ב”ה
שליח שקיבל טובת הנאה – “תשר”.
מה הדין כששכיר מקבל “תשר”, האם צריך לחלוק בזה עם בעל הבית. האם פועל שנשלח על ישי מעביד לבצע עבודה, קבל “תשר” זה שייך רק לעצמו? (מה הדין במתנות שמקבל ראש הממשלה בתוקף תפקידו, האם הם שלו או שהם שייכים למדינה?). וכן לגבי קנין של מפעל, שמקבל מתנות לחגים ממפעלים שמהם הוא קונה (אם אמנם מותר לו לקבל), של מי המתנות שייכות? (וע’ תחומין י”ז עמ’ 293 דוגמאות נוספות).
גמ’ כתובות צ”ח ע”ב רש”י ד”ה שיש לו קצבה. ומשמע שחולקים בדבר שיש לו קצבה זה מספק למי התכוון המוכר לתת. רי”ף, נ”ז ע”ב באלפס. וכתב הטעם שחולקים “הואיל ובאתה לו לשליח הנאה ע”י בעל הבית חולק עמו”. וזה טעם הירושלמי בדמאי סוף פ”ו:
ירושלמי דמאי פ”ו, כ”ט ע”א:
“…מתני’ דר’ יוסי דתני הלוקח סתם צריך לעשר. מה נן קיימין אם כשאמר לו צא ולקח לי שלוחו הוא צא ולקח לך שלו הן אלא כי נן קיימין בסתם רבי יודה אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח. רבי יוסי אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות לפיכך אם נתן אחת יתירה רבי יהודא אומר של לוקח רבי יוסי אומר של שניהן מחלפא שיטתיה דרבי יוסי תמן הוא אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות וכא את אמר הכין. כאן ע”י מעותיו של זה וע”י רגליו של זה שניהן חולקין.”
והירושלמי קאי על תוספתא פ”ח ה”א: “עם הארץ שאמר ]לחבירו[ קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד ר’ יוסי אומר אין צריך לעשר ר’ יהודה אומר צריך לעשר רבן שמעון בן גמליאל אומר אם החליף את המעה צריך לעשר.” (וע’ רש”י כתובות שהביא התוספתא, אלא שבצד כתב במסורת הש”ס “חפשתי ולא מצאתי”. ואמנם הסיום שהביא הירושלמי לתוספתא “לפיכך אם נתן אחת יתיה רבי יהודא אומר של לוקח ורבי יוסי אומר של שניהן”, זה לא כתוב בתוספתא שם. אבל ודאי שהירושלמי מדבר על תוספתא זו).
אם כן טעם הרי”ף הוא כירושלמי שחולקים משום שהרוח בא על ידי מעותיו של זה ועל ידי רגליו של זה. ולשון זה גם במדרש איכה רבה (וילנא) פרשה א ד”ה ו חד מאתינס: “חד מאתינס אתא לירושלם אשכח חד ינוקא יהב ליה פריטין, ואמר ליה זיל ואייתי לן תאינין ועינבין, אמר ליה יישר חילך את בפרוטך ואנא ברגלי.” וע’ גר”א בשו”ע סימן קפ”ג אות כה שהביא את המדרש כמקור לרי”ף.
ונפ”מ בין רש”י לבין הרי”ף במקום שהמוכר אומר בפירוש או שמוכח כן שנותן דוקא לשליח. לרש”י שזה ספק, הרי ודאי שזה שייך למשלח. אבל לרי”ף גם כאן נאמר שיחלוקו. וכ”כ הר”ן על הרי”ף. וע’ סמ”ע.
ומה יהיה הדין אם המוכר אומר בפירוש שהתוספת תהיה לבעל הבית, האם לרי”ף גם כאן נאמר שחולקים? ע’ קצות סימן קפ”ג ס”ק ז’ שכתב: “אמר המוכר בפירוש, עיין סמ”ע (ס”ק יח) שכתב בשם הר”ן דלפי טעמא דהרי”ף דחולקין משום דבאה לו הנאה על ידי בעה”ב, אפילו אומר בפירוש שנותן לשליח אפ”ה חולקין ע”ש – מיהו נראה דהיינו דוקא בנותן לשליח ומשום דבאה לו הנאה ע”י בעה”ב, אבל אם נותן בפירוש לבעה”ב גם לדעת הרי”ף הכל לבעה”ב, דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע”י שליח יהיה לשליח חלק בו, ועיין ש”ך שתמה על הרמ”א שפסק דלא כהרי”ף, ונראה דכיון דכתב הרמב”ן בתשובה שטעם הגאון ורש”י יפה והובא בב”י, וע”ש בתשובת הרמב”ן דאפילו לטעמא שכתבו לפי שבאה הנאה על ידי בעל הבית, היכא שטוען שליח שהוא ההנהו למוכר ומש”ה נתן לו, ודאי הכל לשליח ע”ש”
וע’ שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סימן ס שהלך בדרך רש”י:
שאלה: אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס, ולפרוע להשר מכל מקום שיגבה. והשר קיבל הפירעון, והנההו משלו במעות. והקהל אומר לראובן: מה שנתן לך השר, קנינו אותה מתנה. וראובן טוען: המתנה לא באה לידי בסבתכם. אלא לפי שההניתי אותו, ושהייתי מלוה לו משלי, כשלא היה בידי ממון מגביית המס. הדין עם מי. תשובה: מסתברא שהדין עם ראובן. ואע”פ ששנו בברייתא דפרק אלמנה (דף צ”ח:): הוסיפו לו אחת יתירה, הכל לבעל המעות. ופרקה רמי בר חמא: כאן בדבר שיש לו קצבה, כאן בדבר שאין לו קצבה. ואמר רב פפא: הלכתא: דבר שיש לו קצבה חולקין, דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. כבר פירש הגאון רב האי ז”ל, בספר מקח וממכר בשער ו’, טעם דבר שיש לו קצבה. לפי שכל חפץ שדמיו קצובים, כשמוסיף עליו הלוקח, מרצון נפשו הוסיף. וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח. או י”ל: שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ. ונמצא של בעל המעות הוא, ומשום הכי חולקים, עכ”ל. ומכאן: שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר, ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון, הכל לשליח. ורש”י ז”ל /פרק אלמנה צ”ח:/ פירש: שיש לו קצבה, משום דמתנה הויא, וי”ל: לשליח נתנה, או לבעה”ב נתנה, ולפיכך חולקין. ולפי פירוש זה, בנדון שלפנינו, מי שנותן בפירוש לשליח, הכל לשליח. והרב בעל העטור כתב הטעם: לפי שבאה לשליח הנאה ע”י בעה”ב. לפיכך: חולק עמו. וכענין שאמר בירושלמי פרק הגוזל קמא: אם פחתו, פחתו לו. ואם הותירו, הותירו לאמצע. א”ר נסא: בשעה שלא קיים שליחותו, לא נתכוין לזכות אלא ללוקח. ולמה חולק עמו? הואיל ובאת לו הנאה מתוך ידו, אף הוא חולק עמו. ואפילו כן, בכאן הכל לשליח. כיון שהוא טוען: שהוא ההנה את השר, להלוות לו. ושהוא נתן לו בפירוש, ולא לציבור. ועוד: שטעם הגאון ז”ל ורש”י ז”ל יפה. דהא דהותירו, הותירו לאמצע, אין הירושלמי חולק לפי שיטת הגמרא פרק הגוזל קמא. דבגמרא כשנתנו לסחורה היא. ולפיכך: השכר לאמצע, כדאיתא התם.
להלכה בשו”ע חו”מ קפ”ג סעיף ו’:
“היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. (מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח) (ר”ן פ’ אלמנה ניזונית ותשובת רמב”ן סימן ס’).”
לדעת הרי”ף, שחולקים בגלל שהרוח נעשה במעותיו של זה. יש לדון מה הדין במבטח נכס של חברו, כגון אדם שהשאיל ספר תורה לבית הכנסת. והגבאים בטחו אותו בביטוח, ונגנב. האם דמי הביטוח שייכים לבית הכנסת, או שדמי הביטוח שייכים למי שיזם את תשלום הביטוח? ע’ פתחי החושן הלכות שכירות פרק ו’ בהערה אחרונה שם (עמ’ קלח) שהביא מנחת יצחק בשם אור שמח. שהוא מסתפק בזה.
מקורות: ע’ תחומין עמו’ ,293טובת הנאה לעובד מאחר לו או למעביד, איתמר ורהפטיג. עושר ולא במשפט, רקובר, עמ’ 81והלאה. נתיבות שכיר פרק יב. משפטי התורה, הרב שפיץ סימן סח-ט