ב”ה
דין תשלום לפועל שלא עבד מסיבות שונות
מה דין כשהזמנתי פועל לביתי כדי שיתקן מכשיר וכיו”ב: א. אם הוברר שהוזמן בחינם ואין לי עבודה, כיון שהתברר שלא היה מקולקל. ב. אם הפועל הגיע, והוברר שאין חשמל ואי אפשר לבצע את התיקון. האם צריך לשלם בשביל התיקון? מה דין אדם שהזמין כלי אצל בעל מלאכה ומסרב לקחת אותו, האם חייב לשלם?
הוברר שאין צורך בעבודה: ע’ בריתא בריש השוכר את האומנים ע”ו ע”ב:
“…דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל.”
טעם החיוב כשלא מצאו תבואה, הוא מדינא דגרמי. וגם בנדון שהזמנתי טכנאי והוברר שאין לי צורך בעבודה, הרי הוא “הלך”, ויש צורך לשלם לו. אלא שיש לדון, שהרי הטכנאי אינו פועל אלא קבלן, אלא שלא מסתבר לומר שלקבלן לא חייבים לשלם, וע’ נתיבות שכיר פרק כט הערה יג בסוף שהעיר ע”ז שמסתבר שגם בקבלן יצטרך לשלם חלק מן השכר. אם נשלמה המלאכה ואין עבודה להמשך היום: ע’ שו”ע של”ה ס”א שמשלם כפועל בטל.
הוברר שאין אפשרות לבצע את העבודה: אם יש הפסקת חשמל ואי אפשר לבצע, תלוי האם הפסקת חשמל זה שכיח או לא. הכלל הוא שאם דבר כזה אינו שכיח וגם בעל הבית לא היה יכול לחשוב על דבר כזה, אינו משלם לו. וכן אם יש הפסקות תכופות, וגם הפועל ידע על אפשרות כזו ולא התנה, אינו משלם לו. דבר זה מבואר בסוגיה ב”מ ע”ז ע”א:
“ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים. אתא נהרא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל. ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים. עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית.”
אלא שבפירוש “אי בני מתא פסידא דבעל הבית” הרמב”ם פרש באופן שונה מפשטות המשמעות, ע’ פרק ט’ הלכות שכירות הלכה ו:
“השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להן אלא שכר מה שעשו, וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום אין להן אלא שכר מה שעשו שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר, ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם, שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה אין להן אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן מן השמים נסתייעו”.
וע’ הגהת הראב”ד שם:
“א”א נראה שכן מפרש אי בני מתא פסידא דפועלים שבני העיר מפסיקים אותו ואין לו טעם”.
דבר זה מבואר גם לגבי תלמידים ורבם, כתב הרא”ש בתחילת פרק האומנים (הובא בטור סי’ שלד):
וכיוצא בזה כתב ה”ר יואל הלוי מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אם אינו רגיל באותו חולי או אפי’ אם רגיל והמלמד מן העיר ומכיר בו פסידא דמלמד אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו כגון שאינו מן העיר פסידא דבע”ה הוא”
וזהו ממש הדין המובא ברמ”א סימן של”ד ס”א
“וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין הוי פסידא דפועל אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית, ואם הוא מכת מדינה ע’ לעיל סימן שכא”
המזמין כלי אצל אומן ולא רוצה לקחת אותו: ובטור סוף סימן של”ג כתב:
“שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותן האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי על פי דבורו הפסיד”
ובשו”ע סימן של”ג סעיף ח’ כתב המחבר שאם הדבר הוא כזה שהאומן מפסיד אם לא יקח אותו, חייב לשלם.
מי שהתחייב לשלוח את בנו לתלמוד תורה וחוזר בו: כתב בית יוסף חושן משפט סימן שלג:
“…וכן כתוב בתשובות (המיוחסות) להרמב”ן סימן א’ שנשאל על עשרה תלמידים ששכרו רב אחד בעשרה ליטרא והתנו ביניהם שכל מי שימרוד מללמוד יפרע שכר]ו[ כל השנה ונתן כל אחד משכון ביד שליש וניתוספו תוך השנה תלמידים עד שעלה שכר הרב לי”א ליטרין ונסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה לפרוע אלא כפי ערך הזמן שלמד באמרו שבלאו הכי יש לרב שכירות עשרה ליטרין ויותר. והשיב הדין עם הרב שלפי מה שיראה מתוך הדברים רשאי היה ]הרב[ להוסיף תלמידים אחרים כדי להרבות בשכרו שאם לא כן איך הוסיפו להרב אותו תלמיד ואם כן מפסיד הוא בחזרתו של זה וחייב לשלם. ועוד שלימוד החכמה אינו כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד ]קשה[ וטורח ללמדו ולומדי התורה אינם נהנים בביטולם אלא מצירים ודמו לאוכלוסי דמחוזא. ועוד דכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נראה לי שהוא חייב לשלם משום תנאו דאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו אם כן לא היה צריך תנאי שאפילו לא התנה כך הוא דינו וכיון דלא צריך ואמר לטפויי אתא וכדאיתא בפרק יש נוחלין (ב”ב קלח:) אבל מצד הערבון שנתן ליד שליש כדעת הרמב”ם (מכירה פי”א ה”ד) ]איני רואה לחייבו[ חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנתון ביד המלמד ואפילו הרמב”ם מודה בזה עכ”ל”
מה הדין בנדון ששלחתי עובדת לבית, והבית היה סגור מחמת שבקשתי מאחר שיפתח לה ולא פתח לה? לכאורה כשהלכו, הרי חייב בעל הבית לשלם כפועל בטל. אבל יש לדון מה מקור החיוב, שהרי במקום שקרה דבר שגם בעל הבית לא היה יכול לדעת, הרי בעל הבית פטור, כמו אתא מיטרא, אבל כאן הרי זה מחמת בעל הבית. האם במקרה כזה בעל הבית חייב או פטור? נראה שבנדון זה הדבר תלוי האם ההתחיבות של בעל הבית לשלם היא התחייבות חוזית, או משום חיוב גרמא או גרמי? (ע’ בשעור הראשון) אם זה גרמא, יתכן שאפשר לחייב רק במקום שיש רשלנות של בעל הבית, כפי שלכאורה מוכח בסוגיה, שבעל הבית אינו משלם רק במקום שהיה לו לדעת. אבל אם ההתחייבות היא התחייבות חוזית, אלא שבמקום שבעל הבית לא היה יכול לדעת בכלל, הרי הוא נפטר מהתחייבות הזו, הרי במקרה זה יתחייב לשלם.
וע’ תוס’ ע”ו ע”ב, שדן על דיני גרמי. וע’ רא”ש סימן ב’ שג”כ כתב שהחיוב הוא מדינא דגרמי:
“תניא השוכר את הפועלים והטעו את בעה”ב או בעה”ב הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת. דא”ל פועלים צא ושכור אחרים ובעה”ב אומר השכירו עצמכם לאחרים. ואיכא תרעומת בשביל הטורח. בד”א כשלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה. נותן להם שכרן משלם. אבל אין דומה הבא טעון לבא ריקם עושה מלאכה ליושב בטל. אורחא דמלתא קתני דעד שלא הלכו מוצאין לשכור עצמן במקום אחר דלית להו פסידא אבל משהלכו אין מוצאין עוד להשתכר. וה”ה אם הלכו ומוצאין עוד להשתכר אין להם אלא תרעומת. וה”ה נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואינן מוצאין עוד להשתכר נותן להן שכרן כפועל בטל. דקי”ל כר”מ (ב”ק דף ק א) דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום. מיהו נ”מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר ושכרן בעה”ב זה היום. (ומיהו) אם הלכו דהוי התחלת מלאכה נותן להם שכרן כפועל בטל. ואם לא הלכו אפי’ תרעומת אין לפועלים על בעה”ב”
ועדיין צריך עיון, בנדון שלנו שהיתה “הליכה” שזה כהתחלת מלאכה, האם החיוב לשלם הוא מדינא דגרמי או לא, מצד אחד הראש אומר שאם הלכו, שמשלם גם במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר. אם כן יש חיוב ממש. ומאידך הרי כתב הרא”ש שאם הלכו ומוצאים להשתכר, אין להם אלא תרעומת, משמע שאין חיוב ממש אף שהלכו ולכן אם אין הפסד לא ישלם.
אם כן, אם החיוב הוא משום גרמי, יתכן שפטור מלשלם. כיון שהוא אנוס. אלא שזה תלוי במחלוקת הראשונים והפוסקים האם גרמי הוא קנס או אינו קנס. ע’ ש”ך סימן שפ”ו ס”ק א’ שהאריך ופסק שדינא דגרמי אינו דאוריתא כפי שמשמע ברמב”ן בקונטרס דינא דגרמי, אלא שזה קנס.
מה היה דין תשלום לגני ילדים פרטיים בזמן מלחמת המפרץ כשהילדים לא הגיעו ללמוד בגלל הוראת משרד החינוך? לכאורה במקום שבעל הבית אנוס, הרי ההפסד הוא של הפועלים, כפי שמבואר בש”ס. וכן לעיל הבאנו מהרא”ש והטור סי’ של”ד בשם רבנו יואל הלוי, שאם התלמיד חלה ואינו רגיל, הרי זה פסידא של המלמד. וע’ שו”ע של”ד סעיף ד’.
אלא שבסימן שכ”א סעיף א’ מדובר על מכת מדינה, שזה הפסד של בעל הבית. שכתב הרמ”א שם: “החוכר או המקבל שדה מחבירו, והוא בית השלחין או בית האילן, ויבש מעין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול, אלא אפשר להביא ממנו בדלי, או שנקצץ האילן של בית האילנות, אינו מנכה לו מחכירו. ואם מכת מדינה היא, כגון שיבש הנהר, מנכה לו מחכירו. הגה: אבל בקבלנות אינו מנכה לו כלום, אלא חולקין במה שנמצא כפי תנאם (המגיד פ’ ח’ דשכירות ונ”י ר”פ המקבל). והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו (מהר”ם פאדוואה סימן ל”ט). וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא. וכן פסק מהר”ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית (מרדכי פרק האומנין). ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי, כמו דאמרינן לעיל סימן ש”י לענין השוכר חמור ומת, ואם לא חזר איהו דאפסיד אנפשיה ומחל (מהר”ם פאדוואה הנזכר לעיל). והסברא הראשונה נראה לי עיקר”.
וע’ נתיבות שכיר פרק כט סעיף יא שהביא כך בשם יש אומרים.
מקורות נוספים: דיני עבודה, ורהפטיג עמ’ 501 נתיבות שכיר פרק כט. פתחי החושן אין חשמל והפועל אינו יכול לעבוד: ע’ פתחי החושן עמ’ רפח. התברר שאין צריך תיקון ודין התברר שהחולה הבריא: פתחי החושן עמ’ רצ בהערה. אין לבעל הבית מלאכה לתת לו: פתחי החושן עמ’ רצג. וברמ”א סימן של”ד סעיף ד’. ושם דין המלמד. וע’ הערה לפתחי החשון שם אות כו