ב”ה
בענין שכיר ובעל הבית – מחלוקת על תשלום משכורת
משנה שבועות מ”ה ע”ב מהלך הגמ’ מ”ה ע”א
ביאור מחלוקת ר’ יהודה ורבנן – מ”ו ע”א. ולפי זה לרבנן עושים תקנה לתקנה.
“אלא בעל הבית טרוד בפועליו”: ביאור התוס’ ד”ה וניתיב שהוי כאיני יודע אם פרעתיך וחייב. לפי זה אין צריך את הטעם הקודם: כדי חייו.
ר”ח כאן: שני הטעמים ביחד: כדי חייו ובעל הבית טרוד. רי”ף כאן דף כה ע”ב: שני הטעמים ביחד. רמב”ם הלכות שכירות פרק י”א הלכה ו’: שני הטעמים יחד.
שאלת הגמ’ וליתיב ליה בלא עדים, מובנת רק לפי התוס’ ולא לפי רי”ף.
שאלת הראשונים, מדוע המשנה לא מנתה מקרים נוספים שנשבעים ונוטלים. ותירץ הר”ן, שהמשנה מיירי רק באלו שמן הדין לא מגיע להם, וזה מתאים לרי”ף ולא לתוס’ ואכן תוס’ לא חששו לכך ותרצו באופן אחר, ע’ תוס’ ריש המסכת ובב”מ.
רמב”ם שם: אפילו היה השכיר קטן. ראב”ד חולק. לכאורה רמב”ם מתאים לתוס’. ע’ מגיד משנה, וע’ כסף משנה שיש גרסה אחרת ברמב”ם. שו”ע סימן פ”ט סעיף ב’
האם הרמב”ם נשאר עם טעם כדי חייו? מחלוקת רמב”ם וראב”ד פרק ג’ הלכות טוען ונטען הלכה ז’ אם צריך שתי כסף. לרמב”ם צריך ולראב”ד אין צריך משום כדי חייו. ורמב”ם סותר למ”ש בהלכות שכירות פרק י”א הלכה ט’, וצריך עיון, וע’ אבן האזל, וגידולי תרומה.
שאלה הנ”ל תלויה גם בדין שכיר חשוד, ע’ בעל המאור ורמב”ן בסוף פרק שביעי. לרמב”ן בשכיר יש שתי תקנות, ולבעל המאור תקנה אחת.
מחלוקת בקציצה, ע’ גמ’ שם.