ ריז) ובד”ה המרדכי הביא את הסתירות שבדבר זה. ושם הביא שלשה חילוקים:

• שמנהג בדבר שיש בו איסור תורה כגון הפועלים להשכים ולהעריב שם צריך שיהיה מנהג ותיקין. אבל במנהג שאינו נגד ההלכה לא צריך שיהיה מנהג ותיקין. וכן הביא בשם מהר”י קולון בשורש ט.
• חילוק נוסף הביא בשם המהר”י קולון – לענין איסורא צריך מנהג ותיקין אבל לענין ממון די בכל מנהג.
• יש הבדל בין דבר שנוגע לרבים ושותפים שם לא צריך להיות מנהג ותיקין, אבל דבר שלא שייך ליחסים שבין רבים, צריך להיות מנהג ותיקין (ע’ עמ’ ריט שם).

ויש להעיר שדין זה של מנהג מבטל הלכה קיים גם לגבי חיוב מיסים בעיר. ובתרומת הדשן כתב לגבי מיסים, שם רוב הדברים נקבעים על פי מנהג, שאף בזה יש מנהגים של שטות שאי אפשר לסמוך עליהם. אבל מתוך דברי תרומת הדשן ברור שמיסים זה דבר שונה משום שהציבור מקבל על עצמו ואילולי כן הרי לא היה ניתן לנהל את העיר.

וכתב תרומת הדשן חלק א סימן שמב, שם נשאל איך מעריכים את חובת המס:

תשובה: יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ”מ [ר’ מנחם ממירזבורק] דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג. …מ”מ נראה לומר דבענייני מסים וכה”ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי’ אי לא הוקבע ע”פ חכמים …דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם, מש”ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו.

מראי מקומות נוספים: ע’ פחד יצחק ערך מנהג ממון, עמ’ קמב. שדי חמד כללים מערכת המם, כלל לח.

[1] וז”ל: “והוי יודע שהרב כנה”ג בכללי קים לי [חו”מ סי’ כ”ה אות ז’] הביא בשם הרב מוהר”ר יחיאל באסן ז”ל שהיה שואל מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורא, והרי בממון אם אין הלכה כן הוי ליה גזל ביד המוחזק, וגזל נמי איסורא הוא. והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע, אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוי ליה גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, ע”כ.”

נספח מאתר ישיבה: